הבן איש חי

רבינו יוסף חיים מבגדאד (ה'תקצ"ד-ה'תרס"ט, 1834-1909) היה מגדולי חכמי ה'אחרונים', מקובל, דרשן, פייטן, מנהיגה של יהדות בבל, ואחד הפוסקים הבולטים בדורו ועד ימינו. חיבר למעלה ממאה ספרים העוסקים בכל מקצועות התורה. מכונה 'בן איש חי' על שם ספרו ההלכתי העיקרי, וידוע גם בכינוי ה'רי"ח טוב'. לסיפור לידתו לחצו כאן

צור מחצבתו של הבן איש חי

רבינו נולד בעיר בגדאד שבבבל (עיראק), ביום כ"ז במנחם אב ה'תקצ"ה (1835) (לענין שנת הלידה קיימות עוד גירסאות: ה'תקצ"ג (1833) או ה'תקצ"ד (1834)), כבן בכור לאביו רבי אליהו. ולאימו מרת מזל-טוב, בת רבי מאיר יוסף נסים סלמן מעתוק.

זקנו, אבי אביו, היה הגאון רבי משה חיים, ששימש כרבה הראשי ואב בית הדין של בגדאד כיובל שנים. שמו התפרסם בארצות המזרח והמערב כגאון ובקי בתלמוד ובפוסקים, כדיין פיקח וכמנהיג דגול.

השפעתו על בני בבל הייתה רבה עצומה, מסר שיעורים, קבע תקנות ומנהגים, והרים את קרנה של התורה בקרב הציבור כולו. בפי העם הוא כונה בהערצה 'אל-חכם' – 'החכם', ובעקבות כך כונתה גם משפחתו ומשפחת צאצאיו ממשיכי דרכו 'בית אל-חכם'.

מלבד שאר מעלותיו, היה רבי משה חיים דרשן מומחה. נוסף על דרשותיו הקבועות מדי שבת, נתמנה לשאת את שלושת הדרשות המרכזיות בשנה, אליהן התקבצו כל בני העיר.

רבי משה חיים נפטר בשנת ה'תקצ"ו (1836), ואת מקומו כדרשן הקהילה המרכזי, מילא אחריו בנו רבי אליהו, אביו של רבינו.

רבי אליהו נחשב מרבני העיר החשובים, ונודע כגדול ובקי בתורה, ובמיוחד בהלכה ובקבלה. חיבר ספר 'מדרש אליהו' – ביאורים בדרך הסוד על התורה ומאמרי חז"ל.

הוא הצטיין בחסידות ויראת שמיים, והיה מחמיר על עצמו בענינים רבים, אך את הכול עשה בצנעה ללא שיכירו בכך.

במקביל ללימודיו ורבנותו, עסק גם במסחר והיה עשיר גדול ובעל חסד. ביתו היה פתוח לכל נצרך, והוא פיזר מכספו למטרות צדקה רבות.

בהיות איש נאמן ואהוב על הבריות, הוחלט למנותו כגזבר קופת הצדקה העירונית. את תפקידו זה עשה במסירות ובהצלחה רבה לרווחת הקהילה, ופעמים רבות דאג למלאות את הקופה מכיסו הפרטי.

רבים מאד ממעשי הצדקה והחסד הנפלאים בהם עסק, כמו גם בתי כנסת שסייע בבנייתם וספרי תורה שרכש מכספו, עשה בסתר ובחשאי, והתגלו רק לאחר פטירתו.

 

סולם העליה

עוד בהיותו צעיר לימים נתגלו אצל רבינו כשרונות נעלים ואצילות נפש. את ראשית לימודיו החל בילדותו ב'תלמוד תורה' המקומי, אצל אחי אמו, רבי דוד חי בן רבי מאיר, שלימים עלה לירושלים, וייסד בה את ישיבת 'שושנים לדוד'.

