תפריט
לפני מספר שנים בא דיין חשוב לרבינו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, הוא נכנס אל הרב ודמעתו על לחיו. בצער גדול סיפר שבתו הגדולה פרקה עול, והוא מרגיש זאת כ'גזר דין מוות' ללא שום גוזמא.
משראה הרב עד כמה גדול צערו, ביקש לשמוע מה בפי הבת, כדי לנסות לרדת לשורש הבעיה. למרבה ההפתעה, הבת פרצה בבכי מיד כשנשאלה, ואמרה: "את ההשפלות שקיבלתי מאבא שלי מגיל ארבע אני לא אשכח לעולם. כעת שום דבר בעולם לא יוכל להחזיר אותי בחזרה".
דבריה של הבת נאמרו בכאב עצום והדבר היחיד שיכול הרב לעשות זה להסביר לאבא שדרך חינוכו הברוטלית היא זו שהביאה עליו את הצרה הגדולה הזאת, ולבקש ממנו שישתדל לפחות מכאן ואילך לשנות את צורת התנהגותו כלפי שאר ילדיו כדי שלא יפסיד גם אותם ח"ו.
על עניין זה של התוכחה בכלל ולבני הבית בפרט, מביא אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל ב"אמרי נועם":
בפרשתנו קוראים אנו על בקשתו של משה רבנו מהקב"ה שימנה מנהיג ראוי שינהיג את עדת בני ישראל אחר פטירתו, כמו שנאמר: "יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה…" והשיב לו הקב"ה: "קח לך את יהושע בן נון, איש אשר רוח בו, וסמכת את ידך עליו".
ולכאורה צריך להבין: אחר כל מה שסיפרה התורה בתחילת פרשתנו על מעלתו של פינחס ושבח מעשהו, מדוע לא בחר בו ה' יתברך להיות מנהיג העדה לאחר פטירתו של משה?
התשובה לכך נעוצה בדברי רש"י שמפרש שהטעם שהזכיר עתה משה רבנו, דווקא שבח זה של הקב"ה שהוא "אלקי הרוחות לכל בשר" ולא שבח אחר – כי התכוון לומר לפני הקב"ה, שמכיוון שהוא אלוקי הרוחות ויודע את הלך רוחו ודעתו של כל אחד ואחד, וגם יודע הוא שהם אינם דומים זה לזה בדעותיהם אלא שונים בתכלית – לכן בקשתו שימנה הקב"ה על ישראל מנהיג "שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו".
נמצא שהמידה העיקרית שצריכה להיות למנהיג ישראל היא מידת הסבלנות ואורך הרוח עם כל אחד מישראל באשר הוא.
וכן לימדונו חז"ל שצריך המנהיג לסבול את העם ולא להקפיד עליהם "כאשר ישא האומן את היונק". כלומר, כשם שאם מטפלת בבנה הקטן באהבה ובמסירות, על אף הקושי הרב והטרחה העצומה הכרוכים בזה בימים ובלילות וכו', כך על המנהיג להנהיג את העם ולסבול את כל טורחם ומשאם בסבלנות אין קץ.
ולכן נקראים מנהיגי ישראל האמיתיים 'רועים'. מצינו שקודם שבחר ה' את משה רבנו וכן את דוד המלך להיות מנהיגי העם, בחן אותם דווקא במלאכת רעיית הצאן.
כי בעוד שבשאר המלאכות יוכל האדם לנוח על משכבו בלילות – מלאכת רעיית הצאן כרוכה בטרחה עצומה בימים ובלילות, בקור ובחום, כמו שאמר יעקב אבינו כשהיה רועה את צאן לבן: "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שינתי מעיני". וכשיעור זה ממש צריך מנהיג ישראל האמיתי לסבול את צרכיהם של הציבור בימים ובלילות ולנדד שינה מעיניו.
נוסף על כך: המילה 'רוֹעֵה' נגזרת גם מן המילה הארמית 'רַעֲוָא' שפירושה רצון. והכוונה בזה, שהמנהיג צריך להיות מלא אהבה ורצון כלפי כל אחד ואחד מישראל, ואפילו כלפי החוטאים, ולנהוג עימם בסבלנות רבה, ולקרבם במאור פנים ואהבה גדולה, ולא להקפיד עליהם.
