"מה שאנחנו לומדים בחודש – הוא לומד ביום. מה שאנחנו אוכלים ביום – הוא אוכל בחודש"… כך התבטא הרב יהודה עדס על מי שבאמת הוא מלאך, ונדמה כבן אדם – הגה"ק רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן זצוק"ל. נעקוב, אם כן מתחילת הדרך כדי לנסות להבין כיצד צמח רבנו, שלא היה לו בעולמו אלא תורה בלבד.

ראשית דרכו

בעיר בריסק הרוסית (כיום בבלארוס), התגוררו הרב נח צבי והרבנית גיטל פייגא שטימן. הרב צבי היה שמש בית הכנסת, ולפרנסתו לימד בתלמוד תורה והשכיר חדר בביתו לרב מבריסק – רבי יהושע זאב סולובייצ'יק זצ"ל.

בשנת תרע"ה, ימי מלחמת העולם הראשונה, נמלטה משפחת שטימן אל העיירה קמניץ שהייתה מרוחקת יותר מקו החזית, ובה התגוררו הוריה של הרבנית – משפחת גיבורנובסקי. בזמן שהותם בקמניץ נולד בנם הקטן, ונקרא שמו בישראל אהרן יהודה לייב. משחלפה הסכנה, שבה המשפחה לבריסק.

בילדותו למד רבנו בתלמוד התורה בבריסק. כבר בשנים הוא נודע כ"עילוי", והיה הדבר לפלא איך ילד כה צעיר מקדיש את כל זמנו ללימוד, ואינו מחפש כלל שעשועים ככל בני גילו. בהתמדתו העצומה רכש לו ידיעה כה רבה בש"ס, עד שראש ישיבת "תורת חסד" בבריסק – רבי משה סוקולובסקי זצ"ל, הסכים לקבלו לישיבה כבר בהיותו בן 11 שנים בלבד.

מסופר שכשנכנס רבנו לישיבה בה למדו נערים המבוגרים ממנו ב-3 שנים לפחות, לא נשא הדבר חן בעיניהם של מספר בחורים. כדי ללעוג לו ולהדגיש כמה הוא צעיר, הניחו דובון על מיטתו. בבוקר, בעוד הם מצפים בחשאי לראות איך הגיב הילד למראה הבובה, גילו שהמיטה מוצעת בדיוק כפי שהניחו אותה, עם הבובה עליה, משום שהילד נשאר בבית המדרש ללמוד כל הלילה. כשהבינו שהוא מתמיד אף יותר מהם – התהפך יחסם והם החלו לכבד אותו ולדאוג לשלומו.

ברבות הימים, משהגיע אחד מאותם נערים לרבנו כדי להתנצל – אמר רבנו שאינו זוכר את המקרה, ואינו יכול להיות, כי לפני צאתו לישיבה הבטיח לאימו שיישן שלוש שעות וחצי בכל לילה. מסתבר, אם כן, שאת חובתו לאימו קיים בנמנום על הסטנדר בינות לשעות ארוכות של לימוד.

בישיבת "תורת חסד" למד רבנו מפי רבי משה סוקולובסקי אליו היה מקורב, ומפי המשגיח רבי אברהם יעקב גורדון זצ"ל.

סולם העלייה

לאחר כ- 3 שנים בישיבה, בהיות רבנו כבן 15 בלבד, כבר הייתה לו ידיעה בסיסית בכל מרחבי הש”ס והפוסקים, והוא עבר לישיבה בקוברין.

לאחר כחצי שנה שבה המשיך רבנו להתעלות בתורה יומם ולילה, נסגרה הישיבה באין מי שיכלכל אותה. רבנו שב אל ישיבת "תורת חסד" וביקש לישב וללמוד בשלווה, אך לאחר כשנה נשבו בה רוחות המחלוקת והוא נסע לישיבתו של רבי אהרן קוטלר זצ"ל בקלצק למספר חודשים. משנרגעו העניינים בבריסק, חזר אליה רבנו ולמד אצל רבי ישראל חיים קפלן זצ"ל.

