פרשת בהר –  הזהירות שלא להכאיב ליבו של הזולת

הוחבא בתוך מערה מפני הגזירה

 

שירי השבת הסתיימו, ואב המשפחה סקר בעינים מאירות את בני המשפחה היושבים מסביב לשולחן. כחכח בגרונו, ואמר בחיוך: אני מסתכל על הידים שלכם (הפצועות מעצים קוצניים וממסמרים חלודים) ומבין שלא צריך להזכיר לכם שבמוצאי שבת, חל ל"ג בעומר…

ולכן ניגש ישר לענין:

בתקופת חורבן בית המקדש השני, היה בעיר יבנה, בית מדרש שבו היו החכמים יושבים שורות שורות ככרם (ענבים), ולכן הבית מדרש הזה נקרא 'כרם ביבנה'.

'כרם ביבנה' היתה באותם ימים מגדל אור לכל עם ישראל, וכל מבקש דבר השם בהלכה ובהנהגה היה מגיע אליה.

ובגמרא הקדושה (שבת לג:) הובא כך:

באחד הימים נכנס אדם אחד לישיבה וניגש לשלשה חכמים שישבו שם – רבי יהודה בר אילעאי, רבי אלעזר ברבי יוסי, ורבי שמעון בר יוחאי – ושאל אותם שאלה.

ולשלשת החכמים היתה תשובה, כל אחד לפי דרכו. אמנם הראשון שניתנה לו זכות הדיבור היה רבי יהודה. ואומרת הגמרא שהטעם לכך הוא, מכיון שרבי יהודה ברבי אילעאי הוא ראש (ראשון) המדברים בכל מקום.

וכדי שנבין מדוע הוא ראש המדברים, מספרת לנו הגמרא סיפור ארוך, וזהו:

בעקבות מלחמתם של הרומאים ביהודים נחרבה ארץ ישראל כליל.

לאחר מספר שנים, בתקופת הקיסר הרומי אנטונינוס פיוס^[1] החליטו הרומאים שהגיע הזמן לשקם את הריסות ארץ ישראל.

ארץ ישראל החלה סוף סוף להתיישב חזרה… והנה באחד הימים ישבו ד' חכמים ושוחחו ביניהם על פעולתם של הרומיים.

פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תיקנו שווקים, תיקנו גשרים (שיאפשרו תובלה מסחרית), תיקנו מרחצאות.

רבי יוסי לעומתו שתק ולא הגיב.

נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: אותם אתה משבח? את הרשעים הללו?! הם החריבו את ארץ ישראל באכזריות נוראה מתוך הנאה אישית, וגם עתה מה שהם עשו זה רק לצורך הנאה אישית –

תיקנו שווקין – להושיב בהן זונות. מרחצאות – לעדן בהן את עצמן. גשרים – ליטול מהן מכס. ומי שכל פעולותיו נובעות רק מתוך הנאה אישית הוא בהמה, חית יער!

הלך החכם הרביעי, רבי יהודה בן גרים, וסיפר לבני משפחתו את השיחה שהיתה…

הדברים הללו התגלגלו כרעם ביום בהיר, חצו ערים וארצות, עד שהגיעו לאזניו של אנטונינוס פיוס מלך רומי…

אזניו רטטו מזעם, ומתחת לאפו האדום בקעו צרחותיו והרעידו את כל כותלי הארמון… שמעון שגינה – יהרג!

משרתו האישי ניגש אליו ואמר בשקט: אדוני המלך היו גם שדיברו עלינו טוב.

הא נכון, לא שמתי לב. טוב, אז כך אני גוזר: 'יהודה שעילה – יתעלה. יוסי ששתק – יגלה לציפורי. שמעון שגינה – יהרג.

יהודה יתעלה ויעלה לגדולה, ויהיה ראש המדברים בכל מקום!'

הפקודה נכתבה ונחתמה. ואחד הפרשים יצא לדרך רכוב על סוס לבן ואביר… בינתים נודע לרבי שמעון על הגזירה, והוא פנה לאשתו ואמר לה: רודפים אחרי, אני בורח לבית המדרש.

ובנו – רבי אלעזר – אמר: אבא! אני בא אתך!

כל יום היתה באה אשתו של רבי שמעון לבית המדרש ומביאה להם לחם ומים.

ובינתים, חיפשו אותו הרומאים, ולא מצאו… ומתוך תחושת כשלון צורב שלחו אגרת לאנטונינוס פיוס: אדוני המלך, לא מצאנו אותו!

אנטונינוס פיוס רעד מזעם: עד עכשיו אני פגוע מדבריו! בכך שהוא גילה שאני אנוכי ואגואיסט, הוא הצליח לזעזע את כל שַׁלְוַת נפשי – אני רוצה אותו מת!

והחיפושים אחרי רבי שמעון התגברו!

רבי שמעון פנה לבנו ואמר לו: החיפושים אחרינו התגברו, ואני חושש שמא יפעילו לחץ על אמך והיא לא תעמוד בלחץ ותגלה להם את מקומנו. בוא ונברח מכאן.

הלכו והתחבאו במערה. והקב"ה עשה להם נס וברא עבורם עץ חרובים ומעיין מים.

והגמרא (שם) מתארת את חייהם במערה:

הם פשטו בגדיהם שלא יבלו במהרה, והיו יושבים משוקעים עד צואריהם בחול, כדי שיוכלו ללמוד תורה, שהרי אסור ללמוד תורה בחוסר צניעות.

ורק בשעה שהיו צריכים להתפלל היו נחלצים מהחול, מתלבשים, מתכסים ומתפללים, ולאחר התפילה שוב היו פושטים בגדיהם כדי שלא יבלו.

וחול המערה החל לעכל את בשרם…

כך חלפו עליהם 12 שנה!

ואז, מקץ 12 שנה, בשנת 3923 לבריאת העולם, מת אנטונינוס פיוס, וגזירתו התבטלה.

בפתח המערה 'נחת' אליהו הנביא ובישר: רבינו! הרומאי מת! אתם יכולים לצאת!…

רבי שמעון ובנו קמו, ניערו עצמם מהחול, התלבשו ויצאו… קרני שמש צהובות וחמות, ורקיע תכול קידמו את פניהם…

הם החלו לצעוד לכיוון ביתם, ולפתע נעצרה נשמתם: למול עיניהם עמדה קבוצת פועלים ועסקו בעבודת הקרקע…

הם הזדעזעו: מה?! איך יש להם זמן לעבוד? מניחין חיי עולם (לימוד תורה) ועוסקין בחיי שעה (בפרנסה)?!

בעקבות הקפדתם החלה לפתע להשתולל סערת אש עזה…

יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם?! חזרו למערתכם!

הם הסתובבו חזרה למערה, פשטו את בגדיהם והתכסו בחול…

12 חודש נוספים ישבו במערה. ואז אמרו לעצמם: יסורי השהייה במערה הוא בדיוק כיסורי הגיהנם! והרי משפט הרשעים בגיהנם הוא 12 חודש, וגם אנחנו היינו בגיהנם 12 חודש ובטח כופר לנו החטא שחטאנו…

יצאה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם!

יצאו. ושוב פגשו בקבוצת פועלים העוסקת בעבודת קרקע…

רבי אלעזר הסתכל עליהם בקפידא, וכל מקום שהסתכל היה נשרף, אך הפעם אביו רבי שמעון היה מתקן את הנזקים, ובכח מבטו היה מחזיר את המצב לקדמותו.

פנה רבי שמעון לבנו ואמר: בני, די לעולם שאני ואתה נעסוק בתורה לבדה, הנח לשאר הבריות שיעסקו גם בפרנסתם…

אתם בטח מתארים לעצמכם – המשיך האב ואמר לילדיו – מה עבר עליהם 13 שנה במערה.

שלש עשרה שנה (4745 יום) הם שהו בתוך מערה אפלה וחשוכה, אכלו (רק) חרובים ושתו (רק) מים! ומכיון שלא היו להם בגדים אחרים להחלפה, וחששו שבמשך הזמן יתבלו בגדיהם, לכן בכל יום היו פושטים אותם ומכסים את כל גופם עד הצואר בחול, ועוסקים כך בתורה, ורק בשעת התפילות היו לובשים את בגדיהם לכבוד התפילה.

בכל זאת, הצער העצום הזה, צער המערה, לא מנע מרשב"י ובנו לעסוק בתורה יומם ולילה בהתמדה גדולה מתוך מסירות נפש שאין כדוגמתה.

ובזכות יגיעתם בתורה על אף הקשיים והיסורים הרבים שהיו מנת חלקם, זיכו אותם מן השמים שאליהו הנביא יתגלה אליהם במערה, וילמד אותם סתרי תורה שלא התגלו לשום אדם מעולם, ומני אז החל רשב"י לטפס מעלה מעלה במדרגותיו הרוחניות, עד שזכה להשיג השגות שהן למעלה מטעם ודעת ויכולת השגתו של בשר ודם ילוד אשה.

ומספרים חז"ל (בגמרא שבת שם) שלאחר שהסתיימה תקופת 'בריחתו' של רשב"י, הגיע זמן ה'יציאה', ורשב"י יצא מהמערה ובידו 'הכלים הראויים לגאולה'…

ולפני שנבאר מה כוונתנו במילים: 'הכלים הראויים לגאולה', נקדים…

 

שני שלבי החזרה בתשובה

 

בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום – עמוד 115, מהדורת תש"פ) אמר כך:

כאשר רצה הקב"ה לגאול את נפשות ישראל מגלות מצרים, גאל אותם בשני שלבים:

השלב הראשון – היתה ה'בריחה'! עם ישראל ברחו ממצרים, וכמו שנאמר: "כי ברח העם" (שמות יד, ה) – שעם ישראל יצאו ממצרים בצורה של בריחה ולא נגאלו לאט ובמתינות.

והשלב השני – היתה ה'יציאה', וכמו שנאמר: "ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" (שם יב, מא).

וצריך להבין מדוע הוצרכו עם ישראל לעבור את השלב הזה של הבריחה ממצרים, וכי אילו אמרו לפרעה לשלחם חופשי לעולם, לא היה מוכרח לשלחם? – הרי לאחר שפרעה קיבל כל כך הרבה מכות קשות ומרות הוא היה חייב לשלחם בעל כרחו, ומדוע אם כן הוצרכו לברוח ממנו?

והתשובה לכך: כשעם ישראל היו צריכים להיגאל מגלות מצרים הם היו שקועים בתוך מ"ט שערי טומאה, ולא יכלו להשתחרר מהטומאה הקשה של מצרים ששרתה עליהם ולכן הם היו חייבים לברוח ממצרים כדי להצליח.

