תפריט
כך סיפר אבינו מורנו ובנו הרב יורם אברג'ל זיע"א: לאחר פטירתו של מרן הגאון הגדול ר' משה פינשטיין זצ"ל מצאו פתק קטן באמתחת כתביו ובו כתב: תהילות לאל זכיתי לסיים את הש"ס מאתיים ושתיים פעמים!!! אלא שבכל זאת מחמת ענוותנותו וצניעותו הרבה, מעולם הוא לא ערך סיום הש"ס ברבים. מלבד פעם אחת ויחידה, שערך שמחה גדולה לכבוד סיום הש"ס, ואף הקדיש את הש"ס הזה לכבוד רעייתו הרבנית.
דרכו של הרב זצ"ל מאז ומקדם הייתה, שרעייתו הרבנית הייתה מתלווה אליו לכל האירועים והשמחות שהוזמן אליהם. לפי דרכו של עולם, התארגנות של אשה לאירוע נמשכת זמן רב, ולעתים נגזר על בעלה להמתין לה עד שתסיים את כל הכנותיה כראוי… בניגוד לדרכם של שאר הבעלים שמאיצים ודוחקים בנשותיהם להזדרז, ולא להאריך במקום שאמרו לקצר – ר' משה לא היה מאיץ ולא היה דוחק ברבנית כלל, כיוון שהוא ניצל את אותן דקות יקרות ללימוד סדר גמרא מיוחד רק לאותם זמנים, ובכך הרוויח שני דברים: האחד – שלום בית אמיתי, והשני – מידת ניצול הזמן.
וכך ר' משה הפך את כל העיכובים לדפי גמרא, שמעיכוב לעיכוב הלכו ונצטברו, עד שבמרוצת השנים זכה לסיים את כל הש"ס בלימוד זה. ומכיוון שסיום זה התבצע מתוך כבוד לרעייתו הרבנית, ומתוך ניצול הזמן שבדרך כלל נאבד, על כן הייתה לו חביבות מיוחדת בעיניו של ר' משה, עד שבגללה יצא מגדרו וערך סיום הש"ס ברבים.
על כל פנים, מהנהגתו הקדושה של ר' משה פינשטיין זצ"ל נמצינו למדים עד כמה צריך כל אדם להיות 'קמצן' על הזמן שברשותו, כי אם אדם לא יהיה קמצן על כל רגעיו ועתותיו – אלפי שעות יקרות ילכו לו לאיבוד, והרי אין לך אבדה קשה כאבדת הזמן, כי את אבדת הזמן לא ניתן להשיב לעולם.
ולכן מנהג ישראל קדושים, שהכלה קונה לחתן כמתנה לנישואיהם ש"ס בבלי ושעון יד מהודר. וזאת כדי לרמוז לו שאם רצונו לסיים את כל הש"ס ולדעת אותו על בוריו, חייב הוא תמיד להסתכל בשעון ולשמור על זמנו שלא ילך לאיבוד ח"ו. וסימן לדבר: תיבת שעון היא ראשי התיבות של הפסוק: "שמרו עדותיו וחוק נתן". כלומר, שמירת עדותיו של ה' וחוקי תורתו תלויים בשמירת הזמן.
בהקשר זה של ניצול הזמן בעמל ויגיעת התורה נאיר נקודת אור מתוך הספר הקדוש אמרי נועם: מאורם של ישראל, רבנו חיים בן עטר זיע"א בספרו 'אור החיים' הקדוש כתב ארבעים ושניים פרושים, מתוקים מדבש ונופת צופים, מלאים זיו ומפיקים נוגה, נאה זיום בכל העולמות, על הפסוק הראשון הפותח את פרשתנו: "אם בחוקתי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם".
מסורת ביד צדיקים, שבפירושים אלו גנז האור החיים הקדוש סודות עצומים בעניין עמל התורה ותיקון הנפש. לכן כל מי שחפץ לזכות להיות בן תורה אמיתי, יגביר בשבוע זה של פרשת "בחוקתי" את לימודו בספר אור החיים הקדוש, וילמד היטב את כל דברי קודשו על פרשה זו בכלל, ואת כל ארבעים ושניים פירושיו לפסוק הראשון של הפרשה בפרט. כל מילה של האור החיים הקדוש זכה וטהורה, ויש בה כח לחולל בנפש פלאי פלאות ממש, שהרי כל הספר אור החיים הקדוש נכתב ברוח הקודש ממש.
בפירושו הראשון לפסוק: "אם בחוקתי תלכו", פותח הרב בשאלה:
מדוע כינה הכתוב את לימוד התורה בשם חוקה? הלא חוקות התורה הן המצוות שאיננו מבינים את טעמן אלא מקיימים אותן כחוקה וגזירת מלך [כגון מצות פרה אדומה, איסור כלאיים, איסור בשר וחלב וכיו"ב], ואילו מצות תלמוד תורה ברורה ומובנת לכל בר דעת, ונותנת טעם לשבח, ולא מתאים לכאורה לכנותה בשם חוקה?
מבאר הרב: וטעם שקרא הכתוב עמל התורה 'חוקה', לצד שיש בה מצווה אפילו ללמוד דברים שלמדם פעמיים ושלוש והם ידועים אצלו, כי חפץ ה' בעסק התורה, חוקה חקק.
