תפריט
מסופר בגמרא, שכאשר חלה רבי יוסי בן קיסמא את חוליו האחרון, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו.
שאל רבי חנינא את רבי יוסי: "רבי, מה אני לחיי העולם הבא?" כלומר, ממקומך על ערש דווי, תוכל להגיד לי האם אני ראוי לחיי עולם הבא?
השיב לו רבי יוסי: "כלום מעשה בא לידך?"
אמר לו רבי חנינא: "מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים". פעם אחת חילק לעניים בטעות גם את הכסף של חג הפורים.
כששמע זאת רבי יוסי אמר לרבי חנינא: "אם כן מחלקך יהי חלקי, ומגורלך יהי גורלי" – רבי יוסי השיב לו שהוא מאחל לעצמו שחלקו יהיה עם רבי חנינא, משמע שיש לו חלק לעולם הבא.
האם זוהי המצווה החשובה ביותר שקיים רבי חנינא מימיו?
כאשר סיימו עושי המלאכה לבנות את כל חלקי המשכן ואת כל כליו כך: "ותכל כל עבודת משכן אהל מועד".
למעשה עם ישראל לא הקימו בעצמם את המשכן, אלא הביאו את כל חלקיו לפני משה כדי שהוא יקים אותו, כמו שנאמר: "ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו קרסיו קרשיו בריחיו ועמודיו ואדניו".
מפרש רש"י: "שלא היו יכולין להקימו. ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן הניח לו הקב"ה הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים שאין כח באדם לזוקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני הקב"ה: איך אפשר הקמתו על ידי אדם? אמר לו: עסוק אתה בידך נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו".
מקור דבריו של רש"י הוא במדרש תנחומא, וזו לשון המדרש: "כיון שגמרו מלאכת המשכן היו יושבין ומצפין אימתי תבוא שכינה ותשרה בו, והיו מצטערין הכל מפני שלא שרתה שכינה עליו. מה עשו? הלכו להם אצל חכמי לב, אמרו להן: ומה אתם יושבין, העמידו אתם את המשכן ותשרה שכינה בינותינו. היו מבקשין להעמידו ולא היו יודעין ולא יכולין להעמידו וכשהן חושבין להעמידו הוא נופל. מיד הלכו להם אצל בצלאל ואהליאב אמרו להם: בואו אתם והעמידו המשכן, שאתם עשיתם אותו, שמא על ידכם ראוי לעמוד. מיד התחילו להעמידו ולא יכלו. התחילו מסיחין ומרננין ואומרים ראו מה עשה לנו בן עמרם שהוציא את ממונינו במשכן הזה והכניס אותנו לכל הטורח הזה וכו'".
ממשיך המדרש ואומר: "נכנסו כל ישראל אצל משה, אמרו: משה רבינו, כל מה שאמרת לנו עשינו, וכל מה שציויתנו ליתן ולהוציא נתנו הכל, והרי כל המלאכה לפניך, שמא חסרנו שום דבר או ויתרנו על כל מה שאמרת לנו, ראה הכל לפניך, והיו מראין לו כל דבר ודבר שנאמר 'ויביאו את המשכן אל משה וגו", וכתיב 'וירא משה את כל המלאכה וגו"… והיה משה מיצר על דבר זה עד שאמר לו הקב"ה למשה: לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשיה ולא חלק במלאכת המשכן לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו, בשבילך, כדי שידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד שוב אינו עומד לעולם".
נמצא לפי דברי המדרש, שהטעם הפשטי לכך שחפץ הקב"ה שלא תהיה הקמת המשכן על ידי שאר עם ישראל אלא דווקא על ידי משה – משום שהיה למשה צער על כך שלא זכה לעשות שום עשיה במלאכת המשכן. לפיכך שמר לו הקב"ה את ההקמה של המשכן שתהיה אך ורק על ידו, ולא יוכל שום אדם אחר להקימו.
