הרב יורם אברג'ל » מחצית השקל
מחצית השקל
סכום 'זכר למחצית השקל' לנפש - הינו 29 ש"ח
הנוהגים לפי מנהגו של מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א נותנים 180 ש"ח מחצית השקל - לכל המשפחה
לעמותה אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודה
רעיון קצר מתורתו של אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א על מחצית השקל:
התורה מצווה לתת מחצית השקל, כמו שכתוב: "זה יתנו כל העובר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש". וידועה שאלת המפרשים מדוע ציוותה התורה לתת מחצית השקל דוקא ולא שקל שלם או כל סכום אחר?
אכן, ביאורים רבים נאמרו לכך, ונוסף על כולם יש לומר שהתורה ציוותה לתת דווקא מחצית השקל משום שבתיבת "מחצית" ישנו רמז נפלא לעבודתו של כל אחד ואחד מישראל:
במרכזה של תיבת "מחצית" ניצבת האות צ', והקרובות אליה משני צדדיה הן האותיות "חי", והרחוקות ממנה משני צדדיה הן האותיות "מת".
האות צ' רומזת על מצות צדקה, אשר בימינו היא עיקר עניינה של מצוות נתינת מחצית השקל. והכוונה בזה היא, שמי שזוכה להיות קרוב למצוות הצדקה, ומרבה לתת צדקה לכל נצרך ביד רחבה ובמאור פנים ושמחת לבב – מציל את עצמו ואת בני ביתו מכל פגע ונזק, כמו שכתוב "וצדקה תציל ממוות", וכן מושך עליו ועליהם שפע של חיים טובים וארוכים כמו שכתוב: "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד", והרי הוא בבחינת "חי".
אך מי שחלילה מרחיק עצמו מן הצדקה ומעלים עינו מן העניים, מפריד את עצמו משורש החיים, ומושך על עצמו ייסורים קשים ומרים. ולא לחינם היה שגור בפיהם של אבותינו שבית שדלתו פתוחה לעניים, אינה פתוחה למחלות ולבשורות רעות חלילה.
מחצית השקל תשפ"ה 2025 – תרומה 'זכר למחצית השקל' – המאיר לארץ
מהי מצוות מחצית השקל?
'מחצית השקל' היא מצוה מהתורה על כל איש מישראל, לתת תרומת 'כופר נפש', בשווי של מחצית ממטבע ה'שקל' המקראי, לקופת בית המקדש.
התרומות נאספו עבור צרכי בית המקדש, ולכן המצוה מהתורה מתקיימת רק בזמן שבית המקדש קיים. לאחר החורבן נתקן מנהג נתינת 'זכר למחצית השקל' המיועד לצדקה.
לפרטים נוספים על מנהג 'זכר למחצית השקל' והדרך לבצעו בימינו – לחצו כאן.
איפה כתוב בתורה לתת מחצית השקל?
מצות מחצית השקל מפורשת בתורה. בתחילת פרשת כי תשא, הקב"ה מצווה את משה רבינו לספור את בני ישראל, באמצעות גביית מטבע במשקל זהה מכל אחד, ככפרה על חטא העגל: "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה'… מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל… תְּרוּמָה לַה'".
בגמרא (מגילה כט, ב) למדו חז"ל מהפסוקים, כי למעשה בזמן הקמת המשכן היו שלוש תרומות שעליהן נצטוו ישראל: אחת עבור קרבנות ציבור, אחת לאדני המשכן, ואחת לקופת בדק הבית.
למה שימשו כספי התרומות של מחצית השקל בזמן בית המקדש?
תרומת מחצית השקל שהיתה נהוגה בזמן בית המקדש, נאספה לקופת 'תרומת הלשכה', ממנה היו מממנים את צרכי הקרבת קרבנות הציבור (כמו קרבנות התמיד, הקטורת והמוספין) במשך השנה.
מה הסכום של מחצית השקל?
הסכום של מצות 'מחצית השקל' השתנה בין התקופות של המשכן ושל בתי המקדש.
בזמן המשכן במדבר, שם המטבע השלם היה 'שקל', שהיה עשוי מכסף במשקל עשרים גרה, כמשקל 320 שעורות (גרגירי שעורה), והמצוה היתה לתת 'מחצית' ממשקלו, כלומר: כסף במשקל 160 שעורות. משקלו של גרגיר שעורה במדות זמננו מוערך ב-0.05 גרם, כך שהמחצית הקדומה היתה במשקל 8 גרם.
