ראשית דרכו

גרמניה, המבורג א' אדר תרפ"ז.

"דרך כוכב מיעקב"

בבית משפחת מעייר הצעירה והאמידה הרקיעה השמחה שחקים עם קולות הפעייה הרכות של הפעוט שזה עתה הגיח לאוויר העולם, הבית ההדור שעד עתה המתין בציפייה דרוכה לבשורת הלידה, כעת המה תכונה, משרתות התרוצצו בין חדרי הבית הגדולים לצחצח ולמרק את הבית לכבוד השמחה, ובמטבח המאובזר במיטב השכלולים החדשניים שנדירים אלו שהרשו לעצמם להנות מהם עמלו הטבחיות החרוצות בהכנת מטעמים לסעודה הגדולה והמשובחת לחגיגה המתקרבת.

הרך הנולד היה בן יחיד לרבי יעקב ורעיתו לאה, ואח לשתי אחיותיו יהודית ושושנה, ונכד ראשון להורי אימו – ר' אהרון אוירבך ורעיתו, על כן גברה השמחה שבעתיים בלידתו.

יששכר נקרא שמו בישראל, על שם סבו הצדיק רבי יששכר זליגמן מייער ששימש כרבה של רגנסבורג.

סביו רבי יששכר זליגמן מעייר – אדם שכל כולו עזות דקדושה נלחם בכל כוחו נגד הרפורמים שניסו להרוס כל חלקה טובה בקהילה היהודית ברגנסבורג.

הוא נלחם על  הקדושה והטהרה בעיר כארי – משנודע לו שבני עירו נכשלים בבשר טרף, כאב ונצטער על כך ביותר, הוא לא עמד על שמריו ובמאמצים גדולים וסיעתא דשמיא מרובה הצליח להסיר את המכשול החמור, ולהעביר מידי הפוקרים את עניני השחיטה תחת ידיו ופיקוחו, שתעשה כמיטב ההידור.

במסירות נפש הוא האיר את האפילה הרוחנית בגרמניה, בחיזוק עניני הדת ובהפצת התורה, כזה היה הסב עליו נקרא רבי יששכר מאיר, ומובן אם כן, מהיכן שאב את כוחו העצום למסירות נפש לכל דבר שבקדושה.

נשוב ליששכר הפעוט שהכל מביטים בפניו המלאכיות הניבטות מהעריסה המהודרת, מתפעלים ונהנים מזיו פניו הטהורות, כנכד וצאצא למשפחות מפוארות משני צידי הוריו ששימשו בכיסא הרבנות ברחבי גרמניה מזה דורות, ציפו הכל כי ימשיך הפעוט בשושלת המפוארת.

אך אף לא אחד מהם שיער איזה דמות ענקית טומן עולל זה בחובו, שתפרוץ ברבות הימים ותאיר לארץ ולכל העולם.

אביו שעסק לפרנסתו כרואה חשבון וכסוחר נדל"ן מצליח הביא הרווחה לביתו, כך גדל יששכר על ברכי הוריו היקרים שדאגו לכל צרכיו הגשמיים ביד רחבה, כבן תפנוקים לא חסר הוא דבר, אך כגודל הדאגה לצרכיו הגשמיים היתה דאגת הוריו בראש ובראשונה לחנך את ילדיהם בדרך התורה הקדושה ללא פשרות, מדקדקים היו הוריו במצוות קלה כבחמורה ולא וויתרו אף לא על קוצו של יוד, רבי יעקב אביו אף טרח לתרגם את תפילת עלינו לשבח לגרמנית למען ידעו ילדיו היטב את כוונת תפילה זו, כיון שבשאר מילות התפילה לא הבינו את כוונת המילים – ברצונו היה לטעת בליבם אהבת ה' ויראת שמים אמיתית ובתפילה זו מצא את מבוקשו- לימים העיד רבי יששכר כי תפילה זו היתה לו לנוחם ולמזור בימי קושי ומצוק שחלפו עליו, אף חינוך טהור זה ברבות הימים הוכיח את עצמו גם כאשר ילדי משפחת מאיר בעודם רכים עמדו בגבורה ללא אב ואם לצידם בנסיונות שונים.

גרמניה במלחמה

עבים שחורים כיסו את שמי אירופה, השלטון הנאצי שלט בכיפה והביא הרס וחורבן על הקהילות היהודיות שבה, עלילות שונות ומשונות העלילו שלטונות הנאצים על היהודים ורבי יעקב עם קשריו המסועפים היה נחלץ לעזרתם ומוציאם מן הסבך.

ככל היהודים סברו משפחת מאיר לתומם כי רדיפות אלו אמנם מטרידות אך יחלפו הן כעבור זמן מה…

אך לא ארכו ימי החסד וביום מן הימים עיין רבי יעקב בזעזוע במכתב בו הוא מואשם בגנות השלטון.

רבי יעקב ורעיתו הבינו עתה כי האדמה החלה לבעור גם תחתיהם והם החלו לתכנן את צעדיהם לבריחה מגרמניה הארורה.

הם חיסלו את עסקיהם ומכרו מטלטליהם ובשעת בוקר מוקדמת עזבו רבי יעקב ורעיתו עם ארבעת ילדיהם את ביתם המפואר לעבר אמסטרדם, שם מצאו להם דירה קטנה זמנית, במסגרת העבודה שמצא שם, היה שוהה לפרקי זמן גם בפלשתינה, שם חיפש דירה ויישוב הולם למשפחתו חלומו היה להתגורר בירושלים עיר הקודש, אך רצתה יד ההשגחה ובתוך כל ההכנות הקדחתניות להכנת הקרקע לבני משפחתו, חלה רבי יעקב במחלת כליות קשה הרופאים בארץ לא מצאו לו מזור והוא נשלח לבית חולים בריטי במצרים, משם שיגר מכתב לרעיתו בו דיווח לה על מצבו, מרת לאה קיבלה את הבשורה המרה ונאלצה להפקיד את ארבעת ילדיה בבית יתומים יהודי הולנדי ובלב כבד נסעה למצרים לסעוד ולתמוך בבעלה החולה אנוש.

