קהילת ארם צובא היא אחת הקהילות הוותיקות ביותר בעולם היהודי. יהודים ישבו בעיר זו, היא חלב שבסוריה, מאז ימי בית המקדש ראשון.

אחד מספרי התורה העתיקים שלפי רוב הדעות מופיע בו הנוסח המדויק ביותר של חמשת חומשי התורה – נשמר במשך כ-600 שנה ב"היכל אליהו הנביא" בבית הכנסת המרכזי של חלב. הימצאו של ספר יקר זה בעיר, ללא ספק השפיע קדושה יתרה על יהודי העיר.

אחד מענקי התורה שיצאו מארם צובא והיה לאחד מגדולי המקובלים בדורו, היה רבי שלום בן משה חיים הדאיה זיע"א.

ראשית דרכו

רבנו נולד בחלב לפני כ-158 שנים, בשנת תרכ"ד. בהיותו פעוט כבן 3 שנים נפטר אביו רבי משה חיים, ואימו סבתיה גידלה אותו בבית אימה.

במסירותה הרבה שלחה אותו אימו ללמוד תורה. הוא למד מפי חכמי העיר ורבניה – כמו הדיין רבי משה הכהן סוויד זיע"א – בעל שו"ת "אמת ומשפט", הרב המקובל רבי רפאל יעקב חיים ישראל אלפייה זיע"א, ורבי יצחק בכור מזרחי אב בית הדין.

סולם העלייה

רבנו בלט בשקידתו העצומה על התורה, וכבר כשהיה כבן 18 שנים, היה בקשר מכתבים עם גדולי הפוסקים שבעיר, כמו הדיינים רבי אליהו חמווי ורבי ישעיה דיין, והרבנים רבי שלמה צפדיה ה"חכם באשי".

כשהיה רבנו כבן 20 שנים, לקחו רבי יצחק לבטון בנו של רב העיר רבי חיים מרדכי לבטון, כחתן לביתו שרה.

בשנת תר"נ כשהיה רבנו אברך צעיר, נסע לביקור בארץ הקודש, שם התארח בביתו של הראשון לציון רבי יעקב אלישר, בעל ה"יש"א ברכה".

בזמן הביקור חלה רבנו וראייתו הידרדרה מיום ליום. כשהוא עיוור כמעט לחלוטין חזר רבנו אל עירו. למרות שמאור עיניו ניטל ממנו, לא מנע ממנו הדבר להמשיך לעסוק בתורה ככל יכולתו – והוא למד בעל פה בכוח זכרונו המופלא.

בשלב זה הידרדר עוד יותר מצב ראייתו של רבנו, ובהמלצת רופאיו נסע לעיר נא אמון שבמצרים על מנת לבצע ניתוח שיציל את עיניו.

אל הנסיעה הצטרף רבי משה עזרא מזרחי, שסייע לרבנו במסעו ובמקביל ביצע במצרים שליחות מטעם קהילת ארם צובא. בנה אמון ניתח רופא מצרי מפורסם את רבנו, והראייה השתפרה במידת מה.

אמנם, גם לאחר הניתוח לא שב מאור העיניים לחלוטין אל רבנו, ובספרו "שלום לעם", אותו חיבר בשנים אלו, העיד על המאמצים הרבים שהשקיע בכתיבת הספר בשל הקושי בראייה.

על כס הרבנות

על אף היות רבנו צעיר לימים בשנות השלושים לחייו, רב היה כוח השפעתו על הנהגת הקהילה בחלב, והספר "שלום לעם" הביא לתחילתו של שינוי בסדרי הקהילה בארם צובא. בספרו כתב רבנו על חשיבות הצדקה, מעלתו של עסק התורה וחשיבות התמיכה בתלמידי חכמים והעוסקים בתורה. בזכות השפעתו זו, תוקנו בקהילה תקנות חדשות לטובת העניים והאברכים בעיר.

בגיל 35, בשנת תרנ"ח, עלה רבנו עם משפחתו ומשפחת חותנו אל ארץ הקודש.

מספרים שכאשר עמדה בפני רבנו ההתלבטות האם לקבוע את מושבו בשכונת הבוכרים לצד יוצאי ארם צובא או שמא בשכונה אחרת –בחר רבנו לעבור עם משפחתו אל שכונת "אהל משה", וכל כך למה?

רבנו שם אל ליבו שכאשר היה מצוי בין דוברי שפתו, הגיעו אל אוזניו הטהורות דברי לשון הרע בעל כורחו, והוא העדיף לדור במקום בו לא הבין את שפת התושבים וכך לא להיכשל בשמיעת דיבור אסור.

בירושלים עיר הקודש נכנס רבנו אל ישיבת המקובלים "בית אל", ונמנה בין הלומדים הדגולים כגון חכם מסעוד הכהן אלחדד בעל ה"שמחת כהן" זיע"א והצדיק המקובל רבי ששון בן משה פרסיאדו זיע"א.

כ-5 שנים לאחר עלותו ארצה, התמנה רבנו לדיין בבית הדין של יוצאי ארם צובא. בשבתו על כס הדיינות פסק רבנו את פסקיו ללא מורא, ונודע בכך שבדק הדק היטב את דבר ההלכה לאשורו ללא משוא פנים.