בזמן בית המקדש השני, קבעו רבותינו התנאים, חכמי ישראל, שיש להוסיף 20% למשקל השקלים, כך שערך מחצית השקל עלה ל-192 שעורות (9.6 גרם).
ובימינו נותנים תרומת 'זכר למחצית השקל'. לסכום המעודכן של השנה ואופן חישובו – לחצו כאן.
מתי היו נותנים את מחצית השקל בזמן בית המקדש?
תרומות מחצית השקל היו נאספות מדי שנה במהלך חודש אדר, ולקראת ראש חודש ניסן, הנחשב לתחילתה של שנה חדשה מהתורה בהקרבת הקרבנות. החל מתאריך זה, היו רוכשים את צרכי הקרבת קרבנות הציבור רק מהכספים החדשים שנתרמו לשנה זו.
בראש חודש אדר היו 'משמיעין על השקלים'. כלומר, בית הדין היה שולח שליחים לכל ערי ישראל, כדי להכריז ולהזכיר לכולם שהגיע זמן נתינת מחצית השקל, ועל כל אחד להכין את סכום התרומה.
החל מיום ט"ו באדר, 'שולחנות היו יושבין במדינה', כלומר, היו ממנים גובים בכל עיר ועיר, שתפקידם היה לשבת ולאסוף את כספי מחצית השקל בתוך קופות מיוחדות.
ביום כ"ה באדר היו עוברים לגבות את הכספים בבית המקדש בירושלים, והחל מתאריך זה היו גם אוכפים את גביית הכספים ממי שעוד לא נתן.
מה המקור למנהג זכר למחצית השקל הנהוג בימינו?
כאמור, המצוה המקורית של מחצית השקל חלה רק בזמן שבית המקדש קיים, ובטלה בזמן החורבן, עד שיבנה בית המקדש השלישי במהרה בימינו.
אך במהלך הדורות לאחר החורבן, נקבע על ידי חכמי ישראל, לתת מדי שנה בתקופת חודש אדר, סכום מסוים לצדקה, כ'זכר' למצות מחצית השקל.
זמן קביעת המנהג אינו ידוע, אך הוא קדום מאד. לראשונה הוא מופיע במסכת סופרים (המיוחסת לחכמי ארץ ישראל בתקופת ה'גאונים'), בה נאמר (פרק כא, הלכה ד) ביחס לתקופה שאחר חורבן בית המקדש: "וצריכין כל ישראל לתת שקליהן לפני שבת זכור".
על אף שמנהג זכר למחצית השקל לא הובא בספרי הרמב"ם, הטור והשולחן ערוך, הוא מקובל בכל תפוצות ישראל (ראה מטה יהודה תרצד ס"ק ג, כף החיים תרצד ס"ק יט, ילקוט יוסף מועדים עמ' שי).
וכן נזכר כבר בספרי ה'ראשונים' כמו ה'מרדכי', המהר"ם מרוטנבורג, ה'תשב"ץ קטן', והמהרי"ל. וכך פוסק הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך (תרצד, א).
מה הסיבה שנותנים זכר למחצית השקל?
המנהג נתקן כ'זכר' למצות מחצית השקל שהיתה נהוגה מדי שנה בבית המקדש. בכוחה של נתינה זו לכפר על נפשות עם ישראל. בזכות מצוה זו זכינו גם לנס פורים, כמפורט להלן.
כיסוד למנהג זכר למחצית השקל, הובא במסכת סופרים (כא, ג) מאמר חז"ל (בגמרא מגילה יג, ב) בנוגע למצות מחצית השקל: 'אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו'.
כלומר, במשמעותה העמוקה, נחשבת מצות מחצית השקל כ'הקדמת רפואה למכה', כנגד גזירתו העתידית של המן הרשע, שהחלה אף היא בנתינת 'שקלי כסף', כפי שאמר המן לאחשוורוש: "ועשרת אלפים כיכר כסף אשקול . . אל גנזי המלך".
המן הרשע זמם להשמיד את עם ישראל, חלילה, אך על כך אומר לו הקב"ה: 'כבר קדמוך ישראל, ונתנו את שקליהם לכפרת נפשם, ובכך בטלו מראש את עצתך הרעה'.
