רבים יודעים לספר אודות ביקורו המרטיט של הגאון הגדול רבי חיים שמואלביץ זצ"ל בקבר רחל אמנו. מספרים שבתפילתו פנה רבינו אל רחל אמנו ואמר: 'הקדוש ברוך הוא מבקש ממך 'מנעי קולך מבכי', אולם אני, חיים בנך, מבקש ממך: אל תפסיקי לבכות!'

ראש ישיבת מיר, רבי נתן צבי פינקל זצ"ל הרבה לספר את הסיפור הזה, אך הוא היה מוסיף – לא רבים מספרים את המעשה מתחילתו, ומעשה שהיה – כך היה: ערב אחד שהה רבינו בשמחה כל שהיא, ושם הציע מישהו לקחת אותו ברכבו אל קבר רחל. רבינו רצה להצטרף, אך דבר ראשון הלך לחפש טלפון ציבורי ו'אסימון' כדי להתקשר לרעייתו הרבנית, לבקש את אישורה לנסיעה ולוודא שלא תדאג מן האיחור.

וכך היה רבי נתן צבי מסכם: 'כולם מתפעלים מלב הארי של רבי חיים, איך שביקש את בקשתו מרחל אמנו מעומק לב. אבל אני מתפעל יותר, מכך שלא שכח את מה שבעיני הבריות נראה דבר של מה בכך: להתקשר לרבנית, שלרגע לא תדאג כתוצאה מאיחורו…

למה זה יותר גדול בעינַי? כי את לב הארי של רבי חיים אי אפשר לחקות, אולם את הדברים הקטנים יכול כל אחד ללמוד. להרגיש את הזהירות שנדרשת בבין אדם לחברו, ודרך סולם זה אפשר להגיע למדרגות גבוהות'.

אכן, רגלי סולמו של רבינו מוצבות ארצה, וראשו – מגיע השמימה.

ראשית דרכו

הבית בו נולד רבינו היה בית של תורה ומוסר על שולחן אחד.

אמו הרבנית עטיל – היתה בתו של ה'סבא מנובהרדוק', רבי יוסף יוזל הורוויץ זצ"ל, מאבות תנועת המוסר. ואביו – רבי רפאל אלתר שמואלביץ זצוק"ל, היה תלמיד חכם עצום שקוע בתורה, עד שמספרים שהוא עזב את תפקידו כר"מ בישיבת נובהרדוק בלודבינובא, מפני שדיבר עם תלמידיו בלימוד בזמן סדר מוסר… רבי רפאל אלתר עבר ללמד בישיבת 'ענף כנסת ישראל' – סלבודקא בסטוצ'ין, ולימים עמד בראשה.

מובן שרבי רפאל אלתר לא חסך ידו מלימוד המוסר. כאשר עמד בראש הישיבה בסטוצ'ין השתדל רבות להביא אל הישיבה את ענק המוסר רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל, ואמר – 'בשביל עוד תוספת מוסר הייתי נותן את כותנתי שלעורי'.

בבית זה, בן ונכד לגדולי עולם אלו, נולד הבן הבכור – חיים ליב. בברית המילה שלו שימש רבי יצחק – איצל'ה בלאזר, שהיה מרביץ תורה ומוסר גדול ולימים ראש ישיבת קלם.

רבינו נולד בעיר קובנא, שכונתה 'ירושלים דליטא' על שם תלמידי החכמים הרבים שחיו בה. אחר כך עברה המשפחה לסטוצ'ין, שם גדל רבינו. בתחילה היה אביו העצום מורו ורבו, עד גיל 16 עלה ונתעלה בלימודו עד שנודע כ'עילוי' של ממש. אז נשלח הנער ללמוד בישיבת 'שער התורה' בגרודנא אצל הגאון העצום רבי שמעון שקופ זצוק"ל. בשל גאונותו והתמדתו הגדולה, מהר מאוד מינהו רבי שמעון למסור שיעורים לתלמידים הצעירים ממנו.

בגיל 22 עבר רבינו לישיבת מיר, בה כונה בפי כל 'ר' חיים סטוצ'ינר', או 'העילוי מסטוצ'ין'. רבינו היה שקדן כה עצום, עד שרכש בזמן קצר ידיעה ובקיאות נדירה בכל אוצר הספרים של ישיבת מיר. אוצר ספרים נקרא אז 'עזרת תורה', ורבינו נקרא בשמו – ה'עזרת תורה של מיר'.