מסופר כי בהיותו בגיל שבע שנים, בהתהלכו בחצר בית הוריו, מעד ונפל לבאר מים עמוקה שהיתה שם. הוא איבד את הכרתו וסכנה נשקפה לחייו, אך במאמצים רבים הצליחו להשיב את רוחו אליו. כהודיה על הנס הגדול, נדר הילד בליבו להקדיש את כל חייו לתורה ועבודת ה', וכפי שאכן קיים בהתמסרות עצומה.

בשנת תר"ח (1848) , על אף גילו הצעיר, התקבל רבינו לבית המדרש לרבנים בבגדאד, 'מדרש בית זילכה', מיסודו ובראשותו של הגאון רבי עבדאללה סומך, והיה לתלמידו המובהק והקרוב ביותר. הוא הצטיין בגודל שקידתו וחריפותו, והתגלה כבעל זיכרון נפלא. אף רבי עבדאללה מצדו חיבב והעריץ באופן מיוחד את רבינו, נהג להתייעץ עמו בקביעות בענייני הלכה ובפתרון קושיות בלימודו והיה מכריע בפסיקותיו רק לאחר שקיבל גם את הסכמתו.

בשנת תרי"א (1851) נשא רבינו לאשה את בת-דודו של רבו, מרת רחל בת רבי יהודה סומך, ולהם נולדו בן ובת.

גם לאחר נישואיו המשיך והוסיף רבינו בלימודיו ושקידתו, כאשר אט-אט הלך והתפרסם שמו הטוב בקרב חכמי הדור בבבל ואף מחוצה לה. יחד עם זאת, בתקופה זו היה עדיין נחבא אל הכלים, התעלה בסתר במעלות התורה והקדושה, ולא נשא באף תפקיד הנהגה ציבורי.

 

הדרשה הראשונה

ביום ז' באלול תרי"ט (1859) נפטר רבי אליהו, אביו של רבינו, ובלוויתו השתתפו אלפים. כפי המנהג, בכל אחד מימי השבעה הספידוהו חכמי ורבני העיר. כל בני הקהילה, אנשים, נשים וטף, הגיעו והשתתפו במעמדי ההספד על רבם הנערץ.

בלילה האחרון לשבעה, י"ג באלול, כובד רבינו, כבנו בכורו של הרב, לשאת דרשה והספד לאביו. היתה זו הפעם הראשונה בה עמדו רגליו על בימת הדרשה בבית הכנסת הגדול, כאביו וכזקנו, כאשר הציבור כולו זוכה לשמוע ולהכיר את קולו הערב ודברי תורתו המרתקים.

דרשתו של רבינו, שגילתה את חריפותו ובקיאותו העצומה בכל מכמני התורה, ואת כוחו הנפלא בדרשה, לא הותירה ספק בלב מנהיגי הקהילה וחכמיה כי הוא הראוי ביותר לשמש כממשיך דרכם וממלא מקומם של אבותיו הקדושים.

ואכן, מאז ועד יום פטירתו, י"ג באלול תרס"ט (1909), במשך חמישים שנה תמימות מיום ליום, הנהיג רבינו את עדתו ביד רמה והאציל עליה מרוחו הנישאה.

 

מנהיגותו של הבן איש חי

מנהיגותו של רבינו לא התבטאה בקבלת משרה רבנית רשמית, כרב ראשי ('חכם באשי'), אב בית דין, או ראש ישיבה. כך התאפשר לו להמשיך להתמסר לתורה והתעלות בעבודת ה' ללא הפרעות. אך מעמדו היה נישא מעל הכל ללא כל עוררין, וכולם ראו בו את ראש העדה ומנהיג הדור. כל שאלה הייתה מובאת לפתחו, ועל פיו היה נפסק דבר. כמו כן הצליח לתקן תקנות רבות בהלכה ובמנהג אשר התקבעו לדורות.