בעקבות זאת, גם את נתינת 'זכר למחצית השקל' קבעו בסמיכות לחג הפורים, כדי להדגיש את כוחה של נתינה זו לכפר על נפשות עם ישראל, ולעמוד לנו כזכות כנגד כל שונאינו ומבקשי רעתנו.
כמה זה זכר למחצית השקל בזמננו (מעודכן להשנה – אדר תשפ"ה 2025)?
הרמב"ם בהלכות שקלים (א, ה) מציין שלקיום מצות מחצית השקל המקורית, יש לתת לפחות את השווי של מחצית השקל המקורית.
בהתאם לכך, לשיטת הפוסקים הספרדים, יש לתת את השווי של מחצית השקל מכסף טהור בעת הנתינה (כף החיים תרצד ס"ק כ, שו"ת יחווה דעת א, פו).
לפי פסיקת השולחן ערוך (יורה דעה, שה, א), שווי 'מחצית השקל' המקורית הוא כסף טהור במשקל של 3 'דרהם' (מטבע שהיתה נהוגה בעבר בארצות ערב).
בעבר היה מקובל לשער לפי מטבע ה'דרהם' הטורקי, שמשקלו כ-3.3 גרם כסף. לפי חישוב זה, שווי מחצית השקל הוא בין 9.6 ל-10 גרם.
אך יש שכתבו שבשנים האחרונות התברר כי ה'דרהם' המקורי, שבו שיערו הפוסקים הקדמונים, היה ה'דרהם' המצרי, שמשקלו הוא 3 גרם. ולפי זה, משקל מחצית השקל הוא 9 גרם. וכן פסק הראשל"צ הרב יצחק יוסף (ילקוט יוסף פורים עמ' תקפד). ובמכתבו משנת תשפ"ד הוסיף שיש להוסיף גם את מחיר המע"מ (כפסיקת הרב מרדכי אליהו), ולפי זה, סכום נתינת זכר למחצית השקל בשנת תשפ"ד (כולל מע"מ) יצא: 29 ₪ לנפש.
ויש שמחמירים עדיין לחשב בשיעור 10 גרם, הסכום בשנת תשפ"ד יצא (כולל מע"מ): 32 ₪.
בארצות אשכנז נקבע המנהג (הובא במנהגי מהרי"ל פורים ד), לתת 3 'מחציות' מהמטבע הקבועה באותו זמן במדינה בה נמצאים (בארץ ישראל – חצי שקל, בארצות הברית – חצי שקל, וכו').
זאת, על פי מה שכתב הרמב"ם (שם) לענין המצוה המקורית: 'מצותה שיתן מחצית מטבע של אותו הזמן'. כלומר, שיש ענין לתת מטבע של 'מחצית' דווקא. ומכיון שבפרשת השקלים נזכרה 3 פעמים המילה 'תרומה' (או 3 פעמים 'מחצית השקל'), נהגו לתת 3 מחציות כאלו. וכן פסק הרמ"א (תרצד, א) כהלכה למעשה.
ויש מפוסקי אשכנז שציינו כמנהג מהודר יותר, להוסיף ולתת גם את השווי המקורי של 'מחצית השקל' כפי שהיתה בזמן הבית.
והנוהגים לפי מנהגו של מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א – נותנים 180 ש"ח עבור כל בני המשפחה.
לביצוע תרומת 'זכר למחצית השקל' לכל המשפחה – לחצו כאן.
למי נותנים את מעות זכר למחצית השקל?
במקורות הקדומים למנהג זכר למחצית השקל (מסכת סופרים שם, ועוד) מובן שאת התרומה נותנים לעניי העיר לצרכי הפורים. אך למעשה כתבו הפוסקים שנותנים גם למטרות צדקה אחרות. והאופן הראוי והמהודר ביותר הוא, לתת את התרומה לטובת מוסדות של תורה, שהם בימינו בדוגמת המשכן ובית המקדש.
