תפריט
מסירות נפשו של אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א לעם ישראל עלתה לו בגופו. במשך שנים סבל מכאבים ובצקות ברגליו, אך זה מעולם לא מנע ממנו למהר לכל דבר מצווה, להגיע לכל שיעור ושמחה שהוזמן אליהם, ולעמוד על רגליו בתפילות הארוכות.
לפני למעלה מעשרים שנה, נסע מורנו הרב ישראל אברג'ל שליט"א עם אביו לרופא גדול מאוד במרכז הארץ ששמו הולך לפניו בארץ ובעולם בכל הנושא שקשור לכלי דם ורגלים.
הרופא היה המום בהביטו על רגליו של הרב, ונתן לו סדרה ארוכה וכבדה מאוד של טיפולים, כשהוא מוסיף: "והלואי שעם כל הטיפולים הללו בעוד שלש שנים תישאר עם רגלים, כי מבחינה רפואית אין שום סיכוי לזה…"
מיד כששמע זאת הרב, קם ויצא מיד מהמקום, באומרו: "אסור לדבר ככה!… אני לא עושה שום טיפול, ואתה תראה שהכל יהיה בסדר".
אמר רבי ישראל לאביו: "מחילה שאני שואל אבל מה עם 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'?!"
ענה לו הרב: "אל תדאג, זה רגלים של עם ישראל."
ובאמת כמו שאמר כך היה, עד יומו האחרון נשארו הרגליים באותו מצב – לא פשוט אמנם – אך רק נס הוא שלא השתנה כלום לרעה…
לא פעם היה בנו אומר לו: אבא, בבקשה, לך תטפל ברגליך!
אך הרב תמיד היה אומר – מה נעשה שהעם שלנו קורא לעזרה… אין פנאי לזה.
בנושא זה של מעלת מסירות נפש למען הכלל, דיבר רבנו בספרו "אמרי נועם":
בפרשתנו התורה מספרת על יום הקמת המשכן, כמו שנאמר: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם ויקדש אותם".
מיד לאחר שהקים משה רבנו את המשכן, ניגשו אליו מרצונם הטוב שניים עשר נשיאי השבטים וביקשו את רשותו להביא קרבן מיוחד לחנוך בו את המזבח. משה רבנו לא יכול להסכים לכך על דעת עצמו, וביקש את רשותו של הקב"ה לכך, והורה לו הקב"ה לקבל מהם את קורבנם, אך שלא כולם יקריבו את קורבנם ביום הראשון להקמת המשכן, אלא בכל יום יקריב נשיא אחד.
בסדר הקרבת קורבנותיהם של הנשיאים יש להתבונן בדבר מה: ביום השני התכבד להקריב את קרבנו נתנאל בן צוער – נשיא שבט יששכר.
ולכאורה צריך להבין: הלא לפי סדר לידת השבטים יששכר נולד תשיעי, שהרי לפניו נולדו ראובן, שמעון, לוי, יהודה, דן, נפתלי, גד ואשר, ורק אחר כך נולד הוא. מדוע, אם כן, זכה נשיא שבט יששכר להקריב את קרבנו כבר ביום השני?
שאלה זו נשאלה על ידי חז"ל במדרש, ומתרצים על כך חז"ל: "מפני שהיה בן תורה". וכן מבואר במדרש שבני שבט יששכר אהבו את התורה יותר מכל השבטים, והיו מטים את שכמם לסבול את עול התורה. ובכל פעם שההלכה לא הייתה ברורה לחכמי ישראל, היו שואלים אותה לבני שבט יששכר והם היו מבארים אותה להם. ומפני שיששכר ובני שבטו אחריו היו עמלים בתורה, לכן כובד נשיא שבטם להקריב את קרבנו כבר ביום השני, ולא הוצרך להמתין עד היום התשיעי.
אלא שעדיין צריכים אנו להבין: אם מפני התורה של בני שבט יששכר הוקדם קורבנם להיקרב כבר ביום השני, מדוע לא הוקדם קורבנם להיקרב כבר ביום הראשון?
כדי להשיב על כך נקדים את דברי חז"ל במדרש:
"אמר רבי יהודה בר אלעאי: כשעמדו ישראל על הים, היו השבטים מדיינים אלה עם אלה, זה אומר אני יורד תחילה, וזה אומר אני יורד תחילה. קפץ נחשון לתוך גלי הים וירד, ועליו אמר דוד: 'הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש'… ולפיכך הגדיל הקב"ה שמו של נחשון בישראל שזכה להקריב ראשון".
בדברי המדרש הללו חז"ל מעוררים שאלה נוספת: הלא לפי סדר לידת השבטים יהודה נולד רביעי, ומדוע התכבד נשיא שבט יהודה, נחשון בן עמינדב, להקריב את קרבנו כבר ביום הראשון?
על כך משיב המדרש: כי כשעמדו עם ישראל לפני ים סוף בצאתם ממצרים, היו גלי הים סוערים עד מאוד, וכאשר ציווה ה' את משה רבנו: "דבר אל בני ישראל ויסעו", פחדו כולם להיכנס לתוך הים הסוער, עד שקם נחשון בן עמינדב וקפץ לים מתוך מסירות נפש ממש כדי לקיים את מצות הבורא, והגיעו המים עד לחוטמו, וזעק ה' ואמר: "הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש", ורק אז נבקע הים.
ומפני שנהג נחשון בן עמינדב במסירות נפש כדי לקדש את שמו של הקב"ה, לכן כיבד אותו הקב"ה להקריב את קרבנו כבר ביום הראשון.