בבית היתומים גילו הילדים הרכים ובראשם יששכר הנחוש גבורת נפש, החינוך הטהור והעמוק שינקו עזר להם לשמור על המצוות קלה כבחמורה, על אף שבית היתומים היה יהודי, הוא לא הקפיד ביתר מידה על המצוות, ולכן כל משך שהותם שם אכלו רק מן הצומח ולא נגעו בתבשילים שהציעו להם בבית היתומים, כאשר הגישה קרובת משפחתם תבשיל בשר מדיף ריח ניחוח לילדים שהושג במאמצים רבים והבטיחה כי כשר הוא, יששכר הקטן היה היחיד שלא טעם ממנו כי אכן הבשר בהכשר מהודר אך התבשל הוא בסירים מהודרים פחות.

האסון – כחבל הצלה

ביום בהיר הגיע מכתב בהול ממצרים שם כתבה מרת לאה לקרובי המשפחה שלקחו חסותם על הילדים כי אביהם רבי יעקב נפטר לבית עולמו ממחלתו הקשה, במכתב ביקשה האם שיבשרו על כך בעדינות ובחכמה לילדים וישלחו אותם בבהילות באונייה המפליגה לעבר ארץ ישראל.

בימים אלו הקשו בארץ עד מאוד על העולים שחפצו להיקלט בארץ הקודש, הם היו נדרשים אישורים ומסמכים רבים.

משמים סיבבו את ישועת משפחת מאיר בכך שלרבי יעקב אב המשפחה היתה אשרת כניסה לארץ בתוקף תפקידו, כעת ידעה מרת לאה כי הזמן קצוב בידיה ועליה להזדרז לנצל אשרה זו עד שיופיע ברישומי המדינה כי רבי יעקב נפטר ואשרה זו תפוג.

האונייה ובה ארבעת ילדי משפחת מאיר עשתה דרכה לעבר ארץ ישראל גם בלב הים הוכיח יששכר הצעיר ואחיותיו את חינוכם הטהור בכך שלא הכניסו לפיהם דבר מהתבשילים שהוצעו באונייה, הם ניזונו מהאוכל המצומצם שהביאו עימם ומירקות.

שניסו לשכנעם לאכול נזעק יששכר "בשום אופן המטבח כאן טרף" וכשניסה להציע הקפטן ביצים נקיות מכל חשש גם אז לאחר שראה שמתבשלות הם בסירים שהתבשל בהם בשר, עמד בשלו יששכר כי הביצים התבשלו בסירים מוטרפים, וכך במזון הזעום התקים יששכר עם אחיותיו כל משך ימי ההפלגה.

המפגש עם אימם על חופי ארץ ישראל היה מעורב בבכי ופורקן על אובדן האב היקר ובשמחה והקלה מועטה על התאחדותם שוב.

אך מרת לאה ידעה כי ילדיה ניצלו זמן קצר טרם נסגרו שערי אמסטרדם  והתופת החלה ביהודייה, תושייתה בחסדי שמים היא שהצילה את משפחתה מן השואה האיומה.

בהגיעם ארצה תחילה התגוררו בבית דודם, אך לאחר שגילתה מרת לאה כי בכספים שהעביר בעלה לחשבון בארץ יד נעלמה נגעה והכסף הרב איננו, הם עזבו את בית הדוד ופנו להתיישב בירושלים בדירה קטנה ופשוטה ששכרה האם במעט הכסף שעוד נותר לה, חיי העוני אליהם לא הורגלו מעולם פקדו אותם עתה, אך אימם על אף האסונות שרדפו אותה מותירים אותה ללא משענת אחת, ידעה היא באמונה יוקדת להישען על מי שאמר והיה העולם אמונה זו חדרה עמוק בליבות הילדים ובעיקר ביששכר הנבון, עוד בהיותו רך בשנים חפץ הוא לסייע מעט לאימו בפרנסת הבית וכאשר משחק היה עם חבריו בגולות ומנצח היה אוסף את אבני המשחק ומחליף אותן בחנות תמורת לחמניות.

פתח של תקווה

לאחר תקופה עברו משפחת מאיר להתגורר בפתח תקווה, ביתו החדש קרוב היה לישיבת לומז'ה המעטירה, ורצונו היה כה עז להיכנס ללמוד בשעריה, אלא שהאחריות שנשא על כתפיו הצעירות לא נתנו לו מנוח, הכיצד ישאיר את כל נטל הפרנסה על כתפייה העדינות של אימו ויישב לו בנחת ללמוד תורה, ימים רבים התחבט הנער בהתלבטויותיו עד אשר ידיד נפשו מאיר פפויפר בחור ישיבת לומז'ה שראה את רצונו העז ללמוד במחיצתם, הביאו לפני ראש הישיבה רבי ראובן כץ שראה בנער את תעצומות נפשו והזמינו בחום ללמוד בישיבתם, יחד עם אימו הגיע יששכר להחלטה הגורלית להסתופף תחת כנפי השכינה בישיבת לומז'ה – כך החל יששכר הצעיר את לימודיו בישיבת לומז'ה המעטירה בהיותו כבן ארבע עשרה שם החל אורו לזרוח.

מנגינת חייו של רבי יששכר

עם התמודדויות רבות התמודד יששכר שהפך כבר לבחור ישיבת לומז'ה, ביניהם ההתמודדות עם היתמות והעוני עם החברה החדשה והשונה ועוד, לנשמתו העדינה והאצילית היה מוצא נוחם מידי פעם עם סיום לימודו בניגון על מיתרי הכינור העדינים, כישרון מוסיקלי עוד מהיותו ילד על ברכי אביו בהמבורג.

אולם משגיח הישיבה רבי אבא גרוסברד ראה בכלי הנגינה חשש לעתידו של העילוי הצעיר, אמנם הנגינה בכינור לא הפריעה לו ולא גרעה מהתמדתו, אך הנה משהו נוסף ממלא את ליבו מלבד התורה ועילוי שכזה צריך שיתמלא אך מהתורה הקדושה בלבד, סבר.

רבי אבא שוחח עם יששכר הצעיר והסביר לו את הדברים וביקש ממנו את כינורו האהוב, יששכר היה עוד נער לימים ולא ראה את שראה רבו למרות הכאב והקושי קיבל את הוראת רבו. ולימים העיד כי צעד זה הטמיע בו את קבלת עול התורה מתוך מסירות נפש.

וגם לאחר שנים כשבעתות שמחה תלמידיו שידעו על כישרונו המוסיקלי הגישו לפניו כינור לנגן בו, רבי יששכר מביט היה בעיניו החודרות בכינור ומסרב לנגן בו, לא רצה הוא באף תחליף רגשי מלבד התורה הקדושה.