את פרנסתו קיבל רבינו מבית המסחר של ארבעת אחיו: רבי משה, רבי נסים, רבי יחזקאל ורבי ששון. את העסק ניהלו בפועל האחים, שהיו אף הם גדולים בתורה, אך שמו של רבינו התנוסס מעל בית העסק. הם זקפו את הצלחתם לזכותו, והתייעצו עמו בכל עניין.

עובדה זו, שלא היה נצרך לאף אדם, והתמסרותו לבני עדתו היתה ללא קבלת פרס, אף סייעה להתקבלותו כפוסק אחרון ולהערצתו בקרב כל שכבות העם. הוא השמיע את דעת התורה בגאון ולא חשש מאיש.

על אף גדולתו העצומה, נשא רבינו כרועה עדרו, ובמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו. דלתו היתה פתוחה ואוזנו קשובה לכל שכבות הציבור, מגדול ועד קטן. היה מעורה עם הציבור, והתנהג בפשטות וללא כל הגבהה והתנשאות.

רבות פעל רבינו לקירוב וחיבור בני עדתו לתורה ולמצוות בדרכי נועם. הן בדרשותיו מושכות הלב שרבים השיבו מעוון. הן בספריו, שרבים מהם כתב במיוחד בסגנון המתאים גם לפשוטי העם. והן בהתמסרותו האישית לצרכי כל אחד מבני הקהילה.

 

שיעוריו ודרשותיו

שני שיעורים קבועים מסר רבינו מדי יום ביומו במשך כל שנות הנהגתו. בבוקר, לאחר תפילת 'ותיקין', בעודו עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, מסר שיעור ב'שולחן ערוך', 'עין יעקב' ו'חוק לישראל' במשך כשעה וחצי. לאחר תפילת מנחה נהג למסור שיעור שנמשך כשעה, בפרשת השבוע וענייני דיומא.

כמו אביו וזקנו, נהג רבינו להתפלל בשבת ובחול בבית הכנסת 'הקטן' – 'צלאת אל ז'עירי', בו כאלף מקומות ישיבה. שם מסר את שיעוריו היומיים, ובכל שבת לעת המנחה, נשא בו את דרשתו השבועית המפורסמת.

הדרשה הייתה נמשכת כשלוש שעות רצופות. היא עסקה בפרשת השבוע ובהלכות מעשיות, כשהכל מתובל במשלים, דברי אגדה ומוסר, במתק שפתיים, ובסגנון מרתק ומובן לכל. אף הנשים והילדים הקטנים היו משתוקקים ומצפים לשמיעת דברי חוכמתו שהיו יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב.

וכפי שמבאר רבינו עצמו בהקדמתו לספר דרשותיו 'בן איש חי': "הדבר ידוע כי לדרוש בהלכות בלבד, אין לב המון העם נמשך אחריהם, אלא צריך שיהיה עיקר הדרש ורובו בדברי אגדה ומוסר".

כמנהג  אבותיו בקודש, בדרשות החשובות בשנה – בשבתות 'שובה' הסמוכה ליום הכיפורים, 'זכור' הסמוכה לפורים, 'הגדול' הסמוכה לפסח, כשעליהן הוסיף רבינו גם את 'שבת כלה' הסמוכה לשבועות – היה רבינו הדרשן היחיד בעיר, וכולם באו לשמוע את דרשתו בבית הכנסת הגדול – 'צלאת אל כבירי'.

מעמדי דרשה אלו היו רבי רושם ועוצמה, ומנו לעתים אף למעלה מעשרת אלפים איש, שגדשו את המקום, והאזינו בצמא ובדממה מוחלטת לכל מילה היוצאת מפי רבינו. גם שאר חכמי ורבני העדה, בהם מורו ורבו, הגאון רבי עבדאללה סומך, הקפידו להשתתף בקביעות בדרשותיו המחכימות, והיו יושבים לצדדיו של רבינו, כתלמידים לפני רבם.