רבנו נהג לשאת דרשות ארוכות בענייני הלכה, מוסר וקבלה, ומספרים שהשפעה רבה הייתה לדבריו על קהל השומעים.

יחד עם היותו דיין בבית הדין היה רבנו מתכתב עם ענקי תורה מכל תפוצות ישראל בשאלות ותשובות בענייני קבלה, הלכה ומדרש. מבין העומדים עימו בקשרי מכתבים נמנה רב העיר חברון – רבי חיים רחמים פרנקו זיע"א, ה'ראשון לציון' רבי יעקב שאול אלישר, והרב חביב חיים דוד סתהון מטבריה.

מספרים שבשנים מאוחרות יותר, שלח רבנו בעילום שם מכתביו בתורת הנסתר אל רבי אלחנן וסרמן הי"ד לביקורת, ומשנודע לרבי אלחנן מיהו השולח, כונן עימו תכתובת רציפה בענייני קבלה.

למעלה מ-40 שנים ישב רבנו על כס הדיינות, כשבד בבד עם תפקיד זה דאג תמיד לסייע לעניים ותלמידי חכמים צנועים בהוצאות השבת, והכל בצניעות מופלגת שהייתה לסמל בעיני כל רואיו.

בהיות רבנו כבן 62 שנים נפטר ראש ישיבת המקובלים רבי מסעוד הכהן אלחדד זיע"א, ורבנו נתמנה לראש הישיבה תחתיו. בשנות כהונתו כראש הישיבה נודע רבנו בכך שהיה ראש המכוונים ב"כוונות הרש"ש" בתפילה, דרגה לה זוכים מתי מעט של ממש אף מבין החכמים העוסקים בתורת הנסתר.

בין תלמידי ישיבת המקובלים למדו אז תלמידי חכמים שלימים היו מגדולי המקובלים שבדור, כמו רבי אברהם פטאל חותנו של מרן הרב עובדיה יוסף זיע"א, רבי ניסים לופס, רבי מרדכי שרעבי, רבי מתתיה דוויס, ועוד רבים.

כ-3 שנים לאחר התמנותו של רבנו לראש הישיבה, נקרא לכהן גם כאב בית הדין בירושלים, ובתפקיד זה כיהן עד סוף ימיו.

ספריו

לאורך כל השנים עסק רבנו גם בכתיבה והוצאה לאור, על אף הקושי הרפואי והקושי בראייה, ולצד כל תפקידיו ופעליו תמיד הוסיף רבנו לחתימתו את המילים "עבד אל וואחד"  – עבד לאל אחד'.

את ספרו "שלום לעם" על מעלת צדקה והחזקת תורה – כתב עוד בהיותו צעיר לימים כשהתגורר בחלב. מאוחר יותר – לאחר שעלה ארצה – פרסם רבנו את חידושיו הרבים בירחון "המאסף", ובשנים הבאות בירחון "תורה מציון". במקביל פרסם רבנו את קונטרס "שאלת שלום" שבו ריכז שאלות רבות המופנות לכל חכם שבדור.

בשנים הבאות רבנו הניח ידו על כתבי יד ישנים שהותירו רבנים – בעיקר מחכמי ארם צובא, חלקם ידועים בשם וחלקם בעילום שם – רבנו הגיה אותם בעצמו במאמצים אדירים, הוסיף את הקדמתו אליהם ולעיתים גם מחידושיו. כך הדפיס רבנו את הספרים "כיסא שלמה" לחכם רפאל שלמה לניאדו זיע"א, "דגל מחנה אפרים" לחכם אפרים לניאדו זיע"א, "רועי ישראל" ו"קול גדול".

מאוחר יותר, משהתקרב רנו לגיל זקנה, הדפיס את ספריו שלו – שו"ת דובר שלום כל ה"שולחן ערוך", ספר "שלום וצדק" על הקבלה, ספר "ש"ה לבית אבות" על מסכת אבות.

גם דרשותיו הארוכות של רבנו יצאו לאור בספר "החיים והשלום" המסודר על פי מעגל השנה, וכולל גם הספדים על רבנים שהלכו לעולמם.

בא השמש

כפי שהעיד רבנו על עצמו, במשך רוב חייו סבל ממחלות וייסורים, בעיקר בשל מחלת העיניים שלו. בחודשים האחרונים לחייו הדרדרה בריאותו מאד, עד שבתאריך י"ג כסליו תש"ה, בגיל 76, השיב רבנו את נשמתו לבוראה בטהרה.

רבנו הותיר אחריו דורות ישרים מבורכים, שהנודע שבהם הוא בנו הגאון המקובל רבי עובדיה הדאיה זיע"א בעל שו"ת "ישכיל עבדי". רבי עובדיה היה מראשי ישיבת פורת יוסף ומייסד ישיבת המקובלים "בית-אל" החדשה. כאביו היה גם הוא חבר בית הדין הגדול בירושלים, והיה דיין ואב"ד בעיר פתח תקווה.

רבים מצאצאיו של רבנו היו והינם רבנים בארץ ובעולם חלק מהם מנהיגי קהילות חלביות. מהם – הרב שאול קצין, רב קהילת "שערי ציון" בניו יורק, הרב משה הדאיה, רבה של אילת, הרב שלום מרדכי הדאיהשהיה ראש ישיבת המקובלים בית אל, הרב שלום מזרחי חבר בית הדין הרבני הגדול, ועוד.