בישיבת לומז'ה עלה ונתעלה יחד עם החברותא- הבחור החשוב משה שמואל שפירא (לימים ראש ישיבת באר יעקב)  שהיה גדול ממנו בשנים אך הודות לידיד נפשו מאיר פפויפר- הוצמד אליו, יחד עימו נסק יששכר לגבהים.

כי הם חיינו

בשיא פריחתו בישיבת לומז'ה עוד הוא מלבן סוגיות וממית עצמו באהלה של תורה, האוויר בביתו נעשה דחוס והקושי הכלכלי גבר מיום ליום, ערב אחד בשעת ליל מאוחרת בשובו מלימודו בישיבה פרסו אחיותיו בעצב את התמונה בפניו – המצב הכלכלי קשה שכרה של אמא זעום ואין בו די למחיתם ובאזור כולו אין עבודות נוספות מתאימות, והיום נודע להם על משרה שהתפנתה במפעל בגבול בני ברק רמת גן רק שאינו מתאים לבנות, יששכר הנבון הבין מהר מאוד לאן הן חותרות ואת הברירה היחידה הניצבת בפניו שיצא הוא לעבוד, הוא נזעק בקול בוכים "אם אין לי תורה למה לי לחיות"

שושנה אחותו הגדולה הבחינה בעצב שירד על אחיה וברצונו העז לשקוד על התורה באין מפריע, בנחישות ובמסירות נפש היא לקחה על עצמה את האחריות והחליטה לקחת על כתפיה הצעירות את הסיוע בפרנסת הבית, ובהיותה בגיל 16 בלבד יצאה בגפה לעבוד, בתקופה קשה זו המחשבה היחידה על כך שבזכות מסירותה אחיה יכול לשוב ללמוד נסכה בה כוחות וסייעה לה לעבור תקופה מורכבת זו.

לימים כשנישאה לאחד מבחירי ישיבת פוניבז' רבי בן ציון במברגר העניק לה רבי יששכר אחיה מתנה יקרה כאות הוקרה על מאמציה הרבים למען לימודו – מחברת זכרונות בה כתב מפרי עטו דברים שיחזקו ויעודדו את ליבה דברים עמוקים מיני ים שקשה להעלות על הדעת שעלם פחות מגיל עשרים כתבם.

עוד מנערותו היה עוצמתי – בהפגנת מחאה שערכה ישיבתו נגד בית הוללות שנפתח בעירם בשבת ובה השתתף אף הוא- במילותיו החוצבות שיצאו מן הלב הזך ונכנסו לליבות השומעים הצליח לשכנע את בעל המקום לסגור את המקום בשבת.

בקיץ תש"ד הצטרף הנער המתמיד יששכר למשגיח רבי אבא גרוסברד בלווית תלמידים נוספים לישיבת פוניבז' שנפתחה באותה שנה בבני ברק, כך הפך לאחד ממיסדי ישיבת פוניבז' המעטירה שגדולי עולם יצאו מהיכליה.

הרב מפוניבז' הפך לרבו המובהק ובהמשך ממנו שאב את האמונה והביטחון שברוחניות צריך לחלום ולהגשים דברים גם כאלו שאינם נראים מציאותיים ובכח זה הצליח בחזונו להפריח את השממון הרוחני בנגב על אף שהדבר נראה היה רחוק מן המציאות.

האווירה שהיתה אז בישיבת פוניבז' היתה עוצמתית כל כך שקועים היו במתיקות לימודם עד כי שוכחים היו להגיע לחדר האוכל בזמן, והיו מגיעים כאשר האוכל כבר קר לגמרי…

בפינתו הקבועה באולם הישיבה היה לומד בריתחא בלהט של קדושה כשכל גופו מתנועע בבחינת – "כל עצמותי תאמרנה" תנועות מיוחדות סיגל לעצמו להפיג ולסלק את העייפות שעיתים נלחמה בו – תנועות שברבות הימים גם בהיותו חלוש ומבוגר הכירו על פה תלמידיו. שם בין גדולי עולם שהנהיגו את הישיבה וגדולי עולם שיצאו מהיכליה, גדל ונתעלה רבי יששכר מאיר שואב מתעצומות נפשו של רבו רבי יוסף שלמה כהנמן הרב מפוניבז'.

התמדה סוחפת

"המתמיד היותר גדול בכל הישיבה" מעיד עליו רבי ברוך דב פוברסקי שכמו רבים מגדולי ישראל שלמדו כבחורים יחד עם רבי יששכר בפוניבז' מעידים על התמדתו הבלתי טבעית, קול לימודו היה מתרונן ביום כבליל, גם בשעות המאוחרות של הלילה כאילו  אך זה עתה פתח בלימודו.

בליל שבועות לאחר לימוד רצוף ומרומם ולאחר שקידשו על היין, צעדו הבחורים לכיוון חדרי השינה לפוש מעט מעמלם, אך רבי יששכר פנה לשוב לבית המדרש באומרו "מה הרווחנו שניעורנו בלימוד כל הלילה אם אנו משלימים את השינה ביום?", באמירה זו שבו אחריו רבים מבחורי הישיבה נסחפים בהתמדתו…

מחלת הסכרת

מרוב מתיקותה של התורה עליו היה ממית עצמו עליה ממעט בשינה ובאוכל ומשעבד את גופו לתורה – באה עליו מחלת הסכרת נעורים באופן הקשה ביותר שלה.

הבחורים סביבו היו משתאים לגודל התמדתו גם כאשר גופו מרד בו. ולא הבינו איך הוא לא מתמוטט ונופל מעוצמת התמדתו.

כשהתבשר על דבר מחלתו התבייש לספר על כך לחבריו, אך משהתפרסם הדבר בקרב הבחורים הם גילו כלפיו רגישות ובלילות בהם היה לומד במסירות וברציפות דאגו הבחורים לעשות ביניהם תורנות בכדי להגיש לו מידי פעם בפעם כוס משקה.