וכן אמר הנביא ירמיה: "ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה" (ירמיה טז, יט)… 'ומנוסי' – לשון בריחה. והיינו שישנה צורה של עבודה רוחנית שהיא בבחינת 'בריחה', וזה כאשר אדם יודע שהוא שקוע מאוד בצד הטומאה ולא יהיה לו קל לצאת משם, וכדי להצליח בזה הוא חייב לעשות זאת בדרך של בריחה ממש. ומכיון שעם ישראל היו שקועים במצרים בטומאה קשה ונוראה ולא היה ביכולתם להשתחרר ממנה, לכן הם היו חייבים לברוח משם! אמנם זה טוב רק להתחלה, אבל אי אפשר להסתפק בכך כי תשובה אמיתית לא עושים בלחץ, כל תשובה שעושים מתוך כפיה ובלחץ יכולה להחזיק מעמד שבועיים – שלש, או מקסימום חודש, אבל אחר כך הכל יקרוס.

הרבה אנשים חזרו בתשובה מתוך לחץ ולאחר זמן קצר הפסיקו להניח תפילין. לכן צריך לעשות תשובה מתוך שכל ולא מתוך בהלה. בזמן שהיינו במצרים לא היה לנו שכל, היינו שקועים בעבודה זרה ובכל מיני תועבות, ולכן היינו חייבים ל'ברוח', אבל לאחר שזכינו לקבל את התורה ופסקה זוהמתנו, אפשר לזכות לשלב ה'יציאה', לצאת מתוך פחיתותנו מתוך שכל ושיקול דעת…

 

ספר הזוהר – חדר בריחה

 

מגלות מצרים, ברוך ה', נגאלנו! אך לאחר חורבן בית המקדש השני, שוב החלו להיאחז תהומות הרשע והררי החושך בנשמות ישראל… והמלחמה התמידית, והיום יומית, גרמה לכך שבמשך הדורות הלכו הנפשות ונחלשו, הלכו ודעכו…

והקב"ה ראה שכמו שבגאולת מצרים הוצרכו בני ישראל קודם כל לברוח ואחר כך לצאת, כך גם בגאולה העתידה – שיצטרכו בתחילה לברוח…

והנה, הבריחה (שהיא סוד טהרת הנשמה) אפשרית או על ידי יסורים או על ידי תשובה… ומכיון שהתשובה רחוקה מהם (שכן כאמור הנפשות חלושות מאוד) יצטרכו לקבל יסורים.

אך הקב"ה אב הרחמים, הרחמן האמיתי, רוצה שעם ישראל יגאלו ברחמים, ולכן שלח את נשמת רבי שמעון בר יוחאי לעולם שיחבר את ספר הזוהר. ונתן כח לספר הזוהר להיות כמו 'תיבת נח' אשר כל הנדבק בו, נקרא שכבר זכה לשלב הראשון שהוא הבריחה מן הגלות וניצל מחבלי משיח, והקב"ה מגן עליו, ולא נותר לו אלא השלב השני – שלב היציאה מהגלות…

וז"ל הרמח"ל (אדיר במרום – עמוד א): 'מן התיקונים הגדולים שנתקנו בעולם היה ספר הזוהר, כאשר נאמר שבחיו בכמה מקומות ממנו עצמו, כי הוא לגאולה הוכן, ולהצמיח קרן ישועה לבית ישראל… וכמו שכתב בזוהר (רעיא מהימנא, נשא דף קכד ע"ב): 'ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזוהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמי'.^[2]

והענין הזה תלוי הוא בעיקרים גדולים מעיקרי החכמה, ומושרש בעומקי ההנהגה, אשר הכין ופעל האדון היחיד על עמו ועל נחלתו, לנחותם הדרך אשר יגיעו בו אל רב טוב המכוון בראשית המחשבה'… (עכ"ל).

ולכלים הללו – הנקראים 'ספר הזוהר' – זכה רשב"י אחר שיצא מהמערה!…

שנים חלפו, ובל"ג בעומר הגיע יומו האחרון, והוא ביקש שנשמח בשמחתו. ומאותו יום אנו שמחים ביום הזה, יום ל"ג בעומר..

 

בזה תלויה כל הקדושה!

 

'אבא' – שאל יוסי בעינים בורקות – 'האם גם אני יכול להיות כמו רשב"י? האם גם אני יכול לזכות להיות קרוב אל הבורא?'

אב המשפחה הרהר לכמה רגעים, ואחר אמר: 'כן גם אתה יכול לזכות לקדושה נוראה, לקדושה עצומה ונשגבה!'

'איך?' – פרצה השאלה מפיות כולם.

'אני אגלה לכם' – אמר האב – 'אם תזהרו בכל יכולתכם, בכבוד הזולת, תזכו לכל המעלות!'

השומעים לא יכלו לכבוש את מבטי התמיהה שלהם, והאב, בתגובה, פתח את ספר אמרי פינחס השלם (חלק א – עמוד תי) וקרא את לשונו:

'הִרבה מאוד (הגה"ק רבי פינחס מקוריץ זיע"א) לדבר ולהזהיר מִלָּאו ד"ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה, יז), באונאת דברים הכתוב מדבר (רש"י שם), שלא יצער את חברו בדברים, ובדבר הזה תלוי הכל, כל הקדושה'.

אתם שומעים? על ידי קיום הלאו: 'ולא תונו איש את עמיתו', אפשר לזכות לכל הקדושות שבעולם!

מה זה הלאו הזה? – פרצה שוב שאלה מפי כולם – מה הפירוש: 'ולא תונו איש את עמיתו'?

והאב פתח את החומש וקרא את דברי רש"י: 'כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו, ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ'.

אך – המשיך האב – ואמר, בספר היכל הברכה,^[3] פירט יותר, וז"ל:

'מדיני המצוה אם היה בעל תשובה לא יזכיר לו מעשיו הראשונים, או לבן גרים זכור מעשה אבותיך, או לשאול דבר חכמה והלכה ממי שאינו יודע הלכה.

ואסור להכאיב לב הבריות בשום דבר!^[4] ולא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים.

ואסור אפילו בדרך רמז להונות לישראל ולצערו, כי הקב"ה משגיח על זה וסופר לך כל פסיעותיך וכל רמיזותיך.

ומוזהר שלא להונות אף לקטנים, זולת לשם שמים להדריכן בדרכי היראה ומוסר. ואפילו בניו ובנותיו ובני ביתו אסור להונות, וְהַזָּהִיר בזה שלא לצערם ימצא חיים וברכה ועושר וכבוד'…

'אבא' – קרא אחד הילדים – 'אני אף פעם לא ציערתי את הזולת!'…

'אני שמח מאוד! אך דע לך שיש בזה כמה וכמה פרטים, ולכן יכול להיות שציערת ואתה לא מודע לכך שציערת, ולכן כדאי שנלמד קצת על הלאו הזה'…

 

לא כל דיבור נקרא דיבור!

 

הקב"ה, בורא הכל, ציוה אותנו: "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה, יז), ועניינו שלא לגרום צער לזולת בשום דרך!

לא רק שאסור לצער את הזולת בגילוי ובצורה בוטה, אלא אסור לצער אותו גם בדרך של ערמומיות וּנְחָשִׁיּוּת, בדרך של "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת…" (משלי כו, יח), "וְאָמַר (מה? מה עשיתי?) הֲלֹא (בסך הכל) מְשַׂחֵק אָנִי" (שם פסוק יט)!

ולא רק זה, אלא אסור לאדם גם לדבר עם זולתו לפני שהוא חושב בדעתו ובודק בשכלו, מה יהיו תוצאות דיבורו!

ונרחיב בזה:

האדם מורכב מחמשה ממדים, והם (מלמעלה למטה): שכל, רגש, מחשבה, דיבור, ומעשה.

והנה, השלשה ממדים העליונים שלו, הם חֲוָיוֹת נפשו, בלבד! ואין אפשרות לשום נברא בעולם להשתתף עמו בַּֽחֲוָיָה הזו.

המימד הראשון שבו הזולת משתתף, הוא מימד הדיבור. כל ענין הדיבור הוא לשתף את הזולת ברצונותי וּבַֽחֲוָיוֹת נפשי. ומכיון שכך, רק כאשר אני מצליח לשתף את הזולת בכך, זה נקרא שדיברתי!^[5]

ומכיון שכל ענין הדיבור הוא בשביל הזולת, לכן 'דיבור' פירושו: 'מה הזולת שומע בדברים שלי!'^[6]

כל דיבור שגורם צער ועגמת לנפש לשומע, נענשים עליו, ולא משנה כלל מה היתה כוונתו של המדבר!

ולכן, עדיף לשתוק מאשר לדבר דיבור שיכול לפגוע בזולת!

ולא רק זה, גם המימד החמישי, מימד המעשה, יש בו חלק של שותפות עם הזולת, ולכן גם בו צריך להיזהר לא להרוג את הזולת!

וכפירוש הידוע לפסוק: "כִּי בְאַפָּם הָֽרְגוּ אִישׁ" (בראשית מט, ו), שבעקימת האף (עֲוָיָה וַֽעֲוִית של זלזול) הצליחו לבייש את הזולת, לסלק לו את כל הדם מהגוף! ובשמים תבעו אותם על רצח!…

ואם זה כך עם כל אדם,^[7] קל וחומר בין בני זוג שחיים יחד תחת אותה קורת גג, עשרות שנים!

ונרחיב יותר….

 

בחכמה יבנה בית!

 

בשיחה שמסר הגה"צ רבי צבי קופשיץ זיע"א אמר כך:

מי מאתנו לא רוצה חיים טובים? מי מאתנו לא רוצה להרגיש אהוב בעיני הבריות? אך האם ניתן לזכות לכך? האם ישנה דרך למצוא חן בעיני כל רואינו?

והתשובה היא, 'כן! ישנה דרך'.

וכך גילה שלמה המלך ואמר: "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ" (קהלת ז, יב) – על ידי שאדם יתנהג בחכמה הוא יזכה לחיים טובים, לחיים כפי פירושם האמיתי.^[8]

נו, ואתם בטח מתפלאים ושואלים: איזו מן עצה היא זו? וכי החכמה תלויה ביד האדם, וכי אדם יכול להחליט, 'מעתה אני אהיה חכם!' – הרי זה לא בידיו?

והאמת, באופן כללי זו שאלה נכונה, אך היא לא קשורה לענין שאנו מדברים עליו.

החכמה שאנו מדברים עליה היא חכמה מסוג אחר.

החכמה הגורמת לאדם חיים טובים, היא הכח 'לצאת' מתוך עצמו ולהביט על עצמו מבחוץ.

וכמובן, נרחיב:

ראובן הוא מנהל עבודה באתר בניה, יום יום הוא נמצא בחברת הַשֶּֽׁמֶש והאבק. אך הוא שמח בעבודתו כי בביתו יש תריסר ילדים, כן ירבו.