על פי זה מיישב הצמח צדק זיע"א את מה ששאלנו קודם: מדוע לא הוקדם נשיא שבט יששכר להקריב את קרבנו כבר ביום הראשון?
התשובה לכך היא: לשבט יששכר הייתה אמנם המעלה הגדולה של עמל התורה, ולכן הוקדם קורבנם ליום השני, אך מעלת מסירות הנפש שהייתה לנשיא שבט יהודה, נחשון בן עמינדב, יותר גבוהה ממעלת עמל התורה של בני שבט יששכר. לכן דווקא הוא כובד להקריב את קרבנו כבר ביום הראשון.
נמצאת אומר, שאין דבר נעלה יותר ממסירות נפש.
גם בלימוד התורה עצמו – מעלתו של הלומד תורה במסירות נפש על אף שהוא עובר קשיים רבים וייסורים מרים של דוחק הפרנסה, חולשת הגוף, צער גידול בנים וכדומה, נעלית לאין ערוך מזו של מי שלומד תורה ללא שום קושי, פרנסתו מצויה לו בריווח ואין לו שום טרדה ודאגה, כמו שאמרו חז"ל: "שטוב לו לאדם דבר אחד בצער ממאה בריווח".
וכן בדומה לזה אמרו חז"ל במדרש בלשון קודשם:
"רבי חייא בריה דרבי אבא דיפו אמר: הלומד תורה בצער – נוטל אלף. שלא בצער – מאתיים נוטל בשכרו. ממי את למד? משבטו של יששכר ומשבטו של נפתלי. שבטו של נפתלי, על ידי שהיו עוסקים ולומדים תורה בצער, נטלו שכר אלף, הדא הוא דכתיב: 'ומנפתלי שרים אלף'. אבל שבטו של יששכר, על ידי שהיו למדין תורה שלא בצער, נטלו שכר מאתיים, שנאמר: 'ראשיהם מאתיים וכל אחיהם על פיהם'".
כלומר: בני יששכר למדו תורה שלא מתוך צער אלא מתוך פינוק ועידון ושפע של עשירות, כי לכל אחד משבט יששכר היה אחד משבט זבולון שהיה דואג לכל מחסורו, ולא היה אפילו אחד מבני שבט יששכר שלא היה "מסודר" מבחינה כלכלית. משום כך זכו להעמיד רק מאתיים ראשים בישראל. לעומת זאת, בבני שבט נפתלי לא היה מי שיתמוך מבחינה כלכלית, והם עסקו בתורה במסירות נפש ממש, מתוך דוחק כלכלי וצער עצום. לכן זכו להעמיד אלף ראשים בישראל.
כל דבר שנקנה במסירות נפש נשאר לנצח נצחים. לדוגמא, אדם שלמד סוגיא כלשהי בגמרא במסירות נפש – סוגיא זו לא תשכח ממנו לעולם, והזכות והקדושה שלה ילוו אותו כל ימי חייו. וכמו כן הוא גם בנוגע לכל ענין אחר בעבודת ה', כל מה שאדם השיג במסירות נפש, לעולם לא יוכל להילקח ממנו.
הראיה לזה: בהיסטוריה של עם ישראל התפרסמו שני הרים בגלל מעשה יוצא דופן שארע בהם. ההר הראשון הוא "הר המוריה" אשר עליו עקד אברהם אבינו ע"ה את יצחק בנו כדי להעלותו כעולה וכקרבן לה'. ההר השני הוא "הר סיני", אשר עליו היה מעמד הר סיני שבו ניתנה התורה לעם ישראל בקולות וברקים ואש גדולה מפני ה' אשר ירד עליו.
בשעת מעשה שני ההרים זכו לקדושה עצומה, אולם בנוגע להמשך יש ביניהם הבדל עצום: לאחר סיום מעמד הר סיני, חזר הר סיני להיות הר פשוט ככל ההרים ולא נותרה בו שום קדושה מיוחדת. לעומתו, הר המוריה, מעת מעשה העקדה ועד עצם היום הזה עומד הוא בקדושתו, ואסור לטמאים להתקרב אליו. מדוע ההבדל הזה?
התשובה לכך היא: בהר סיני עם ישראל לא עשו מצידם מסירות נפש מיוחדת כדי לזכות לקבל את התורה הקדושה. לפי דברי חז"ל בבוקרו של יום מתן תורה עם ישראל עוד נותרו לישון על מיטתם עד שהקב"ה שלח את משה רבנו להעירם ולזרזם לבוא לקבל את התורה. ומכיוון שלא הייתה שם מסירות נפש, לכן גם הקדושה ששכנה על הר סיני הייתה זמנית בלבד ולא נותרה לנצח.
לעומת זאת, מעשה עקדת יצחק בהר המוריה היה מעשה הגובל במסירות נפש עצומה, הן מצד אברהם אבינו ע"ה שהייתה זאת מסירות נפש עצומה מצידו לשחוט את בנו אהובו אשר נולד לו לאחר מאה שנות צפייה, והן מצד יצחק אבינו ע"ה שהיה אז בחור בן שלושים ושבע ובקלות יכול להתנגד לאביו ולמנוע ממנו לשחוט אותו, ובכל זאת לא עיכב בדבר, והלך להישחט בשמחה גדולה כדי לקיים את רצון הבורא. ומכיוון שבהר זה נעשה מעשה של מסירות נפש, לכן הקדושה ששכנה עליו נקבעה בו לנצח נצחים.