בשנים אלו למד רבנו בחברותא עם האחים רבי יוסף דב ורבי דוד סולובייצי'ק, בניו של רב העיר רבי יהושוע זאב סולובייצ'יק, אצלו היו נבחנים יחד מדי תקופה. רבנו התקרב אז גם לרבי שמחה זליג ריגר זצ"ל, שהיה מרבני העיר והיה בן דוד של אימו הרבנית גיטל פייגא.

במשך כ-5 שנים המשיך רבנו ללמוד בישיבה בבריסק, עד שקיבל צו גיוס לצבא הפולני. בתחילה שינה רבנו את שם משפחתו מ"שטימן" ל"שטינמן", כדי להיות רשום כבן יחיד ובכך להשיג פטור מהגיוס. אחרי שהשינוי לא ביטל את הצו, וגם אשרת עלייה לארץ ישראל לא הושגה – נאלץ רבנו להימלט להיכן שיוכל – וההזדמנות שהגיעה לידיו הייתה עזיבת פולין ומעבר לשוויץ.

בשנת ה'תרצ"ז, בהיותו כבן 23, נסע רבנו יחד עם שניים מחבריו, רבי משה סולובייצ'יק ורבי אריה לייב גליקסון אל העיר מונטרה שבשוויץ, שם קיבל אותם רבי ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל לישיבתו "עץ חיים", בהמלצת הרב מבריסק והרב מקמניץ – רבי ברוך בער ליבוביץ.

זמן לא רב לאחר הגעתם של שלושת התלמידים לישיבה, התמנו רבי משה סולובייצ'יק ורבנו לשמש כר"מים בעצמם. אך אז פרצה מלחמת העולם השנייה ונתנה את אותותיה גם בשוויץ השלווה. בהיותם נתיני פולין, נלקחו רבנו וחבריו למחנה עבודה על יד באזל.

במחנה היה רבי משה למנהיג רוחני עבור הפועלים היהודים, ונטל על שכמו להשלים את מכסות העבודה של רבנו כאשר לא עמד בהן. גם במחנה ניכרה שקיעותו של רבנו, עד כדי כך שאף מנהל המחנה הבחין בזאת ופטר אותו מחובות העבודה באומרו שהוא "אדם רוחני".

במשך כשנה היה רבנו במחנה, עד שחלה בדלקת ראות ואושפז בבית החולים. בזמן האשפוז סעד אותו פליט יהודי אחר, שהגה במוחו תחבולה על מנת לשחרר את רבנו מהמחנה – בשעה שנלקחה בדיקה מרבנו, ביקש המלווה מאחד מחולי השחפת שיירק אל המבחנה כדי לשבש את התוצאות. ואכן, רבנו אובחן כחולה שחפת, ונשלח להחלמה בבית מרפא לחולי שחפת בעיירה לזאן.

משהושלמה החלמתו עבר רבנו והתגורר זמן מה בעיר לוצרן. גם שם בלט עד מהרה בגאונותו ובהתמדתו המופלאה, ומספר בחורים התגבשו סביבו ונעשו לתלמידיו. יחד עימם חזר רבנו אל ישיבת "עץ חיים", ותלמידיו הפכו לחלק ממנה.

לאחר כ-3 שנים, בטבת ה'תש"ד, נשא רבנו לאישה את הרבנית תמר לבית קורנפלד – ממשפחה חסידי גור מפולין. רבנו היה אז כבן 30 שנה.

את הוצאות החתונה נטלו על עצמם נדיבים בני המקום. ברוב ענוותנותו וזהירותו של רבנו בממונם של אחרים, ביקש לערוך את החתונה במינימום ההוצאות האפשרי. לכן, השתתפו בחתונה כ-15 אורחים בלבד והיא התקיימה בפשטות.

לאחר נישואיו עזב רבנו את ישיבת "עץ חיים" והמשיך לשקוד על תורתו בעיר לוגאנו עוד כשנה, עד שבשנת ה'תש"ה עלה עם רעייתו דרך ספרד בהפלגה אל ארץ הקודש.