משתגע ומתלהט אחריה

היה זה בשעת ליל מאוחרת – לאחר שלקה רבי יששכר בדלקת ראות ושב לאיתנו ולהיכלי הישיבה, עשה שוב לילותיו כימים על התורה הקדושה, לא מתחשב כלל בגופו החלוש, הרב מפוניבז' שידע על מצבו הבריאותי הרעוע ועל דלקת הראות שפקדה אותו, נכנס לבית המדרש וכשראה את הבחור המתמיד – יששכר, עסוק בכתיבת קונטרס על סוגייה מורכבת במסכת הנלמדת, ציווה עליו בכל תוקף לסגור את הספרים ולגשת לחדרו לישון – רבי יששכר אכן סגר את מחברתו, אך מיד לאחר שפנה ראש הישיבה ללכת שב בצימאון לכתוב את הקונטרס.

הרב מפוניבז' שידע את נפש תלמידו אף הוא שב לאולם הישיבה כדי למצוא כמובן את יששכר רכון על מחברתו, שוב גער בו הרב מפוניבז' שיגש לישון ונטל ממנו את המחברת, אך יצא שב יששכר ללימודו והחל שוב בכתיבתו בלהיטות במחברת חדשה…

כך גם כאשר המשגיח היה מצווה עליו לגשת לישון היה עושה עצמו כניגש לחדרו ושב על עקבותיו ללמוד בלהט ולהרוות את צימאונו הרב.

ברבות הימים כשהתבגר ונחלה מאוד באחד מאשפוזיו בבית החולים סיפר רבי יששכר על אותם ימים באוזני תלמידו ופרץ בבכי ואמר "לו הייתי שומע להם אולי הייתי זוכה בעוד עשרים שנים בבריאות והסכרת בה לקיתי לא היתה מחמירה כל כך".

קשר אדוק עם גדולי ישראל

קשר עמוק היה בינו לבין רבו רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל כל כך נקשר אליו עד שכאשר נצרך לעבור ללמוד בקבוצתו של רבי דוד פוברסקי היה השינוי קשה עליו מאוד ונצטער מאוד, אך גם לסגנון לימודו המופלא התרגל והתחבר עד מאוד.

מידי פעם היה נוסע רבי יששכר למעונו של הרב מבריסק ופעם אחת אף ענה על שאלה שנשאלה שם בדיוק מופלא – כאשר גדולים ממנו ששהו עימו בחדר לא ידעו לענות על שאלה זו.

אל החזון איש היה נכנס פעמים רבות לדבר עימו בלימוד וללבן את סוגיותיו, כאשר באחד הימים בא אל החזו"א מחזיק תורה ושם אצלו סכום כסף להעביר לבחור המתמיד של הישיבה מצא לנכון החזון איש להעביר את סכום הכסף לרבי יששכר המתמיד של ישיבת פוניבז'.

גם ברב דסלר בעל ה'מכתב מאליהו' שהגיע לישיבתו כדי לשמש כמשגיח דבקה נפשו של רבי יששכר עד מאוד בנפש רבו ואת דרכו העמוקה העתיק, פעמים רבות היה מזכיר את שקיבל מרבו 'הרב דסלר'.

גולה למקום תורה

שוויץ: אל מעונו של החזון איש זצוק"ל הגיע המכתב– מראש ישיבת עץ חיים רבי ירחמיאל אליהו בוצ'קו ממונטרה שבשוויץ, לישיבתו נזקק מגיד שיעור בעל תורה ומידות שיכבוש את לבבות תלמידיו בקסמו

לנגד עיניו הטהורות של מרן החזון איש זצוק"ל צפה מיד דמותו של המתמיד מפוניבז' – רבי יששכר מאיר, חרף גילו הצעיר הוא בתעצומות נפשו החבויות בו ובאישיותו הנדירה וודאי יהא נערץ ומוצלח ויסלול מסילות לליבות התלמידים.

רבי יששכר קיבל את הוראת רבו בשמחה וברצון הוא ראה בכך הזדמנות להגשים את חזונו של הרב מפוניבז' להאיר את התורה בכל פינות העולם וכך בהיותו בחור כבן-24 בלבד, לבדו מצא עצמו במטוס הנושאו לעבר שוויץ.

לבניין הישיבה הממוקם בלב ליבה של מונטרה הקסומה והנוכרית הוא צעד מלא ברצון וחשק להתחיל במלאכת הקודש.

לאחר מלחמת העולם השנייה התמעטו התלמידים וצריך היה להפיח את קול התורה בישיבה ולהרבות בתלמידים.

את שיעורו הראשון כמגיד שיעור פתח נרגש לעיני התלמידים המשתאים לנוכח המגיד הצעיר, אך למן השיעור הראשון נוכחו לראות כי על אף גילו ידיעותיו בתורה נרחבות ועמוקות כשל מגיד וותיק משכמו ומעלה.

אף שם בארץ נכר שמר על קשר עם רבותיו בארץ הקודש במכתבים ששלח היה נועץ בהם בסוגיות ושאלות שונות והם היו מתדיינים ומתפלפלים עימו ומשיבים לו על שאלותיו. בחום תורתו שבער בו סופף תחתיו אף את בני הקהילה בדברותיו ובמתק לשונו, אף את בנות הקהילה שלא היה עבורן מוסד תורני קירב אותן במסירת שיעורים שעד היום חרוטים בזכרונן.

ביום הכיפורים שימש כבעל תפילה והכל חשו בשערי שמים הנפתחים בפני הבחור- התלמיד חכם מארץ ישראל.

באותה שנה עזב הוא את הישיבה, מלחמותיו ומאבקיו האינסופיים עם בני הקהילה לחיזוק הצביון התורני היוו אחת מהסיבות לעזיבתו.

בלגיה: משם ברצונו העז להרבות חיילים לתורה המשיך לעבר הישיבה בבלגיה שכבר מזמן ביקשה את הדמות המתאימה שתשמש כמגיד שיעור, בחמימות ורגשי תודה עזב את הישיבה במונטרה כשפניו מועדות לישיבת 'קפלן' שבבלגיה, גם שם לא השתקע לזמן רב כמובן לא לאחר שליבה את אש התורה והותיר חותם של יראת שמים בלב תלמידיו.

בלגיה- מבניני הישיבה לבניין הבית: באנגליה אף לשם הגיע שמעו של העלם העילוי מפוניבז'. חשקה נפשה של יהודית העלמה החסודה העטורה במידות טובות ויראת שמים אמיתית, לבית משפחת פרגר מלונדון בעילוי הצעיר, מהר מאוד הם באו בקשרי שידוכין, וכך ונרקם לו השידוך המוצלח במזלא טבא.