כל ימיו של רבינו היה לבו מלא בתשוקה וציפייה עזה לגאולה השלמה, ואף את שומעי לקחו עורר בכך בדרשותיו. אחד מאלו שזכו להיות נוכחים בדרשות אלו תיאר כי לאחר כל דרשה, שהיתה מרוממת את כל שומעיה לעולם עליון, היתה ההרגשה שהמשיח עומד להגיע ברגע הבא.

כשהיה רבינו יורד מבימת הדרשה וצועד בחזרה למקומו, היו עומדים בדרכו שורה של מאות מהנוכחים ומנשקים את ידו בהערצה ובחרדת קודש.

קשריו עם גדולי התורה

עם רבים מגדולי התורה שבתקופתו עמד רבינו בקשר מכתבים רציף, ביניהם רבה של איזמיר שבטורקיה הגאון רבי חיים פלאג'י זצוק"ל, וה'ראשון לציון' בארץ ישראל, רבי יעקב שאול אלישר זצוק"ל. רבני קהילות מכל תפוצות ישראל, מפרס, מכורדיסטן, מהודו ומסין ראו בו את פוסק הדור והריצו אליו את שאלותיהם בהם נתקשו. אף רבנים חשובים מארצות אירופה ומקהילות האשכנזים בירושלים העריצו את גדולתו ותורתו, ועמדו עמו בקשרי מכתבים וידידות.

נוסף על גדלותו העצומה בנגלה, נודע והתפרסם רבינו כבקי עצום בתורת הנסתר ובקבלת האריז"ל, והיה נחשב גדול המקובלים שלא עמד כמוהו מאז הרש"ש הקדוש. אף את הנהגותיו בקודש ושיטת פסיקתו ההלכתית ייסד על דרך הקבלה והנהגות האר"י. כמו כן עמד בקשר בנושאים אלו עם חכמי ישיבת המקובלים 'בית א-ל' בירושלים.

בספריו מביא רבינו אף מפסקי חכמי אשכנז, ובמיוחד מ'שולחן ערוך הרב' של האדמו"ר הזקן, ממנו מצטט פעמים אין ספור כשמכנהו 'הגאון רבי זלמן'.

 

חיבתו לארץ ישראל וביקורו בה

מקום מושבו של רבינו היה אמנם בבבל, אך לבו ונפשו היו מקושרים בחבלי עבותות של אהבה לארץ וליושביה, ובמיוחד לעיר הקודש ירושלים. הוא תמך בקביעות וביד רחבה בעניי הארץ ותלמידי החכמים שבה. כמו כן היה תומך ברב אליהו מני זצ"ל, שעלה לארץ מבבל ושימש כרבה של חברון. הוא אף שלח לו סכום כסף מיוחד לרכישת בית, שדה וכרם עבורו, כדי שיוכל לקיים בהם את המצוות התלויות בארץ.

על אף שלא חסרו בתי דפוס בבגדאד, ובהם נדפסו ספרי קודש רבים, טרח רבינו והתאמץ במיוחד לשלוח את כתבי היד של חיבוריו הרבים לארץ הקודש, להדפסה בבית הדפוס פרומקין בירושלים. הדבר נבע הן מחיבתה של קדושת הארץ, והן במטרה לסייע בפרנסתם של יושביה.

ביום כ"ה ניסן תרכ"ט (1869), זכה רבינו להגשים את משאלת לבו העזה, ועל אף הקשיים והסכנות שהיו כרוכים בכך באותם ימים, יצא בעצמו למסע ביקור בארץ. תכנון המסע היה בחשאי והוסתר אפילו מבני משפחתו, למעט אחיו, רבי יחזקאל, שהתלווה אליו.

