קָדוֹשׁ הוּא מֵהֵרָיוֹן

כחמישים שנה לאחר חורבן בית שני, נולד רבי שמעון בר יוחאי. ובספר "נחלת אבות" לר' יוסף משאש זצ"ל הובא מעשה מאוד מיוחד אודות לידתו של רשב"י.

אביו של רשב"י, רבי יוחאי, המיוחס לשבט יהודה, היה מגדולי הדור, עשיר ונכבד וקרוב למלכות. גם אשתו, שרה, הייתה מכובדת מאוד בהיותה מזרע הנשיאים – זרעו של הלל הזקן. אולם, לצערם הרב של בני הזוג, שנים רבות לאחר נישואיהם טרם זכו להיפקד בזרע של קיימא.

כשראה רבי יוחאי שעברו הרבה שנים ועדיין לא נפקדה אשתו, הבין שעקרה היא, ולכן עלה בדעתו לגרשה או לישא אישה אחרת בנוסף לה, כדי לזכות לבנים. משום כך, ציווה רבי יוחאי על שדכן אחד לחפש בעבורו אישה צנועה והגונה ובת טובים.

לאחר זמן מה נודע הדבר לשרה אשתו, אך ברוב ענוותנותה לא אמרה דבר על כך לבעלה. במקום זאת, קבלה עליה שרה הצדקת לצום ולהרבות בתפילות ובנתינת צדקה עד שה' ירחם עליה וישלח לה ישועה. בכל יום, בהיותה לבדה בביתה, הייתה מתחננת לפני ה' יתברך בדמעות שליש שיפקוד אותה בזרע קודש בר קיימא ובכך תנצל מן הגירושין ולא תיכנס אישה אחרת לביתה. ולאחר ששפכה דמעות כמים, אכן שמע ה' קול זעקתה.

בליל ראש השנה, חלם רבי יוחאי חלום פלאי. בחלומו ראה את עצמו עומד ביער גדול מלא אילנות, מהם רעננים הנותנים פירות, ומהם יבשים, והוא נשען על אילן יבש. כאשר נשא רבי יוחאי את עיניו, ראה איש גדול בעל מראה נורא מאוד, הנושא על שכמו כד גדול מלא מים. האיש עבר בכל היער והשקה כמה מהאילנות היבשים, ועל כמה מהאילנות דילג ולא השקה אותם, אלא הניחם יבשים כמות שהם.

כשהגיע האיש לאילן אשר עליו נשען רבי יוחאי, הוציא מחיקו צלוחית אחת מלאה מים חיים טהורים, השקה ממנה את האילן ובירך אותו. לפתע פתאום, ראה רבי יוחאי כי שרתה הברכה באותם מעט מים, והתרבו מאוד, עד שכיסו כל סביבות האילן שעליו הוא נשען, ותכף ומיד הצמיח האילן שפע של תפוחים גדולים ועסיסיים, וסביבם מלא עלים רעננים נותני ריח טוב למרחוק.

רבי יוחאי שמח מאוד על המראה אשר ראה בחלומו, והקיץ מתוך החלום בשמחה רבה. מיד כשהקיץ, הזדמן בפיו הפסוק: "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללו-קה". הוא מיהר לספר לאשתו על החלום הנפלא אשר חלם, והוסיף ואמר לה:

"לדעתי פתרון החלום הוא פשוט מאוד: היער שראיתי בחלומי הוא העולם. והאילנות שראיתי בחלומי הן הנשים. האילנות הרעננים המלאים בפירות הן אותן נשים שנותנות פירות ומולידות ילדים. והאילנות היבשים הן אותן נשים עקרות שטרם זכו ללדת ילדים…

"האיש הגדול שהשקה את האילנות הוא המלאך הממונה על ההיריון, ואותם אילנות יבשים שהאיש השקה הן אותן נשים עקרות שהוחלט בשמים ביום ראש השנה להושיע אותן ולפקוד אותן בשנה הבאה בזרע של קיימא. לעומתן, אותם אילנות יבשים שהאיש דילג עליהם הן אותן נשים שנגזר עליהן להישאר עקרות…

"ואת אשתי היקרה" – המשיך רבי יוחאי ואמר – "הוא האילן שעליו נשענתי בחלומי. מכך שהאיש השקה אותך, סימן שזכית להיזכר לטובה בשמים, והשקו אותך ממעיין הברכה להוליד בנים צדיקים וחכמים".