בהיות רבי יששכר בן 27 נכנס תחת החופה ללא אב שילווה אותו לחופה וללא אם שתעמוד עימו תחת החופה ותמחה דמעות התרגשות – אימו ואחיותיו לא יכלו להשתתף בחתונתו מצבם הדחוק לא אפשר רכישת כרטיסי טיסה יקרים לאנגליה ודמי השהות הממושכת שם, קשה לתאר את רגשות החתן ביומו הגדול ללא משפחתו המרוחקת שאף לה היה קשה הדבר שבעתיים.

אך גם זאת קיבל באהבה ושמחה מאת הבורא.

בחזרה לשוויץ: המכתב שהגיע לבית הזוג הצעיר שהתגורר באנגליה היה חתום בחותמת שוויצרית- בתוכנו שפך ראש ישיבת עץ חיים במונטרה בקשתו לרבי יששכר שישוב להרביץ תורה בישיבתו כי חסרונו גבר, ללא התלבטות ושהות ארזו הזוג הטרי את מטלטליהם ונדדו לשוויץ.

ביום מן הימים בהיות רבי יששכר מוסר את שיעורו החוצב בישיבת עץ חיים נוכח גם בחור ישיבת פוניבז' בשם מיכאל טולידנו (לימים מיסד המתיבתא הראשונה בארץ ומיסד ישיבת 'אור ברוך'), שנקלע למקום, הוא האזין  לשיעורו המרתק ברוב קשב ונוכח בבקיאותו ועמקותו של רבי יששכר, הוא העיף מבט בקומץ התלמידים הקשוב, והחליט בליבו כי עוצמות שכאלו צריך להעניק בפני תלמידים רבים יותר בהרבה.

וכך עלה במוחו הרעיון שבהמשך גם הפך למציאות מבורכת.

קזבלנקה: מיכאל ניגש לרבי יששכר בסוף השיעור המיוחד ושטח בפניו את הבקשה: "בכדי להפיח את קול התורה במרוקו דרושים מרביצי תורה ובייחוד לישיבת 'נווה שלום' בקזבלנקה, אולי יסכין הרב לשמש לתלמידים הרבים והצמאים כמגיד שיעור?" הציע באגביות, הוא לא שיער עד כמה ימצא חן הרעיון בפני רבי יששכר שיצא למשימה הקדושה בחפץ לב ובתחושת שליחות גדולה.

בישיבת 'נווה שלום' מיד עם הגיעו נתמנה לראש הישיבה לצידו של רבי מאיר אלבז(לימים מראשי ישיבת שבות יהודה).

רבי יששכר ראה את גודל צמאונם ורצונם הגדול ללמוד ולהתעלות על אף כל הניסיונות שהזדמנו לו, על אף פערי המנטליות שהיו בין רבי יששכר ורעייתו לציבור המרוקאי, האהבת ישראל ואהבת התורה שבערו בו גרמו לו להיות אהוב ומוערץ אף בפני פשוטי הקהילה, גם את בנות ישראל הכשרות הוא קירב בשיעורים מיוחדים שמסר להן בפירוש הרמב"ן על התורה ומאמרים מתוך ספר המוסר 'מכתב מאליהו'.

אך גם קץ גלות זו הגיע וביום בהיר לאחר חילוף השלטונות בראשות המוסלמים שהיו חשדניים כלפי נתינים זרים הגיע המכתב שבישר לרבי יששכר ורעייתו כי עליהם לעזוב את המדינה בתוך 48 שעות!

כל מעשי השתדלנות שעשה לא הועילו לבטל את הגזירה גם כאשר נשלח לו כסיוע מגרמניה דרכון גרמני – נגזרה גזירת הגירוש והנדודים על רבי יששכר ורעייתו הנאמנה.

הפרידה היתה קשה ומהירה – בני הקהילה שהתחממו מאורו חשו עתה בחשכה שירדה על קהילתם עת כבו האורות בביתם הקטן בו התגוררו בקזבלנקה.

טאנז'יר: טאנז'יר נחשבה לעיר בינלאומית אליה עדיין לא הגיעו המוסלמים ולכן לא היוותה בעיה לשוהים בה עם דרכון זר, עוד הרב יששכר וזוגתו שוהים בתחנת מעבר לאחר גירושם מרוקו הם מקבלים שיחת טלפון מבית מארחם, על הקו רבי משה רייכמן ידיד נעוריו של רבי יששכר מישיבת פוניבז' לאחר שיחת הנימוסין הוא פנה אליו בשאלה האם יוכל לבוא לשמש כמגיד שיעור בישיבת עץ חיים שבטאנז'יר בראשותו של רבי זושא וולטנר.

שוב נטל רבי יששכר את מקל הנדודים ושב למרוקו כל העת הפצת התורה לנגד עיניו, גם שם קנה את לב תלמידיו באהבתו אותם, הוא פרש בפני התלמידים את שיטת לימודו הבהירה והם נשבו בקסמו.

לאחר תקופה הפך לראש הישיבה, וביד רמה ניהל אותה באבהיות וריחמאיות 'נשמת בית המדרש' כינוהו תלמידיו באהבה.

גם שם קירב את בנות הסמינר שהקים הרב וולטנר בשיעורי פ"ש ומוסר.

בנות אלו ברבות הימים הקימו בתים מפוארים על אדני התורה עם בחורים מצוינים  שרבים מהם מבני ישיבת 'עץ חיים'.

בטאנז'יר הקים הרב יששכר במאמצים מרובים כולל לאברכים בשכנועים רבים הוא משך אברכים ובחורים מבוגרים מגייטסהד שיהוו גרעין לכולל הנפתח.

אף על השחיטה הוא נלחם אך בדרכו שלו בחכמה ובמתינות ובנועם הצליח להביא רווחה לקהילה בבשר מהודר במחיר השווה לכל נפש.