בתחילה התיישבו בפתח תקווה, ורבנו יצא לעבוד בבית עסק ליהלומים על מנת להביא מעט פרנסה לביתו. זמן קצר לאחר מכן החל רבנו ללמוד ב"בית מדרש לתורת ארץ ישראל" עם רבי חיים שאול קרליץ אחיינו של מרן ה"חזון איש".

בתקופה זו התוודע אליו ה"חזון אי"ש", הכירו והוקירו, מספרים שאף נהג לקום בפניו כאשר נכנס. לא פלא אם כן שלאחר מספר חודשים קרא לו לעמוד בראש ישיבת "חפץ חיים" לצעירים בכפר סבא.

על כס הרבנות

במשך כ-6 שנים עמד רבנו בראש הישיבה, עד שבשנת ה'תשי"ב נפתחה בכפר סבא ישיבה גדולה על שם הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי, ורבנו נקרא לכהן בראשה.

באותה שנה שלח ה"חזון אי"ש" את רבנו לשוחח עם רבנים מכל גווני הציבור כדי לגייסם למאבק בחוק גיוס הבנות לשירות לאומי. חתימתו הראשונה של רבנו בענייני הנהגת הציבור היא זו שחתם על הכרוז שאסר גיוס נשים לשירות.

כ-3 שנים כיהן רבנו כראש הישיבה הגדולה בכפר סבא. באותה תקופה תלמידי ישיבות חב"ד היו מגיעים לכפר סבא כדי לרשום ילדי משפחות עולים לבתי הספר של חסידות חב"ד, ורבנו אירחם בכבוד ונתן להם לבצע את הרישום בביתו. אף את ילדיו שלח רבנו לתלמוד תורה "אוהל יוסף יצחק" בכפר סבא, והם למדו בו עד שעברו לבני ברק, כאשר מינה הרב יוסף שלמה כהנמן – "הרב מפוניבז'" את רבנו לראש ישיבת פוניבז' לצעירים בבני ברק.

דרכו של רבנו בחינוך הייתה תמיד בנועם – הוא הרבה לדבר על כך שעיקר החינוך הוא בדוגמה אישית, והורה להמעיט בעונשים ובביקורת כלפי ילדים.

לימים, סיפר אחד מתלמידי ישיבת פוניבז' לצעירים שפעם הגדיש את הסאה בשובבותו עד שהמשגיח ניגש לרבנו בייאוש כשאינו מוכן להחזיק עוד את הנער בישיבה, באמרו – "או אני או הילד!"

באופן חד משמעי השיב רבנו – "הילד." והמשגיח שקיבל את מוסרו נתן לנער הזדמנות נוספת, שצלחה והנער גדל לתפארת.

לאחר כעשור בישיבה זו, שוב קרא הרב כהנמן לרבנו והפעם בבקשה שיכהן כראש כולל פוניבז', אך ראש הישיבה השני – הרב מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, ביקש ממנו להישאר עימו בתפקיד, ורבנו כיהן כראש הישיבה וראש הכולל גם יחד.

במשך שנים כה רבות עסק רבנו בהרבצת תורה לאלפי תלמידים ודרכו בחינוך הייתה בהירה ונהירה ורבים צעדו לאורה. לדוגמה, רבנו לא עודד קיום מבחנים פומביים ותחרויות בלימוד, באמרו שלא כדאי לעודד תלמידים ללמוד לשם הכבוד, ולכן לאורך השנים היה טורח ונוסע כדי לבחון תלמידים בישיבות ואף בתלמודי תורה, בכל מקום אליו נקרא, ורבים היו מגיעים להיבחן על ידו בביתו הצנוע.

אט אט יצא שמו לפניו עד שהיה לראש וראשון בנושא החינוך הטהור ולימוד התורה הקדושה. הוא סייע בהקמת כוללים, ישיבות ותלמודי תורה רבים. בין הכוללים שהיה שותף בהקמתם נמנות רשתות נודעות כמו "עטרת שלמה" בראשות הרב סורוצקין, "יששכר באהליך" בראשות הרב וייסבורד, ו"מגדל עוז" בראשות הרב אתרוג.

