כ' בחשוון ה'תרכ"א – ב' בניסן ה'תר"פ (1861-1920)

חלום נורא הוד חלמה הרבנית רבקה שניאורסון, אשת רבי שמואל שניאורסון מחב"ד. בחלומה התגלו אליה אימה וסבה – האדמו"ר האמצעי רבי דובער, ואב-סבה – בעל התניא. הם הורו לה לכתוב ספר תורה, וברכו אותה בבן טוב.

היה זה בחודש כסליו תר"כ, ואכן בט"ו בשבט החלה מלאכת הקודש של כתיבת ספר התורה בסתר ובהידור על עורות בהמות שחוטות כדין.

ספר התורה היה מוכן בסוף השנה, והנה – ביום כ' בחודש חשוון, כשנה לאחר החלום – נולד בשעה טובה הבן שיועד לגדולות עוד מבטן ומהריון. בהגיע היום השמיני להולדתו, ראו שאין אפשרות למולו, לכן דחו את הברית.

רק בחג החנוכה, בהיות התינוק כבן חודש ימים הוכנס בבריתו של אברהם אבינו ונקרא על שם שני סביו "שלום דובער", אשר לימים נודע כרבנו שלום דובער שניאורסון, האדמו"ר החמישי בשושלת חסידות חב"ד המעטירה.

ראשית דרכו

ממש מינקות גדל רבנו על ברכי סבו ה"צמח צדק" בליובאוויטש, ובלט בנועם הליכותיו, בהתמדתו וביראת השמים הטהורה שלו. ה"צמח צדק" הטביע את שמו רש"ב, וכך כונה מילדות ועד אחרית.

כשהיה רבנו בן 3 שנים, החל ללמוד ב"חדר" – בבית מדרשו של ה"צמח צדק". יחד עם אחיו הגדול רבי שניאור זלמן אהרן היה לומד עם ה"צמח צדק", ושעות ארוכות שהה בביתו.

פעם אחת, בהיות רבנו כבן ארבע שנים, הגיע דודו רבי יוסף יצחק לבית אביו עם ביתו שטערנא שרה. בהזדמנות זו אמר ה"צמח צדק" ששני הילדים הרכים עתידים להיות חתן וכלה, וכדבריו עשו שני האחים רבי שמואל ורבי יוסף יצחק: תוך זמן קצר סיכמו את ענייני השידוך וכתבו שטר "תנאים". החתונה נקבעה לעשר שנים מאוחר יותר, ומתוך אמונה בביאת המשיח תוכננה להיערך בעיר הקודש ירושלים.

רבנו המשיך בינתיים ללמוד ולהתעלות בתורה אצל אביו וסבו. כשהיה כבן 8 שנים, נפטר סבו ה"צמח צדק" ובנו רבי שמואל ירש את מקומו בהנהגת החסידים. מאז החל ללמד את בנו את פנימיות החסידות וצירף אותו לשמוע את מאמריו. עוד לפני הגיעו למצוות היה רבנו בקיא בתורה, נביאים וכתובים, ש"ס ושולחן ערוך, עד שאביו כתב עליו ב"ספר השיחות": "בני רש"ב לא היה נער אף פעם, עוד בנעוריו היה ירא שמים ומסודר ויגע כל כך, שהנהגתו תהיה בדרכי החסידות, ולקראת הבר מצווה שלו היה לחסיד בעל עבודה מסודרת".

סולם העלייה

כשהיה רבנו בן 14 מונה לכתוב "הנחות" – תיעודים וסיכומים למאמרי אביו, ובינתיים התקרב מועד נישואיו המתוכנן מימים ימימה. בתקופה זו נבחן רבנו בתורה ובהלכה על מנת לקבל סמיכה לרבנות לקראת חתונתו, כפי הנהוג במשפחה.