שלוש שנים של עשייה פורה ומתוקה של עמל ויזע הגיעו לקיצן באופן פתאומי היה זה לאחר שחשב רבי יששכר כי זה זמן רב לא פגש הוא באימו  ומשום מצוות כיבוד אם עלה יחד עם רעיתו לביקור קצר ומרגש של בן כלה ואם גאה ומאושרת…

משחפץ לחזור לישיבתו האהובה בטנז'יר עצרו אותו בנמל טאנז'יר שוטרים מוסלמים ולאחר חקירה קצרה הורו לו ללא כל שהות לעזוב את אדמת מרוקו – התלמידים שידעו על דבר המעצר קיוו לפעול בשתדלנות עם אנשי מפתח אך מששמעו על צו הגירוש ליבם האוהב לרבם הדגול מיאן לקבל את הבשורה המרה, הם יצאו המומים וכואבים להיפרד מרבם הנערץ שהיה להם לרב ואב רחום כאחד הם צפו בדמותו על הסיפון מאחת האוניות משראה בהם רבי יששכר הוא זעק להם מנהמת ליבו "זה רק זמני ובע"ה עוד נשוב לישיבה" תוך שהוא מנופף להם לשלום.

אהבת התורה שבו חרטה על ליבם, מפרידה זו עודו על הסיפון לא מאמין כי הפרידה אכן ממשית הוא החל נושא ונותן עימם בסוגיות הנלמדות ומכוון אותם למראה מקומות ללימוד מסכת יבמות זו היתה להם מתנת הפרידה מרבם.

כל ניסיונותיו לבטל את צו הגירוש לא הועילו והוא שם פעמיו לעבר ארץ הקודש …

הנדודים בארץ ישראל

כפר הרוא"ה: במקומות הנידחים והאפלים ביקש רבי יששכר להפיץ ולגלות אורה של תורה וכיון ה' דרכו לכך, כך מצאו עצמם רבי יששכר ורעיתו שהלכה אחריו באש ובמים כל העת במסירות תומכת ומעודדת נענים להצעתו של הרב נריה זצ"ל להגיע ל'ישיבת כפר הרוא"ה' ולהקרין לתלמידיה מאור תורתו הנדיר.

מיום בו החל ללמד בישיבת כפר הרוא"ה עלה במוחו רעיון נועז, להקים ישיבה משלו ברוח דרכו והשקפתו ולמשוך מישיבת כפר הרואה את התלמידים כגרעין לישיבתו, הוא כמובן נועץ ברב נריה ולמרות השוני המהותי בהשקפה בינהם, מאהבתו אותו הסכים לרעיון.

סולם העלייה

להאיר את החשיכה הרוחנית בנגב

עזתה- נתיבות: נתיבות של ימים עברו היתה עיירה מוזנחת ונידחת, שוממה מקול תורה, לא מפותחת ולא מיושבת בציבור מלומדי התורה.

לשיממון זה בחר רבי יששכר דווקא ללכת להפיח את השממה ולהאיר את החשכה באור התורה העצום ע"י הקמת מוסדות תורניים שונים ובראש ובראשונה הישיבה- חזון שהיה נראה אז מופרך אך קרם עור וגידים וברבות הימים ישיבתו הצמיחה מתוכה גדולי הדור ותלמידי חכמים רבים.

הפקיר עצמו רבי יששכר למדבר השומם ודווקא משום כך שם האיר ביותר אור תורתו כי – ממדבר מתנה.

בט"ו בשבט שנת תשכ"א עת פריחת העצים ונטיעם –  החליט ליטוע עצמו רבי יששכר יחד עם 13 תלמידים מובחרים מישיבת כפר הרוא"ה, לנתיבות – במטרה לפרוח ולהפריח בה נטיעות של תורה.

רק לפני זמן קצר היה המקום מעברה לכל דבר- בתקופה קצרה שקדמה לבואו של רבי  יששכר הוענק לה השם החדש נתיבות.

ראש המועצה קיבל את פניהם במרוצה וביראת כבוד הוא כל כך שמח לשמוע על מטרת בואם והבטיח שיעזור ככל שידרש ויוכל.

אף התושבים עולי מרוקו תוניס ותימן, קיבלו אותם בחמימות מזרחית מאין כמוה, באהבת התורה ובתמימותם הזכה.

ביקור זה היה ההתרשמות הראשונית, שלאחריה שב רבי יששכר עם תלמידיו לכפר הרוא"ה על מנת לטפל בכל הקשור לביסוסה של הישיבה בנתיבות שלכך נדרש סכום כסף עצום על סך- עשרת אלפים לירות!

יום למחרת ללא כל הכנה ומראש, הגיע הכסף עד לפתחו של רבי יששכר- אדם שהציג עצמו כשליחו של גביר ששמע על הרעיון להפיח את שממון הנגב ותרם עצמו לכך, בידי השליח היה לא פחות ולא יותר מעשרת אלפים לירות!!!

עין בעין ראו כולם את השגחת ה' ורצונו במעשיו של רבי יששכר.

ישיבת הנגב בנתיבות

אך בן 32 היה רבי יששכר בהקמתו את ישיבת הנגב, למרות כל הקשיים שעמדו בפניו הוא ראה רק מטרה אחת לפניו שיישרה לו את הדרך – להגדיל תורה ולהאדירה.

בברכתם ועידודם של מרן הסטייפלער, ורבו רבי שמואל רוזובסקי יצא לדרך.

קומץ התלמידים שהביא עימו מבני עקיבא היו בעלי דעות והשקפות של תורה ועבודה וציונות מעל הכל, והם אלו שהיוו את גרעין הישיבה- גם מכך לא חשש רב יששכר והוא השקיע בהם את כל כוחו ומרצו ללא כל פשרות והנחות עד כי עשאם לבני תורה ועלייה של ממש.

את הצריף המזוהם והאפלולי שניתן להם ניקה היטיב וסתם פירצותיו רבי יששכר בעשר אצבעותיו, מעידים תלמידיו כי הוא עשה זאת בחדווה עצומה בלי כל חשש לכבודו כלל.

חום הפחון הלוהט לא ניסה להתחרות בחום ששרר בלב התלמידים ובריתחא דאורייתא ששרר שם.

הבחורים היו ישנים בפחונים ששכר להם רבי יששכר והוא עצמו היה ישן עם רעייתו בבית קטן וצנוע ברחוב אבוחצירא 20.

השפל הכלכלי ששרר אז בארץ והשנאה לדת רק הקשו על התפתחות הישיבה, וזה השפיע בין היתר על תזונת הבחורים- הארוחות לא היו מסודרות ודלות מאוד, ברם לא חשו הבחורים בחיסרון זה כלל, מתיקות התורה מילאה אף את חלל בטנם הריקה.