בחלוף השנים, היה רבנו לנשיאם של עשרות מוסדות לימוד. בני ביתו מעידים שהיה מורה לנדיבים שפנו אליו שעדיף להחזיק מכספי בצדקה שלהם לומדי תורה יותר ממטרות צדקה אחרות. פעם אף התפרסם דבר ביקורו של נדיב עשיר שהציע לממן בסכומי עתק הכשרת אברכים לשוק העבודה, אך רבנו בהינף יד דחה את הצעתו.

ידועה הייתה דעתו בעניין כפי שכתב: "חס וחלילה לתת יד לזה ולנגוע אף במקצת במסגרת ובדמות הישיבות הקדושות, והצלחת הבנים הוא אך ורק אם מתמסרים לתורה ויראת שמים לבד, בלי שום תערובת נטע זר".

בשנים מאוחרות יותר, נסע רבנו פעמים רבות להקים ולחזק מוסדות לימוד על טהרת הקודש ברחבי העולם. כך עשה בארצות הברית כשטס עם האדמו"ר מגור ויחד הקימו את "קרן נתיבות משה" שמטרתה לדאוג להחזקת בתי ספר תורניים ישובים חילוניים. בביקורו זה התכנסה מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל באמריקה, נדיבים השתתפו ומימנו מיידית את הקמת ארבעת בתי ספר הראשונים של הרשת.

רבנו ביקר גם ברוסיה אנגליה, בצרפת, בבלגיה, בג'יברלטר, בשוויץ, בקנדה, בפנמה, במקסיקו, בברזיל, ובארגנטינה.

בנסיעות רבות אלו, אף מספר פעמים לאותן קהילות, רבנו רומם את קרנו של לימוד התורה בכל העולם. בחלק מהמקומות הקים ישיבות, בחלקם חיזק מוסדות וקהילות, ובחלקם התרים נדיבי ארץ להחזקת לומדי תורה.

בשנת תשל"ח כשהיה רבנו כבן 65, הקים את ישיבת "גאון יעקב" והיה לראש הישיבה באופן רשמי. זכו תלמידי הישיבה שתלמיד חכם גאון מופלג כמותו היה מעביר בה את שיעוריו לאורך כל השבוע במשך מספר שנים, עד שמינה את חתנו הרב זאב ברלין שליט"א לעמוד בראשה ומאז מסר בה שיחות ומעט שיעורים.

לאחר מספר שנים הוצע לרבנו להתמנות לראש בית הדין של ה"עדה החרדית", אך רבנו סירב. הוא נותר על מקומו בתפקידו הרשמי כראש כולל פוניבז', כך גם כשהוקמה מועצת גדולי התורה של "דגל התורה" בשנת תשמ"ט ורבנו נקרא להצטרף אליה. למעשה כל העת שימש רבנו כמנהיג עצום שמאות פונים אליו בכל יום להתברך מפיו ולקבל את עצתו והוראתו.

רבנו לא חסך את עצתו מכל נזקק, והעביר לכל שואל את משנתו בכל נושא – פרנסה, שידוכים, שלום בית, וכן תמך בדרכי נועם בכל בעל תשובה שבא לקבל את הכוונתו.

בעניין זה, פעל רבנו גם להקמת ארגוני קירוב ששלחו אברכים ליישובי הספר כדי ללמוד תורה עם יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, וכן להאיר עיניהם לשלוח את ילדיהם לחינוך תורני. רשת החינוך התורני "שובו" הוקמה גם היא בהכוונת רבנו, וכך עומדים לזכותו דורות שלמים של יהודים שהתקרבו לדרך התורה והמצוות.

בהיות רבנו כבן 84, בשנת ה'תשנ"ח, ייסד את ישיבת אורחות תורה. בישיבה זו היה מוסר שיעור כללי מדי שבוע ושיחות מוסר לעיתים, כשבמקביל המעיט עוד יותר את שיעוריו בישיבת פוניבז' ובישיבת גאון יעקב. גם השלוחות שנפתחו לישיבת "אורחות תורה" – "רינה של תורה" בכרמיאל, "נר זרח" במושב עוצם, ו"תורה בתפארתה" באלעד – היו תחת הנהגתו והוא נקרא "ראש הישיבה" שלהן.