סולם העליה

בהיות רבינו כבן 27 לקחו ראש ישיבת מיר, רבי אליעזר יהודה פינקל כחתן לבתו חנה מרים. לאחר כ-6 שנים התמנה רבינו לר"מ בישיבת מיר המעטירה, שהיתה אחד מעמודי התווך של עולם התורה באירופה ערב מלחמת העולם השניה.

כשפרצה מלחמת העולם השניה והדיה הגיעו למיר, ראש הישיבה הרב פינקל היה במסע התרמה בארץ הקודש, ורבינו יחד עם המשגיח רבי יחזקאל חצק'ל לווינשטיין נטלו את האחריות על הישיבה ותלמידיה. משהתקרבה הסכנה אל העיר מיר, עברה הישיבה אל העיר וילנא, אך לאחר חדשיים שוב נאלצו להמשיך בנדודיהם אל העיר קיידאן.

גם שם לא האריך השקט ימים, ולאחר כחצי שנה פקדו השלטונות על בני הישיבה לעזוב את העיר. רבינו ומשפחתו קיבלו אשרות נסיעה לארצות הברית, אך הוא לא אבה לעזוב את תלמידיו בשעת סכנה זו, ונותר עמם עד שימצא פתרון.

בנסי נסים קיבלו רבים מבני הישיבה אשרות הגירה ליפן מאת השגריר היפני סמפו סוג'יהארה, ובנסיעה ארוכה ברכבת הטרנס-סיבירית עברה הישיבה ליפן.

בסופו של מסע ארוך עצרה בעיר קובה שביפן, יחד עם ישיבת ליובאוויטש, ישיבת קלצק וישיבת קמניץ. במאמצים משותפים השמיעו תלמידי הישיבות את קול התורה מחדש בקצה העולם. רבנו נשא אז בעול הניהול הכלכלי של ארבעת הישיבות הללו עד שהעניינים נסעו על מסלולם כראוי, ופחות משנה לאחר מכן הגלה השלטון היפני את הישיבה לשנגחאי. מאז עמד רבנו בראש ישיבת מיר. תלמידיו מעידים שכאשר קרה וחסרו להם ספרים במדינה מרוחקת זו, הכתיב להם רבנו מזכרונו המופלא קטעים שלמים מספרים שונים.

בתקופת מה כאשר שכנה הישיבה בשנגחאי, התגורר רבנו אצל בעל בית שהיה יהודי פשוט. רבנו נהג לשוחח עם מארחו שיחות חולין לתמיהת תלמידיו, אך הוא תמיד השיב – "מה עם הכרת הטוב?" גם לאחר עשרות שנים, כאשר עלה יהודי זה ארצה – טרח רבנו ונסע לבקרו מספר פעמים בעיר המרוחקת בה התיישב.

כחמש שנים וחצי הייתה הישיבה ביפן, עד שבשנת תש"ז היגרו רוב ככל תלמידיה לארצות הברית. רבנו נותר שם כחצי שנה ולאחריה עלה לארץ הקודש, עימו רוב התלמידים. מעטים מהם נותרו באמריקה והקימו את ישיבת מיר בברוקלין.

בארץ הקודש עסק אז חותנו של רבנו, רבי אליעזר יהודה פינקל בייסוד ישיבת מיר בירושלים. עד מהרה הצטרף רבנו למקימי הישיבה וסייע לחמיו במלאכתו. משעברו 7 שנים וראש הישיבה נפטר, מונה רבנו לכהן כראש ישיבה תחתיו.

על כס

בשבת רבנו בראשות הישיבה, שתו אלפי תלמידיו בצמא את תורתו. בשיעוריו הבנויים לתלפיות ניכר חותמו של מורו ורבו רבי שמעון שקופ זצוק"ל, ויחד עם גאונותו העצומה ודרך חשיבתו המיוחדת של רבנו, היו שיעורים אלו לפלא, ואף מחוץ לכתלי הישיבה הגיעו בחורים להשתתף בהם.