בדרכו האצילית לא התווכח עם תלמידיו שעדיין היו בעלי השקפות ציוניות, הוא אחז בפלך השתיקה בחכמה ועיתים כאשר היה צריך להוכיח היה נחרץ בדעותיו- כך הצליח בדרכו מעבר למשוער והמצופה.

כל כך היו יקרים לליבו התלמידים ושותף מלא היה להתמודדויותיהם וכיוונם ביד רכה ואבהית לדרך התורה, כך סיפור אחד מיני אלף, על תלמיד אחד שרצה לעזוב את כתלי הישיבה בשל הצעה מפתה להצטרף לקבוצת ספורט, נתקל בפרץ דמעותיו של רבי יששכר ובבכי עמוק שסחף את התלמיד יחד עם רבי יששכר, בסופו של דבר הוא נשאר בישיבה לצמיתות והקים משפחה לתפארה על אדני התורה והיראה.

לאחר שנה וחצי מיסוד הישיבה הוקמה הפנימיה לבחורים, ב של מרחקה מבית המדרש היו נשארים הבחורים ללמוד גם בשעת ההפסקה, כך המתה הישיבה גם בשעות ההפוגה, גם בימי הפורים לצד השמחה היתה תחושת התעלות ורוממות בישיבה והתלמידים היו לומדים את מסכת מגילה.

גדולי ומאורי הדור היה טורח רבי יששכר להביא לדברי חיזוק בכותלי ישיבתו.

בשנת תשל"ה נענה רבי ראובן יוסף גרשנוביץ לבוא ולהרביץ תורה בישיבת הנגב, הוא בעוצמתו וביראת השמים הטהורה שבו חרט הנהגותיו בלב התלמידים.

את ראשית ניצני הכולל פתח בחור מישיבת הנגב שנישא, אליו הצטרפו אט אט עוד אברכים לכולל הטרי.

גם תלמוד התורה בתחילה הוקם ע"י שלושה תלמידים מילדי האברכים,

כך אט אט במסירות אין קץ קמו ונבנו מוסדות תורניים בנתיבות, על אף כל הקשיים הרבים שנערמו בדרך…

בס"ד הצליח רבי יששכר לדאוג לכך לאחר שנים שישיבת הנגב תקבל מבנה ראוי.

גם למבנים לבני קהילתו דאג רבי יששכר בהמשך הזמן, כמו אב רחום דאג לתלמידיו החל מלימודם בישיבתו וכלה במציאת זיווגם, דירתם ומוסדות עבור ילדיהם…

את המתיבתא מהראשונות בארץ פתח רבי יששכר בעקבות נערים תושבי העיירה שהיו צמאים לתורה ולא היה להם מהיכן לשאוב מימיה…

גם לכך קמו מתנגדים רבים שניסו בכל כוחם למשוך את התלמידים אל הרחוב ההרסני בעורמה.

רבי יששכר נהג בימי בין הזמנים להתפלל את תפילותיו כל פעם בבית כנסת אחר כדי לקרב את פשוטי העם שמסביב, נוהג היה גם לבקר בבית אבלים ולדרבנם לעשות נחת לנפטר ולייסד שיעורי תורה קבועים בביתם למענו, כך קמו להם שיעורים רבים ברחבי נתיבות שהיו נמסרים ע"י בוגרי הישיבה.

רבי יששכר הקים גם גמ"ח ביגוד לעולים קשי היום שהיה משיג מתרומות מחו"ל, מחששו לשעטנז העמיד את אחד מתלמידיו שהיה בקי בהלכה למעשה לבדוק כל בגד מחשש שעטנז.

לימים בחור זה מחבר הספר "בדיקת המזון כהלכתה" הלא הוא רבי משה וויא שליט"א.

בהמשך הקים רבי יששכר גם ישיבה קטנה, וכן סמינרים ומוסדות חינוך מעולים לבנות – "קהילות יעקב", "אוהל חיה", "נתיבות בתיה", ו-"אהל תמר".

מפעל חייו של הרב להאיר את החשיכה בנגב צלח בסיעתא דשמיא להאיר מעבר לגבולות הנגב, ובכל העולם כולו. קהילת ישיבת הנגב עד היום משגשגת ופורחת ומוציאה תחת ידיה בני תורה מפוארים.

שדרות: את הכולל הראשון בשדרות ייסד רבי יששכר, על אף חומת הברזל שהעמיד בפניהם ראש העיר בדבר פתיחת הכולל בעירו, רבי יששכר  דיבר על ליבו והתחנן על נפשו ולאחר שכנועים רבים הסכים ראש העיר, בתנאי שהאברכים לא יצאו מפתח הכולל ולא יורגשו בעיר.

משנודע לרב יששכר על מורה ההוראה היחיד בשדרות שרוצה לעזוב את העיר מאימת הגראד שנפל בחצר ביתו, מיד קרא רבי יששכר לאחד מתלמידיו בשעת בוקר מוקדמת עוד טרם התפילה, וציווה עליו ללכת לשדרות ולשמש כמורה הוראה במיידי.

אף ישיבה הקים רבי יששכר בשדרות כהגנה על תושבי העיר מפני מתקפת הגראדים שפגעה בהם קשות.

בר"ח אייר תשס"ז הוקמה הישיבה בשדרות למרות שהדבר נראה כבלתי מציאותי, וכי מי ירצה ללמוד בעיר כזו מותקפת?, אך יותר מכך למול רבי יששכר מי יעמוד?!, כבר בתחילה מנתה הישיבה 18 בחורים שרבי יששכר בירכם להצלחה מיוחדת במציאת זיווגם ואכן כולם ללא יוצא מן הכלל התארסו תוך זמן קצר.

זרועה: גם בהיותו מבוגר כאשר קרב לגיל הגבורות תר בגפו לפני חג הפסח אחר מקום הולם לפתוח בו את הישיבה, מושבים רבים הוא ביקר ולא מצא את מבוקשו, למושב זרועה נכנס באחרונה ושם בדרך ניסית מצא רבי יששכר את שאוותה נפשו חברי וועד המושב הסכימו בחפץ לב להקצות בית מדרש קים ומפואר שיוקצה לישיבה של רבי יששכר.