"אמנם דבר אחד נשאר לי להבין בפתרון חלומי: מדוע את כל שאר האילנות השקה המלאך מכד המים שהיה על שכמו, ורק את האילן שלנו בלבד השקה מאותה צלוחית קטנה שהייתה בחיקו?" סיים רבי יוחאי בשאלה.

בני הזוג החליטו לפנות לרבם הקדוש, התנא האלוקי רבי עקיבא, לספר לו את כל פרטי החלום, והוא, ברוח קודשו, יגלה להם את פתרונו המדויק.

במוצאי ראש השנה הלכו שניהם יחדיו אל רבי עקיבא, וסיפר לו רבי יוחאי את כל פרטי חלומו, ואכן, רבי עקיבא פתר להם את החלום ממש כפי שפתר אותו רבי יוחאי בעצמו.

אמנם רבי עקיבא הוסיף להסביר להם גם את סיבת השקיית האילן שלהם מהצלוחית הקטנה, ולא מכד המים, ככל שאר האילנות. וכך הוא הסביר:

"דע לך יוחאי יקירי, חלומך הוא משל על הנשים היולדות והעקרות, ואשתך שרה היא מאותן נשים עקרות שאי אפשר להן להוליד בשום אופן. אך ריבוי התפילות והדמעות אשר שפכה אשתך לפני ה' יתברך, הן אלו שזיכו אותה, ונהפכה מעקרה ליולדת. הצלוחית עם המים הטהורים שראית בחלומך, היא הצלוחית שבה אספו את דמעותיה הטהורות של אשתך, ומהן השקו אותה ונתנו לה את היכולת להוליד בנים. בזאת השנה תזכו בעזרת ה' ללדת בן שיאיר לישראל בחוכמתו ובמעשיו הטובים", סיים רבי עקיבא את דבריו.

רבי יוחאי ואשתו שמחו מדברי רבי עקיבא עד מאוד, והלכו לביתם לשלום. כעבור זמן מה, אכן, נפקדה שרה אשת יוחאי, וילדה בן זכר.

מוֹשַׁב טוֹב יָשַׁבְתָּ

בלידתו של אותו בן התמלא הבית כולו אורה מההוד וההדר שהיה חופף עליו, וידעו כל רואיו כי ברכה בו, ויאיר לישראל אור גדול. ביום מילתו עשו הוריו משתה ושמחה, וחלקו צדקות לרוב, ויקראו שמו בישראל "שמעון", על שם ששמע ה' לקול תפילת אימו ולקול בכיותיה.

כבר מיום לידתו נזהרו הוריו לשומרו מכל טומאה ולגדלו בקדושה וטהרה. מעת שהחל הילד הרך לדבר, הרגילוהו הוריו לדבר רק דברים שבקדושה. בהיותו בן חמש שנים לקחוהו ללמוד תורה בבתי הלימוד שהעמיד רבן גמליאל בירושלים, ויהי כמעיין המתגבר.

בהמשך היה רשב"י תלמידו של רבי עקיבא, ולמד מפיו תורה 13 שנים בישיבתו שבבני ברק.

גם בשנים שהיה רבי עקיבא בבית האסורים, היה רשב"י לומד מפיו והיה לאחד מגדולי תלמידיו, עד שנעשה לאחד מגדולי התנאים הקדושים שבדורו.

בִּמְעָרַת צוּרִים שֶׁעָמַדְתָּ

מפורסם המעשה המובא בגמרא שפעם ישבו יחדיו התנאים הקדושים רבי יהודה בן אלעאי, רבי יוסי בן חלפתא ורבי שמעון בן יוחאי, וישב עמהם גם יהודה בן גרים, שאמנם היה תלמיד חכם אך לא היה זהיר בלשונו די הצורך. ובעוד שרבי יהודה שיבח את מעשיהם של הרומאים ורבי יוסי לא הביע דעתו בדבר – רבי שמעון בן יוחאי, מגודל מידת האמת שבערה בקרבו, גינה את מעשיהם בכל תוקף. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, והתגלגלו הדברים עד שהגיעו לאוזני המלכות, וגזרה המלכות להרוג את רשב"י על כך שגינה אותם.

משום כך, ברח רשב"י יחד עם בנו רבי אלעזר עד שהגיעו למערה אחת והסתתרו שם במשך שלוש עשרה שנה. לצורך קיומם במערה, עשה להם הקב"ה נס גדול וברא להם עץ חרובים למאכלם, ומעיין של מים לשתייה. וכך עסקו בתורה במסירות נפש עצומה.