יום אחד, השמש החליטה 'להשתולל', החום באתר הבניה היה בלתי נסבל, הפועלים איבדו את הסבלנות… בקיצור: רעש וצעקות, יום קשה מנשוא…

סוף סוף היום נגמר, ראובן עלה לרכב ונסע לכיוון ביתו, מצפה בקוצר רוח לחיוך של אשתו וארוחת ערב חמה ומהבילה…

כנראה שזה היה יום מיוחד, כי באותו יום ממש התריסר ילדים השתוללו בבית, הורסים, שוברים ומלכלכים כל חלקה פנויה…

האשה חשה קוצר אונים… וספרה את השעות עד שבעלה יגיע…

והם נפגשו…

הדלת נפתחה, ראובן עומד חמוץ פנים ומחכה לחיוך… ומעבר לדלת עומדת האשה ודמעתה על לחייה ומצפה למילה טובה…

ושניהם התאכזבו! ובמעמקי הלבבות הובערה אש של כעס ושנאה… ואת מה שאירע אחר כך נשאיר לדמיונכם הפורה…

זה מקרה קלאסי של שני טיפשים!

אך אם הם היו זוכים לקורטוב חכמה, הכל היה נראה אחרת!

כאשר הבעל רואה שאשתו לא מחייכת אליו, עליו לצאת מעצמו ולהביט על עצמו מנקודת המבט של אשתו…

'אשתי לא מחייכת, כנראה שעבר עליה יום קשה, ואם כך, היא מצפה ממני שאני אחייך אליה ואומר לה מילה טובה'.

וכמו כן, אם האשה היתה יוצאת מעצמה ומביטה על עצמה מנקודת המבט של הבעל, היא היתה מבינה – 'בטח עבר עליו יום קשה והוא מצפה ממני לחיוך ומילה טובה'.

ואז, אחד מחייך לשני ואומר מילה טובה, והחיים נהפכים לגן עדן! – הוי אומר: 'החכמה תחיה בעליה'!

וכך מצאנו לרמב"ם (הלכות איסורי ביאה – פכ"א הל"ב) שקישר את השלום לחכמה, וז"ל: 'וכן ישיא בתו לתלמיד חכם שאין דבר מגונה ולא מריבה בביתו של תלמיד חכם'…

וזה המפתח לשלום בית…

הרבה אנשים ניגשים אלי ואומרים לי: הרב, תן לי ברכה לשלום בית… ואני רוצה לעזור להם, אבל אני יודע שברכה לשלום בית לא מתקבלת!

ברכה לשלום בית דומה לאדם אחד ששוטט ברחובות רעב וצמא וחיפש מקום לאכול… ובעודו משוטט ראה אדם חרדי הולך ברחוב, ניגש אליו ואמר: רבי, תברך אותי שאהיה שבע.

והאיש ענה לו: ברכות כאלו לא עוזרות ברחוב, בוא אתי לביתי ושם אני אברך אותך… הלך עמו לביתו, והאיש ערך לפניו שולחן, והגיש לו ארוחה עתירת קלוריות…

כך בדיוק בשלום בית, כדי להצליח צריך לעשות. ובמיוחד בדור שלנו, שכל הנשים, בן פורת יוסף, התברכו ב'הרבה הרבה שכל'… ואני מכיר הרבה בתים שאצלם האשה עברה את בעלה מזמן בחכמה ובבינה ובפִקחות. לכן הבעל לא יכול למכור לה מה שבא לו… עבודה רבה נדרשת וצריך להשקיע!

מי שלא משקיע – שלא יצפה לתוצאות. להשקיע – זה ללמוד להקשיב אחד לשני. בעל טוב – זה בעל שיודע להקשיב. ומצליח להבין אותה ולהזדהות עמה. זוג טוב, לא עובר עליו יום בלי שיחה משותפת!

כשאני שומע מבני זוג משפטים כמו: אנחנו נשארים ביחד 'בשביל הילדים', אני חש צביטה גדולה בלב, אני מצטער על המצב הביש שהם הגיעו אליו, על המקום הירוד בו הם נמצאים.

במקום שיכילו אחד את השני – הם רבים כמו ילדים קטנים. הבעל חייב ללמוד להכיר את המעלות הטובות שיש באשתו, להודות לה' על האשה שה' יתברך זִוֵּג לו, בחכמה נפלאה ומדוייקת.

הקב"ה מתאם לכל סיר – את המכסה המדוייק שלו. והוא מתאם לכל אדם בדיוק את הצרכים שלו. וכל מה שחסר לו – ה' נתן לאשתו, כדי שעל ידי שהם יהיו מאוחדים באמת, במוח ובלב, ויהיו מאוחדים בתכלית בלב ונפש, על ידי זה הם יגיעו למתנה הגדולה שהכחות יהיו משותפים. שכל המעלות שלה – יחקקו בנפשו שלו, והתכונות האדירות שלו – יחקקו בנפשה שלה. זוג כזה יכול גם לזכות להכיל אחד את השני תמיד. אצל זוג כזה אף פעם לא תראה בעיה של שלום בית. אף פעם לא יִשָּׁמַע קול ויכוח, לעולם כל אחד יאהב את השני יותר מאת עצמו. השני יהיה לו יקר יותר מעצמו. בדרך כלל אלו אנשים בריאים, גם הגישה שלהם לעולמם של ילדים ולחינוך היא גישה בריאה. גישה זו מאפיינת אנשים שלא לוקחים את בניית הבית כמשחק ילדים…

חשוב להבהיר: אין הכוונה שבני הזוג צריכים להיות 'תאומים' שהרי הם אנשים שונים, אלא הם צריכים להיות 'מתואמים' – שכל מעשיהם יהיו מתוך אחדות הלבבות ושיתוף פעולה.^[9]

ויש בזה עוד הרבה מה להרחיב, אך נשאיר זאת לפעם אחרת, ועתה נבוא להסביר מדוע בלאו הזה (שלא תונו איש את עמיתו) תלוי הכל, כל הקדושה!

אך לפני כן נשאל עוד שאלה…

בתקופת בית המקדש הראשון, עיקר ההתמודדות של עם ישראל היתה עם יצר התאוות, יצר שפיתה אותם לחטוא בעבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים…

ההתמודדות היתה קשה מאוד, והכשלונות היו רבים.

הקב"ה רצה לעזור להם, ולכן שלח להם את עבדיו הנביאים, יום אחר יום, כדי להרחיקם מהרע ולהחזירם למוטב, כמו שנאמר: "וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת־כָּל־עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ" (ירמיה ז, כה)…

אך, היצר הרע בער בלבבות בחוזקה, והם לא רצו להתאמץ לעזור לעצמם.

ולכן שלח הקב"ה את ירמיה הנביא להודיע לעם ישראל על החורבן והגלות הממשמשים ובאים!…

עם ישראל שמעו והתפלאו מאוד: למה? "עַל מֶה דִבֶּר ה' עָלֵינוּ אֵת כָּל־הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וּמֶה עֲוֹנֵנוּ וּמֶה חַטָּאתֵנוּ אֲשֶׁר חָטָאנוּ לַה' אֱלֹהֵינ"וּ" (שם טז, י)?!

ולכאורה התמיהה שלהם, היא פלאי פלאות! והרי הם חטאו בכל השלש העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים! ואם כן על מה התפלאו, וכי לא היו מודעים למעשים שלהם?…

ולפני שנשיב על שתי השאלות, נביא, ברשותכם, עוד שאלה:

בספר תהלים מתחנן דוד המלך להקב"ה ואומר: 'אוי! רבונו של עולם! "עַד מָתַי רְשָׁעִים ה' עַד מָתַי רְשָׁעִים יַֽעֲלֹזוּ!… עַמְּךָ ה' יְדַכְּאוּ וְנַֽחֲלָֽתְךָ יְעַנּוּ! אַלְמָנָה^[10] וְגֵר יַֽהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ" (תהלים צד, ג-ו)!

וממשיך דוד המלך ואומר: וכל ההתנהגות הזו נובעת מן ההרגשה שלהם, של הרשעים, כי "לֹא יִרְאֶה־יָּ"הּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵ"י יַֽעֲקֹב" (שם פסוק ז).

וצריך להבין, מי אמר שסיבת רשעותם נובעת מכך, אולי הם כן יודעים שה' רואה אותם ובוחן לבותיהם וכליותיהם, ובכל זאת תאוותיהם חזקות מהם ולכן הם חוטאים?

ולפני שנשיב נקדים…

 

גוף קשה – פחד שוברו

 

הגמרא הקדושה (בבא בתרא י.) עוסקת במעלתה של מצות צדקה, ובתוך דבריה היא אומרת כך:

תניא רבי יהודה אומר, גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: "כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַֽעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת" (ישעיה נו, א).

הוא (רבי יהודה) היה אומר, עשרה דברים קשים נבראו בעולם, ולמרות זאת לכל אחד יש דבר שהוא יותר חזק ממנו, ואלו הם:

הר קשה – ברזל מחתכו. ברזל קשה – אוּר (אש) מפעפעו. אוּר קשה – מים מכבין אותו. מים קשים – עבים סובלים אותן. עבים קשים – רוח מפזרתן. רוח קשה – גוף סובלו. גוף קשה – פחד שוברו. פחד קשה – יין מפיגו. יין קשה – שינה מפכחתו. ומיתה קשה מכולם! וצדקה מצלת מן המיתה, דכתיב: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (משלי י, ב).

והנה, בגמרא הזו (כמו בכל גמרא וגמרא) יש עומק לפנים מעומק עד אין סוף. ועתה אנו רוצים להתמקד בזוג אחד, והוא: 'גוף קשה – פחד שוברו'.

ומצאנו להגה"ק הרב ירוחם ליבוביץ זיע"א שביאר כך:^[11]

הנה באו חז"ל ואמרו (סוטה ג.): 'אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות', והיינו ששורש החטא הוא מפיתויי הלב, וכמו שנאמר: "פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם" (דברים יא, טז).

וענין הפיתוי אינו יכול להיות כי אם כשנדמה לו שהרשות בידו לעשות כל מה שלבו חפץ, ואין אף אחד בעולם שיאמר לו מה תעשה ומה תפעל!

וישנם כאלו, שהדמיון הזה כל כך חזק אצלם, עד שמכריזים ואומרים: "לֹא יִרְאֶה־יָּ"הּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵ"י יַֽעֲקֹב" (תהלים צד, ז).

ומכח הדמיון הם מתפתים ועוברים וחוטאים ככל אשר יעלה על לבם! גם חטאים ועוונות שלא בגדר האנושיות!

וגוף כזה הוא נקרא 'גוף קשה'! שקשה מאוד לנפש לשלוט עליו!

אך למרות זאת, גם לגוף כזה יש תקנה, והוא ה'פחד'!