מעתה מובן היטב מדוע לא נבחר פינחס, על אף מעלתו הגדולה והעצומה, להיות מנהיגם של ישראל. כי אמנם מידת גבורתו וקנאתו של פינחס טובה וקדושה היא, אך רק במקרים מסוימים, כגון במעשה של זימרי וכיו"ב, ולא כהנהגה קבועה להנהיג את העם בדרך זו. לצורך הנהגת העם צריך דווקא את מידת החסד והרחמים ואריכות האף והסבלנות – אפילו עם החוטאים הגדולים. והראוי והמתאים ביותר לתפקיד נעלה זה היה דווקא יהושע בן נון, לפי שהיה "איש אשר רוח בו", כלומר שהייתה לו סבלנות גדולה ואורך רוח, ויכל "להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד".
בפרט כשרוצה המנהיג להוכיח את עם ישראל, עליו להוכיחם בנחת דווקא ולא בכעס, כי "דברי חכמים בנחת נשמעים".
ומי לנו גדול כה' אלקינו, ובכל זאת כשבא להוכיח את מרים ואהרן על שדיברו במשה, פתח את דברי תוכחתו בלשון בקשה ותחנון, כמו שכתוב: "שימעו נא דברי", ואין 'נא' אלא לשון בקשה. מבאר ה'שפתי חכמים' שם: "כלומר אף על פי שחרה בם אף ה' וילך, מכל מקום אין נא אלא לשון בקשה, ודיבר עמהם בנחת, שאילו היו דבריו בכעס לא היו דבריו נשמעים, וללמד קל וחומר לבשר ודם שיהיו דבריו בנחת". וכן אמרו חז"ל, שכשאדם רוצה להורות לבני ביתו לעשות דבר נחוץ – יאמר להם זאת בניחותא, כדי שיתקבלו דבריו.
ועיקר העיקרים הוא – שיהיו דברי המוכיח יוצאים מעומק הלב ובאהבה אמיתית, ואז גם אם יהיה תוכן הדברים קשה ומר, הם יתקבלו ברצון על לב השומעים, כלשון האור החיים הקדוש: "כי הירא דבר ה' ידבר מתוך קימת נפשו, וכיון שכן, תכיר נפש השומעת ותקבל תוכחת מוסר. ואם הדברים יצאו מהגוף, אין שייכות לנפש לשמוע".
וכן מצינו שאמר הקב"ה ליחזקאל הנביא: "לי ולך נאה להוכיח את ישראל… אם אתה מוכיחן – תוכיחן, ואם אין אתה מוכיחן – אני מוכיחן בתוכחה". כי היה צורך באותה העת להוכיח את עם ישראל בתוכחה קשה ביותר, כמו שכתוב: "והודעתה את כל תועבותיה". לא הייתה אפשרות שיתקבלו הדברים הקשים בליבם כי אם על ידי תוכחתו של יחזקאל הנביא דווקא, כיון שליבו היה מלא אהבה לעם ישראל ללא גבול.
לכן על תוכחתו של יחזקאל נאמר: "והינך להם כשיר עגבים יפה קול ומטיב נגן ושמעו דבריך". היינו שאפילו כשהיה יחזקאל אומר תוכחות קשות ביותר לישראל, היו הדברים נעימים לשומעיהם כפי שנעים לשמוע שיר נאה, והיו מתקבלים על ליבם של ישראל, כיון שיצאו דבריו מלב אוהב באמת.
ומכך ילמד כל אדם להנהיג את ביתו בנחת ובנועם. וגם אם צריך הוא להוכיח את בני ביתו על מעשה בלתי רצוי שעשו, לא יעשה זאת בכעס, וכל שכן שלא באלימות ח"ו, כי אז לא די שדבריו לא ישמעו, אלא גם יפעלו פעולה הפוכה ח"ו ויגרמו להם להתמרד, ובהמשך הזמן אף לפרוק עול ח"ו. אלא לעולם יאמר את תוכחתו בנחת ובאהבה, ואז חזקה עליה שתתקבל ברצון טוב על לב השומעים ותפעל בהם פעולה טובה.