בדרכו עבר בדמשק שבסוריה, ומשם המשיך לירושלים, בה התקבל בכבוד מלכים ונערכה עבורו קבלת פנים בראשות חשובי רבני העיר וחכמיה. עם הגיעו, שם פעמיו לישיבת המקובלים 'בית א-ל' בעיר העתיקה, בה נפגש עם חכמי הישיבה, שבהנהגותיהם ולימודם היה מתעניין בכל עת, והביאם רבות בפסקיו.

בישיבה פגש גם את ראש המקובלים, הגאון רבי ידידיה רפאל חי אבואלעפייא (היר"א) זצוק"ל. בפגישתם אמר ראש הישיבה על רבינו את הביטוי 'ארי עלה מבבל', ועל אף פער הגיל ביניהם, ישבו השניים והחליפו דברים בסודות התורה, כדבר איש אל רעהו. למרבה צערו של רבינו, נפטר היר"א שבועות ספורים לאחר פגישתם, והוא עוד הספיק לנחם את בני ביתו האבלים.

מירושלים יצא רבינו אל חברון, להשתטח על קברי האבות, שם התארח בבית ידידו רב העיר, רבי אליהו מני.

במהלך מסעו נסע רבינו לציוני הצדיקים שבערי הגליל, ביניהם, זכה להשתטח ביום ההילולא ל"ג בעומר על ציון הרשב"י במירון, ורקד זמן רב עם העולים לציון. שם גם השמיע לראשונה את הפיוט שחיבר לכבוד רשב"י, 'ואמרתם כה לחי', שהתפרסם והתקבל מאז בכל תפוצות ישראל.

כמו כן ביקר רבינו בקבר בניהו בן יהוידע, ומסופר כי בהיותו בקבר זה הרגיש 'הארה' מיוחדת והתגלו לו רזי תורה רבים, ובעקבות זאת בחר לקרוא לרבים מספריו בשמותיו וכינוייו של בן יהוידע.

המסע נמשך לאורך כל הקיץ, וביום כ"ו באלול שב רבינו לצאן מרעיתו בבגדאד.

בטרם חזרתו לקח עמו מאבני הארץ ומעפרה. את אחת האבנים קבע בקיר בכניסה לבית הכנסת הגדול בבגדאד, ואת העפר פיזר באדמת בית הכנסת.

 

תקופת התבודדות

בחודש כסלו תרמ"ב (1881), נקלע העסק המשפחתי של אחי רבינו למצוקה כלכלית וחובות עצומים, שהובילו למאסרם של האחים בידי השלטונות. אך בסופו של דבר הצליחו להוכיח את חפותם ואף החוב הוחזר. בסמוך לכך נפטרה אימם, מרת מזל טוב.

האירועים השונים השפיעו קשות על רבינו, שהחליט להתבודד ולהסתגר, ומאז לא יצא מפתח ביתו במשך שבע שנים תמימות, עד חודש אלול תרמ"ט (1889). רק אז חזר לשיעוריו ודרשותיו הקבועים, והמשיך בהם במשך עשרים שנה נוספות.

ויהי בנסוע הארון

בחודש מרחשון תרס"ח (1907) נסע רבינו להשתטח על ציונו של יחזקאל הנביא, בכפר כפיל הסמוך לבגדאד, והתעכב שם כשלושה חודשים. בעקבות אותו ביקור חיבר קונטרס 'מראות יחזקאל' הנספח לספרו 'עוד יוסף חי'.

כעבור כשנה וחצי, בה' באלול ה'תרס"ט (1909) נסע רבינו בשנית להשתטח על קברו של יחזקאל הנביא בכפר כפיל. משם נסע לנוח במחוז גץ, ובהיותו שם תקפה אותו מחלה קשה ונפל למשכב. חוליו של רבינו התחזק, וכעבוןר ימים ספורים, בליל י"ג באלול עלתה נשמתו הטהורה השמיימה.

השמועה פשטה במהירות בכל רחבי המדינה ומחוצה לה, והכתה את כולם בתדהמה ואבל גדול. מושל העיר שלח את פרשיו במיוחד כדי לסייע בהבאת מיטתו של רבינו וללוותה אל העיר.

