ו' בחשוון ה'תקע"א – כ"ה בשבט ה'תרמ"ג, 3 בנובמבר 1810 – 2 בפברואר 1883

 

במה הכי כדאי להחמיר בעת אפיית מצות מצווה לפסח? כך שאלו תלמידיו של אבי תנועת המוסר, רבי ישראל סלנטר, את רבם.

רבנו לא הורה להם כוונות וייחודים חדשים או חומרות שאוזן לא שמעתן. דבר אחד הורה להם: יש להיזהר שלא להקשות ולעייף את הנשים האלמנות שמועסקות בלישת הבצק למצות.

זהו סיפור אחד קטן מיני רבים על זהירותו המופלגת של רבנו במצוות שבין אדם לחברו ועל דאגתו לכבודם של יתומים ואלמנות.

ראשית דרכו

רבי זאב וולף ליפקין היה רבם של יהודי כמה עיירות במחוז קובנה שבליטא. בתחילת דרכו, היה מלמד תורה לילדים, וכך היה לרבו הראשון של בנו – רבנו ישראל ליפקין מסלנט.

רבנו נולד בשנת תקע"א, ועד מהרה ניכרו בו חוכמתו המרובה וכישרונותיו הנדירים. על פי המסורת, כשהיה רבנו בן 5 שנים בלבד כבר שלט בחמישה חומשי תורה, ובגיל 10 – ברוב מסכתות הש"ס ומפרשיו.

בהיותו בן 12 שנים ושמו הולך לפניו כגאון מופלא, שלח אותו אביו להמשיך להתעלות בתורה בסלנט.

סולם העלייה

בשלב זה כבר היה רבנו בקיא בכל הש"ס, והוא החל ללמוד עם רב העיר סלנט – רבי צבי הירש ברוידא. פעם הזדמן לבית מדרשם רב אחד, ובראותו את הנער הצעיר בינות לתלמידי החכמים – שאל את רבי צבי הירש, 'וכי נעשית מלמד דרדקים?!'

רבי צבי הירש השיבו – 'דרדק זה הוא 'אלפסי' קטן, והוא בקי וחריף בש"ס ובפוסקים!' כך השווה את הנער הצעיר לרי"ף, ענק הפוסקים.

חריפותו הייתה כה רבה, עד שבגיל 14 כתב קובץ חידושים מופלא בגאונותו, ורבו המליץ לו לשלוח אותו לגדול הדור, רבי עקיבא אייגר.

בשנת תרע"ה, בגיל 14, נשא לאישה את ביתו של רבי יעקב אייזנשטיין מסלנט, ונותר לגור בסלנט וללמוד בישיבה.

רעייתו הצדקנית עסקה במסחר באריגים, וכך הם התפרנסו למחייתם. יומם ולילה שקד רבנו על התורה, כאשר הוא ישן שעות ספורות ביממה וניזון מפת צנועה בארוחת בוקר.

על אף גילו הצעיר, כבר ניכר בגדלותו ורבי צבי הירש ביקש ממנו למסור שיעורים בבית מדרשו. לימים, העיד תלמידו רבי יצחק (איצל'ה) בלזר על שיעוריו אלו: "החל להגיד חידושי תורה ופלפולים, לבלול כל הש"ס והתוספות כמרקחה בחריפות נוראה מאוד, והראה נפלאות, אשר גדולי הזמן השתוממו על המראה הגדול הזה".

בשנים אלו למד רבנו לצד רבי שמואל מסלנט, לימים רבה של ירושלים. חמיו של רבי שמואל היה רבי יוסף זונדל מסלנט – תלמיד של רבי חיים מוואלאז'ין. רבי יוסף זונדל נראה אמנם כבעל בית פשוט, אך רבנו הבחין שהינו בעל מידות מתוקנות באופן יוצא דופן, ורצה ללמוד מדרכיו.

