תפריט
סיפר אבינו מורנו ורבנו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א: מעשה שהיה לפני מספר שנים ביהודי אחד שחיי בתו הקטנה היו בסכנה ממש, והוצרכה בדחיפות להשתלת כליה, אלא שעלות ההשתלה הגיע לסכום עתק, ולרש אין כל! יהודי זה בא לפני לבקש סיוע בגיוס הסכום הנצרך.
מעשה זה נגע מאוד לליבי והשתדלתי לסייעו כפי האפשרות שהייתה בידי באותו רגע, ובנוסף לכך תליתי בכולל מכתב בכתב ידי ובו פניתי בבקשה לכל אברכי הכולל וציבור המבקרים במקום להשתדל לתרום למטרה זו כפי יכולתם.
ואכן ימים ספורים לאחר תליית המכתב הנזכר ניגש אלי אברך אחד, ולהפתעתי הרבה מסר לידי צ'יק מזומן על סך עצום לצורך השתלת הכליה של אותה ילדה חולה. התפלאתי מאוד, שהרי העומד לפני אינו אלא אברך דחוק, ומנין לו לתרום סכום עצום שכזה?!
שאלתי אותו על פשר התרומה. וכך השיב אותו אברך: כבר מספר שנים שאני מצמצם בהוצאות השוטפות של ביתי מידי חודש בחודשו, וחוסך כסף כדי לרכוש דירה, וברוך ה' במשך הזמן הצלחנו לאסוף סכום הגון, אך כששמעתי על אותו יהודי מסכן שחיי ביתו בסכנה החלטתי להוציא את כל חסכונותיי ולמוסרם למטרה זו. וכי אם ח"ו אחד מילדי או בני משפחתי היה זקוק להשתלה זו וחייו היו בסכנה לא הייתי מוכן לתת את כל מה שחסכתי כדי להציל את חייו?! ואם כן, גם בתו של יהודי זה אינה שונה מהם. אם אמשיך לגור בשכירות לא יקרה לי כלום, אך אם לילדה זו לא תהיה אפשרות לעשות את ההשתלה, מי יודע מה יהיה…
המעשה של האברך הזה זעזע את ליבי! התמלאתי הערכה עצומה לאותו אברך שחי בדוחק רב, והוא מוכן לתת את כל מה שחסך במשך כמה שנים טובות מתוך צמצום גדול, כדי להציל את חייה של ילדה שהוא כלל אינו מכיר. וזאת מתוך מחשבה שהוא היה עושה זאת לבתו
אגב, לאחר המעשה הנזכר הוספתי לעקוב אחרי אותו אברך במשך כמה שנים וראיתי שבעזרת ה' הוא זכה להצלחה מרובה בחינוך כל בניו ובנותיו בדרך התורה הקדושה, וחיתנם בכבוד עם משפחות יקרות ומיוחסות, ופשיטא שגם פרנסתם הייתה מצויה להם בשפע. היה ברור לי שזכות אותה תרומה מדהימה שהוא נתן במסירות נפש, היא זו שעמדה לו ולילדיו לאורך כל הדרך.
בהקשר זה של מעלת המצטער בצערם של ישראל, נאיר נקודת אור מתוך הספר הקדוש אמרי נועם:
בפרשתנו מתוארת מעלתם הנפלאה של בני שבט לוי. ה' ציוה את משה רבנו למנותם בנפרד משאר עם ישראל, כמו שנאמר: "אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל" ופרש"י שם: כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו. ובהמשך הפרשה למדנו על תפקידם של שבט לוי לשאת את המשכן וכליו במסעות, לשרת בו, ולחנות מסביבו, שנאמר: "ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות ועל כל כליו ועל כל אשר לו, המה ישאו את המשכן ואת כל כליו והם ישרתוהו וסביב למשכן יחנו".
וצריכים אנו להבין: מפני מה זכו דווקא בני שבט לוי לקבל גדולה זו?
לוי בן יעקב ראה ברוח קדשו שעתידים ישראל להשתעבד לפרעה, ולמרות ששבט לוי לא השתעבד כלל, כיוון שהחזיקו בלימוד התורה בכל כוחם, בכל זאת היה לו צער עצום על שעבוד ישראל, והוא קרא לשלושת בניו שמות המבטאים את צער גלותם של ישראל: . גרשון – על שם כי גרים הם בארץ לא להם. קהת – על שם שיניהם קהות. מררי – על שם וימררו את חייהם.