בליל ט"ו באלול הגיע ארון הקודש לבגדאד, שם התקיים מסע ההלוויה, בהשתתפות רבבות מבני הקהילה. רבים מבני העיר הגויים, אשר ראו ברבינו איש קדוש ונערץ, הצטרפו אף הם.

במשך כל ימי ה'שבעה' סגרו בני הקהילה את חנויותיהם ועסקו באבל, כשמדי יום עומד אחד מחשובי רבני העיר ונושא דרשת הספד לפני הציבור בבית הכנסת הגדול.

לאחר פטירת רבינו נהגו יהודי בבל לפקוד את קברו בכל ערב שבת.

בשנת ה'תשכ"א (1961) נהרס בית הקברות היהודי, וליהודי העיר הותר להעביר בחופזה את הנטמנים אל מקום קבורה חלופי במזרח העיר. העצמות הועברו ללא המצבות, וכך אבד גם מקום קברו של רבינו בבגדאד.

אמנם, על פי דבריהם של תלמיד רבינו רבי בן ציון חזן והמקובל רבי אברהם חיים עדס, בליל הפטירה הופיעה מיטתו של הרב באורח פלא בירושלים, והוא נטמן בהר הזיתים, בחלקה הסמוכה לקברו של הרש"ש. במקום הוקמה מצבה על שם רבינו, ועליה נכתב סיפור הדברים.

 

צאצאיו

בנו רבי יעקב חיים – מילא את מקומו של רבינו, כמנהיג ודרשן הקהילה בבגדאד, עד פטירתו בשנת ה'תרפ"א (1921). אז עבר התפקיד לבנו-נכד רבינו, רבי דוד חיים, אשר המשיך את מסורת אבותיו עד עלייתו לארץ, בשנת ה'תשל"ב (1972). הוא זכה להביא עמו מבגדאד את אוצר ספרי וכתבי זקנו-רבינו, ועסק בהוצאתם לאור. נפטר בשנת ה'תשמ"ג (1983).

בתו מרת שמחה.

 

יצירתו הספרותית

מקובל כי רבינו כתב למעלה ממאה ספרים וחיבורים, אך רק כמחצית מהם ראו אור עד ימינו. 

הספרים עוסקים בכל תחומי התורה: הלכה, פרשנות, דרשות, חידושים, קבלה, משלים ומעשיות, תפילות, הנהגות ולקחי מוסר.

להלן רשימת חלקית של ספריו.

 

דרשות ועניינים שונים:

אדרת אליהו – דרשות על התורה וההפטרות.

אורח חיים – פירוש על הגדה של פסח וכן הלכות פסח, ספירת העומר ושבועות.

אות חיים – דרשות לבר מצוה ונישואין.

אמרי בינה חלק א – דברי אגדה, מוסר וחידות.

בן איש חי – דרשות לפי סדר פרשות התורה.

בניהו-על התורה – פרפראות וחידושים על הפרשה.

בן יהוידע-על התורה – דרושים וחידושים על התורה והתלמוד.

בן איש חיל – דרשות ל'ארבע שבתות' ודרשות על המועדים.

ברכת חיים – ביאור בפרד"ס על כל הפטרות השנה.

גדולת חיים – דרשות לשבת הגדול.

דרושי חיים – דרשות לשבת 'כלה' שלפני חג השבועות

חוקי הנשים (בערבית: 'קאנון אל-נסא') – ספר מוסר והלכות לנשים, נכתב עבורם בסגנון עממי.

כתר מלכות (הליכות וסגולות) – הנהגות, תפילות, תיקוני תשובה וסגולות לכל ימי השנה.

מים חיים – מוסר והשקפה.

מלאך הברית – דרשות לברית מילה.

עוד יוסף חי (דרשות) – דרשות לפי סדר פרשיות השבוע.