רק לפחד קשה יש את הכח לשבור את הדמיון לרסיסים! ואז כאשר הדמיון ישבר, יתגלה כי יש דין ויש דיין, ואז תיכף יתגבר שכלו ויתחזק על משמרתו ויהל אורו ויכיר האמת, וידאג ויאנח ויתמה על עצמו: איך עשיתי שטותים כאלה? ואיך סמכתי על היצר הרע והאמנתי בו?

וזה שאנו רואים מתוך הנסיון, כי האדם היותר רע, בעת שיחלה ויתאבדו ממנו בעל כרחו כל רצונותיו, ויראה כי הולך הוא אל עפרו, אז מביט ומתפלא על עצמו: מה היה עמו עד היום? ואיך לא הכיר הישרות, והיה ממש כמשוגע? וזהו רק משום כי אז נאבדו ממנו הבחירה והיכולת לרעתו ואז נאבדים גם כן כל רצונותיו…

וזה שאמרה הגמרא: 'גוף קשה – פחד שוברו!'

ובסגנון אחר: ה'פחד' שאנו מדברים עליו כאן, הוא הנקרא 'יראת שמים',^[12] וכאשר היראה מתגלת בלב, כל התאוות והמדות המגונות נמסות בפניה…

 

איך מתקרבים מהמצוי אל הרצוי

 

'יראת שמים' – מפתח הקסם לתיקון אישיותנו, ולהפיכתנו לאנשים טובים, מרוממים וקדושים.

'יראת שמים' – זהו רגש של יראה המתגלה בלב, וממנו מתפשט בכל האברים והגידים, ומבעיר אותם באש קודש, באש השורפת ומכלה כל תאוה ורצון אסור!^[13]

אך, למרות שיש כח בפינו לבטאות את המילים הקדושות הללו 'יראת שמים', כמה אנו רחוקים מהרגש הזה. שהרי כאמור, כאשר הרגש הזה מתגלה בלב, הוא שובר את 'הגוף הקשה' – את כל התאוות הרעות…

'ואם כך' – צועק לבו של היהודי – 'מה אעשה? והמלחמה עלי מכל צד, מפנים ואחור. מצד אחד יש לי 'גוף קשה', ומצד שני לא מתגלה בתוכי רגש של יראת שמים (ואני נמצא במדרגה של 'רשעים ברשות לבם'), ואם כן מה אעשה?

והתשובה לכך: לקיים את הלאו של "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה, יז), בכל הפרטים והדקדוקים.

להשתדל בכל הכחות, ובכל היכולות שלא לגרום צער לזולת.

ובוודאי להיזהר שלא להתעלם מהמציאות של הזולת, שהרי כאשר מתעלמים מהמציאות שלו – גורמים לו צער איום ונורא!^[14] והמתעלם במזיד מותר לקוראו – 'רשע'!

ואז בזכות קיום הלאו הזה, כראוי ובשלימות, יתגלה בלב רגש אמיתי של יראת שמים…

ואתם בטח שואלים: 'מה הקשר?' אז, ברשותכם, נסביר…

 

'עיניו כיונים' – דְּעָֽבְדִי אונאה!

 

בשיר השירים נאמר כך: "עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹֽחֲצוֹת בֶּֽחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת" (שיר השירים ה, יב), ובזוהר הקדוש (אידרא זוטא – האזינו דף רצג ע"ב) ביארו את המילים: 'עיניו כיונים', כך:

'עיניו כיונים'. מאי 'יונים'? כמה דאת אמר: "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה, יז). ועל דא כתיב: "ויאמרו לא יראה י"ה וגו'" (תהלים צד, ז). וכתיב: "הנוטע אוזן הלא ישמע וגו'" (שם פסוק ט).

וביאר הגה"ק הרב יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקאמרנא, כך:^[15]

כביכול השגחתו יתברך על הבריאה, מתייחסת 'לעינים', וכמו שנאמר: "כִּי ה' עֵינָיו מְשֹׁטְטוֹת בְּכָל־הָאָרֶץ" (דברי הימים־ב טז, ט)…

והנה, כאשר האמת הזו מאירה בלבבות, באופן טבעי מתגלה בלב רגש אמיתי של יראת שמים.

אך כאשר עוברים על הלאו: 'ולא תונו איש את עמיתו', 'עיני ה" מתכסות בלבוש, והלבוש הזה נקרא 'יונים' – דְּעָֽבְדִין הונאה לבני נשא (שמאנים את בני האדם), ואז הרשעים (אותם אלו שעוברים על הלאו הזה) חשים שאין דין ואין דיין, והם יכולים לחטוא ככל העולה על רוחם!^[16]

האונאה הזו, 'עיניו כיונים', היא הגורמת ליראת שמים שתתעלם מהלבבות, ובכך גורמים להם לחטוא.

אך אדם שנזהר מאוד שלא להונות את חברו, נוהגים עמו מדה כנגד מדה, ולא מאנים אותו, והוא זוכה ליראת שמים.

וזה הוא ההסבר מדוע על ידי קיום הלאו הזה אפשר לזכות לכל הקדושות, כי כשמאירה היראת שמים בלב, מתגלה בנפש הכח להתקדם הלאה, לעלות ולהתעלות…^[17]

ועתה גם מובן מדוע תלה דוד המלך את כל הרשעות, בפסוק: "לֹא יִרְאֶה־יָּ"הּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵ"י יַֽעֲקֹב" (תהלים צד, ז), כי כאשר סוברים כך, סימן שהם נמצאים תחת ההנהגה של 'עיניו כיונים', וממילא הם נטולי וחסרי יראת שמים.

וההנהגה הזו, של 'עיניו כיונים', היא אשר גרמה לעם ישראל להתפלאות: למה? למה מגיע לנו עונש כזה?

מכיון שעברו עליהם כבר כמה וכמה שנים של חטאים ועוונות, ובכל זאת הקב"ה האיר להם פנים והשפיע עליהם אור חיוּת ושמחה, אז הם חשבו שהכל בסדר!

הנהגת 'עיניו כיונים' גרמה להם להבין שדרך רשעים צלחה! ולכן כשהודיעו להם שזה לא כך הם התפלאו!…

וכאן לפני סיום השיחה ברצוננו לעצור ולחדד…

 

חובה להכיר את המציאות!

 

בשיחה הזו דיברנו מעט על 'יראת שמים', אך יש לנו הרגשה שלא חידדנו את המסר מספיק. ולכן ננסה להרחיב עוד:

כבר כתבנו לעיל שהאדם מורכב מחמשה ממדים, והם (מלמעלה למטה): שכל, רגש, מחשבה, דיבור, ומעשה.

ועיקר 'החיים' הוא במימד הרגש, והיינו שכפי סוג הרגשות המתגלים בלב, כך הם מציאות החיים… ולכן יכול להיות מצב שבו האדם אוכל ושותה, הולך וישן, עובד ומדבר – ובכל זאת, אם מתגלים בתוכו רגשות של עצבות ושנאה עצמית (וכדומה), הוא נחשב (באותו זמן) כמת!

והנה, בעוד שאת הרגשות שמצד הטומאה כולנו, לצערנו, מכירים! הרגשות שמצד הקדושה נעלמים מאתנו לגמרי, ואין לנו בהם שום תפיסה והבנה. ולענייננו, לכן אנו חושבים שאם אנו מצליחים להרהר במחשבתנו מחשבות של יראת שמים, זה סימן שאנו כבר יראי שמים מופלגים!

אך האמת, שיראת שמים זה רגש! רגש הכובש את כל האישיות!… וכדי לקרב זאת אל השכל, צריך לנסות ולהיזכר באחת הפעמים שכעסנו. באותה שעה רגש הכעס כבש את כל מציאותנו ואישיותנו כליל…

באותה עוצמה (לפחות) צריכים להרגיש רגש של 'יראת שמים' (וכמובן יש בגילוי רגש היראה מדרגות עד לאין קץ), ורק אז נקראים באמת 'יראי שמים'…

וכאמור, על ידי שאדם זוכה לקיים את הלאו: 'ולא תונו איש את עמיתו', יזכה שיתגלה בתוכו רגש אמיתי של יראת שמים…

 

העולה מן האמור להלכה ולמעשה

 

א. אחת ממצוות לא תעשה שאנו מצווים עליה, היא המצוה 'ולא תונו איש את עמיתו', שפירושה שאסור לצער את חברו בשום צורה, לא על ידי דיבור, ולא על ידי תנועת זלזול בגוף. ובכלל זה, האיסור להכאיב לב הבריות בשום דבר!

ב. הקב"ה עומד ומביט, צופה ומשגיח, וסופר לאדם את כל 'רשעותיו', ואת כל ה'צער' שהוא מצער את הזולת! והוא לא מוותר על זה!

ומאידך מי שזוכה להיזהר בכבוד הזולת מאוד (וכמו שהרחבנו בזה בשיחה) יזכה שיתגלה בקרבו רגש אמיתי של יראת שמים.

ג. ואם זה כך עם כל אדם (שצריך להיזהר בכבודו), קל וחומר בין בני זוג שחיים יחד תחת אותה קורת גג, עשרות שנים!

אם בני הזוג לא יתפסו את עצמם בידים, וישתדלו בכל יכולתם לכבד אחד את השני, הם עלולים, בסוף חייהם, לגלות שהם 'העבירו' את כל חייהם המשותפים במריבות קטנוניות, ובשטויות והבלים!

ד. המפתח לשלום בית הם דברי שלמה המלך: 'החכמה תחיה בעליה'! – על ידי שאדם יתנהג בחכמה הוא יזכה לחיים טובים.

החכמה שאנו מדברים עליה, היא הכח להביט על בן הזוג מנקודת המבט שהוא מביט על עצמו (וכמו שהרחבנו בזה בשיחה).

ה. עלינו לדעת, כדי לזכות לשלום בית צריך לעמול ולהשקיע! מי שלא משקיע – שלא יצפה לתוצאות! להשקיע – זה ללמוד להקשיב אחד לשני. בעל טוב זה בעל שיודע להקשיב. ומצליח להבין אותה ולהזדהות עמה. זוג טוב, לא עובר עליו יום בלי שיחה משותפת!

ו. הקב"ה ברא את טבע האשה שהיא מצפה לקבל כבוד מבעלה, וזה הטבע הבריא של האשה.

ולכן הבעל צריך להשתדל לעשות את תפקידו, ולתת הרבה כבוד לאשתו, ולתת לה תשומת לב וחיזוק, ומחמאות, וככל שהבעל עושה את זה, אזי הוא מצליח עם אשתו!

ובזכות האחדות הנפשית שהוא מתאחד עם אשתו – הקב"ה פותח לו כל שערי ברכה ופרנסה טובה!