פעם אחת הבחין רבי יוסף זונדל ברבנו שמתבונן בו רבות, והבין שהבחור הצעיר מעוניין ללמוד ממנו. לכן פנה אליו בקצרה והורה לו את דרכו בשתי מילים – "למד מוסר!"

בדבריו אלו נטמן הזרע הראשון לתנועת המוסר של רבנו, בהבינו שעל אף המקובל בקרב לומדי התורה לעסוק ראשם ורובם בלימוד – הרי שחובה על האדם ללמוד גם מוסר ולהשקיע בבניין הנפש.

ואכן, בתחילה נהג רבנו בדומה לרבי יוסף זונדל – הוא לא האריך בתפילה ברבים, למד בעל פה ועסק במלאכה. אך לאחר זמן לא רב בערה בליבו אש המוסר והוא החליט שמוטל עליו להפיץ את עניין לימוד המוסר בציבור.

ככל שהלך רבנו והעמיק בלימוד המוסר, גדלה פליאתו מהנהגתם של אנשים רבים, שלא להיזהר כל כך במצוות שבין אדם לחברו, בכבוד הבריות ובעשיית חסד עם הזולת.

מספרים שמעשה נורא של הלבנת פנים ברבים, הוא זה שגרם לרבנו לקום ולעשות מעשה – ולהקים את תנועת המוסר. אדם אחד שהיה סנדלר אביון, התעשר ועלה לגדולה. כאשר השיא יהודי זה את בתו, ערך לה חתונה מפוארת כיאה למעמדו החדש. בעיצומה של החתונה גברה קנאתו של אחד המשתתפים, והוא ניגש וביקש מאבי הכלה בקול רם שיתקן לו את נעלו. בושה גדולה נגרמה למחותן, ורבנו שנרעש עד להיכן יכול להגיע יהודי ללא תיקון המידות, החליט שהגיעה הזמן לפרסם את חשיבות לימוד המוסר.

באותה תקופה היו בליטא ישיבות מלאות בלומדי תורה מתמידים ומוכשרים, אשר יומם ולילה חידדו את כוחם האחד בירך חברו בלימוד הגמרא. מאידך, פשוטי העם לרוב לא עסקו בתורה ומקומם לא היה כלל בבית המדרש. לכן, את "בית המוסר" הראשון והבאים אחריו, הקים רבנו למען בעלי הבתים.

הוא נדד מעיר לעיר ומעיירה לעיירה ונשא דרשות בחשיבות לימוד המוסר ותיקון נפש האדם. שמו של רבנו הלך לפניו בהיותו גאון עצום בתורה, ובכל מקום הגיעו רבים לשמוע את דבריו.

בהתרגשות רבה היה מעורר את שומעיו להקפיד על טובת זולתם ודרשותיו שיצאו מליבו הרחום תמיד השאירו רושם עז בלבבות הקהל. רבנו היה מתאר את סבלם של הנדכאים ברגש רב, ומסופר שפעם באמצע דבריו פרץ בבכי של צער, ורק לאחר מספר דקות המשיך בדרשה.

לבד מדבריו אודות מצוות שבין אדם לחברו, עודד רבנו את האנשים להתאסף ולעסוק בלימוד המוסר בהתרגשות וב'שפתיים דולקות'.

יותר מכל מפורסם סיפורו על אותו סנדלר חרוץ העובד באישון לילה לאור הנר, באומרו – "כל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן". רבנו היה ממשיל בדרשותיו את הנר לנשמת האדם, ומאיץ בשומעים לפנות אל תיקון מידותיהם כל זמן שנשמה באפם, ללא ייאוש ובטרם יהיה מאוחר.

כך נוסד "בית המוסר" במקומות רבים ברחבי ליטא. בבתי המוסר התקבצו הלומדים בחבורות או ביחידים, ולמדו בספרי המוסר כמו "חובת הלבבות" ו"מסילת ישרים" כיצד לשפר את מידותיהם – האמת, החריצות, הענווה, כבוד הזולת ועוד ועוד, כשהשאיפה היא לשלמות הנפש ולהנהגה שכולה יראת ה'.