עטרת תפארת – חידושים ושו"ת בקבלה ואגדה. חקירות בעניינים שונים.

שבת מלכתא – דרשות לשבת כלה.

שיח חיים – דרשות לעצירת גשמים וצרות אחרות.

שערי חיים – פירוש לסדר עבודת יום הכיפורים.

שפתי חיים – דרשות לשבתות שובה, זכור, הגדול, וכלה. 

תשובה מחיים – דרשות לשבת תשובה.

הלכה:

בן איש חי (הלכות) – פסקיו של רבינו אותם נהג לשלב בדרשותיו השבועיות. מסודר לפי פרשיות השבוע ובמחזור של שנתיים. הספר התפרסם במהירות ונחשב כ'קיצור שולחן ערוך' ומספרי ההלכה המשפיעים ביותר על יהדות ספרד.

ידי חיים – שו"ת ופסקי הלכה אשר נקבצו מספריו ומכתבי יד שונים שכתב.

עוד יוסף חי (הלכות) – ספר במתכונת הבן איש חי על פרשיות השבוע.

שו"ת רב פעלים – שאלות ותשובות שהשיב לשואליו מכל ארצות ספרד.

מקבציאל – שו"ת על ארבעת חלקי השו"ע. הספר אבד לאחר פטירתו. בשנת ה'תשע"ד (2024) הוציא הרב יוסף חיים מזרחי ספר בשם זה ובו כתבים שלטענתו הם הספר המקורי, אך דבריו לא זכו להסכמה מצד תלמידיו וצאצאיו של רבינו.

רב ברכות – חידושים ופלפולים בהלכה ושו"ת.

תורה לשמה – שו"ת על השו"ע ובקבלה. מופיע תחת השם יחזקאל כחלי. לדעת חלק מהפוסקים, ספר זה נתחבר על ידי רבינו ונקרא בשם בדוי זה, אשר שווה בגימטרייה לשמו 'יוסף חיים'.

משנה ותלמוד:

בן יהוידע – על אגדות התלמוד.

בניהו – על אגדות התלמוד.

ברכת אבות – על מסכת אבות.

חסדי אבות – על מסכת אבות.

מוסיף חיים – על המשנה.

תנ"ך:

אבן שלמה – פירוש למגילת שיר השירים בדרך הרמז והדרש.

אם המלך – דרשות ופירושים על מגילת רות.

דברי חיים – דרשות ופירושים על מגילת קהלת.

חיים והשלום – דרשות ופירושים על תהילים.

נחמת ציון – פירוש על מגילת איכה.

קרן ישועה – פירושים וחידושים על מגילת אסתר.

קבלה:

דעת ותבונה – הקדמה ומפתח ללימוד הקבלה.

בניהו – פירוש על תיקוני הזוהר.

תפילות ותיקונים:

אור זרוע – ליקוט כל מאמרי רבי עקיבא, ללימוד על ציונו וכן ביום הכיפורים בו נהרג.

אמונת עיתך – תפילות ותיקונים.

הילולא רבא – סדר לימוד לל"ג בעומר.

לשון חכמים – תפילות לאירועים שונים.

ממלכת כהנים – סדר לימוד לעילוי נשמות יחזקאל הנביא, יהושע כהן גדול ועזרא הסופר.

מנוחת הנפש – לימוד ליום השבעה, השלושים, השלושים והשנה. תיקון לנפטרים.

משמרת החודש – תפילות, לימוד ותיקון לערב ראש חודש.

סדר היום – תפילות ובקשות מדי יום ביומו.

רפואת הנפש – תפילות והנהגות לימי השובבי"ם.

תיקון ז' באדר – סדר לימוד ליום פטירת משה רבינו.

תיקון ה' באב – סדר לימוד ליום פטירת האר"י הקדוש.

תיקון תפילה – הנהגות, תפילות ותיקוני נוסחאות תפילה.