מכיוון שלא היו להם בגדים אחרים להחלפה, וחששו שבמשך הזמן יתבלו בגדיהם, לכן בכל יום היו פושטים אותם ומכסים את כל גופם עד הצוואר בחול, ועוסקים כך בתורה, ורק בשעת התפילות היו לובשים את בגדיהם לכבוד התפילה.

נקל לכל בר דעת להבין איזה צער עובר אדם שנחבא במערה, אוכל אך ורק חרובים, וגופו מכוסה כל היום בחול, וכל זאת במשך שלוש עשרה שנה, כולל שבתות וחגים וללא שום חופשים. הרי גודלו של צער מסוג זה הינו בלתי נתפס ובלתי נסבל וכלל לא ניתן לתיאור במילים…

בכל זאת, צער עצום זה לא מנע מרשב"י ובנו לעסוק בתורה יומם ולילה בהתמדה גדולה מתוך מסירות נפש שאין כדוגמתה.

משהתעלו רבי שמעון ובנו בלימוד התורה ללא כל הפרעה, זכו שאליהו הנביא יתגלה אליהם במערה, וילמד אותם סתרי תורה שלא התגלו לשום אדם מעולם. מני אז החל רשב"י לטפס מעלה מעלה במדרגותיו הרוחניות, עד שזכה להשיג השגות שהן למעלה מטעם ודעת ויכולת השגתו של בשר ודם ילוד אישה.

מספרים חז"ל שלאחר שיצא רשב"י מהמערה, יצא לקראתו רבי פנחס בן יאיר חותנו, הכניסו לבית המרחץ כדי לרחוץ את גופו ולסוך אותו, וראה שכל בשרו מלא בקעים וסדקים. רבי פנחס בן יאיר הצטער מכך עד כדי בכי, ואמר לרשב"י: "אוי לי שראיתיך בכך", והשיב לו רשב"י לעומתו: "אשריך שראיתני בכך – שאילו לא ראיתני בכך, לא מצאת בי כך".

מסופר בזוהר הקדוש שיום אחד ראה רשב"י שאור השמש נחשך עד מאוד מזה שלושה ימים. אמר לרבי אלעזר בנו: 'בוא אחרי בני ונראה מה זאת, כי בוודאי שגזרה קשה נגזרה על העולם'.

בעוד שהיו הולכים ראו נחש אחד שפיו פתוח ומוציא אש בלשונו. היכה רשב"י בידו בראשו של הנחש ואמר לו: 'נחש נחש, לך ואמור לנחש העליון שהרי רבי שמעון בר יוחאי נמצא בעולם ואין בכוחו להזיקו'.

מיד ברח הנחש ונכנס לנקב אחד שהיה שם באדמה. וגזר רשב"י שכשם שהנחש התחתון טמן ראשו בעפר כך גם הנחש העליון המקטרג יסתום פיו ויטמנהו בעפר.

מיד שמעו רשב"י ובנו כרוז שיוצא מן השמים ואומר: "כל החיצונים המקטרגים וממונים להזיק את העולם, אין בכוחכם לשלוט בעולם שהרי נמצא בו רשב"י והוא מבטל אתכם מן העולם. אשריך רבי שמעון שבוראך חולק לך כבוד יותר מכל בני העולם". ואז ראו רשב"י ובנו כיצד אור השמש חוזר להאיר כראוי, לאות כי בטלה הגזירה ונמתקו הדינים בזכות רשב"י.

וכן מסופר, שפעם ראה רשב"י שהעולם חשוך ואפל והבין מכך שנגזרה על העולם גזרה קשה. פתאום ראה רשב"י מלאך גדול כמו הר שמוציא מפיו שלושים שלהבות של אש.

שאל אותו רשב"י מה רצונו לעשות, והשיב לו המלאך שהוא בא בשליחותו של הקב"ה להחריב את העולם מפני שלא נמצאים בו שלושים צדיקים גמורים. אמר לו רשב"י: "בבקשה ממך, לך לפני הקב"ה ואמור לו שאני נמצא בעולם ובשבילי לא יחריב אותו".

הלך המלאך ואמר זאת לפני הקב"ה, ובכל זאת ציווהו הקב"ה: "לך והחרב את העולם ואל תשגיח בבר יוחאי!".

כשירד המלאך שוב לעולם לבצע את שליחותו ראה אותו רשב"י ואמר לו: "חזור מיד למקומך בשמים ואל תעשה מאומה, ואם תסרב ללכת אגזור עליך שתודח ממקומך בשמים ותושלך להרי החושך. וכשתעלה לפני הקב"ה אמור לו שוב שאפילו אם אין כלל צדיקים בעולם מלבדי יסתפק בכך ולא יחריב העולם בעבורי".