כלומר: כחלק ממצות תלמוד תורה מחויב האדם לחזור וללמוד שוב ושוב גם דברים שכבר למד בעבר כמה וכמה פעמים והוא יודע אותם היטב, כי כך חפצו של הקב"ה שתמיד יעסקו בתורה.
ועל סוג זה של לימוד אומרת התורה: "בחוקותי תלכו", משום שלימוד זה הוא בבחינת חוקה, שהרי מצד ההיגיון הפשוט לכאורה אין כל טעם ללמוד שוב מה שאדם כבר יודע, אך בכל זאת יש לעשות זאת כחוקה וגזרת מלך.
ומוסיף האור החיים ואומר: ותמצא שאמרו ז"ל כי לטעם שילמד האדם תורה בחשק תמיד, גזרה חכמתו יתברך שיהיה האדם לומד ושוכח.
כלומר: הקב"ה גזר בטבע הבריאה שאדם ילמד וישכח מה שלמד כדי שתמיד יצטרך לחזור על הלימוד ויעשה זאת בחשק ורצון ולא כגזירה.
והאמת היא, שגם מי שלא שכח כלל את מה שלמד, בכל זאת יוכל להפיק תועלת מרובה מכך שיחזור שוב ושוב על הלימוד. והתועלת שבזה נרמזת בדברי חז"ל שאמרו: מאי דכתיב: "נוצר תאנה יאכל פריה", למה נמשלו דברי תורה כתאנה? מה תאנה זו כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה תאנים, אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם.
והיינו, כי הגם שבנוגע לשאר החכמות, כאשר אדם כבר למד דבר מה והוא יודע אותו היטב, אין שום טעם לחזור וללמוד זאת שוב, לא כן הדבר בנוגע ללימוד התורה. כי דברי תורה נמשלו לתאנה, כדי ללמדנו שכמו שעץ התאנה אינו נותן את כל פירותיו בפעם אחת כשאר האילנות, אלא בכל פעם מוציא עוד תאנה ועוד תאנה, באופן שבכל פעם שבעליו באים וממשמשים בו, הם מוצאים בו עוד כמה תאנים חדשות שצמחו בו, כך גם בלימוד התורה – אפילו אם אדם יחזור וילמד את אותו הדבר כמה וכמה פעמים, בכל פעם יתגלו לו עוד ועוד חידושים בדבר זה, ובכל פעם יטעם בלימודו טעם מחודש.
וזהו שאמרו חז"ל: אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש. וכוונתם היא גם לגבי לימוד שהאדם כבר למד אותו, אשר לא יתכן שילמד אותו שוב ולא ימצא בו דבר חידוש.
ובכלל, מי הוא זה ואיזה הוא שיוכל לומר שלמד בתורה עניין מסוים די הצורך עד שאין לו כבר מה למצוא בו? הרי לתורה הקדושה ולפירושיה אין סוף! כמו שנאמר על התורה הקדושה: "ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים", צא ולמד מה שכתב הגאון הקדוש ר' אברהם אזולאי זיע"א בספרו 'חסד לאברהם': כי בכל חלק וחלק מחלקי התורה הקדושה, ובכל פרט ופרט שבה, ישנם שש מאות אלף פירושים. ואם כן מי זה שיוכל לומר שסיים ללמוד עניין מסוים בתורה? וכי הוא כבר הצליח להגיע לכל מאות אלפי הפירושים הללו?!
הגאון הקדוש ר' נתן נטע שפירא זיע"א, בעל 'מגלה עמוקות', זכה שנתגלו לו על האל"ף זעירא שבפסוק: "ויקרא אל משה" אלף פירושים. וכן על הפסוק: "ואתחנן אל ה'…" חיבר ספר בפני עצמו, ובו מאתיים חמישים ושניים פירושים. ובראותנו זאת, כיצד נוכל לדמות בנפשנו שכבר למדנו עניין מסוים בתורה די הצורך, ואין טעם לחזור עליו שוב?!
כי לאמיתו של דבר באופן טבעי לא יתכן כלל שבשר ודם יזכה להשיג את דברי התורה, כיון שהתורה היא חכמתו של הבורא יתברך וכולה אור אלוקי, ואילו האדם הוא חומרי, מגושם, עב וגס, ומה שייך שיתאחדו שני קצוות אלו זה עם זה. אלא שהקב"ה ברחמיו עושה חסד עם האדם ומזכה לו דברי תורה במתנה.
וכן אמרו חז"ל: לאוקמי גירסא סייעתא מן שמיא היא. כלומר, המציאות שאדם גשמי יזכור דברי תורה רוחניים לא שייכת באופן טבעי, והדבר אפשרי רק מכח סיועו של הבורא ברוך הוא שמזכה לאדם את דברי התורה במתנה. ואת המתנה היקרה הזו הקב"ה לא נותן לאדם בפעם אחת, אלא בכל פעם ופעם שהאדם לומד ומשנן את תלמודו, הקב"ה מגלה לפניו עוד עניינים מופלאים שבתורה, ומזכה לו עוד כמה חלקים ממתנת התורה הקדושה.