קונטרסים:

חוט המשולש – שו"ת בקבלה.

חקרי לב – חקירות בעניינים שונים.

מראות יחזקאל – על יחזקאל הנביא וקברו.

נווה צדיקים – דרשות והספדים על חכמים וצדיקים שנפטרו בדורו.

סוד ישרים – שו"ת בקבלה.

שני אליהו – דרשות וחקירות בהלכה.

וכן עוד קונטרסים וספרים קטנים.

פיוטים:

רבינו כתב בימי חייו למעלה מ-200 פיוטים, מהם ידועים לנו כ-50, והיתר מצויים בכתב יד. המפורסם שבהם הוא 'ואמרתם כה לחי', שהתקבל בכל קהילות ישראל לשוררו בל"ג בעומר.

 

מורשתו בידינו

מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א מעיד בספרו (אמרי נועם – דברים, עמ' קפ"ה):

"קשר מיוחד יש לנו לצדיק זה. מרן הבן איש חי הוא האבא הרוחני שלנו, והפטרון הראשי של כל המוסדות הקדושים שהקמנו בעזרת ה' יתברך. למוסדות קראנו 'רב פעלים', על שם ספרו של הבן איש חי – 'שו"ת רב פעלים'. ומעשה שהיה כך היה:

"ביום מן הימים, הזדמנתי לחדרו של עטרת ראשנו הבבא סאלי זיע"א, בדיוק כאשר הגיע לפניו רב מסוים, ובפיו בקשת ברכה שיצליח לממש את רצונו, להקים ישיבה על שם הבן איש חי.

"להפתעתו הרבה, בבא סאלי שלל זאת באופן מוחלט, ואמר לו: 'תקים ישיבה על שם כל צדיק שתרצה, חוץ מהבן איש חי. כי הוא מאוד 'קשה'. אם לא עושים הכל לשם שמים בתכלית, אי אפשר בשום אופן 'להצליח' אתו'.

"בשומעי זאת, גמלה החלטה בליבי, לנסות בכל זאת להקים ישיבה על שם הבן איש חי, ולהשתדל, בעזרת ה' יתברך, שיהיו כל מעשינו לשם שמים גמור.

"בסייעתא דשמיא מופלאה, בשנת ה'תשמ"ה (1985), הוקצה לנו מקלט להקים בו בית כנסת ובית מדרש, וקראנו אותו "קול רינה – רב פעלים", על שם אמי מורתי ע"ה, ועל שם מרן הבן איש חי".

חלום שמיימי

"בהגיע הילולת מרן הבן איש חי באותה שנה, הכנסנו לכבוד נשמתו הטהורה ספר תורה נאה ומהודר ברוב פאר והדר.

"לאחר סיום השמחה, בשעת לילה מאוחרת, נרדמתי מעט על כיסאי, ולפתע ראיתי בחלומי את מרן הבן איש חי, כשפניו מלאות זיו ומפיקות נוגה, וניכרה עליהם שמחה גדולה ממה שעשינו לכבודו.

"הבן איש חי הביע בפני את קורת רוחו מבית הכנסת ובית המדרש שהקמנו על שמו, וכן מספר התורה שהוכנס לכבודו, והוסיף לברך אותנו ברכות מרובות. אך הוסיף וביקש: 'ומה עם האבא שלי, הגאון החסיד ר' אליהו חיים זיע"א? מכיון שהוא זה שהביאני לעולם, מן הראוי שתעשו משהו גם לכבודו'. הבטחתי לבן איש חי, בחלום, שבעזרת ה' אעשה כדבריו.

"למחרת בבוקר, לאחר תפילת שחרית, האירו לי מן השמיים, שספריית הקודש שבבית המדרש תיקרא 'אדרת אליהו', על שם רבי אליהו, אביו של הבן איש חי.

"הלוואי שנהיה ראויים תמיד לחרוט את שמו על דגלנו".