כך כתב מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף זיע"א (שו"ת יחווה דעת חלק א', סימן פ"ו): "ראוי לתרום המעות למוסדות התורה, שהם הישיבות הקדושות שלנו, שהרי אמרו בברכות (ח, א): 'מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד'… ובמדרש תנחומא (פרשת צ"ו) נאמר, שהתורה מכפרת עונותיהם של ישראל, נמצא שהתורה משמשת תחליף לקרבנות הנתרמות ממעות של מחצית השקל, שנאמר בהן: "לכפר על נפשותיכם"… וכן אמרו במסכת מגילה (ג, א): 'גדולה מצות תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין'".
וכדברי מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א באחד משיעוריו (אדר ב' תשע"ד): 'את הסכום של זכר למחצית השקל יש לתת למקום של תורה, שהרי היא למעלה מהקרבת הקרבנות בבית המקדש. וכמו שאמרו בגמרא (מנחות קי, א): 'כל העוסק בתורה, אינו צריך לא עולה ולא ולא מנחה ולא אשם, שנאמר (ויקרא ז, לז): "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם"'.
בנתינת זכר למחצית השקל למוסדות 'בית המדרש המאיר לארץ', תזכו להיות שותפים מלאים בזכות לימוד התורה של אברכי בית המדרש, בשיעורי התורה הרבים, בהפצת תורה חובקת עולם בכל רחבי תבל, וכן בפעילות החסד העניפה לאורך השנה.
מתי נותנים זכר למחצית השקל?
במסכת סופרים (שם) נאמר שנתינת זכר למחצית השקל היא 'לפני שבת זכור', אמנם למעשה כתבו הפוסקים שהמנהג המקובל הוא שונה.
למנהג הספרדים וחלק מקהילות האשכנזים, נותנים בליל פורים, לפני קריאת המגילה (ילקוט יוסף י"ג, עמ' שיא). ויש שנהגו (כמובא במגן אברהם תרצד, ס"ק ב) לתת לפני קריאת המגילה בשחרית.
ולמנהג רוב קהילות האשכנזים, נותנים בתענית אסתר בזמן תפילת המנחה (כפסק הרמ"א והמשנה ברורה). ואף כשהתענית מוקדמת ליום חמישי נותנים ביום התענית דווקא.
אך מעיקר הדין ניתן להקדים ולתת החל מראש חודש אדר, ו'זריזין מקדימין למצוות'.
עד מתי אפשר לתת זכר למחצית השקל?
לכתחילה יש להקפיד לקיים את המנהג לפני קריאת מגילת אסתר. אך אם שכח, ישלים זאת מתי שנזכר, ואפילו אחרי פורים (פסקי תשובות תרצד, ג).
מאיזה גיל חייבים לתת מחצית השקל?
במשכן נתנו רק גברים מעל גיל עשרים, כנאמר: "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'".
על תקופת בית המקדש, יש שכתבו (ספר החינוך, פירוש הברטנורא) שהחובה היתה רק מגיל עשרים, כמו במשכן. לפי שיטה זו, כך הוא הדין גם במנהג זכר למחצית השקל בימינו (וכך פסקו המהרי"ל והרמ"א).
מאידך, לדעת רוב הראשונים (רמב"ן, רמב"ם ועוד), החיוב בזמן המקדש היה כבר מגיל בר מצוה. וכתוצאה מכך, גם לענין מנהג 'זכר למחצית השקל', יש להחמיר שחובת הנתינה היא מגיל מצוות (וכך פוסק ה'מגן אברהם' להלכה).
אמנם, כל זה הוא רק מעיקר הדין. אך המנהג המקובל בפועל הוא, לתת 'זכר למחצית השקל' בכל גיל, ועבור כל בני הבית, גם עבור נשים וילדים קטנים, ואפילו עוברים שטרם נולדו, כמפורט להלן.
האם נשים וילדים נותנים מחצית השקל?
מעיקר הדין, במשנה נפסק שנשים וילדים לא חייבים במצוה, אך אם רצו לתת את התרומה מעצמם בהתנדבות, מקבלים מהם. בנוסף, אדם שהחל לתת פעם אחת מחצית השקל עבור בנו הקטן, עליו להמשיך במנהגו ולתת עבורו מדי שנה עד שיגדל.
אך המנהג שנקבע בפועל לענין 'זכר למחצית השקל' הוא, שנותנים בכל גיל, ועבור כל נפשות בני הבית, כולל ילדים קטנים, ואפילו כנגד עובר שבמעי אמו. ונתנו לכך סימן במה שנאמר במחצית השקל: "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר" – כאילו נכתב "כָּל הָעוּבָּר" (דרכי משה תרצד, א, משנה ברורה ס"ק ה, ילקוט יוסף מועדים עמ' שיג).