באותה שעה יצאה בת קול מן השמים והכריזה: "אשרי חלקך רבי שמעון שהקב"ה גוזר גזרה למעלה ואתה מבטלה מלמטה, ובוודאי עליך נאמר 'רצון יראיו יעשה'".

שָׁלוֹם רַב עַל מִשְׁכָּבוֹ

ביום פטירתו של רשב"י, כפי שמעיד רבי אבא תלמידו, יצאו מפיו הקדוש סודות התורה אשר לא שמעתן אוזן מימות עולם.

בתוך דבריו הזכיר רשב"י את הפסוק: "כי שם ציוה ה' את הברכה חיים עד העולם", ובעוד שהיה אומר את תיבת "ברכה" שבפסוק, לפני שהספיק לומר את תיבת "חיים" שאחריה, יצאה נשמתו הקדושה בטהרה ועלתה לגנזי מרומים.

במשך כל אותו היום שהסתלק בו רשב"י לשמי מרום, אור עצום ואש גדולה הקיפה את ביתו, עד שמחמתם שום אדם לא העז להתקרב אליו כדי לבדוק אם רשב"י רק התעלף או שמא כבר נפטר לבית עולמו.

אפילו תלמידיו הקדושים של רשב"י, אשר נכחו בחדרו באותה שעה, לא יכלו לזקוף את ראשם ולראות מה ארע עימו, מחמת האור העצום והאש הגדולה שהקיפו את גופו הקדוש והטהור.

רק כעבור כמה שעות, לאחר שפסקה האש הגדולה ללהט סביבו, ראו התלמידים שקודש הקודשים הסתלק מן העולם כשהוא מעוטף בטליתו, שוכב על צד ימינו, ופניו מאירות ומחייכות.

כשהחלו לעסוק בטהרת גופו הקדוש והכנתו לקבורה, עלו ריחות של גן עדן מכל פינות הבית.

כשהגיעה השעה לקבור את גופו הטהור של רשב"י, באו כמה גברתנים מכפר ציפורי לכפר מירון כדי לקחת בחוזקה את ארונו מאנשי כפר מירון, ולקבור אותו אצלם בכפר ציפורי. כנגדם, אנשי כפר מירון צעקו וצווחו, מתוך יראתם שמא לא יזכו שרשב"י יקבר בחלקם.

כדי להשקיט את המריבה, עשה הקב"ה נס גדול, וכשאך יצאה מיטתו של רשב"י מפתח הבית, פרחה המיטה באוויר כשמלאכי השרת נושאים אותה, עמוד של אש ליהט לפניה, ופרחה המיטה מעצמה עד למערה שבה קבור רשב"י עד עצם היום הזה במירון.

באותה שעה יצאה בת קול מן השמים והכריזה בקול גדול: "עלו ובואו והתאספו כולכם להילולתו של רבי שמעון".

כאשר הגיעה המיטה למערת קבורתו של רשב"י, שוב יצאה בת קול מן השמים והכריזה: "זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות. הרבה פיתחון פה של המקטרגים משתתקים ברקיע ביום זה בזכותך. זהו רבי שמעון שהקב"ה משתבח בו לפני הפמליא של מעלה בכל יום. אשרי חלקו בגן עדן העליון ובגן עדן התחתון. הרבה אוצרות עליונים שמורים לו למעלה".

ומספר שנים לאחר פטירתו של רשב"י, כאשר נפטר מן העולם רבי יוסי, נכדו של רשב"י, חשבו כולם כי מן הראוי לקבור את הנכד באותה מערה שבה קבורים אביו – רבי אלעזר, וסבו – רשב"י.

אך כשהגיעו עם מיטתו לפתח המערה, עמד שם נחש גדול, פתח את פיו, ולא הניח להם להכניסו למערה. חשבו כולם שזהו מפני שר' יוסי לא היה גדול בתורה כאבותיו, עד שיצאה בת קול מן השמים ואמרה: "לא מפני שזה גדול מזה, אלא זה היה בצער מערה וזה לא היה בצער מערה".

תּוֹרָתוֹ מָגֵן לָנוּ, הִיא מְאִירַת עֵינֵינוּ

מצינו בגמרא: "אמר רבי שמעון בן יוחאי: ראיתי בני עלייה והן מועטין. אם אלף הן – אני ובני מהן. אם מאה הם – אני ובני מהן. אם שניים הן – אני ובני הן".