בשנים אלו היה רבנו מוסר שיעורים בביתו לעשרות תלמידים מ"ארחות התורה", "גאון יעקב" ו"תורה בתפארתה".

בשנת תשס"ב נפטר מרן הרב אלעזר מנחם שך זצוק"ל, ומאז נודע רבנו כ"גדול הדור" הליטאי לצד רבי יוסף שלום אלישיב שנקרא מרן "פוסק הדור". בשנה זו נפטרה גם הרבנית תמר ע"ה, וברבים מבתי ישראל נקראו מאז בנות על שמה.

ידועה הייתה זהירותו של רבנו שלא לצער את הרבנית. במשך שנים הקפיד רבנו שלא להשתמש בפסח במי ברז שלא הוכנו בכלים מערב החג, מפאת החשש שמעורב בהם חמץ, ובפסח חמץ אינו בטל בכלשהו.

פעם אחת השתמשה בטעות הרבנית לתבשילי החג במים מהברז, והצטערה מאד שהביאה תקלה על בעלה ועליה. מיד אמר לה הרב שלא תצטער משום שהוא ממילא כבר רצה לחדול מחומרה זו, שאינה אלא חומרה מיותרת, והרבנית נרגעה בראותה אותו שב להשתמש במי הברז הרגילים.

אלא שבחג הפסח בשנה לאחר שהלכה הרבנית לעולמה, חזר לפתע רבנו להחזיק בחומרה "מיותרת" זו, וכך הובהר לכל עדי המעשה שרק מפני הזהירות בכבודה ויתר רבנו על נוהגו זה.

משנה זו, מתוקף תפקידו ב"מועצת גדולי התורה של דגל התורה", היה רבנו הסמכות העליונה בכל ענייני ההנהגה. באופן רשמי ירש רבנו את תפקידו של מרן הרב שך זצוק"ל בענייני הנהגה ציבוריים כמו החינוך העצמאי, וועד הכשרות "שארית ישראל", ארגון הקירוב "לב לאחים", "וועד הישיבות", "המרכז הארצי לטהרת משפחה", העיתון "יתד נאמן".

פעם בעברו על העיתון לפני פרסומו נתקל בכתבה בה תקף הכותב חסידות אחת בישראל, ורבנו בעצמו נטל עט ומחק את הטעון מחיקה מכל הכתבה. על פי העדות, אמר אז רבנו – עדיף שיתקפו אותי ולא אותם.

גם בהחלטותיהם של נציגים בכנסת בענייני הממשלה היה רבנו מעורב, לפניו הובאו ההכרעות בקופת הצדקה של העיר בני ברק – "קופת העיר", והשפעתו ניכרה בכל הנושאים המשותפים בין אנשי "דגל התורה" של הציבור הליטאי, "ש"ס" של הספרדים שומרי התורה בהנהגת מרן הרב עובדיה זיע"א, ו"אגודת ישראל" של המגזר החסידי.

לא פעם כאשר הצרה הממשלה את צעדיהם של שומרי המצוות ויראי ה', הורה רבנו שמול גזירות אלו אין להילחם בכוח כי אם לפעול ככל האפשר בדרכי נועם, כמו כן תמיד חזר ואמר שכמענה למאבקיהם של עוכרי הדת בכל קודשי ישראל, מתפקידנו להשתדל דווקא לקרב את העם שבשדות ואת ליבותיהם אל אביהם שבשמים.

לצד כל זאת, יותר מכל היו עיניהם של העדה נשואות אליו שיתווה את הדרך בכל שאלה בעולם התורה והישיבות. על כן, גם בערוב ימיו כשנחלש, התאמץ רבנו להגיע לכל כנס פומבי לדברים שבקדושה, כך לדוגמה הגיע למעמד סיום הש"ס העולמי גם בהיותו כבן 100 שנים.