כמו כן, על אף שמעיקר הדין נשים פטורות, בפועל גם הן נוהגות לתת (או שיתנו עבורן) 'זכר למחצית השקל' (כף החיים תרצד, כז, ילקוט יוסף שם).
הסיבה שהמנהג שנקבע הוא שב'זכר למחצית השקל' נותנים גם עבור נשים וילדים, היא משום שבפסוק נאמר: "לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם", כלומר שמחצית השקל נועדה לכפר על נפשו של התורם, ולכן נותנים גם עבור מי שלא חייב בכך מעיקר הדין, כדי שכולם יזכו לכפרת הנפש (כף החיים שם).
האם ניתן לתת את התרומה מכספי מעשרות?
כל תרומה שהיא חובה מצד עצמה, וכך גם לענין תרומת 'זכר למחצית השקל', שנקבעה כחובה, לא ניתן לתת מכספי מעשר כספים. וכנאמר בגמרא (חגיגה ח, א): 'כל דבר שבחובה, אינו בא אלא מן החולין'.
אולם הרוצה להוסיף על חובתו בתוספת מרובה, ולתת יותר ממה שחייב, רשאי לתת את התוספת ממעות מעשר (מגן אברהם תרצד ס"ק א. שו"ת יחוה דעת חלק א', סימן פז. ילקוט יוסף מועדים, עמ' שיד).
האם יש נוסח שאומרים בזמן הנתינה?
מעיקר הדין אין צורך לומר נוסח מסוים בשעת נתינת המעות, ויש שנהגו לומר בשעת הנתינה: 'זכר למחצית השקל' (פסקי תשובות תרצד, ד).
יש נוהגים (כף החיים תרצד ס"ק כא) לעשות בסדר הבא לפני נתינת התרומה:
יפתח ויאמר תפילה זו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁבִּזְמַן שֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, הָיוּ יִשְׂרָאֵל נוֹתְנִים כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּחֹדֶשׁ אֲדָר, לַעֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, לְכַפֵּר בַּעֲדָם. וְעַתָּה, בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לְקַיֵּם מִצְוָה זוֹ שֶׁל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל. וְלָכֵן, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' א-לֹהֵנוּ וְאֵ-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁיְּהֵא זֶה שִׂיחַ שִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁקּוֹרִין פָּרָשַׁת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, וְנוֹתְנִים כֶּסֶף זֵכֶר לְמַחֲצִית הַשֶּׁקֶל לִצְדָקָה, יַעֲלֶה לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ קִיַּמְנוּ מִצְוַת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּפֹעַל, הִיא וְכָל מִצְווֹת הַכְּלוּלוֹת בָּהּ בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן, וִיהִי נֹעַם ה' אֱ-לֹהֵינוּ עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.
ויקרא את פרשת שקלים (שמות ל, יא-טז): (יא) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. (יג) זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'. (יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'. (טו) הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. (טז) וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.
ואחר כך יאמר נוסח לשם יחוד: "לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, הֲרֵינִי בָּא לְקַיֵּם מִצְוַת זֵכֶר לְמַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, וַהֲרֵינִי נוֹתֵן (כאן יאמר את הסכום שנותן) לִצְדָקָה, לְתַקֵּן אֶת שֹׁרֶשׁ מִצְוָה זוֹ, וכָּל הַמִּצְווֹת הַכְּלוּלוֹת בָּהּ, לְתַקֵּן אֶת שָׁרְשָׁהּ בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן, לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרֵנוּ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאֵנוּ. וִיהִי נֹעַם ה' אֱ-לֹהֵינוּ עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּונְנָה עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּונְנֵהוּ".
