תפריט
בתחילת דרכו, קירב אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א לתורה שני יהודים אשר היו רחוקים מאוד מכל שמץ של יהדות. במשך עשר שנים רצופות השקיע בהם: זמן, כוח וכסף. עד שהצליח להעמיד אותם על הרגלים והם נהיו אברכים בכולל שלו.
והנה לאחר כעשר שנים, הורה להם רבנו דבר מה שלא נשא חן בעיניהם. השניים כעסו מאד, ומאז החלו להזיק לרבנו ולילדיו בביזיונות וחרפות ואפילו במכות, ברמה כזו שבני הבית לא שכחו תקופה זו עוד שנים אחר כך.
לפני מספר שנים, נפטר אחד משני יהודים אלו לבית עולמו. למרות אותן שנים של הצקות, טרח רבנו שהיה אז בשנה האחרונה לחייו, והגיע להלווייתו. ולא די בכך אלא שבמשך כל זמן ההלוויה ישב ברכב והתפלל ולמד לזכות נשמתו של הנפטר.
עוד באותו יום אמר רבנו לבנו מורנו עט"ר רבי ישראל אברג'ל שליט"א: "לא אנוח ולא אשקוט עד שייכנס לגן עדן…!"
עוד בשבח מידה מופלאה זו של מחילה בלי לשמור טינה, מדגיש רבנו ב"אמרי נועם" על פרשת השבוע:
בצאת ישראל ממצרים, בעומדם על שפת ים סוף ומצרים רודפים אחריהם, בשעה שכל בקשותיו והפצרותיו של משה מן הים שיבקע לא מועילות ואין הוא מוכן לכך, הביא משה את ארונו של יוסף לפני הים, ומיד נס הים על נפשו ונבקע, כמו שנאמר: "הים ראה וינֹס", ופירשו חז"ל במדרש "מה ראה הים שנס? ראה ארונו של יוסף יורד לים".
כדי להבין את המעלה המיוחדת שהייתה ביוסף הצדיק, אשר בעבורה נקרע הים בפני ארונו, נקדים את מה שמסופר בפרשת "מקץ" שבחומש בראשית על היחס הנפלא והכבוד הגדול שבו קיבל יוסף את אחיו:
כבר בהתחלה יוסף מצוה לאחראי על בית המלך: "הבא את האנשים הביתה". כלומר, דע שאלו אנשים יקרים וחשובים, ולכן תקבלם בכבוד הראוי להם. בהמשך לזה הוא מצווהו: "וטבוח טבח והכן כי איתי יאכלו האנשים בצהרים", אשר זהו כבוד שאין כדוגמתו, ומי הוא זה שיזכה לאכול ארוחתו בשולחן המלך. ובבוא האחים הם מתקבלים בכבוד גדול – "ויתן מים וירחצו רגליהם ויתן מספוא לחמוריהם". וכן אחר כך, בשעת הסעודה עצמה, התורה מעידה על גודל העונג והשמחה שיוסף הסב לאחיו, כמו שנאמר: "וישא משאות מאת פניו אליהם… וישתו וישכרו עמו".
יוסף הצדיק לא שמר בליבו טינה כלפי אחיו על הצער הגדול שהם גרמו בכך ששנאו אותו, ביקשו להורגו, ולבסוף הפרידו אותו מאביו ומשפחתו ומכרוהו לגויים צמאי דם, ומכך הסתבב שגם ישב י"ב שנה בבית האסורים. יוסף לא נהג עם אחיו באותו המטבע שהם נהגו עימו. הוא הסיר מליבו את השנאה הטבעית שטבועה באדם כלפי מי שגורם לו צער, סבל ועוגמת נפש, ואדרבה, הרעיף על אחיו שפע של אהבה וחסד ומאור פנים. הנהגה זו מעידה על אצילות הנפש במידה שאין לה אח ורע שהייתה ביוסף.
לכן נבקע הים בפני ארונו של יוסף הצדיק – כיון שאין שום בריה בעולם שיכולה לעמוד בפני אדם כֹה נשגב שליבו כל כך טהור משנאה אף כלפי אלו הפוגעים בו וגורמים לו צער עצום, וכל הבריאה כולה, והים בכללה, כפופה ובטלה לפניו. וכשם שיוסף לא נהג כלפי אחיו כפי טבע העולם, אלא סלח להם בכל ליבו, כך גם הים לא נהג כלפיו כפי טבעו, אלא שינה את טבעו ונבקע לפניו.
ההוראה מן האמור הינה ברורה, וכלשון אדמו"ר הזקן בספר התניא:
"וכן בדברים שבין אדם לחבירו – מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינה ושנאה ח"ו או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן, אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו, ואדרבה, המוח שליט ומושל ברוח שבליבו לעשות ההפך ממש להתנהג עם חברו במידת חסד, וחיבה יתירה מודעת לו לסבול ממנו עד הקצה האחרון ולא לכעוס ח"ו וגם שלא לשלם לו כפעלו ח"ו, אלא אדרבה, לגמול לחייבים טובות, כמו שכתוב בזוהר ללמוד מיוסף עם אחיו".
ועל כך התפלל דוד המלך ע"ה ואמר: "לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי". כפי שפירש זאת האור החיים הקדוש בלשון קודשו: "שיהיה לו לב טהור ונקי, כדרך שהתפלל דוד: 'לב טהור ברא לי וגו", וירחיק ממנו שנאת הבריות והקנאה והתחרות והמשטמה".
וכאשר יזכה האדם למידה נשגבה זו – למחול לכל המצערים אותו, ולא לשמור טינה בליבו לשום אדם מישראל, ואדרבה, ישתדל לאהוב כל אחד ואחד מישראל – על ידי זה יזכה שהקב"ה יעשה עימו ניסים ונפלאות למעלה מעלה מדרך הטבע, ויהיה כל הטבע כפוף לפניו.