---

הערות שוליים:

[1] כך כתב הגה"ק רבי יצחק אייזיק הלוי זיע"א בספרו דורות הראשונים (חלק א, כרך ה – עמוד 780).

[2] תרגום: ומשום שעתידים ישראל לטעום מעץ החיים, שהוא ספר הזוהר הזה, יצאו בו מהגלות ברחמים.

[3] חלק 'אוצר החיים' (על הפסוק 'לא תונו') להגה"ק הרב יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקאמרנא זיע"א.

[4] סיפר אחד ממשתתפי שיעורו של הגה"צ הרב בן ציון פלמן זיע"א, שנמסר בכל ליל שבת לאחר הסעודה בבית הכנסת אור החיים שברחוב רבי עקיבא בבני ברק.

היה יהודי מבוגר מאוד שנהג בכל שבוע להשתתף בקביעות בשיעור, והיה יושב בסמיכות לרב, וגם כאשר נחלש והוצרכו לקחתו בכסא גלגלים, לא ויתר ובמסירות הקפיד תמיד לבוא לשיעור. ואפילו בעת שבריאותו קצת התרופפה, אם היה במצב שמותר לו לצאת מהבית, לא ויתר ובא לשיעור.

פעם אחת אותו אדם לא חש בטוב, ופתאום באמצע השיעור כנראה לא שלט בצרכיו, והגיע מצב שאסור לדבר במקום הזה דברי תורה.

הרב בן ציון שהיה באותו זמן בדיוק באמצע השיעור, כאשר הוא מדבר על נושא הלכתי מעניינא דיומא, תפס מיד את אשר אירע, ובשבריר של שניה חשב לעצמו מה לעשות, הרי מצד אחד אסור להמשיך בדברי תורה, ומצד שני אסור גם להפסיק את השיעור באמצע, שהרי אותו אדם עלול להיפגע מכך מאוד מאוד.

ואז עלה במוחו רעיון, לפתע הוא הפסיק באמצע הנושא שבו עסק עד עתה, ואמר שברצונו לספר משל יפה של החפץ חיים. הציבור לא הבין כל כך מה קרה, למה הפסיק באמצע הנידון והתחיל במשל, אבל מי לא אוהב לשמוע סיפור או משל יפה, וכך כולם נמשכו לשמוע את המשל הנפלא שנאמר באריכות ובהרחבה של כל הפרטים ופרטי הפרטים, ולא התעמקו לחשוב על מה ולמה התחיל בסיפור המשל הזה, כשסיים את המשל, במקום לבאר את הנמשל התחיל לספר עוד משל של החפץ חיים, וכך המשיך וסיפר עוד ועוד כעשר מעשיות של משלים מעניינים ומיוחדים, עד שסיים את השיעור.

בין משל למשל ראו אותות של פליאה על חלק מהציבור שלא הבינו מה קרה היום לרב, למה התחיל לספר משלים ומעשיות בזה אחר זה, אבל כיון שהמשל הבא התחיל מיד נמשכו לשומעו בלא להבין מה זה ועל מה זה.

המשיך אותו מספר וסיפר: גם אני, מקומי היה בסמיכות לרב, וגם אני קלטתי מה שקרה לאותו זקן, ולכן הבנתי מדוע השיעור הופסק מהנושא הקבוע ועבר לסיפורי מעשיות, כיון שאסור לדבר במקום הזה דברי תורה. 'אבל' – חשבתי בלבי – 'בוא ונראה מה יעשה הרב בסוף השיעור, הרי תמיד בסוף השיעור יש אדם שאומר בקול את המשנה שבסוף מסכת מכות: רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הִרבה להם תורה ומצוות וכו' ואומר לאחריו קדיש דרבנן. איך יצליח שם הרב למנוע את אמירת המשנה והקדיש באופן שלא יבין אף אחד את הסיבה לכך?!'

והנה הגיע הזמן של סיום השיעור, הרב בן ציון סיים לספר את המשל האחרון ואמר: 'היום היה שיעור של משלים, בעזרת ה' בשבוע הבא נמשיך את הנמשלים'…

כמובן מיד קם אחד מהשומעים והתחיל לומר בקול: 'רבי חנניה'… מיד הפסיקו הרב ואמר: 'עדיין לא סיימנו את השיעור, שהרי לא אמרנו את הנמשלים, ולא אומרים קדיש על חצי שיעור! בשבוע הבא כאשר נסיים את הנמשלים יושלם השיעור ואז תוכל לומר את הקדיש!

כך בחכמה מנע את אמירת הקדיש במקום שאסור לומר קדיש, כאשר מי שלא היה צריך להבין לא הבין, וכבוד הבריות עלה והתעלה… (האמנתי ואזמרה – עמוד 408).

[5] וזה לשון קדשו של רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה כט): 'כי לא כל דיבור נקרא דיבור, כי דיבור שאינו נשמע ונתקבל אינו נקרא דיבור!'

[6] 'דיבור' אין פירושו קבוצת מילים היוצאות מהפה, אלא עניינו העברת תוכן לזולת.

[7] סיפר הגאון הרב מרדכי גרליץ שליט"א (בסוד עבדיך חלק ז – עמוד רנג, הועתק ברשות המחבר), וז"ל:

מִנְּקִיֵּי הדעת שבאוסטראה, היה רבי יקותיאל, אשר מלבד היותו סוחר עשיר ובעל צדקה מופלג, היה גם בר אוריין נכבד ובעל השגה לא מבוטלת במילי דשמיא.

בהגיע בתו יחידתו לפִרקה, אזר רבי יקותיאל כגבר חלציו, ויצא לנדוד על פני הישיבות הקדושות בערים השונות, כדי לתור ולבחור לו בחושיו הרוחניים המחודדים, חתן כלבבו, אשר יהיה כולו קודש, בלתי לה' לבדו.

ממון, לא יחסר לָךְ, בסייעתא דשמיא, כל ימי חייךְ, ושום עול של פרנסה לא יוטל עליךְ, שהרי כל הטוב אשר חנני ה' – שלךְ יהא! – היה רבי יקותיאל מפרש שיחתו באזני בתו – מבקש אני, על כן, חתן, אשר יהא מופשט כליל מהוויות העולם הזה, וכל שיחו ושיגו לא יהיו אלא בתורה ובעבודת הבורא!

והיתה היא מנענעת בראשה על כל תיבה ותיבה היוצאות מפיו, כמסכמת וכאומרת: אמן והלואי!

ובכח ההסכמה ההיא, יצא רבי יקותיאל מעודד למסעו בין הישיבות כדי לבור לו את החתן אשר אִוְּתָה נפשו.

ירחים אחדים עשה רבי יקותיאל בדרכים, חלף על פני ערים ועיירות, פקד ישיבות גדולות וקטנות, תהה על קנקנם של עשרות בחורים מופלגים בתורה וביראה, עד אשר זכה, אחרי רוב עמל ויגיעה, למצוא את משאת נפשו ולהשיגה.

לאחר הנישואין, משקבע החתן הצעיר, רבי ישראל, את משכנו באוסטראה, סמוך ונראה למעון חותנו, החלו בני העיר אך אז להבין, עד היכן השגותיו של החותן, רבי יקותיאל, מגיעות. הם נוכחו לדעת, כי אנינות דעתו במושגים רוחניים, גבוהה פי כמה מאשר שיערו עד אז בדעתם, שכן מתוך הברירה שברר לעצמו, נמצאו למדים, מה טיבו שלו עצמו. עם כל ההערכה שהעריכו בני מתא את רבי יקותיאל, בתור בר אוריין ומוקיר תורה ורבנן, לא מתארים היו לעצמם, כי עד כדי כך יפליג, לבור לו חתן אשר אכן אין לו בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה – פשוטו כמשמעו.

מופשט היה האברך מכל נושאי העולם, מופרש ומובדל מכל מגע ומשא עם עניינים שבחומר, וכל מעייניו נתונים אך ורק לתורה ולעבודה. מבוקר עד לילה רכון היה על ספריו בבית המדרש, כשדמותו מקרינה על כל סביבותיה נוגה של קדושה, טהרה וצִדקות.

נוסף על כל אלו, הזדהרה מתוך ישותו של רבי ישראל האברך, מדת טוב לבו המופלגת. זהירותו המופלאה מלפגוע בזולת ומלגרום שום צער לכל בריה, בלטה באופן מיוחד מתוך מכלול מעלותיו המהוללות, ומשכה אליה את הבחנת הבריות. נשמר ונזהר היה, עד קצה הגבול, מכל מעשה, תנועה ודיבור, העלולים להסב, חלילה, חולשת הדעת לאיש או לגלגל צער קל שבקל ליציר נוצר עלי אדמות. משאו ומתנו עם הבריות, אפוף זהירות היה, וגישתו אל כל אדם בחרדת קודש, כמו היה הלה אתרוג בעל פיטם, נדיר בהדרו, הזקוק לשמירה יתירה ברפידה רכה של אניצי פשתן…

תוך זמן קצר, הפך רבי ישראל להיות מושג של בן עליה בפי כל בני המקום, אשר הוקירוהו והעריצוהו עד לאחת.

ככל שגדולה ורבה היתה הערצת חמיו ויהודי העיר אליו, לא נשאה 'בטלנותו' של האברך במילי דעלמא חן בעיני חמותו, וזו לא פסקה להתמרמר בסתר לבה, על ה'לא יוצלח' שהכניס בעלה לתוך ביתם.

לאחר תקופה של כבישת המחשבות הטורדות בקרבה פנימה, החלה מתירה אט אט את חרצובות לשונה, והִרשתה לעצמה לשתף גם את בתה בהרהורי לבה. טיפין טיפין, דלפו לחישות האם על אזני הבת, על אודות התבדלותו היתירה של בעלה המתמיד מן העולם הזה, ועל סמיכתו המוחלטת על שולחן חותנו, מבלי לגלות כל נטיה לשלוח אף הוא את ידו במסחר ולעשות גם הוא לביתו.

לא ביום ולא ביומים עשו להם דברי האם מסילות בלבב הבת. אולם, משארכו הימים ורבו ההסתות, החלו הדברים חודרים סוף סוף ללב הבת, עד כי קנו להם שביתה בקרבה, ושוב לא זקוקה היתה לסיוע האם כדי לחשוב כמותה.