על כס

מעט לפני גיל 30, התמנה רבנו לראש ישיבת ר' מיילא ("רמיילעס") בוילנה, לצד רבי מרדכי מלצר. בד בבד המשיך רבנו לשאת את דרשותיו חוצבות הלהבות, שעתה כוונו לא רק אל בעלי הבתים אלא גם אל בני הישיבות הלמדנים. ידועה אמרתו של רבנו – "יותר קל לסיים את הש"ס מלתקן מידה אחת".

מעט לאחר הגעת רבנו לוילנה, החל לפנות מזמנו הפרטי ולסור אל בית המדרש "זריצה", ושם ללמוד ביחידות. אך עד מהרה נהרו רבים גם לשם כדי לשתות בצמא את דבריו ולקחת מוסר מדברותיו, ורבנו פתח ישיבה חדשה, שנקראה בשם "ישיבת זריצה".

בישיבתו נוסף סדר מוסר באופן רשמי, לראשונה בעולם הישיבות. חלק מרבני התקופה התנגדו לסדר החדש, כשהם חוששים שהעיסוק בדברים נוספים שאינם גמרא, יבוא על חשבון ההתמדה והשקיעות בלימוד.

באותן שנים התפתח "פולמוס המוסר", שלא פסח על אף תלמיד ישיבה, כאשר כל אחד נדרש לבחור את מקומו – האם הוא מקדיש נתח מיומו ללימוד מוסר כהנהגתו של רבנו, או לא.

היו ישיבות שאסרו על "מוסרניקים" לבוא בשעריהן, וישיבת סלבודקה אף נחלקה לשתיים כאשר המתנגדים לתנועת המוסר הקימו ישיבה חדשה בה לא הכניסו סדר מוסר.

למרות אי אלו אנשי שוליים שניסו להלהיט את הפולמוס ולהופכו למחלוקת שאינה לשם שמים – היה נתון העניין על שולחנם של מנהיגי עולם התורה וגדולי הדורות, וברבות השנים שככה ההתנגדות ולימוד המוסר הפך לחלק בלתי נפרד מסדר היום בישיבות הקדושות.

כעבור 8 שנים מאז עברו רבנו ומשפחתו מסלנט לוילנה, התבקש לבוא ולכהן בראש "בית מדרש לרבנים" שהקימו המשכילים בסיוע השלטונות. מובן שרבנו סרב להצעה, ואז עזב את העיר ועבר לקובנה. בקובנה התמנה רבנו לראש ישיבתו של רבי צבי נבייזר, יהודי עשיר שהחזיק ישיבה מכספו.

כ-8 שנים התגורר רבנו בקובנה, ומלבד תפקידו בישיבה, פעל גם לרווחת יהודי העיר לצד מנהיגי הקהילה. מספרים שאכסניית ה"הקדש" של קובנה הייתה במצב אחזקה כה גרוע, עד שלאורחים העניים שלנו בה ממש הסתכנו בקבורה תחת מפולת בכל עת. רבנו ניסה בכה ובכה להשפיע על האחראים למוסד זה שיטפלו בעניין, אך אלו לא התפנו לכך והמצב הגרוע נמשך, למרות מצוקת האורחים העניים.

משראה רבנו שלא נעשה דבר, יצא לילה אחד אל האכסנייה ושכב ללון על הרצפה הקרה במקום המט לנפול. בבוקר, כשנודע הדבר, קמה מחאה בעיר והגבאים נאלצו סוף סוף להושיט ידם ולטפל במבנה. כה גדולה הייתה נשיאתו של רבנו בצרתם של הדלים והחלשים.