לאורך כל השנים הייתה דלתו של רבנו פתוחה בפני הקהל, ועשרות פונים הגיעו מדי יום לקבל את עצתו או ברכתו או לחזות בזיו פניו כאשר הוא שקוע בלימודו. כל אחד מישראל, מאיש רם עד לפוט שבפשוטים, התקבל בביתו הצנוע של רבנו.

בית זה היה לשם דבר בפשטות שזעקה מכל לבנה בקירותיו ומכל רהיט בלה שהיה בו. שועי ארץ שהגיעו אל הבית נדהמו והתקשו להאמין כיצד חי מנהיג עצום כרבנו בבית דל כזה.

עד ימיו האחרונים השתמש רבנו באותה מיטת סוכנות שקיבל לפני עשרות שנים, כיסאו עליו ישב מרבית שעות היממה היה כיסא נטול משענת שבנה בעצמו אי אז כשעלה ארצה. אמנם בחדר בו היה הקהל ממתין – הותקן מזגן לרווחת הציבור, אך בחדרו של הרב, בו למד ואליו נכנסו הבאים – נותר במשך שנים המזגן המיושן והמטרטר.

ספריו הרבים של רבנו ניצבו על מדפים שנתלו בין עמודים, וכאשר לא עמדו בנטל והחלו מתפרקים – היה רבנו מייצב אותם על ידי קשירה חזקה. כך שוב ושוב, עד שלא נותרה ברירה ובני הבית החליפו את המדפים בספריית עץ חזקה.

מספרים שרבנו לא ראה צורך ואף התנגד לכך שיסיידו את קירות הבית המקולפים, באומרו שבעולם הבא יתבייש אם יידעו שהשקיע לייפות את ביתו. אך פעם אחת נקרא אל הבית סייד שגר בשכנות – שכדי לשמחו, ביקשו ממנו לסייד את ההול בבית נעלה זה. לא עבר זמן רב ומנורת הנפט הישנה הבעירה אש גדולה, והקיר המסויד השחיר מן הפיח. מיד אמר רבנו שהאש פרצה בגלל שצבעו את הקיר…

מבית עצום זה גדלו לתפארה ארבעת ילדיו של רבנו – בתו הבכורה רחל דבורה ע"ה, נישאה לרבי זאב ברלין, ראש ישיבת גאון יעקב בבני ברק, ונפטרה כחודש לפני אביה מבלי שיספרו לו על כך.

בנו השני הוא רבי משה שטיינמן שליט"א, שנקרא על שם רבי משה סוקולובסקי והוא ר"מ בישיבת עטרת שלמה.

הבן השלישי הוא רבי שרגא נח שטיינמן שליט"א – חתנו של מרן שר התורה רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל. רבי שרגא נח מכהן כראש ישיבת "קהילות יעקב" לצעירים בבני ברק, וכמנהלה הרוחני של ישיבת "ארחות תורה".

והבת האחרונה – טובה צפורה, שנישאה לרבי דב שפירא שליט"א,ראש ישיבת "יד הלוי" בירושלים.

ספריו

שיחותיו, ביאוריו וחידושיו של רבנו ראו אור בעשרות ספרים. הסדרות הבולטות שבהם הן "אילת השחר" על תלמוד בבלי ועל התורה, וששמן מורכב מראשי התיבות "אהרן-יהודה-לייב, תמר". ספרים נוספים הם "חסד ומשפט" על מסכת סנהדרין, סדרת "ימלא פי תהילתך" – שיחות מוסר, ביאורים התפילה ועוד כרך בענייני ציבור ומכתבים, "עזי ומגיני" – שיחות על מתן תורה, "מפיקודיך אתבונן" – שיחות על ימים נוראים.