אך בנוסף לטעם זה, יש לומר טעם נוסף לכך: כי כשעושי המלאכה סיימו לבנות את כל חלקי המשכן וכליו ראו עד כמה יצאה מלאכתם מושלמת ויפה, מיד התרחב ליבם בקרבם מתוך הרגשת סיפוק המהולה גם בשמץ של גאווה וגסות רוח, כאומרים: 'מפני שחכמים גדולים אנחנו ובקיאים במלאכה לפיכך יצאה המלאכה מתוקנת'. ומכיוון שהתערבה במלאכתם הרגשת סיפוק וגאווה – לכן נפסלה מלאכתם, ולא ניתן כוח בידם משמים להקים את המשכן.
לעומתם משה רבנו, שפל ברך וענו היה בכל דרכיו, כפי שהתורה מעידה עליו: "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". והגם שזכה לקבל תורה מידיו של ה', וזכה שה' ידבר עימו בכל עת וימסור לו את מצוותיו – בכל זאת מעולם לא הרגיש שום הרגשת סיפוק ותחושת עוצמה וכח אלא היה אין ואפס בעיני עצמו, וידע בברור שכל מה שזכה והשיג – הכל הוא רק מאת ה' וברצון ה' שבחר בו להיות מנהיג ישראל אך לא מכוחו כלל. ומכיוון שהיה משה כל כך שפל רוח, לכן רק הוא היה ראוי להקים את המשכן.
ובתוספת עומק: הלא כל תכלית עשיית המשכן היא כדי שתשרה השכינה בתוך עם ישראל, וכדברי המדרש הנזכרים לעיל – "כיון שגמרו מלאכת המשכן היו יושבין ומצפין אימתי תבוא שכינה ותשרה בו, והיו מצטערין הכל מפני שלא שרתה שכינה עליו". והרי מבואר בתניא קדישא ש"עניין השראת השכינה הוא גילוי אלהותו יתברך ואור אין סוף ברוך הוא באיזה דבר, והיינו לומר שאותו דבר נכלל באור ה' ובטל לו במציאות לגמרי, שאז הוא ששורה ומתגלה בו ה' אחד, אבל כל מה שלא בטל אליו במציאות לגמרי אין אור ה' שורה ומתגלה בו".
אם כן, הרגשת הסיפוק והישות שהייתה בליבם של עם ישראל בשעת גמר מלאכת המשכן היוותה סתירה מוחלטת לעצם הקמת המשכן והשראת השכינה בתוכו, כיוון ש"כל מה שלא בטל אליו במציאות לגמרי אין אור ה' שורה ומתגלה בו" כנ"ל, ולכן לא יכלו בשום אופן להקים את המשכן.
רק משה רבנו שהיה בטל במציאות לגמרי בפני הקב"ה, רק הוא היה כלי ראוי להשראת השכינה, ולכן רק הוא יכול היה להקים את המשכן ולגרום להשראת השכינה בתוכו.
דבר זה מלמדנו עד כמה צריך כל אדם להיזהר ולהישמר ביותר מאותה הרגשת סיפוק וגסות רוח. היצר הרע מנסה להגניב לתוך ליבו לאחר שהוא כבר זוכה ללמוד תורה, לקיים איזה מצווה גדולה, לגמול חסד עם הזולת וכו', ומעלה הרהורים בליבו: 'מי חכם כמוני בעולם, ספק אם נמצא בעולם אדם נוסף שמבין את התורה כמוני', 'כמה הידרתי במצווה, אין צדיק כמוני בעולם', איזה חסד גדול עשיתי עם פלוני, מה הוא היה עושה אם לא הייתי' וכו' וכו'. ככל המחשבות ההבליות והמדומיינות העולות בליבם של האנשים.
מטרתו של היצר בהעלותו על ליבו של האדם הרהורים אלו היא אחת ויחידה: להרחיק אותו מה' ולאבד ממנו את כל חלקו הטוב בעולם הבא. כי הלא אין לך מתועב לפני ה' כמי שיש בליבו הרגשת גבהות, כמו שנאמר: "תועבת ה' כל גבה לב".