בבהירותו הרבה היו השיעורים ברורים ומובנים לכל שומע. תמיד בלטו בהם בקיאותו העצומה של רבנו בכל רבדי הסוגיא עם הסדר המופלא בו הניח את הדברים. רבנו היה מסודר בכל הליכותיו, בתנועותיו, בכתיבתו וגם בארגון ספריו בארון. פעם נזף רבנו בדרך צחות בתלמיד שאחר ל'סדר' – "החדר שלך הפוך! הדברים אינם במקום – מקומו של הבחור בשעה זו הוא בבית המדרש, והנה הוא בחדר…"

רבנו עודד את תלמידיו לא להימנע מלימוד בספרי האחרונים בחששם שהדבר ייטול מהם את היכולת לחדש. הוא המשיל זאת לאדם שמנסה לגלות מחדש את פעולת החשמל, במקום להשתמש בכל מה שגילו קודמיו ולהוסיף עליו את מה שבכוחו לחדש. דוגמה נאה לכך היה רבנו בעצמו, שעל אף שליטתו העצומה בכל מכמני הש"ס, היה ניגש אל הלימוד בחשק רב ובמתיקות כאילו הייתה המסכת שלפניו חדשה עבורו.

ראשי ישיבות ורבנים גדולים יצאו מישיבתו של רבנו, בהם: רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל – ראש ישיבת "קריית מלך", רבי חיים וואלקין זצ"ל – משגיח בישיבת "עטרת ישראל", רבי יוסף חיים בלוי רב העיר אשקלון, רבי אליהו ברוך פינקל מראשי ישיבת מיר, רבי אליעזר צבי סילבר – ראש ישיבת "דרך חכמה", רבי אברהם שלזינגר – רבה של ז'נבה, רבי אביגדור נבנצל – רב הרובע היהודי, ועוד תלמידי חכמים רבים אחרים.

לצד תורתו אותה ינקו תלמידיו, לקחו הם ממנו מוסר הן בשיעורי המוסר הנודעים שלו והן מעצם דמותו שהייתה סמל ומופת להנהגה של שלימות בענייני בין אדם לחברו ובעבודת התפילה הנוראה שלו.

כל מי שקרב אל רבנו לא התקשה להבחין בזהירותו הרבה בכבודם של כל סובביו, כך כאשר התארח בבתי מקורביו או בני משפחתו וטרח לחפש אחר בעלת הבית כדי להודות לה על הכיבוד, או כאשר התאמץ ונסע בימות הגשמים כבימות החמה להשתתף בשמחותיהם של תלמידיו אליהן הוזמן. בכל פעם אשר קיבל רבנו הזמנה כזו, ווידא שהיא מיועדת גם לרעייתו הרבנית.

בערב אחד גשום וסוער במיוחד בו הגיע רבנו אל שמחת בר מצווה שאליה הוזמן, שאל אותו מישהו מדוע כה טרח לבוא במזג אוויר שכזה? רבנו השיב: "יש לי הכרת טובה לאבי הבן, הוא בא לשיחות שאני מוסר."

תמה השואל, "והרי בשיחות של הרב רבים המשתתפים ובקושי יש מקום בעמידה?"

השיב רבנו: "אם הוא לא היה בא לשיחות, ולא מישהו אחר, למי הייתי מוסר שיחות? על כן חייב אני לו את הכרת הטוב".

סיפר אחד מתלמידיו של רבנו: "פעם הרב ביקש ממני לסדר חברותות לבחורים שבאו לישיבה מחו"ל. אמרתי לרב שעדיין אין לי חברותא בשבילי, ואיך אני אסתדר. אולם הוא ענה לי: 'תעזוב את עצמך, בזכות זה שתסדר חברותות לאחרים יהיו לך חברותות טובות'…"

כה רב היה הכבוד שחלק לזולתו, וכה גדולה הייתה ענוותנותו של רבנו.

רבנו היה נוהג לפקוד את קברו של ה'אור החיים' הקדוש שבהר הזיתים, באמרו שהיות והוא מזכירו בשיעורים בישיבה וחולק עליו לפעמים, הוא רואה מחובתו לבקש מחילה אם נהג שלא כראוי.

פעם בצאתו מציון ה'אור החיים' עבר רבנו בציון 'יד אבשלום' לזכר אבשלום בנו של דוד המלך, שאף שמרד באביו, התפלל עליו עד שיצא משערי גיהינום ונכנס לגן עדן. וכה שמע המלווה את רבנו מתפלל: "ריבונו של עולם, ראה כמה אב מסור לבנו. גם כשמרד בו וציערו הוא לא מתנתק ממנו ודואג להצילו משאול. טייערע טאטע, גם אם מרדנו בך וחטאנו לך, רחם עלינו כרחם אב על בנים!"