בידינו גם קונטרסים שפרסם רבנו בצעירותו בעילום שם, אך נודע ומפורסם לכל שהוא זה שחיברם: קונטרס "אגלי צפון" וקונטרס "פרי עץ הגן". בשנים מאוחרות יותר העלו תלמידיו על הכתב רבים משיעוריו ושיחותיו, כגון – "אפיקי איל" שנכתב משיעוריו ב"נפש החיים", "צדיק כתמר יפרח"שערך נכדו, "הפנקס" – קטעי יומן מאת מקורבו רבי יצחק לוינשטיין, והסדרה "אעלה בתמר".

מלבד כל אלו, דברי תורתו תועדו בדייקנות על ידי שומעי לקחו של רבנו, תלמידיו, בני ביתו ומשמשיו. מכל אלו הודפסו במשך שנים מדי שבוע עלונים וגיליונות כמו "פרי חיים" עם שיחות, חידושים ותשובות הלכתיות שנשמעו מפיו במהלך השבוע, העלון השבועי "כאיל תערוג" – בו הדרכות ודברי תורה מפיו, ולאחר פטירתו החלו אף להדפיס עלון נוסף שכותרתו "שאל אביך ויגדך", בו מופיעים מדברי תורתו והנהגותיו.

בני ביתו ומקורביו של רבנו מעידים שבכל פעם אשר הובא לידיו של רבנו עוד ספר מחידושי תורתו – האירו פניו כפני חמה והוא נפנה לעיין בספר החדש בהתרגשות בעודו מציין בכתב ידו את תאריך הגעת הספר לידיו, לצד המילים "הגיעו הספרים".

באחת הפעמים בהן דיברו נאמני ביתו על הגעתו של ספר חדש, דנו לרגעים בנוגע לגובה הסכום לתשלום שיש להכין, מכיוון שלא ידעו מי אמור לשאת בעלות ההובלה שהייתה 150 ש"ח – המו"ל או בעל הספר. כאשר הגיע הספר לביתו של הרב, מיהר הרב כדרכו לסדר את התשלום וברר איזה סכום עליו לשלם. כשנענה, שאל – האם הסכום כולל 150 שקלים על ההובלה? בני הבית נפעמו מכך ששם ליבו אל דאגה זו בזהירותו הרבה בממונם של אחרים.

בא השמש

זכה דורנו ורבנו האריך ימים עד מאד. למעלה מ-100 שנות חיים, מתוכן למעלה מ-70 שנות הוראה והנהגה. כשהיה רבנו זקן מופלג החי כמלאך במיעוט שינה ומיעוט אכילה, היה מצב בריאותו רעוע והוא אושפז מספר פעמים בבית הרפואה "מעייני הישועה" בבני ברק.

בחודש כסליו בשנת תשע"ח הורע מצבו מאד. לאחר שבוע ניצחו האראלים את המצוקים וביום כ"ד בכסליו עלתה נשמתו הטורה השמיימה, והוא כבן 104 שנים.

ההכנות להלווייתו וקבורתו נעשו במהירות הבזק, בשל בקשתו בצוואתו שלא לעכב את הקבורה יותר מ-6 שעות. מאות אלפי בני תורה מיהרו מכל רחבי הארץ ללוות את מיטתו של רבנו ולחלוק לו את הכבוד ממנו ברח כל חייו.

בכל סעיפי צוואתו של רבנו עובר חוט של צניעות וענווה נדירות. ואלו הדברים שכתב בה –

שלא להספידו ולא לערוך עצרות אבל, לא לכתוב אודותיו בעיתונים, לא להדפיס מודעות על הלוויה, לא להודיע ברמקול או ברדיו, ומספיק שיהיו רק עשרה אנשים בהלוויה.

לא לכתוב על המצבה שום תארים אלא "פה נקבר רבי אהרן יהודה לב בן נח צבי שטיינמן", המצבה תהיה הכי זולה ופשוטה, לא לבזבז כסף עבור קניית מקום בבית הקברות. אם רוצים – אפשר לתת את הכסף לצדקה.

בימים שנוהגים לעלות אל הקבר – שלא יבזבזו יותר מדי זמן בעבור זה, אלא יתחזקו ללמוד מבלי לדבר דברים בטלים. עדיף ללמוד לשם שמים ושלא ייגרם ביטול תורה בחיפוש מקום להתפלל לפני העמוד בשנת האבל.