בשנת תרי"ח, כשהיה רבנו כבן 47, גברה מאד השפעתם של המשכילים בעיקר בפרוסיה – גרמניה, ורבנו החליט לעבור לאזורים אלו על מנת להשפיע גם שם ולחזק חומות הדת. בינתיים נותרה רעייתו בבית בתם מלכה הינדה גרודנסקי, כאשר רבנו חוזר לשם מעת לעת.

בגרמניה התיישב רבנו בעיר קניגסברג, ודבר ראשון החל להחדיר לעם את בשורת המוסר. במשך השנתיים בהן דר רבנו בקניגסברג, נהג לצאת לנסיעות ממושכות בין ערי ליטא וגרמניה. בכל מקום בו שהה הפיץ את דבר חשיבות לימוד המוסר לצד לימוד הגמרא, עד שזכה העניין לכינוי "תנועת המוסר", והיה נחלתם של כל יושבי מזרח אירופה ומרכזה באותן שנים.

לאחר מכן עבר רבנו לממל, גם היא בגרמניה, בה היה המצב הרוחני ירוד למדי, עד כדי כך שהתנהלו בה חיי מסחר בשבת אף בקרב יהודי העיר.

מסופר שכשראה זאת רבנו, קרא בדרשתו בליל שבת – 'כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע, לכן איני מוכיח אתכם על שאתם עובדים בשבת. אבל אף אם תאמרו שמוכרחים אתם לעבוד לפרנסתכם בשבת – מה תאמרו על כך שאתם גם מעשנים בשעת העבודה?!' קיבלו היהודים את תוכחתו, ועל פי העדות – חדלו בתחילה מלעשן בשבת, ואט אט חדלו מיתר מלאכתם עד ששוב נשמרה השבת בממל כהלכתה. על ידי רב רובם של יהודיה.

באותה תקופה ייסד רבנו כתב עת בשם "תבונה", שבו התפרסמו מידי חודש במשך השנים תרכ"א-תרכ"ב מאמרים מוסריים לצד חידושי תורה מאת רבנו.

בשבתו בממל, לצד פעולתו בענייני הרוח, לא חסך רבנו ידו גם מהדאגה לנזקקי העיר, כפי שמעידים שתיקן שיש להסיק את האח בבית הכנסת לפנות בוקר, כדי שהעגלונים השבים ממסעותיהם בלילה יוכלו להיכנס ולחמם את גופם.

למעלה מעשור עבר רבנו בין ערי גרמניה, כאשר הוא משלב נסיעות אל ליטא, אל משפחתו ואל הציבור הצמא לדבריו.

בשנת תרל"א ורבנו כבן 60 שנה, הלכה רעייתו לעולמה, ומאז הלכו ופחתו ביקוריו בליטא ורבו באזור גרמניה ומערב אירופה.

מספר שנים לאחר מכן, נסע רבנו מברלין בירת גרמניה לקובנה שבליטא, שם הקים בתמיכתו של הגביר רבי עובדיה לחמן מברלין את "כולל הפרושים". אך רבנו לא נותר לעמוד בראש הכולל, אלא מינה לתפקיד את תלמידיו רבי אברהם שנקר ורבי צבי הירש לויטן, ובשנת תר"מ, בהיותו כבן 70, נסע לצרפת כדי לחזק גם היהודים שבה.

בצרפת היה מצבם הגשמי של היהודים משופר יחסית, אך רבים עמדו בפני סכנת התבוללות והמצב הרוחני עמד בפני הידרדרות לשפל של ממש. רבנו העמיד רב ליהודי פריז, חיזק את יסודות הטהרה, סייע בהקמת מוסדות חינוך לדור הצעיר, וגם שם – כבכל מקום שעבר בו – דאג לרווחתם של העניים בהקמת קרן צדקה.

לאחר שנתיים בפריז, נקרא רבנו לשוב לקניגסברג למלא את מקומו של רב העיר המלבי"ם, שעזב את העיר.