איברא, גם שתיהן, לא העזו להעלות את מחשבותיהן אלו על דל שפתיהן בנוכחותו של רבי יקותיאל, החותן. הערצתו את חתנו, כה עזה היתה, וכה גלויה וידועה, עד כי נהיר ומחוור היה להן מראש, כמה תקיפה ונחרצת אמורה תגובתו להיות, למשמע הדברים הללו יוצאים מפיהן. ביכרו, איפוא, שתיהן, להבליג ולהחריש, תוך שהיו ממתינות לעת מצוא לגלות את דעתן…

ויהי היום, ובעטיה של הזדמנות מסחרית עתירת רווחים, נזקק רבי יקותיאל להיפרד מביתו וממשפחתו, ולהרחיק נדוד למדינת הים. למאז, הכניס את אותו כלי חמדה, חתנו הנערץ, אל תוך ביתו, טרם נזדמנה לו פרידה כה ארוכה מן הבית, ואשר על כן ניגש עתה אל הנסיעה בלב כבד ובנפש בלתי חפצה. רק עכשיו, יכול היה לחוש בעליל, עד כמה נקשרה נפשו בנפש האברך המופלא והמופלג הלזה, אשר מיום בואו בצל קורתו – הוא הודו, הוא זיוו והוא הדרו.

ברם, ברירה כמעט ולא היתה לו. אחרי ככלות הכל, יהודי סוחר הוא, ולאו כל כמיניה להפנות לפתע עורף למסחר ולזנוח, על לא דבר, עִסקת פז כגון זו שנזדמנה לו עתה.

קם, איפוא, רבי יקותיאל באי חשק, נפרד לשלום מחתנו ומבני ביתו, הזהיר ושב והזהיר את בני הבית, לשמור על האברך ועל כבודו כעל בבת עינם, ויצא להפליג בדרכו הרחוקה…

אך יצוא יצא האיש מביתו, נצנצה רוח עִוְעִים באם ובבתה, והחלו שתיהן שוקלות וטרות ומטכסות עצה, כדת מה לעשות ב'בטלנותו' של האברך, אשר היתה להן לזרא.

'עתה העת', אמרו זו לזו, 'בהעדר האב החותן מן הבית תקופה כה ארוכה, להשליט סדר חדש במערכה המשודדה, ולהעמיד את האברך, המרחף בעליונים, בשתי רגליו על פני האדמה!'…

דנו עוד ימים אחדים, בינן לבין עצמן, כיצד לנהוג ובאיזו דרך לנקוט, עד שהיתה דרכן נהירה לפניהן, וגמרו אומר לפתוח במענה רך תחילה.

באותו היום, בשעה ששב רבי ישראל, האברך, כדרכו, מבית המדרש הביתה, לסעוד את לבו קמעה על רגל אחת, הושמעה לפתע בחלל הבית, אנחה כבדה, כזו השוברת חצי גופו של אדם.

לבו הטוב והרחום של האברך הצדיק, כמעט ולא עמד לנוכח אנחה מתייסרת שכזו, והוא מיהר לקפוץ על רגליו כמי שהכישו נחש, כדי לברר את פשר האנחה. להפתעתו, נוכח עד מהרה לדעת, כי אין האנחה נובעת אלא מגרונה של נְוַת ביתו הוא.

מה אירע? שאל האברך בתדהמה ובתמהון.

כאן בא תורם של 'שערי דמעות' להיפתח, וזו החלה מזלגת לפניו מלוא הנחל דמעות מרורות, על רוע מזלה ומר גורלה, שנפלה בחלקו של ביש גדא ולא יוצלח שכמותו, אשר אף אינו מעלה על דעתו לנקוף אצבעו קטנה, כדי להרויח פת לחמו בעמל כפיו.

באותו הרגע, חוורו פניו של האברך כשל בר מינן, וכמעט שלא נפל תחתיו מתעלף.

מ…ה? – שאג מנהמת לבו בקול לא לו – האומנם?! אוי ואבוי! גרמתי צער לנפש מישראל – ואני אנה אני בא?!…

הוא החל סופק על ירך ומורט בשערות ראשו, ולא ידע את נפשו מרוב אימה חשיכה גדולה שנפלה עליו בפתע פתאום. הוא, שכל ימיו נזהר, עד קצה הגבול, שלא לצער שום נפש חיה עלי אדמות – יכשל בציעור גדול שכזה, ועוד בתוככי ביתו!…

נדמה היה לו, כי עולמו חשך עליו באחת, ולא מצא לפניו אף חוט של הצלה להיאחז בו. הוא החל פוסע על פני הבית הלוך ושוב, מנסה לפלס לו במוחו נתיב כל שהוא, כיצד לנהוג במיצר אליו נקלע.

מאידך גיסא, עד שהיה הוא מתלבט כל כך ומתחבט בסִבכו, ניצבה לה האם במחבוא מן הצד, עקבה בשביעות רצון אחרי מבוכתו וסערת נפשו של האברך, והוסיפה נופך של עידוד, ברמיזות ובקריצות, לבתה העושה במלאכה… מיד פתחה הלזו את פיה בבכיות וביללות, והמשיכה לצקת קיתונות של שמן על המדורה שהציתה בקרבו.

לאחר שהתיישב קמעה בדעתו, התייצב האברך על עומדו ואמר:

שמעי! מימי לא ציערתי שום בריה. וגם עתה רחוק אנכי מכוונה כזו, כרחוק מזרח ממערב! איברא, להיענות לדרישתך ולצאת לעסוק במילי דעלמא, הוא דבר שאינו שייך כלל לגבי, יהיה מה, אני מארבע אמות של תורה ועבודה לא אצא! הואיל וכך, אם רצונך בכך, מוכן ומזומן אני לשחרר אותך מצערך וליתן לך גט פיטורין על אתר, ללא שום טענות ומענות, ואף לעזוב את הבית ולצאת בידים ריקות! לא אדרוש מאומה!…

המענה המרעיש והמפתיע, אליו כלל לא פיללה, נפל עליה כרעם ביום בהיר, ורעיוניה נתבלבלו לחלוטין. גם תנועותיה ורמזיה של האם ממקום מחבואה, לא הועילו להשיב לה את תקיפותה אשר היתה לה אך לפני רגעים מספר, והיא נאלמה דום.

משלא הגיעה כל תשובה להצעתו, נענה האברך ואמר רכות:

מבין אני, כי הכרעה קשה לפניך, וזקוקה את מן הסתם לפרק זמן של מחשבה ושיקול הדעת! ניחא, שב אנכי עתה לבית המדרש, אך מיד לכשתבואי לכלל החלטה ותבחרי בדרך הרצויה לך, הנני למלא אחר רצונך ללא כל עיכוב!

עוד נותרו לה, לאם, שבועות אחדים של עמל פה ושל מאמצי שִכנוע נוספים, עד אשר עלה בידה להסב את דעת הבת לדעתה, ולאחר שנִמנו וגמרו, באה זו והודיעה לו לבעלה, כי חפצה היא אכן בספר כריתות…

מבלי להניד עפעף, הביע רבי ישראל את נכונותו למלא אחר מבוקשה, והורה לה לגשת לרב העיר ולקבוע מועד למתן הגט.

הרב, כוסה זיעה קרה בכל גוו, לכששמע במה דברים אמורים. הרעיון, כי מבקשת בתו של רבי יקותיאל, להיפטר בגט פיטורין מאותו כלי יקר שעלה בגורלה, נשמע באזניו כמין חלום בלהות שאינו מתיישב על השכל, והוא החל להפעיל את כל כחו שבפיו כדי להניאה מצעד נואל שכזה.

ואולם, עד מהרה הופיעה גם האם למלא אחרי בתה. וזו, במענה הלשון שבפיה ובחיתוך הדיבור שבשפתיה, החלה ממטירה אש וגפרית, עד כי צללו שתי אזני הרב משמוע. לאחר שהשקיע הרב את כל כחו ואונו בנסיונות שוא, להעביר את מחשבת האם מדעת הבת, נענה והודיע, כי בין כך ובין כך, אין בדעתו לערוך את הגירושין בהעדר האב החותן מן העיר, וכי שׂוּמָה יהיה עליהן להתאזר בסבלנות ולהמתין עד שובו מן הדרך.

מובן מאליו, כי בדיוק את הדבר הזה ביקשה האם החמות למנוע, שכן אדיר היה כל חפצה, ועל כך הלא מבוססת היתה כל מזימתה, לחולל את הדבר דוקא בהעדר בעלה, רבי יקותיאל, מן העיר. לפיכך, השיתה עצות בנפשה, ויעצה לה לבת, להמשיך ולפרוט על מיתרי לבבו הרחום של האברך, כדי שיקום הוא וידרוש מן הרב לקרב את קץ הגירושין בעגלא ובזמן קריב.

שוב נתרגש האברך הצדיק ונתמלא חשש מלצער את הנפש, מיהר כדברה אל בית הרב, וביקש הימנו לערוך את הגט תיכף ומיד.

כיון ששמע הרב את הבקשה יוצאת כבר גם מפיו, וראה את שניהם מרוצים לדבר ללא עוררין, אמר בלבו: התעברות על ריב לא לי למה לי?! וזימן מיד את חברי בית דינו לערוך את הגירושין.

ביום ההוא ארז האברך את טליתו ואת תפיליו, את ספריו ואת מעט מטלטליו, עלה על העגלה אשר הואילה חמותו לשעבר לשכור למענו, ויצא את העיר לשוב ולנסוע לעיר מולדתו ולבית אביו.

על אם הדרך, אצל אחד הפונדקים, עצר העגלון כדי לקנות מספוא ולהאכיל את הסוסים. רבי ישראל, האברך, אשר שקוע היה, כדרכו, בתלמודו, לא מצא כל סיבה להפסיק ממשנתו ולכנוס אל הפונדק פנימה, ונותר, על כן, לשבת בחוץ על העגלה, כשכל מעייניו נתונים בסוגיא שלפניו.

עד שהיו הסוסים ממלאים את כריסם, נכנס בעל העגלה, להבדיל, אל הפונדק כדי ללחלח את גרונו קמעה בכוס של חמין. עוד בטרם היה סיפק בידו למצוא לו פינה נוחה להתיישב בה, מצא לפניו פתאום פנים מוכרות מאוסטראה עירו. לרגע, החלו אישוניו ועפעפיו לרצד, כמו נבעת ממראה עיניו, אך עד מהרה שלט ברוחו והושיט ידו לשלום לבן עירו הנכבד.

'שלום עליכם רבי יקותיאל!' – קרא העגלון בהדרת כבוד.

'או! עליכם השלום בן עירי!' השיב רבי יקותיאל בפנים מאירות – 'נעים לפגוש בבן אוסטראה אחרי פרידה כה ארוכה! עושה אני עתה, בחסדי השם, את דרכי בחזרה הביתה! את מי עוד מבני העיר יש לי הכבוד לפגוש כאן? את מי משכנינו מסיע הינך על עגלתך?'…

א…ה את… את… חתנך לשעבר! פלט בעל העגלה בגמגום. מ…ה – הגביה רבי יקותיאל את קולו – את מ…י? את מי, אמרת?