כך מסיים רבנו – "…אבקש שלא להזכירני בשם צדיק או ירא שמים כדי שלא אתבזה על ידי זה בעולם האמת… היות והרבה טועים בי, לכן מצידי אני מייעץ שלא לקבוע ילדים על שמי אבל איני אוסר את זה."

בנוסף רבנו מבקש מדורשי טובתו ללמוד משניות או לקרוא תהילים לעילוי נשמתו, וכן מבקש מחילה אם נותר לו חוב כספי כלפי אי מי או שפגע בכבודו.

ואכן, על מנת לקיים את רצונו האחרון, לא נישאו דברי הספד כפשוטם בהלווייה, אלא ראש ישיבת פוניבז' רבי גרשון אדלשטיין שליט"א נשא דברי חיזוק, ותלמידו רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א – משגיח בישיבת "אורחות תורה" – הקריא את הצוואה.

בתוך מספר שעות נטמן רבנו בבית החיים של ישיבת פוניבז' בבני ברק, ואז פסק רבי חיים קנייבסקי שרק צאצאיו ומשפחתו של רבנו צריכים למלא במדויק את הבקשות שבצוואה ואילו הציבור מחויב בכבוד רבנו.

כך נאמרו בימי האבל ואף לאחר כלותם דברי הספד רבים בכל אתר ואתר, מאמרים רבים נכתבו ונדפסו בגיליונות מיוחדים, ותינוקות רבים זכו וזוכים להיקרא על שמו.

גם אחרי לכתו מעמיד רבנו תלמידים הרבה – לזכרו הוקם ארגון "ישיבה על קברו" המרכז לימוד לעילוי נשמת רבנו סביב מעגל השנה, ומעודד את הלומדים על ידי בחינות ומלגות.

מלבד זכויות נצח אלו רבים מעוניינים להנציח את שמו של רבנו בכל דרך שהיא – ובכל רחבי הארץ נקראים מוסדות, רחובות ושכונות בשם "אילת השחר" על שם ספריו הנפלאים.

מורשתו בידינו

אבינו מורנו רבי יורם אברג'ל זיע"א היה ידוע ביחסו האוהב לכל אחד מישראל, ובזהירותו לנהוג כבוד בבני עניים לא פחות מבניהם של חכמים נכבדים. בנושא זה סיפר פעם כך בשיעורו: באחד הימים התארגנה קבוצת אברכים בנתיבות ורצו להקים תלמוד תורה שיהיו בו רק ילדים שאבותיהם אברכים. הם ניגשו למרן ראש הישיבה רבי יששכר מאיר זיע"א לקבל את אישורו. שמע רבי יששכר את הרעיון וענה: דעו לכם, אבא שלי לא היה אברך. ואם לא היו מקבלים אותי לתלמוד תורה – העולם היה מפסיד ראש ישיבה…

ב'מסילות אל הנפש' הזכיר רבי ישראל אברג'ל שליט"א את דברי אביו, והוסיף עוד בנושא: רבי אהרן לייב שטיינמן זצוק"ל היה רגיל לומר בדרך צחות, שהיום לא היו מקבלים את רבקה אמנו לסמינר מפני שיש לה אב כבתואל, ואח כלבן. מסתכלים על כבוד ולא רוצים לקחת מפני שיש סבא כזה או כזה. והרי את יעקב כולם היו לוקחים…

אמר הרב שטיינמן שמעניין זה יש ללמוד שאסור להרחיק תלמידים, וזוהי תוכחה גלויה לזמנינו; תלמידה שמוצאים איזה פגם – לא בה עצמה אלא בסבתא. נכון באמת אי אפשר לדעת מה ייצא מבת כזו, אך לפעמים דווקא היא חזקה עוד יותר מבת של אדם חשוב.

 

קרדיט תמונה: ויקיפדיה

https://commons.wikimedia.org/wiki/File:%D7%94%D7%A8%D7%91_%D7%A9%D7%98%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%9E%D7%9F_5.jpg