בעוד בכל מקום שם רבנו בראש מעייניו את רווחתם הגשמית של עניי העם, כאמרתו – "דאג לעולם הזה של זולתך ולעולם הבא שלך", הרי שלעצמו הסתפק במועט שבמועט. מעודו לא נפנה לאסוף ממון לעצמו, ומלבד קצבה קבועה וצנועה מתלמידו האמיד רבי אליהו לוינזון – לא נטל רבנו לעצמו שכר על פועלו למען כלל ישראל.

בינתיים בליטא, תלמידיו ההולכים בדרכו של רבנו הקימו ישיבות והמשיכו לחיות את תנועת המוסר. מבין הבולטים שבתלמידיו נמנים רבי יצחק (איצל'ה בלאזר, רבה של פטרבורג ומחבר הספר "אור ישראל" על שיטתו של רבנו, רבי נפתלי אמסטרדם, ה"סבא" מקלם – רבי שמחה זיסל זיו שהקים את ישיבת קלם, רבי אליעזר שולביץ ראש ישיבת לומז'ה, רבי אליעזר גורדון ראש ישיבת טלז, ועוד.

אחריו קמו בליטא ואף בפולין עוד ישיבות שנתנו ללימוד המוסר מקום של כבוד וחלקן אף התוו "שיטות מוסר" משל עצמן, כמו ישיבת נובהרדוק של רבי יוסף יוזל הורוביץ, ישיבת קלם של רבי שמחה זיסל זיו, וישיבת סלבודקה של רבי נתן צבי פינקל.

ספריו

מלבד כתב העת "תבונה", לא הוציא רבנו לאור את מאמריו וכתביו, אלא תלמידיו הם אלו שליקטו ואיגדו את תורתו לספרים.

גדול התלמידים, רבי יצחק בלאזר, הוציא לאור את הספר "אור ישראל" הנושא את שם רבו, ובו קיבץ רבים ממכתביו של רבנו, והעלה על הכתב את עקרונות המוסר שלו.

גם דרשותיו של רבנו הודפסו על ידי בנו, בספר בשם "חכמה ומוסר".

מלבד אלו, הודפסו קונטרסים פרי עטו של רבנו, כמו "אמרי בינה" ו"עץ פרי".

בא השמש

לאחר זמן קצר על כס הרבנות בקניגסברג, חש רבנו שקיצו קרב, על כן יצא למסע אחרון בליטא, כדי לפגוש את תלמידיו ומפעליהם, ואת ילדיו ובני משפחותיהם. במסעו ביקר בקובנה, בוילנה, במינסק, ובעריהם של צאצאיו. בכל מקום אליו הגיע זכה, חרף רצונו, לקבלת פנים מכובדת כשהמונים באים לראות את פי הצדיק שבא לעיר.

לאחר מכן שב אל קניגסברג ואז היה כבר תשוש וחלש. אף במצבו הבריאותי הזה, לא הפסיק רבנו מלחוש את זולתו, וסיפור נפלא המסופר על הימים האחרונים לחייו, מעיד על כך: באותם ימים שימש אותו וסייע לו יהודי פשוט אחד מבני העיר. רבנו ברגישותו ראה לנכון להכין יהודי זה לפטירתו, וכך בשעותיו האחרונות עלי אדמות טרח ועודד אותו לבל יחשוש מפני ההימצאות בקרבת אדם ללא רוח חיים.

ואכן לאחר כמה שעות עלתה נשמתו של רבנו השמיימה והוא כבן 73 שנים, בכ"ה בשבט תרמ"ג.

רבנו העמיד דורות של תלמידים, עד ימינו אנו נזקף לימוד המוסר בישיבות לזכותו, וממילא גם החיזוק העצום שחל בציבור בעקבות לימוד זה. מלבד זאת, נושאות את שמו הישיבות "כנסת ישראל" – סלבודקה, "אור ישראל" "נר ישראל" ו"נשמת ישראל".