מידה יפה זו, להצטער בצערם של ישראל, הושרשה בלב בניו נכדיו וניניו, וגם הם תמיד הרבו להצטער בצערם של ישראל. משום כך, לא עבר על בני שבט לוי יום אחד ללא תעניות, תפילות ובכיות לפני ה' יתברך, שירחם על אחיהם המסכנים והמעונים ויושיע אותם מצרתם.
ומכל בני שבט לוי, קהת ובניו הרבו להצטער בצערם של ישראל יותר מכולם. ומכל בניו של קהת, עמרם בנו הרבה להצטער בצערם של ישראל יותר מכולם, עד שמגודל צערו קרא את שמה של בתו שנולדה באותה העת מרים – על שם המרירות של השעבוד שהחלה ביום לידתה.
ובזכות מידה יפה זו שהייתה בעמרם, להצטער בצערם של ישראל, זכה ויצא ממנו אורו של עולם, משה רבנו ע"ה, אשר כל מהותו הייתה לשאת את עולם וסבלם של ישראל, להצטער בצערם, ולמסור את נפשו עליהם. כבר בצעירותו של משה רבנו, עוד בהיותו רך וענוג בארמונו של המלך פרעה ולא חסר שום טובה שבעולם, הניח את כל תענוגותיו ויצא אל אחיו וראה בסבלותם, כפי שמתארים חז"ל במדרש :
"שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: 'חבל לי עליכם. מי יתן מותי עליכם', שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן… ראה משׂוֹי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול, ומשוי איש על אשה ומשוי אשה על איש, ומשוי זקן על בחור ומשוי בחור על זקן, והיה מניח דרגון (דרגה – גדולה וחשיבות) שלו והולך ומיישב להם סבלותיהם".
בזכות הרחמנות הגדולה שהייתה למשה רבנו על עם ישראל, והצער הגדול שהיה מצטער בצערם, בחר בו הקב"ה להיות רועם ומנהיגם של עם ישראל, ודיבר עימו פנים אל פנים, כמבואר בהמשך דברי המדרש הנ"ל: "אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים – אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך". כי רצונו של הקב"ה שינהיגו את עם ישראל אך ורק כאלו שיש בהם מידת רחמנות על עם ישראל, ויש להם לב גדול ורחב שיכול להכיל את צערם וסבלם של כל העם, כמו שנאמר: "כי מְרַחֲמָם ינהגם, ועל מבועי מים ינהלם".
לאחר הקדמה זו, נוכל להבין מדוע בחר ה' דווקא בבני שבט לוי להיות נושאי המשכן וכליו ולשמור את משמרת הקודש?
התשובה לכך היא: כשראה הקב"ה את מידת הרחמנות העצומה שהייתה לבני שבט לוי על כלל ישראל, וכיצד הרבו להצטער בצערם של עם ישראל אף על פי שהם עצמם לא היו שייכים בצער זה כלל, מיד החליט שהם הראויים ביותר לגשת אל הקודש ולשאת את המשכן וכליו, וכן לשרת אותו במשכן ובבית המקדש לדורי דורות.
בזכות שבני שבט לוי הרבו לבכות על צערם של אחיהם בני ישראל במצרים, בחר בהם הקב"ה לשיר ולזמר בבית המקדש, כמו שכתב ה"שפת אמת" בלשון קודשו: לכן נבררו הלויים לשורר ולזמר בבית המקדש, שמסתמא הם שהיו פנויים מעבודה במצרים, היו בוכין ומתפללין עבור בני ישראל. ונרמז הדבר במה שנאמר: "מוציא אסירים בכושרות", אשר תיבת בכושרות היא נוטריקון – בכי ושירות. והיינו שבזכות הבכי הרב שבכו בני שבט לוי על עם ישראל שירחם עליהם הקב"ה ויוציאם ממאסרם וגלותם זכו לשורר ולזמר בבית המקדש. ומכיוון שקהת ובניו הצטערו בצערם של עם ישראל יותר מכל בני לוי כנ"ל, לכן זכו לעבודה הקדושה ביותר במשכן – לשאת על כתפיהם את ארון הברית.
והנה בכל שנה ושנה שבת פרשת במדבר היא השבת הסמוכה לחג שבועות, זמן מתן תורתנו. ואכן, יש לכל האמור עד כה קשר הדוק לעניין מעמד הר סיני ומתן תורה. ביאור הדברים:
למחרת מעמד הר סיני, ציוה ה' את משה רבנו לעלות אליו להר סיני כדי לקבל את לוחות הברית. במצווה זו הדגיש הקב"ה למשה רבנו שרק הוא לבדו יעלה אל ההר, ואילו שאר זקני העם רק יעמדו מרחוק וישתחוו, אך לא יעלו עימו אל ההר בשום אופן, כמו שנאמר: "ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, והשתחויתם מרחוק. וניגש משה לבדו אל ה', והם לא יגשו". בהתאם לכך, משה רבנו מצווה את זקני העם ואומר להם: "שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם".