שואלת על כך הגמרא: וכי הצדיקים כל כך מועטין? והרי אמר רבא שישנם בשמים שמונה עשרה אלף שורות של צדיקים העומדים לפני הקב"ה, ומחיצתם לפנים ממלאכי השרת? ומתרצת הגמרא: שישנה אספקלריא (מחיצה) החוצצת בין הצדיקים לבין השכינה הקדושה, ולרוב הצדיקים האספקלריא אינה מאירה כל כך, והם אינם יכולים לראות דרכה את השכינה בצורה ברורה. אך ישנם צדיקים מועטים שאספקלרייתם זכה ומאירה כל כך עד שהם זוכים לראות את השכינה בצורה ברורה, ועל צדיקים מועטים אלו התכוון רשב"י באומרו: "ראיתי בני עלייה והן מועטין".

וכפי שמעיד רשב"י הקדוש על עצמו ועל בנו רבי אלעזר, הם משתייכים לאותם צדיקים מועטים הנקראים "בני עלייה", הזוכים לראות את השכינה דרך אספקלריא המאירה, ורשאים להיכנס בכל עת לפני ולפנים.

לפי בעל התניא, "בן עלייה" (הנקרא גם "צדיק גמור") זהו רק מי שאינו מבקש את טובת עצמו כלל, ואפילו לא את טובתו הרוחנית, כגון להרוות את צימאונו לגילוי אלוקות, אלא מבקש הוא אך ורק להתחסד עם קונו ולגרום לו נחת רוח. משום כך הוא נקרא "בן עלייה", כי כל עבודתו הרוחנית היא רק לצורך מעלה, דהיינו לגרום נחת רוח לה'.

"בן עלייה" אוהב את הקב"ה יותר מאביו ומאימו, מאשתו, מילדיו, ויותר מכל דבר אחר בעולם, ומוכן למסור את גופו ונפשו ורוחו ונשמתו למען קיום רצון הבורא.

יתירה מזאת: "בן עלייה" גם על העולם הבא שלו אינו חושב, והשכר בגן עדן כלל לא מענין אותו. כי מי שיש לו רצון לקבל שכר, ואפילו רק שכר רוחני בעולם הבא, נמצא שיש לו אינטרס אישי, וממילא "בן עלייה" הוא בוודאי כבר לא נחשב.

כלשון האדמו"ר הזקן: "איני רוצה בגן העדן שלך, איני רוצה בעולם הבא שלך, כי אם אותך לבד".

זו בעצם הייתה עיקר עבודתו הרוחנית של רשב"י, אשר על שמה זכה להקרא "בן עלייה":

רשב"י היה מוכן למסור את כל אשר לו מנפש ועד בשר כדי להצליח לגרום קורת רוח לה' יתברך, ולוּ פעם אחת בלבד. בהיותו במערה במשך שלוש עשרה שנה התכסה בחול, אכל רק חרובים ושתה רק מים, וכל זאת כלל לא הפריע לו ולא מנע ממנו לשקוד בלימוד התורה הקדושה מתוך כוונה לעשות נחת רוח ליוצרו.

לכן זכה רשב"י ליחס מיוחד מן השמים במידה כזו שלא זכה לה שום תנא אחר בדורו. כדוגמא ליחס מיוחד זה שזכה לו רשב"י, מסופר בזוהר הקדוש, שפעם, תוך כדי לימודו עם התלמידים, שמע רשב"י קול משמים הקורא אליו: "שמעון, שמעון". ומכך שאותו קול קרא לו בשמו "שמעון" ללא הקדמת התואר "רבי", הבין רשב"י שמי שקורא לו זה הקב"ה בכבודו ובעצמו.

מה שעלינו ללמוד מכך למעשה הוא, שעלינו להקדיש את כל רצוננו לכבוד הקב"ה. ובבואנו לעשות מצוה כלשהי עלינו להיזהר ביותר שלא לערב בזה איזה ריווח אישי או טובת הנאה כלשהי כמו כבוד, כסף וכדומה, אלא לעשות את המצווה אך ורק לשמו של הקב"ה, וכדי לעשות נחת רוח לפניו. כי מי שחלילה מערב פניה אישית כלשהי בעבודת הבורא אינו נקרא עובד ה' כלל אלא עובד את עצמו, כי מי שעובד את ה' באמת לא מבקש לעצמו שום הנאה ורווח, אלא כל מעשיו לצורך גבוה.

 

לשליחת שמות לברכה בהילולת רשב"י: לחצו כאן