תפריט
אברך אחד חוזר בתשובה זכה ללמוד תורה בכולל של מורנו ורבנו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, אלא שהוא לא היה מבין מילה אחת של תורה, וגם מה שהוא היה מבין הוא היה שוכח מיד.
והנה זה פלא! בכל ענייני העולם הזה הוא היה מבין גדול, וזוכר כל דבר ועניין לפרטי פרטים. רק הוא לומד גמרא או שומע שיעור תורה, הכל מתבלבל לו, והוא נותר בסוף הלימוד מיואש וממורמר מאוד.
הוא ביקש מהרב כמה פעמים שיברך אותו שה' יפתח את ליבו בתורה, ועדיין היה לו מאוד קשה.
יום אחד הוא נכנס לבית כנסת לבדו, קרא תהלים וזעק בכל ליבו אל ה' יתברך שיפתח את ליבו בתורה, והמרירות והקושי לא יהיו יותר מנת חלקו. גם כשנכנס החברותא שלו לבית הכנסת הוא המשיך להתפלל ולבכות, ולא הבחין כלל שיש שומע לתפילותיו ובכיותיו.
החברותא ידע שקשה לחברו בלימוד התורה אך לא ידע עד כמה, וכעת כשנחשף לכאבו וצערו, הלך מעצמו לבקש מהרב זיע"א שיתפלל עליו, וכך אמר לו הרב: דע לך! האברך הזה בעברו התענג יותר מדי מהעולם הזה… הוא הצליח מאוד בעבודתו והיה מלא גאווה עצמית, ועל כן שום דבר של קדושה אינו חודר למוחו וליבו. אך מרירותו וצערו, תפילותיו ודמעותיו פותחות לו את כל השערים, ובמהרה הכל יפתח בפניו, והוא יהיה תלמיד חכם השמח בלימודו, מבין וזוכר.
בינתיים תעודד אותו שכל ההתחלות הקשות, ותראה במו עיניך שהכל ייפתח לו. ואכן, כך היה! אותו אברך השקיע עמל ויגיעה, ונפתחו בפניו שערי תורה, וחלפה לה המרירות ובאה המתיקות.
בהקשר זה נאיר נקודת אור מתוף הספר הקדוש אמרי נועם:
על פרשתנו עוסקת בדיני קרבנות שונים, ויש בה שתי מצוות כלליות :
א. איסור הקרבת דבש על גבי המזבח, שנאמר: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'".
ב. מצוה לתת מלח על גבי כל קרבן, שנאמר: "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב מלח".
עלינו לראות בשתי מצוות אלו הדרכה לעבודת ה' יתברך, שהרי כל עניין הקרבן בא לבטא את רצון האדם להתקרב לבוראו, ולכן נקרא שמו "קרבן" – מלשון התקרבות, וזו תכלית עבודת ה' להתקרב אליו ולדבקה בו.
התורה הקדושה אוסרת הקרבת שאור ודבש על גבי המזבח, כי השאור מסמל את מדת הגאווה וההתנשאות, שהרי דרכו של השאור להחמיץ את העיסה ולהתפיח אותה. והדבש המתוק מסמל את מנעמי העולם הזה ותענוגיו. אם ברצוננו להתקרב לה' יתברך, עלינו להרחיק מאיתנו את הגאוה ואת אהבת התענוגות.
כי רצון הקב"ה לשכון דווקא עם אנשים שיש בהם ענוה ושפלות רוח, כמו שנאמר: "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח". ואילו על בעל גאווה אומר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם. לכן כל מי שחפץ בקרבת ה' חייב לסלק מתוכו את הרגשת היישות וההתנשאות, בחינת ה'שאור' שבליבו, ולהרגיש את גודל פחיתותו לפני הקב"ה.
כמו כן, כל מי שחפץ להתקרב לה' יתברך, מוכרח להגיע בליבו לידי הסכמה גמורה לוותר על כל ה'דבש' והתענוגות של העולם הזה לכבוד ה' יתברך. שהרי עבודת ה' דורשת מהאדם הרבה עמל ויגיעה, הקרבה והתמסרות – וכל אלו הן ההיפך הגמור מרצונו הטבעי של הגוף והנפש הבהמית, החפצים להתענג בתענוגים ולחיות חיי בשרים.
לעומת השאור והדבש האסורים בהקרבה, מצווה התורה הקדושה לתת מלח על כל קרבן, כיון שהמלח מסמל את המרירות והייסורים, ורומזת התורה שכל מי שחפץ להתקרב לה' יתברך צריך להיות מוכן לקבל עליו הרבה צער, מרירות, קשיים, מניעות וייסורים, כדי לזכות לקרבת ה'.
כי כל ההתחלות קשות, ובפרט כשאדם רוצה להתקרב לצד הקדושה, פשיטא שהצד המתנגד לקדושה יערים עליו קשיים רבים ומניעות גדולות מבית ומחוץ, כדי להניאו מדרך הקודש, אך על האדם להתעצם כנגדו בכל כוחו ממש ולהיות מוכן לקבל עליו כל ייסורים שבעולם, ובלבד שיזכה לקרבת ה'. ובודאי, לאחר שיתגבר בכל כוחו על כל המניעות והקשיים שבדרכו, סוף דבר שייהפכו כל המניעות לנעימות, והמר למתוק, והחושך לאור גדול ונפלא.
חיוב נתינת מלח על גבי הקרבן רומז גם על מידת קבלת העול בעבודת ה' יתברך. והיינו שאדם צריך לקבל על עצמו לעבוד את בוראו לא רק בשעה שהוא מרגיש מתיקות ועונג בעבודתו, אלא גם בשעה שליבו אטום וחתום ואין לו שום הרגשת תענוג בעבודת ה', ויתחזק לעבוד את בוראו מתוך קבלת עול גמורה.
וזהו שאמרו עם ישראל לפני קבלת תורה: "נעשה ונשמע". בחינת 'נשמע' מסמלת את התקופות בחיי האדם שדברי התורה מאירים בליבו, יש לו חשק גדול ללמוד אותם והוא טועם בהם טעם מתוק. ואילו בחינת 'נעשה' מסמלת את התקופות בחיי האדם שאין הוא מרגיש עונג בלימוד התורה וקיום המצוות, ובכל זאת הוא עושה זאת מתוך קבלת עול גמורה, מפני שכך ציוה אותו מלך העולם. ולכן הקדימו עם ישראל 'נעשה' ל'נשמע', להורות שמוכנים הם לקבל עליהם את התורה ומצוותיה בכל מצב שיהיה, גם אם לא ירגישו שום תענוג בכך, אלא רק מתוך קבלת עול.