גם רוב בניו וצאצאיו של רבנו בדרכו והיו לגדולי עולם – בנו רבי יצחק ליפקין היה אב"ד במספר ערים והיה גם הוא דרשן ומעורר עצום. הבן רבי אריה לייב ליפקין-הורוביץ מחבר הספר "חיי אריה" גם הוא היה גדול בתורה וכיהן כאב"ד במספר ערים כאחיו.

בנו השלישי הוא רבי שמואל אדלר מקובנה, ובנותיו נישאו אף הן לתלמידי חכמים נודעים – בתו מלכה הינדא נישאה לרבי אליהו אליעזר גרודנסקי ובתו הודה ליבא נישאה לרבי אהרן סידרסקי, מחבר הספר "זכרון אהרן".

מורשתו בידינו

סיפור נפלא סיפר אבינו מו"ר יורם אברג'ל זיע"א, ולימוד בצידו:

אבי תנועת המוסר – הגאון רבי ישראל מסלנט, במשך הזמן התפרסם שמו לא רק בעולם התורה, אלא גם בחוגי המשכילים, וגם הם היו באים לשמוע אותו.

גם בצרפת ביקשו ממנו לבוא אליהם ולשמח אותם בדבריו הנפלאים. אמרו לו שיבואו הרבה אנשים לשמוע את דבריו. הוא לא שאל אם הם דתיים או לא, הוא רק שאל אם הם יהודים או לא יהודים.

אמרו שאמנם יש קצת בעיות של נישואי תערובת אבל הם יהודים טובים. כשהגיע לשם, האולם היה מלא, כשלושת אלפים אנשים באו לשמוע אותו, תשעים אחוז מהם היו בלי סימני היכר של יהודים כלל.

יום אחד אמר לו השמש שלו: 'אדוני הרב יסלח על דברי, אבל אני מצטער על כבודו של הרב שלנו. הרב מגיע מסלנט עד לצרפת ויושב כאן כשבועיים שלושה, ואני אחר כך רואה אותם הולכים למסעדות ואוכלים שם מכל מה שמגישים לפניהם. אם כך, הם לא הבינו כלום מהדרשה של הרב ואני חושב שלא צריך להגיד להם כלום, הם לא מבינים'.

הרב שמע אותו וענה לו: 'בוודאי משהו נשאר אצלם בראש, אפילו כמה גרגירים. ובשביל זה כדאי לי לבוא ולהמשיך'.

וכך היה. לא עברו שנתיים, ורבים מאותם אנשים ששמעו אותו עשו תשובה שלימה.

"למדתי מזה", אמר הרב יורם אברג'ל, "שיהודי – יהיה מי שיהיה  – נקשר לדברי קדושה שמדברים איתו, בין אם הוא מבין ובין אם לא, עם הזמן זה יעשה את שלו. אם זורעים – מקבלים גידולים, ואם יש גידולים – צריך לקצור אותם."

ונספר:

פעם הזמינו את מורנו הרב יורם אברג'ל זיע"א לבאר שבע, חנכו שם מחלקה חדשה בבית החולים, השקיעו שם כעשרה מיליון דולר. התורם הגיע, ועוד כמה פרופסורים מכמה חלקי הארץ. הם ביקשו מהרב לבוא לקבוע מזוזה.

כולם ישבו שם באולם, והרב דרש בפניהם דברי תורה במשך כמה דקות. אחרי דבריו, ניגש אליו אחד הפרופסורים ואמר: 'לא הבנתי אפילו מילה אחת, אבל שמחתי מאוד לשמוע!'

הוא היה אדם אמיתי מאוד – הוא הודה שלא הבין כלום, אבל בכל זאת שמח לשמוע את הדברים. אמר על כך הרב: למרות שהמוח שלו לא הבין כלום – נשמתו הבינה.