את שיעור הפתיחה לישיבה החדשה מסר רבי יששכר בבית החולים עקב דלקת כרום המוח שהתגלתה אצלו ובדרך נס לא פגעה במוחו, באולם ההרצאות של ביה"ח מסר את הרצאתו בפני עשרות תלמידים, למרות מצבו הבריאותי הוא ראה בכך מעשה שטן לעכבו מלמסור שיעור פתיחה ובמסירות נפש התעקש למסור אותה בפני תלמידי הישיבה הנחנכת.

בניו הם תלמידיו

רבי יששכר מאיר זצוק"ל לא זכה בזרע של קימא, פעם התבטא בגילוי לב ובכאב על כך שה' לא זיכה אותו בילדים כדי שיוכל  לתת את כל כולו למען התורה בלי שום טרדה ועול נוספים.

אך וודאי הוא הדבר כי בניו הלא הם תלמידיו ותלמידי תלמידיו רבבות רבבות הם לאין ערוך ולאין מספר, בל נשכח את הזריעות שזרע בכל משך נדודיו בעולם: בשוויץ, בבלגיה, בקזבלנקה, בטאנז'יר, בכפר הרוא"ה, ובנתיבות בעיקר, וכן מוסדות שהקים בשדרות, ובמושב זרועה.

זריעות שזרע ושורשים שהיכה בכל מקום בו הניח כף רגלו במסירות ואהבת תורה עזים ללא פחד וללא חשש, הפכו אילנות מפוארים בעולם התורה, כל  חייו נרתם היה לכל דבר שבקדושה בלי חשבונות של איך ולמה, בבחינת "נעשה ונשמע", באהבת אב ומסירות אין קץ הרבה חיילים לתורה, בעוז ובנחישות הפך מדבר צחיח ויבש למעיין המתגבר ומימיו מתוקים, שעד עצם היום הזה מרווים את צמאון העם.

קשר עמוק היה לרבי יששכר עם הבבא סאלי שרצה כמה פעמים לגזור שיחבוק בן, "וכי אין לי ילדים" היה משיב רבי יששכר בתמיהה, "יש לי מאות ילדים- בישיבות, בכוללים, במתיבתא, בתלמודי התורה ובמוסדות החינוך לבנות…

והיה מוסיף בביטחון ואמונה עזים: "אם ירצה ה' שאחבוק בן הוא יתן לי בלי צורך בניסים"

ספרו:

'שכר שכיר' – חיבורים נפלאים על התורה- הכתובים במתק לשונו, ועמקות נפלאה ורחבה מיני ים.

בדרכיו נלך

כל דרכיו היו דרכי נועם ושלום, בחכמה ידע מתי לאחוז בפלך השתיקה ומתי להשתמש בפניני לשונו – גם בתוכחתו היתה טמונה חכמה רבה עדינות ורגישות, אך היו הפעמים בהם ראה צורך למחות בכל תוקף ולייסר את השומעים בתוכחתו הנוקבת.

הכרת הטוב היה מושרשת בו עמוק, חמותו שהתגוררה אצלם בערוב ימיה טרחה כמידי שבת לאפות א החלות לבני הישיבה, כזית בלבד היה טועם מהן רבי יששכר עקב תזונתו המיוחדת בשל מחלתו, ותמיד היה מודה לה עליהין ומשבח טעמן הנפלא.

משחמותו הפליגה ימים וקומתה נשתופפה ואף שמיעתה נחלשה מאוד לקח רבי יששכר כרית הניחה על הרצפה לצידה וישב עליה, ומודה היה על החלות הנפלאות במתק לשונו: "מאמי החלות טעימות, תודה רבה"

נפשו האצילית העורגת אל בוראה היתה הומה בשירת כיסופין בערב שבת. בדביקות והתרוממות רוח.

שמירת השבת היתה בבת עינו וכל מי שהעז לרמוס אותה בפניו היה מקבל דרישת שלום מרבי יששכר פעמים במאור פנים באמירת שבת שלום חמימה שביישה את מחלליה והחזירתם למוטב. פעמים במבט נוקב, ופעמים אף בעמידת איתן כמחסום גופני בדרכן בהפגנת מחאה על חילול השבת.

גם כאשר שהה בבית החולים בעיצומה של שבת כאשר רצה לקדש את השבת עם משפחתו שבאו לבקרו בחר לקדש על היין דווקא מול מסכי הענק ששידרו חדשות בלובי ההומה והרועש כבימות החול. שם בתוך כל החולין בחר לקדש את השבת, לעיני הנוכחים הנדהמים קידש על היין כשעיניו נשטפות בדמעות בבכי טהור על חילול השבת, נבוכים חשו הנוכחים סביב בושו במעשיהם וכבשו עיניהם בקרקע…

דבר מיוחד ניתן לראות בכל מכתביו ששלח בכל עניין שהוא- ומכתבים רבים שלח בנדודיו הרבים ובפעליו המסועפים. תמיד המכתב היה נחתם באיזה סוגיה שמצוי בה או קושיה סברה וכדו' שתובלה בפלפול ובעומק מחשבתו. מפליא הדבר עד כמה בערה בתוכו אש התורה, גם במכתביו…

 

נצחו אראלים את המצוקים

ביום כ"ה בטבת תשע"א ליל שבת קודש נשבה ארון הקודש ורבי יששכר מאיר נתבקש לישיבה של מעלה, לאחר שמלויו קראו עימו קריאת שמע ב"אחד" יצאה נשמתו.

תלמידיו געו בבכייה כילדים שאיבדו את אביהם הרחום, אך לא  רק הם כל מי שזכה להסתופף בצילו להתחמם מאורו החל מנערים וכלה במבוגרים – ראו בו יותר מדמות של ענק הרוח ראו בו אב רחום – "יתומים הינו ואין אב"…

עם השמע הבשורה הקשה על פטירת הצדיק הכריזו כל גדולי הדור על ביטול מלאכה ביום זה.

בדרכו האחרונה ליוו אותו רבבות מכל גווני הציבור ומכל החוגים ללא יוצא מן הכלל, ללוות את מלאך האלוקים שהתהלך ביננו כאדם, ששיעבד כל חיו את גופו המיוסר לתורה ועבודת ה' ללא פשרות, וראה בכל הייסורים שפקדו אותו סולם להתעלות בו.

בנים משלו לא הותיר אחריו אך רבבות רבבות תלמידיו הרי הם כבניו הפזורים בכל רחבי העולם ובנגב בעיקר – "כי יש שכר לפעולתך"…

מורשתו בידינו