צרות הפרט והכלל נישאו תמיד בליבו של רבנו, שרגיל היה לומר: במה נבחן אדם גדול? – במידת האחריות והערבות על הכלל. כך, כאשר התקיימו עצרות תפילה ציבוריות היה רבנו מקדים את שיעור הערב שלו לצהרים על מנת שיוכל להשתתף עם הציבור בתפילתם.

תלמידיו מעידים שרבנו היה שופך שיחו לפני ה' על כל עניין בחייו, בשעת התפילה וגם בעיתות אחרות. תלמידו מספר – "לא אחת היינו רואים אותו באמצע סוגיה קשה שהתחבט בה, כשהוא ניגש לפתע לארון הקודש ומתחיל לבכות כילד קטן ולהשיח בפני השם שאינו מבין את הסוגיה והוא מבקש מה' שיאיר עיניו בסוגיה הסבוכה".

בשנים האחרונות אף נהג רבנו לצאת ולהתפלל במקומות קדושים כמו הכותל המערבי, קבר רחל, מערת המכפלה, וקבר רשב"י במירון. בכל מקום שפך רבנו דמעותיו כמים על הפרט ועל הכלל.

פעם אחת ראה רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל את רבנו בכותל המערבי כשהוא ניגש אל הכותל לרגע קצר ומיד פונה בחזרה לדרכו. בצאתו ראה רבנו את רבי שלמה זלמן, ומשראה את פליאתו הסביר בפשטות – "לא באתי לומר תהילים, רק שאדם אחד היה בביתי והזכיר לי חולה קשה, התרגשתי מאד ורציתי לבכות, חשבתי שטוב יהיה אם אשפוך את הדמעות האלו בכותל. באתי, הזלתי שתי דמעות ואני חוזר"…

ספריו

את עוצמת מחשבתו המסודרת והמדוייקת של רבנו אפשר למצוא כבר במחברות עבות הכרס בהן כתב את שיעוריו מישיבת מיר בפולין בכתב ידו הברור הנאה, ללא טיוטה טעות וללא מחיקה, כאשר במקומות ספורים סימן רבנו כוכבית קטנה לצד מילים שרצה לתקן, והוסיף הערה "כצ"ל…"

את אלפי הדפים החלו תלמידיו ובני משפחתו לערוך לסדרות בשם "שערי חיים" ו"מים חיים" על הש"ס, כאשר עד עתה יצאו לאור כבר מספר ספרים על כמה מסכתות.

שיחות המוסר של רבנו הועלו גם הן על הכתב על ידי בנו הגאון רבי רפאל שמואלביץ זצ"ל ובן דודו רבי אריה פינקל, ונקראו בשם "שיחות מוסר". בשנים האחרונות אף נדפסה להם מהדורה חדשה על ידי נכדיו של רבנו.

לאחר פטירתו של רבנו נכתב הספר "מוח ולב" על תולדותיו של רבנו, ולמעשה ספר זה מלמד מעל דפיו גם את דרכו ושיטתו של רבנו בלימוד ובמוסר.

בא השמש

בחג הסוכות ה'תשל"ט, כשהיה כבן 76, חלה רבנו ואושפז בבית החולים שערי צדק. מצבו היה קריטי ומסוכן, אך טוהר מידותיו לא עזב אותו גם בימים קשים אלו.

בהושענא רבא, על אף מצבו הבריאותי הרעוע, ביקש רבנו מאת הסובבים את מיטתו שיסייעו בידו להתלבש, ויזמינו עבורו מונית. בשארית כוחותיו נסע אל הכותל, שם הוציא פתק מכיסו והתפלל עבור חולה עבורו נתבקש להתפלל. כשכילה את תפילתו השיבוהו אל בית החולים כשכולו ייסורים.

בעודו על מיטת חוליו, שמע רבנו שבבית החולים מאושפז תלמיד חכם ידוע. שוב ביקש רבנו מתלמידיו להובילו אליו, עם כל מכאוביו. למראשותיו של החולה נשא רבנו תפילה נרגשת, ורק אז שב אל מיטתו.