כדי להבין את הסיבה לכך שהקב"ה לא הרשה לזקני העם לזכות להצטרף למשה רבנו בעלייתו להר סיני, יש להקדים את מה שהתורה מספרת בפרשת "שמות" – משה רבנו נצטווה לצרף אליו את אהרן אחיו ואת שבעים הזקנים וללכת יחדיו לפרעה ולומר לו את ציווי ה': "שלח את עמי ויעבדוני".
התכנית המקורית הייתה שפרעה יראה את כל המשלחת המכובדת הזאת, והדבר ישפיע עליו לקבל את דבריו של משה ולשחרר את בני ישראל. אולם להפתעתו הרבה של משה רבנו, בהגיעו לפרעה מצא שרק הוא ואהרן נוכחים, וכל הזקנים חמקו להם אחד אחד.
זקני העם חששו שכאשר פרעה יראה אותם באותה משלחת, ינקום בהם לאחר מכן… לכן כל אחד מהם מצא לעצמו סיבה מוצדקת מדוע מותר לו להשתמט מהשליחות של ה'. ואכן, בדרך לארמון פרעה הם השתמטו בזה אחר זה, עד שלבסוף השתמטו כולם, ונותרו רק משה ואהרן. השתמטות זו של הזקנים לא מצאה חן בעיני הקב"ה, כי הקב"ה לא מחבב אנשים שמעלימים את עיניהם מצערם של ישראל ומעדיפים שיקולים אישיים על פני טובת ישראל. משום כך החליט הקב"ה להמתין לשעת כושר שבה יפרע מהזקנים על מה שעשו…
כאשר הגיע מעמד הר סיני, ושמעו כל עם ישראל שעוד מעט משה רבנו יעלה להר כדי לקבל את התורה, היו הזקנים בטוחים שגם הם יזכו לעלות עם משה. בבוקרו של אותו יום נפלא כל אחד מהזקנים לבש בגדי שבת נאים ומכובדים, ענב עניבה על צווארו, חבש את כובעו המכובד לאחר שהבריק אותו היטב, והמתין בקוצר רוח לצאת לדרך. אולם אז הגיעה ההפתעה. פתאום הם שומעים מפי משה ציווי חד משמעי של הקב"ה: "שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם". במילים פשוטות יותר: כולכם נשארים כאן יחד עם כל שאר העם ואין לכם שום רשות לעלות להר. כי מי שמשתמט ממשא העם וצערם, לא יזכה לראות בתפארתם ושמחתם!
אך לא בכך הסתכם עונשם של הזקנים. כעבור זמן מה, כאשר עם ישראל התלוננו לפני ה' על כך שהוציאם ממצרים ללכת במדבר, שמע זאת הקב"ה וחרה אפו, וכעונש על כך: "ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה", ופירש רש"י שם: בקצינים שבהם ובגדולים. כלומר, האש שרפה את הגדולים והמכובדים ביותר שבעם, והיינו את אותם הזקנים.
הלקח המעשי הנלמד מכל האמור הוא, שאסור לאדם להתעלם מצרתו של יהודי, בבחינת מה שנאמר: "לא תעמוד על דם רעך אני ה'". על האדם לדעת שאם ההשגחה העליונה סיבבה שיראה או ישמע על יהודי כלשהו הנמצא במצוקה כלשהי, הרי זו הוכחה ברורה שיש בכוחו לעזור לו, אם רק ירצה באמת, לכן אסור לו להתעלם מכך. ומי שחלילה עוצם את עיניו ואוטם את אוזניו ומתעלם מצערו וצרתו של הזולת, גם הקב"ה, מידה כנגד מידה, יתעלם ממנו בזמן שיהיה זקוק לישועה ולא יענה לתפילותיו, כמו שנאמר: "אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יֵעָנֶה".
מאידך: מי שעיניו ואוזניו תמיד פקוחות להשגיח על האומללים והמסכנים, ועושה כל מה שיש ביכולתו לעזור ליהודי הנמצא במצוקה, כשמגיעה לשמים תפילה שלו על אשתו, על בנו, אחותו וכל כיוצא בזה, מיד ה' יתברך מקבל אותה ברצון, וממלא את כל בקשותיו, ומשפיע לו חן וחסד ורחמים והצלחה מרובה.