בעל העגלה, אשר לא השכיל לירד לעומקם של דברים, שב והשמיע את משפטו הקודם באזניו של רבי יקותיאל, אך תוך כדי דיבור ראה לפניו את בן שיחו ברע. חִוָּרוֹן עז השתלט על חזותו של האיש, שפתיו החלו להכחיל ולרטוט ונשימתו נטרפה בגרונו.

'מה אירע לכם, רבי יקותיאל?' – צווח העגלון בחרדה.

'מה פשר הדברים שהינך שׂח?' – השיב לעומתו רבי יקותיאל בשאלה – 'מה זאת אומרת חתני ל-ש-ע-ב-ר?'

'מה?' – תלה בו הלה זוג עינים שואלות – 'כלום אינכם יודעים כי דרשה בתכם וגם קיבלה גט פיטורין מבעלה?!'

שעה ארוכה חלפה, עד שחזר רבי יקותיאל לעשתונותיו וחושיו שבו לאיתנם.

הסכת ושמע! פקד על בעל העגלה בקול מצוה – הן מכיר אנכי היטב את 'סחורתי' אשר על עגלתך. אם בעיונו בתלמודו שקוע הוא, הרי שיכול אתה גם להפליג עמו אל מעבר לים מבלי שיחוש בכך! הואיל וכך, זאת עשה: צא, רתום את הסוסים לעגלתך, ומבלי לדבר אף לא מילה אחת, שוב על עקבותיך וסע בחזרה לאוסטראה! אני אסע בעגלתי אחריך!

כעבד נאמן וצייתן מילא העגלון אחרי מצותו של רבי יקותיאל, ותוך שעה קלה היו שתי העגלות עושות דרכן לאוסטראה, זו אחר זו…

עם בואם העירה, מיהר רבי יקותיאל להיכנס לביתו, ומבלי להרבות בהקדמות, פתח להשמיע את מדברותיו ברמה, עד כי נעו אמות הסיפים. הוא נשא משלו באזני האם ובתה, על אותו כפרי נבער מדעת, שמצא צרור של מרגליות בין זרעוני התירס אשר עמד לזרוע בשדהו. משבדק את הצרור והבין, כי לא יצליח לגדל ממנו את הגידול החביב עליו, נטלו והשליכו אל תוך אמת המים…

אמרו, כי באותה שעה היה קולו של רבי יקותיאל הולך מסוף העיר ועד סופה, והיתה אוסטראה כולה כמרקחה.

כיון שהושתקה האם שהסיתה, שוב לא נדרש מן האב כל מאמץ כדי להניא את הבת משטותה ולהביאה לכלל חרטה. נותר רק הצורך לקבל את הסכמת האברך, לשוב שנית ולקדשה. אך גם כאן לא נכונה לו לרבי יקותיאל מלאכה קשה מדאי:

רק נוכח האברך הצדיק, בצערו של רבי יקותיאל, מיד שכח את כל העלבון והצער שגרמה לו בתו אך זה לא מכבר, ניאות על אתר למחול הכל ולשוב לשאתה, ובלבד שלא יהא הוא גורם, חלילה וחס, צער כל שהוא לנפש אדם…

עד מהרה שב ונבנה הבית הנאמן בישראל, ושוב לא העז שום שטן שבעולם לנסות לערער את המשכן השאנן. רבי ישראל ישב כל ימיו על התורה ועל העבודה, בקדושה, בטהרה, בענוה, בשמחה, בשלום ובשלוה, ועלה והתעלה בכל המעלות שמנו חכמים בלומדי התורה.

כשקבע הצדיק הקדוש, רבי פינחס מקוריץ, את מקום מושבו באוסטראה, דבק בו רבי ישראל, חתנו של רבי יקותיאל, והיה לאחד המסתופפים בצילו והמתלוננים בצל קורת בית מדרשו.

על גדולתו ועל מעלותיו של רבי ישראל, כמו על גאונותו בתורה ועל מדרגותיו בעבודת ה', חיפתה ענוה מופלאה, אשר כיסתה הרבה טפחים מאישיותו והותירתם בהסתר ובצִנעה מעין רואים. אמנם, מעיניו הטהורות של רבי פינחס, לא נעלם דבר, ונהירים היו לו כל אותם אוצרות של יקר, שטומן היה בחובו אותו האיש הנחבא אל הכלים.

משמלאו ימיו של רבי ישראל והגיעה שעתו להיפטר מן העולם, נכנס אצלו הצדיק הקדוש, רבי פינחס, וביקש הימנו 'תקיעת כף', שיבוא אליו לאחר פטירתו ויגלה לו את מהלך פטירתו מן העולם הזה וביאתו למקומו בעולם העליון. נענה רבי ישראל, ותקע לרבו כף על הדבר הזה.

לא יצאו ימים מרובים, ונגלה רבי ישראל מעולמו העליון לפני הצדיק הקדוש מקוריץ, לספר לו את אשר אירע עמו בעלותו לעולם שכולו טוב, וכה היה סיפורו:

הואיל ונזהר היה כל ימי חייו, שלא לצער, חלילה, שום נפש ובריה על פני האדמה, נהגו אף עמו מן השמים כך, ובשעת יציאת נשמתו, יצאה בת קול והכריזה, כי פטירתו מן העולם תהיה בשופי ובנחת ללא שום צער!

ואכן, כך היה. כל העת לא הרגיש בכלל כי נפשו נפרדה מגופו, ורק בשעה שהתייצב לפני בית דין של מעלה, הבין כי נפטר כבר מן העולם הזה…

משפטו בבית הדין של מעלה, לא ארך זמן רב, ועד מהרה נענו כולם פה אחד ופסקו לו גן עדן.

כאשר החלה פמליא של מלאכים מוליכה אותו אחר כבוד למקומו שבגן עדן, יצא לפתע כרוז והכריז, כי נגזרו עליו שנים עשר חדשים בגיהנם.

נִענע רבי ישראל בראשו, קיבל עליו את הדין באהבה, והמשיך צועד בעקבות הפמליא המוליכה אותו.

פתאום, נשמע כרוז אחר, כי הפחיתו לו את העונש לאחד עשר חודש.

גם הפעם נִענע רבי ישראל בראשו, קיבל עליו באהבה והמשיך לצעוד.

כך הלכו הכרוזים ונשמעו פעם אחר פעם, כשמדי הכרזה מופחת עונשו והולך, עד אשר עמד על חדשיים ימים בלבד.

עתה, פנו אליו המלאכים המוליכים אותו, ושאלוהו בפליאה לפשר שתיקתו עד כה.

הן שמעת במו אזניך, כיצד זיכו אותך בבית הדין ופסקו לך גן עדן – למה זה, אם כן, אינך תמה ושואל לפשר חדשי הגיהנם שנגזרו עליך לפתע לאחר מכן?

השיב להם רבי ישראל: מה זאת אומרת לתמוה ולשאול? והלא עולם האמת הוא פה, והדין – בוודאי דין אמת. מה משנה לי, אם כן, טעם העונש וסיבתו?!

נענו המלאכים ואמרו לו: תדע, כי לאחר שיצאנו להוליכך למקומך בגן העדן, הגיע מקטרג אחד לפני בית הדין וטען, כי לגודל ענוותנותך והצטנעותך מעין הבריות, נוהגים היו בני אוסטראה לכנותך בתואר 'רב' ותו לא, כלומר: 'רבי ישראל'. פעם אחת, חלפה, במחשבתך מחשבה לאמר: אילו ידעו בני מתא את היקף ידיעותי בתורה, כי אז ללא ספק היו מתארים אותי בתואר 'מורה־מורינו'!… מחשבה זו, לפי גודל ערך מעלתך, נחשבה לך לעוון ולפגם, ובגינה נגזרו עליך אותם ירחי גיהנם ששמעת! ואולם, מכיון שקיבלת עליך דין שמים באהבה, ולא הִרהרת ולא כלום אחרי מדותיו של הקדוש ברוך הוא, הלך עונשך ופחת בהדרגה, עד אשר עתה, הננו לבשרך, כי גם את החדשיים האחרונים כבר ביטלו ממך, והינך מובל כעת היישר למקומך בגן עדן!…

עד כאן סיפר רבי ישראל את סיפורו מן העולם העליון, לפני רבו הצדיק והקדוש, רבי פינחס מקוריץ, ובסיימו, נטל רשות ושב לו למקומו, ליהנות מזיו השכינה.

עליו ועל שכמותו תנו רבנן (יומא כג.): הנעלבין ואינן עולבין, שומעים חרפתן ואינן משיבין, עושין באהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו!" (שופטים ה, לא).

[8] ולא בפירוש של היפך השלילה, 'חי – הוא לא מת'.

[9] כתב הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק זיע"א (אשר בנחל, חלק קא – עמוד רצג) ליהודי אחד, וז"ל:

אתה צריך להבין, כי אשה צריכה הרבה תשומת לב, ורבי נחמן מברסלב אומר (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה רב) שהנשים מאוד מקפידות על הכבוד שלהן, ולכן הבעל צריך להיות חכם, ולתת הרבה כבוד לאשה וכו', והעיקר המון אהבה, זה טבע הבריא של אשה, שבעלה צריך לפנק אותה, ולתת לה המון המון תשומת לב וחיזוק, ומחמאות, וככל שהבעל עושה את זה, אזי הוא מצליח עם אשתו, כך הקדוש ברוך הוא ברא את העולם, שטבע של האשה שהיא צריכה רק פינוק, ורק מחמאות… עיי"ש באורך.

[10] כל מי שעבר אי פעם על פתח בית המדרש יודע כמה משקל נתנה התורה לאנחה של אלמנה, ואיזו חשיבות הקנתה לחיוכה… ובענין זה (בענין האנחה) סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זיע"א (הובא בספר להגיד – דברים עמוד 322, לגאון רבי יעקב אריה אריאל שליט"א), וז"ל:

באחד הספרים שיצאו לאור בירושלים עיר הקודש מספרים בני המחבר על אביהם עובדא, מעשה שהיה.

אבא, היה ירא שמים מאוד, ושימש כשוחט בעיירה. ויהי היום, בוקר אחד, ותיפעם רוחו, סיפר לבני הבית על חלום נורא שחלם:

חלמתי כי סיימתי את חיי, והנה אני מגיע למשפט לפני בית דין של מעלה.

במקום ניצב מלאך חבלה וטענתו בפיו, כי הוא נברא מעבירה שעשיתי. וכי אין לוותר עליה – עבירה? ומה היא?

בערב שבת קודש בעודי עוסק בהכנות לשבת, באה אלי אלמנה ובקשתה בפיה: עדיין לא בישלתי לשבת, רק עכשיו השגתי עוף אחד, אבקש שתבוא לשוחטו. השבתי לה כי הסתיים זמן השחיטה, כמו כן אני טרוד לקראת שבת, עדיין לא הלכתי לבית המרחץ וכו', לכן אין לי אפשרות לשחוט לה! (כמי שאומר, השבת תאכלו מאכלי חלב) ולא שחטתי.