גם שקיעותו הנשגבה בלימוד לא פסה ממנו בשעה זו. מרן הגאון רבי אלעזר מנחם שך בא לבקרו בבית החולים, וכשעזב – אמר לו "רפואה שלימה". מעם מיטתו ענה לו רבנו – "תביא ראיה"…

כשספד הרב שך לרבנו ימים לא רבים מאוחר יותר – האיר תלמידו רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל שהכוונה היא לגמרא במסכת שבת, שאם נפל אדם למשכב אומרים לו 'הבא ראיה והפטר'… נוכחו המאזינים כולם בדבקותו הנוראה של רבנו בתורה אף על ערש דווי.

כחודשיים ומחצה לאחר אשפוזו של רבנו, נשבה ארון האלוקים וביום ג' בטבת עלתה נשמתו הזכה בסערה השמיימה.

בהלווייתו השתתפו רבבות, ומרן הרב שך ספד: "משמת רבי חיים בטלו השקדנים".

זכה רבנו ובניו ובנותיו הלכו בדרכיו – והיו כולם לאילנות מפוארים: בתו הבכורה עטל נישאה לתלמידו רבי נחום פרצוביץ זצ"ל שלימים היה ראש ישיבת מיר.

רבי רפאל בנו המשיך דרכו והיה מראשי ישיבת מיר, ומעורכי האנציקלופדיה התלמודית. הבן השלישי הוא רבי אברהם צבי, שכיהן גם הוא כר"מ בישיבת מיר.

בתו רבקה נישאה לרבי יצחק אזרחי שליט"א, מראשי ישיבת מיר כיום.

בתו גיטל נישאה לרבי ישראל מאיר ווייס, שהוא ראש ישיבת נחלת הלויים בחיפה, והבן הצעיר רבי מאיר הוא אב בית הדין לדיני ממונות בירושלים וראש מערכת האנציקלופדיה התלמודית.

מורשתו בידינו

עשרות פעמים הזכיר אבינו מורנו רבי יורם אברג'ל רעיונות משיחות המוסר העמוקות של רבנו. באחת הפעמים דיבר על כוח ההרגל בקיום מצוות:

"ממה נוצרת קהות החושים? מההרגלים.

יש מאמר גדול של ר' חיים שמואלביץ ב'שיחות מוסר' (מאמר יא – מדת ההסתגלות): "הבא דרך שער צפון להשתחוות יֵצֵא דרך שער נגב, והבא דרך שער נגב יֵצֵא דרך שער צפונה, לא ישוב דרך השער אשר בא בו, כי נכחו יֵצֵא" (יחזקאל מו, ט).

שואל הרב – מה העניין בזה, למה שלא יצא דרך אותו שער שנכנס בו? ומתרץ, שברגע שאדם נכנס פעם ראשונה לבית המקדש, חרדת קודש אופפת אותו, הוא מקבל יראה גדולה מהמקדש, הוא נהיה המום ומבוהל. אומר הקב"ה 'אני מעדיף שתישאר עם חרדת קודש זו כמה ימים, ולכן תצא מהדרך השניה', כי אם הוא ישוב באותו דרך, הוא ירגיש שזה לא כל כך נורא, הוא יחשוב את בית ה' כקירותיו ועציו ואבניו.

כלומר", סיים רבי יורם, "כשאתה מתקרב לקדושה אתה מקבל חדות. וכשאתה מתרגל, אתה כבר אומר שזה לא כל כך נורא, ואז מתחיל תהליך של קהות החושים; כמו סכין שהיא קהה, שהיא לא חותכת כראוי, ואז יש צורך להשחיז אותה, זה בדיוק מה שקורה.

אמנם יש בזה יתרון מסוים, כי זה דורש מהאדם התחדשות, אך יש בזה גם חסרון – כי יש אנשים שנמשכים אחרי קהות החושים הזאת, טוב להם עם זה, הוא אומר לעצמו 'אני אתפלל מתי שאני רוצה, אני אוכל מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה', וכן על זה הדרך, אבל הוא לא יודע שלמעשה כשהוא ממלא את תאוותו בנפש הבהמית הוא פותח לעצמו שערים של התדרדרות כמעט ללא מחסום, כי ברגע שזה מתחיל בהיתר זה נגמר באיסור."