לעולם הבא אדם זוכה אך ורק ממצוות שהוא קיים אך ורק לשם שמים ללא שום תערובת של פניות זרות והרגשות סיפוק למיניהם. יסוד זה מפורש בדברי הרמב"ם בביאור המשנה המפורסמת: "ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", ואלו הם דבריו הקדושים:
"מעקרי האמונה בתורה כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך – הנה זכה בה לחיי העולם הבא. ועל זה אמר רבי חנניא כי המצוות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה, ובעשותו אותה המצווה תחיה נפשו באותו מעשה".
כראיה לכך מביא הרמב"ם המעשה המובא לעיל בראש הדברים, אודות רבי יוסי ורבי חנינא.
לכאורה כל מי שקורא את המעשה הזה תמה בליבו: וכי חסרים מעשים טובים לרבי חנינא בן תרדיון? והלא באותו עמוד בגמרא מסופר כיצד מסר את נפשו להקהיל קהילות ברבים וללמד תורה לעם ישראל אף שגזרה המלכות גזר דין מוות על מי שיעשה זאת, ובסופו של דבר תפסו אותו הרומאים וכרכו אותו בספר תורה ושרפו אותו לעיני כל ומסר נפשו על קידוש ה'.
אם כן, מהו ששואל אותו רבי יוסי אם עשה איזה מעשה טוב, והוא מספר לו על כך שפעם נתן בטעות מכספו הפרטי לצדקה ולא גבה זאת בחזרה, ורק כששמע רבי יוסי את המעשה הזה הודה שיש לו חלק לעולם הבא?
אך כך מבאר הרמב"ם, ששאלת רבי יוסי: "כלום בא מעשה לידך?" פירושה – האם נזדמן לך לעשות מצווה בתכלית השלמות ללא כל פניות זרות והרגשת סיפוק וגבהות וכדומה? שהרי רק ממצווה שכזו זוכים לעולם הבא.
על כך השיב רבי חנינא שפעם נזדמנה לו מצוות צדקה שעשה אותה על דרך השלמות ככל שניתן, אך בכל שאר המעשים העצומים שעשה וכן מה שהקהיל קהילות ברבים כדי ללמד תורה וכו' לא ברור לו בוודאות שמעולם לא התערבה בהם שום מחשבה זרה, ואם כן לא מחייב שהם יועילו לו לזכות לחיי העולם הבא.
בזה יובן גם מה שמסופר בגמרא: כשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו. כיוון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: "נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה?"
אמר להם: "אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי – אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני – אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני – אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אף על פי כן הייתי בוכה. ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי – כעסו כעס עולם, ואם אוסרני – איסורו איסור עולם, ואם ממיתני – מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים: אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי, ולא אבכה?!"
והלא אין לנו גדול בתורה ובמעשים כרבי יוחנן בן זכאי, עד שהפליגו חז"ל בתיאור גדולתו ואמרו: "שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול – מעשה מרכבה, דבר קטן – הוויות דאביי ורבא", ובכל זאת לא היה ברור לו בוודאות באיזו דרך יוליכו אותו לאחר פטירתו, אם בזו של גן עדן או בזו של גיהנם?!
הביאור לכך הוא כאמור לעיל, כי לעולם הבא לא ניתן לזכות כי אם על ידי מעשים מושלמים שלא התערבה בהם שום פניה ומחשבה זרה, ודבר זה לא כל כך בנמצא. ועל כך מתפללים אנו: "הרחמן הוא יטע תורתו ואהבתו בליבנו, ותהיה יראתו על פנינו לבלתי נחטא, ויהיו כל מעשינו לשם שמים", כלומר, אין לתורה וליראה ערך אמיתי אלא כשהם נעשים לשם שמים באמת.