ולאחר מכן ילמד משניות מסכת שקלים, פרקים ג'-ד':
פרק שלישי:
(א) בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה תּוֹרְמִין אֶת הַלִּשְׁכָּה: בִּפְרוֹס הַפֶּסַח, בִּפְרוֹס עֲצֶרֶת, בִּפְרוֹס הַחַג; וְהֵן גְּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה; דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בַּאֲדָר, וּבְאֶחָד בְּסִיוָן, וּבְעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בְּאָב. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: בְּאֶחָד בְּנִיסָן, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל. מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל, וְלֹא אָמְרוּ בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי? מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב, וְאִי אֶפְשָׁר לְעַשֵּׂר בְּיוֹם טוֹב; לְפִיכָךְ הִקְדִּימוּהוּ לְעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל:
(ב) בְּשָׁלֹשׁ קֻפּוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ סְאִין תּוֹרְמִין אֶת הַלִּשְׁכָּה, וְכָתוּב בָּהֶן: אָלֶ"ף, בֵּי"ת, גִּימֶ"ל. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, יְוָנִית כָּתוּב בָּהֶן: אַלְפָ"א, בֵּיתָּ"א, גַּמְלָ"א [נוסח אחר: אַלְפָ"א, בֶּיטָ"א, גַּמָּ"א]. אֵין הַתּוֹרֵם נִכְנָס, לֹא בְּפַרְגּוֹד חָפוּת, וְלֹא בְּמִנְעָל, וְלֹא בְּסַנְדָּל, וְלֹא בִּתְפִלִּין, וְלֹא בְּקָמֵיעַ, שֶׁמָּא יֵעָנִי, וְיֹאמְרוּ: מֵעֲוֹן הַלִּשְׁכָּה הֶעֱנִי; אוֹ שֶׁמָּא יַעֲשִׁיר, וְיֹאמְרוּ: מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה הֶעֱשִׁיר. לְפִי שֶׁאָדָם צָרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁצָּרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לב, כב): וִהְיִיתֶם נְקִיִים מֵה׳ וּמִיִּשְׂרָאֵל, וְאוֹמֵר (משלי ג, ד): וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם:
(ג) שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה נִכְנָס, וְשִׁקְלוֹ בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו, וְזוֹרְקוֹ לִפְנֵי הַתּוֹרֵם, וְהַתּוֹרֵם מִתְכַּוֵּן וְדוֹחֲפוֹ לַקֻּפָּה. אֵין הַתּוֹרֵם תּוֹרֵם, עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶם: אֶתְרֹם? וְהֵן אוֹמְרִים לוֹ: תְּרֹם, תְּרֹם, תְּרֹם, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים:
(ד) תָּרַם אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּמְחַפֶּה בִּקְטַבְלָאוֹת, שְׁנִיָּה וּמְחַפֶּה בִּקְטַבְלָאוֹת; שְׁלִישִׁית לֹא הָיָה מְחַפֶּה. שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִתְרֹם מִן הַדָּבָר הַתָּרוּם. תָּרַם אֶת הָרִאשׁוֹנָה לְשֵׁם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּשְׁנִיָּה לְשׁוּם כְּרַכִּים הַמֻּקָּפִין לָהּ, וְהַשְּׁלִישִׁית לְשׁוּם בָּבֶל וּלְשׁוּם מָדַי, וּלְשׁוּם מְדִינוֹת הָרְחוֹקוֹת:
פרק רביעי:
(א) הַתְּרוּמָה, מֶה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ? לוֹקְחִין בָּהּ תְּמִידִין וּמוּסָפִין וְנִסְכֵּיהֶם, הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים,
וְכָל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר. שׁוֹמְרֵי סְפִיחִים בַּשְּׁבִיעִית, נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: (אַף הָרוֹצֶה) [נוסח אחר: אינו] מִתְנַדֵּב שׁוֹמֵר חִנָּם. אָמְרוּ לוֹ: אַף אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁאֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִשֶּׁל צִבּוּר:
(ב) פָּרָה וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְלָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית, בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִשְׁכָּה. כֶּבֶשׁ פָּרָה, וְכֶבֶשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְלָשׁוֹן שֶׁבֵּין קַרְנָיו, וְאַמַּת הַמַּיִם, וְחוֹמַת הָעִיר וּמִגְדְּלוֹתֶיהָ, וְכָל צָרְכֵי הָעִיר, בָּאִין מִשְּׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: כֶּבֶשׁ פָּרָה, כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים עוֹשִׂין אוֹתוֹ מִשֶּׁל עַצְמָן:
(ג) מוֹתַר שְׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה, מֶה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהֶן? לוֹקְחִין בָּהֶן יֵינוֹת, שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת, וְהַשָּׂכָר לְהֶקְדֵּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין מִשְׂתַּכְּרִין מִשֶּׁל הֶקְדֵּשׁ, וְלֹא מִשֶּׁל עֲנִיִּים:
(ד) מוֹתַר תְּרוּמָה, מֶה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ? רִקּוּעֵי זָהָב, צִפּוּי לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מוֹתַר הַפֵּרוֹת לְקַיִץ הַמִּזְבֵּחַ, וּמוֹתַר הַתְּרוּמָה לִכְלֵי שָׁרֵת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מוֹתַר הַתְּרוּמָה לְקַיִץ הַמִּזְבֵּחַ, וּמוֹתַר נְסָכִים לִכְלֵי שָׁרֵת. רַבִּי חֲנַנְיָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: מוֹתַר נְסָכִים לְקַיִץ הַמִּזְבֵּחַ, וּמוֹתַר הַתְּרוּמָה לִכְלֵי שָׁרֵת. זֶה וָזֶה לֹא הָיוּ מוֹדִים בַּפֵּרוֹת:
(ה) מוֹתַר הַקְּטֹרֶת, מֶה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ? מַפְרִישִׁין מִמֶּנָּה שְׂכַר הָאֻמָּנִין, וּמְחַלְּלִין אוֹתָהּ עַל שְׂכַר הָאֻמָּנִין, וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לָאֻמָּנִין בִּשְׂכָרָן, וְחוֹזְרִין וְלוֹקְחִין אוֹתָהּ מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה. אִם בָּא הֶחָדָשׁ בִּזְמַנּוֹ, לוֹקְחִין אוֹתָהּ מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה; וְאִם לָאו, מִן הַיְּשָׁנָה:
(ו) הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, וְהָיוּ בָּהֶן דְּבָרִים רְאוּיִין לְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, יִנָּתְנוּ לָאֻמָּנִין בִּשְׂכָרָן, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי: אֵינָהּ הִיא הַמִּדָּה; אֶלָּא מַפְרִישִׁין מֵהֶן שְׂכַר הָאֻמָּנִין, וּמְחַלְּלִין אוֹתָן עַל מְעוֹת הָאֻמָּנִין, וְנוֹתְנִין אוֹתָן לָאֻמָּנִין בִּשְׂכָרָן; וְחוֹזְרִין וְלוֹקְחִין אוֹתָן מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה:
(ז) הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, וְהָיְתָה בָּהֶן בְּהֵמָה רְאוּיָה לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זְכָרִים יִמָּכְרוּ לְצָרְכֵי [נוסח אחר: לִצְרִיכֵי] עוֹלוֹת, וּנְקֵבוֹת יִמָּכְרוּ לְצָרְכֵי [נוסח אחר: לִצְרִיכֵי] זִבְחֵי שְׁלָמִים, וּדְמֵיהֶן יִפְּלוּ עִם שְׁאָר נְכָסִים לְבֶדֶק הַבַּיִת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: זְכָרִים עַצְמָן יִקָּרְבוּ עוֹלוֹת; וּנְקֵבוֹת יִמָּכְרוּ לְצָרְכֵי [נוסח אחר: לִצְרִיכֵי] זִבְחֵי שְׁלָמִים, וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹלוֹת; וּשְׁאָר נְכָסִים יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִדִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ; שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִשְׁוָה אֶת מִדָּתוֹ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ חִלֵּק. אָמַר רַבִּי פַּפִּיַּס: שָׁמַעְתִּי כְּדִבְרֵי שְׁנֵיהֶן; שֶׁהַמַּקְדִּישׁ בְּפֵרוּשׁ, כְּדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר; וְהַמּקְדִּישׁ סְתָם, כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
(ח) הַמַּקְדִּישׁ נְכָסִים [נוסח אחר: נְכָסָיו], וְהָיוּ בָּהֶן דְּבָרִים רְאוּיִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, יֵינוֹת, שְׁמָנִים יש מוסיפין: וּסְלָתוֹת] וְעוֹפוֹת, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יִמָּכְרוּ לְצָרְכֵי [נוסח אחר: לִצְרִיכֵי] אוֹתוֹ הַמִּין, וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹלוֹת; וּשְׁאָר נְכָסִים יִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת:
(ט) אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, מְשַׁעֲרִין אֶת הַלִּשְׁכָּה. כָּל הַמְּקַבֵּל עָלָיו לְסַפֵּק סְלָתוֹת מֵאַרְבַּע, עָמְדוּ מִשָּׁלֹשׁ, יְסַפֵּק מֵאַרְבַּע. מִשָּׁלֹשׁ וְעָמְדוּ מֵאַרְבַּע, יְסַפֵּק מֵאַרְבַּע, שֶׁיַּד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה. וְאִם הִתְלִיעָה סֹלֶת, הִתְלִיעָה לוֹ; וְאִם הֶחֱמִיץ יַיִן, הֶחֱמִיץ לוֹ. וְאֵינוֹ מְקַבֵּל אֶת מָעוֹתָיו, עַד שֶׁיְּהֵא הַמִּזְבֵּחַ מְרַצֶּה:
ולאחר שסיים סדר זה יתן את התרומה עבור זכר למחצית השקל.