מעבירה זו נברא מלאך דין קשה. והוא תבע שיענישו אותי.

פסקו בבית דין: כיבוס וטיהור בגיהנם שלשים יום, או לחזור לעולם הזה ושם לתקן את העבירה. ביקשתי לסבול גיהנם העיקר לא לשוב לעולם. הובילו אותי לגיהנם וככל שהתקרבתי הרגשתי חום רב ונורא עד שלא הייתי מסוגל לעמוד בו – צער רב. ביקשתי בתחנונים לשוב לבית הדין ולבחור בברירה השניה.

אני בחלומי מתחנן למלאך. המלאך מיאן.

התחננתי עוד, עד שניאות להשיבני לפני בית דין של מעלה.

אמרתי לפני בית הדין כי אני חוזר בי, ובוחר לרדת לעולם הזה. הסכימו אתי, אבל יצאה הוראה להעניש את המלאך, מדוע? כיון שלא מילא את שליחותו כהוגן, 'מי הרשה לך להשיבו?! השבת אותו ללא ציווי'. הענישו אותו במכת שוט אש – פולסא דנורא. הזדעזעתי מאוד מהעונש שביקשו להעניש אותו ותוך כדי הפחד וזעזוע של מכת אש צולבת, התעוררתי.

עד כאן החלום.

ותיפעם רוחו.

הוא התיישב לבדוק את ימי חייו עד הנה, ולא נזכר במקרה שהיה לו עם אלמנה (אך 'איני זוכר' אינה ראיה, כיון שבהחלט יכול להיות ששכח, אולי הפטיר פעם ברחוב תשובה מתחמקת לאלמנה, המשיך לדרכו ואפילו לא מודע לצער שגרם לה, מנין שיזכור). ישב שוב וניסה בכל זאת, להעלות על דף את פירוט כל חייו כשוחט, לא מצא בעצמו שום פגם בתפקידו כשוחט (כי אכן היה ירא שמים). חישב לעצמו שבועות וחדשים לאחור, והגיע למסקנא כי תמיד התייחס כראוי לבקשות אנשים, יהיה מי שיהיה, וקל וחומר לאלמנות. בצר לו נכנס לרב העיר. הרב שמע את כל הפרטים והרגיע את רוחו:

אם אכן לא קרה לך כדבר הזה, מה לך כי תדאג?!

כיון שרוחו עדיין לא שבה אליו, הלך לדפוק על פתחי חכמים וצדיקים. הכל אמרו לו, כי אם אינו זוכר מעשה כזה, מסתבר שמדובר בחלום של דברים בטלים.

ברבות הימים, אט אט רוחו שבה אליו, הוא נרגע, ודבר החלום החל להישכח מתודעתו.

חלפו שנים רבות – כעשרים שנה. והחלום נשכח כליל.

ויהי ערב שבת קודש אחד. בדרכו למקוה, הלכה למולו אלמנה ובידיה עוף. 'אין לי עוף לשבת, בבקשה תשחט לי את העוף הזה'.

סיימתי את כל השחיטות, בשעות הבוקר המוקדמות, עכשיו ממש אין לי זמן – השיב בהתנצלות רבתי – אני טרוד מאוד. והמשיך בדרכו, והתיק בידו – לטבול במקוה לכבוד שבת.

הוא שב מהמקוה, הכין את שאר ענייני הבית. השבת התקרבה. הוא יצא לבית הכנסת לאמירת שיר השירים וקבלת שבת, כדרכו בדביקות.

התפלל מעריב ושב לביתו. שורר 'שלום עליכם מלאכי השרת', התיישב ליד השולחן למזוג יין, ולפתע…

ולפתע ניתר ממקומו בצווחה: הוי! הוי! אוי! אוי, וי! הוא נזכר בחלום. הבהלה שאחזה אותו היתה איומה, אהה! אהה! גנח ופרשׂ את ידיו בחרדה, וי, וי, ונפל מתעלף. העירו אותו.

הוא אזר כחות וביקש מבני ביתו: מהרו לשלוח לאלמנה פלונית, מגש עם דגים, מגש עם בשר, כפי יכולתנו! אחריהם הלך גם הוא לפייס את האלמנה.

היא מחלה לו בלב שלם, וגם אכלה מהמטעמים ששלחו לה.

רוחו שבה אליו. שב לביתו קידש על היין בקול אדיר של התרגשות: 'יום הששי ויכולו השמים והארץ'! דמעות של שמחה וקדושת שבת התערבבו יחד ונפלו לתוך הגביע. אחר כך סעד את סעודתו. בירך ברכת המזון בשמחה ובהודאה לה'. והלך לישון.

בבוקר לא ניעור. הוא השיב את נשמתו לבוראו. עם תיקון מעשהו.

בהלווייתו שהתקיימה במוצאי שבת, הילכה השמועה הנ"ל בין המלוים, ובספר שיצא לאור לעילוי נשמתו, הסכימו בניו לספר את המעשה כצורתו…

[11] דעת חכמה ומוסר (חלק ג – עמוד מח).

[12] וגם בזה ישנן מדרגות על גבי מדרגות, כאשר הנמוכה שבהן, הוא הפחד מפני העונש… והעליונה שבהן, הוא הפחד מלהפסיד את קשר האהבה עם הבורא!

[13] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, ויקהל – מאמר יב), וז"ל:

תורתנו הקדושה היא תורה נצחית הנוהגת תמיד ובכל זמן. וגם פרשיות המשכן – נוהגות תמיד, גם בימינו. והרבה נכתב על כך. ואנו נתמקד ב'אש' שהיתה יורדת על מזבח הנחושת ושורפת את הבהמות שהיו קרבות על גביו.

ה'פעולה' הזו רומזת לנו לשרוף באש של יראת שמים את כל המחשבות הזרות וההרהורים הרעים שמתגנבים למוחנו כפעם בפעם, ולא להניח להם להתעכב שם.

עלינו לדעת כי גדול כחו של הרהור רע לפגום בנשמה עד כי אמרו חז"ל (יומא כט.) שהרהורי עבירה קשים מעבירה. ועל כן 'הרהור' אותיות 'הר והר', לרמוז שהרהור רע יוצר בין האדם לקונו מחיצה גבוהה כשני הרים גבוהים העומדים זה על גב זה, ומונעת ממנו את כל השפע האלקי.

עלינו לדעת שהשכינה שורה על האדם לפי קדושת המחשבה שלו. ומי שחלילה אינו שומר על מוחו מפני מחשבות רעות, אותן מחשבות מצמקות את כל כחות הקדושה שבו עד לאפס ממש. לכן אדם צריך להישמר במשך כל חייו שלא תתעכב במוחו מחשבה רעה אפילו פעם אחת.

והעצה הטובה, הבדוקה והמנוסה ביותר להנצל ממחשבות והרהורים רעים היא, להעסיק את המוח כמה שיותר במחשבות קדושות של דברי תורה ויראת שמים ולא להניח למוח להיות פנוי ולעסוק בדברים בטלים, כלשונו הטהורה של הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה – פכ"ב הכ"א): 'שאין מחשבת העריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה'.

ומבואר במדרש (רבי תנחומא, פרשת תרומה – אות י) ש'מזבח' – ראשי תיבות: מחילה, זכות, ברכה, חיים. וכמו כן אדם ששומר היטב על מחשבתו שתמיד תהיה זכה וברה, זוכה שכל עוונותיו נמחלים לו ('מחילה'), וסימנך: 'מחשבה' – ראשי תיבות: 'מחוק ברחמיך הרבים שטרי חובותינו'. וכן זוכה שגם אם חלילה נמצא הוא בשמים בכף חובה מיד מעבירים אותו לכף זכות ('זכות'). וכן זוכה שהקב"ה שולח ברכה גדולה בכל מעשה ידיו ('ברכה'). וכן זוכה שימשיכו לו מהשמים חיים ארוכים ('חיים').

[14] דפיקות חלושות נשמעו בפתח הדלת. הדלת נפתחה, ואל תוך חדרו של הגה"ק רבי יהושע לייב דיסקין, נכנסו אם ובתה ופרצו בבכי מר… וסיפרו שבעלה של הבת מתעלם ממנה ולא מדבר עמה כלל…

שמע זאת רבי יהושע לייב והצטער ביותר. הוא שלח לקרוא לבעל, ובמכוון קרא לו לשעה שהוא עומד לסעוד את סעודתו. הבעל, כמובן, הגיע אל הרב כשהוא לא מעט מבוהל, וידוע היה שמי שעמד לפניו היה מתמלא פחד ורעדה. בהיכנסו אמר: 'שלום עליך רבי ומורי', אבל הרב לא ענה לו, השאיר אותו עומד, נטל את ידיו ובירך, התחיל בסעודתו והמשיך בה, כשהוא שותק…

וכמובן, הבעל הרגיש רע מאוד, למה הרב מתעלם ממני…

רבי יהושע לייב סיים את סעודתו, בירך ברכת המזון, וגם אז לא אמר לו דבר, ורק כעבור מספר דקות אמר לו: אתה יכול כבר ללכת…

עתה הבין הבעל אל מה רמז לו הרב בשתיקתו, וכמובן שמני אז שינה את מנהגו והחל לדבר עם אשתו… (המשגיח דקמניץ – עמוד 231).

[15] היכל הברכה – חלק 'אוצר החיים' (על הפסוק: 'לא תונו') להגה"ק הרב יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקאמרנא זיע"א.

[16] וזה לשון הנתיב מצותיך (נתיב היחוד, שביל ד – אות ד): 'וכשגוברין מעשה הרשעים, נסתלק האור המאיר לבת עין, ונאמר: "ותכהין עיניו" (בראשית כז, א), ואז: "עיניו כיונים" (שיר השירים ה, יב), דְּעָֽבְדִין אונאה לבני נשא, שסוברין שהעולם הפקר, שאין רואין השגחתו יתברך, ועל ידי זה עושין כל הרעות'…

[17] מה הוא הכח המניע והמדרבן, כיצד ייטיב עם עצמו ויעזור לעצמו להיחלץ משפל מצבו, רק על ידי שיכניס בתוכו יראת שמים. אם אדם חי בלא יראה, חסרה לו הנקודה הפנימית שתעורר את כח הממשלה על עצמו הנטוע בו. למה ישתדל לחיות היפך מטבעו, למה לא ילך לפי ראות עיניו ונטיית לבו, למה לו להתאמץ אם הוא יכל לחיות בנוחיות ובקלות. אבל כאשר תכנס בו היראה ותאיר את נשמתו, אזי הממשלה באבריו ובכחותיו תהיה לו דבר טבעי וקל… (שיחות חכמה ומוסר – חלק א עמוד רפא, לגאון הרב דוד קראנגלאס).