לביצוע התרומה באתר – לחצו כאן.
האם יש איסור לומר שנותנים 'מחצית השקל'?
במסכת סופרים (פרק כא, הלכה ד) נאמר בקשר למעות זכר למחצית השקל: 'ואסור לומר עליהם 'לשם כופר', אלא 'לשם נדבה".
כלומר, מחשש שתחול על המטבעות קדושת המקדש, ויאסרו בשימוש של חול, אין לכנותם בתור 'כופר נפש', אלא לפרש שנתינתם היא 'לשם נדבה', ובכך להבדילם מהמצוה המקורית שהיתה ניתנת לקופת המקדש.
באופן דומה כתבו גם הגאונים (תשובות גאוני מזרח ומערב מ, סידור רב עמרם פורים, ד"ה ולמה), שבזמן הנתינה יש להימנע מלומר שהכסף ניתן לשם 'מחצית השקל', כדי שלא תחול עליו קדושה.
אך יש שנהגו לומר בשעת הנתינה שנותן 'זכר למחצית השקל' (כף החיים שם), ובכך אין כל חשש.
אך בדיעבד, גם אם טעה ואמר שנותן לשם 'מחצית השקל', מקילים להשתמש בכסף עבור צרכי צדקה אחרים, כיון שהדבר ידוע ומפורסם שזוהי מטרת הנתינה בימינו (חזון עובדיה עמ' קא הערה ז).
מדוע נותנים דווקא 'מחצית'?
רעיון נפלא מתורתו של אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א מבאר את הרמז בכך:
'התורה מצווה לתת מחצית השקל, כמו שכתוב: "זה יתנו כל העובר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש". וידועה שאלת המפרשים מדוע ציוותה התורה לתת מחצית השקל דוקא ולא שקל שלם או כל סכום אחר?
אכן, ביאורים רבים נאמרו לכך, ונוסף על כולם יש לומר שהתורה ציוותה לתת דווקא מחצית השקל משום שבתיבת "מחצית" ישנו רמז נפלא לעבודתו של כל אחד ואחד מישראל:
במרכזה של תיבת "מחצית" ניצבת האות צ', והקרובות אליה משני צדדיה הן האותיות "חי", והרחוקות ממנה משני צדדיה הן האותיות "מת".
האות צ' רומזת על מצות צדקה, אשר בימינו היא עיקר עניינה של מצוות נתינת מחצית השקל.
מי שחלילה מרחיק עצמו מן הצדקה ומעלים עינו מן העניים, מפריד את עצמו משורש החיים, ומושך על עצמו ייסורים קשים ומרים. ולא לחינם היה שגור בפיהם של אבותינו שבית שדלתו פתוחה לעניים, אינה פתוחה למחלות ולבשורות רעות חלילה.
אך מי שזוכה להיות קרוב למצוות הצדקה, ומרבה לתת צדקה לכל נצרך ביד רחבה ובמאור פנים ושמחת לבב – מציל את עצמו ואת בני ביתו מכל פגע ונזק, כמו שכתוב "וצדקה תציל ממוות", וכן מושך עליו ועליהם שפע של חיים טובים וארוכים כמו שכתוב: "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד", והרי הוא בבחינת "חי"'.