במוצאי שבת י"א באלול תרל"ה נישא רבנו כמתוכנן לבת דודו שטערנא שרה. החתונה התקיימה בעיר מגורי הכלה – מאוורוטש, על כן נבצר מרבי שמואל אבי החתן להשתתף בה עקב מצב בריאותו שלא אפשר את נסיעתו. כשיצא רבנו עם אימו ומשפחתו לדרך, ליווהו אביו בתחילת הדרך, ואילו בשמחה השתתף מרחוק – בנושאו מאמרי חסידות רבים בזה אחר זה בכל ימי שבע הברכות בהם התעכבו בני הזוג לצד הורי הכלה.

זמן קצר לאחר נישואיו חזר רבנו לליובאוויטש, שם הורה אביו לרבי שמואל בצלאל שעפטיל – הרשב"ץ להדריכו בתורת החסידות. עד מהרה נודע רבנו כ"עובד", בהיותו עובד ה' מופלא באהבה וביראה.

על כס ההנהגה

כבר כשהיה רבנו כבן 20 שנה, החל לעמוד לצד אביו בפעילותו למען הכלל, בתקופה בה התחוללו במקומות רבים פרעות נגד יהודים ברוסיה.

זמן לא רב לאחר מכן, בחודש תשרי תרמ"ג, נפטר אדמו"ר מהר"ש והוא כבן 48 שנים, בעוד בנו ממשיכו רבנו היה כבן 21 שנים בלבד. על אף בקשותיהם של החסידים סרב רבנו לעלות על כס ההנהגה, באומרו שאחיו הגדול רבי שניאור זלמן אהרן ראוי ממנו לתפקיד. עם זאת, לא נמנע מלומר "מאמרים" כדרך האדמו"רים, אך על כיסא אביו לא ישב.

בנוסף, בשנים אלו מצב בריאותו לא היה כה טוב, מספר פעמים נפל למשכב או נסע למשך מספר פעמים לרופאים ולערי מרפא. פעם אף אמר לו רופא במוסקבה שאין תקווה להחלמתו וימיו ספורים, אך בניגוד לדבריו על אף חולשת גופו של רבנו, האריך עוד שנים רבות.

רק כ-15 שנה לאחר פטירת אביו, כאשר עקר רבי שניאור זלמן אהרן מליובאוויטש והעביר מושבו לויטבסק, רק אז החל רבנו להתפלל במקום השמור לאביו, לקבל אליו חסידים ולענות לשאלות שנשלחו אליו, וכך קיבל עליו את הנשיאות ונעשה לאדמו"ר החמישי לבית חב"ד.

כשנה קודם לכן, בשנת תרנ"ב, התקיים "גירוש יהודי מוסקבה", וכעת כשעמד בראש הקהל פנה רבנו לפעול לסייע למגורשים רבים למצוא מקום חדש ולהתבסס בו. גם לחיילים יהודיים בצבא הצאר דאג רבנו – הוא שלח להם תשמישי קדושה וצורכי חג, לבל יינתקו משורשם.

במקביל לפעילות הציבורית המשיך רבנו להנהיג את חסידיו בתורה ובחסידות. מאמריו העמוקים, העשירים והמקיפים אשר נאמרו בפני חסידיו – הקנו לו את הכינוי "הרמב"ם של חסידות חב"ד", ולעומת זאת גם את פשוטי העם לא נטש רבנו ונשא עבורם מאמרים השווים לכל נפש.

גולת הכותרת של הנהגתו הייתה ישיבת "תומכי תמימים". בשנת תרנ"ז נישא רבי יוסף יצחק, בנו יחידו של רבנו לרבנית נחמה דינה, נינת ה"צמח צדק" מבנו רבי ישראל נח.

כבר בימי ה"שבע ברכות" בחר רבנו עשרה בחורים ובהם בנו החתן, לייסד את הישיבה בליובאוויטש. בישיבה עסקו התלמידים לצד לימוד התורה גם בלימוד חסידות, ובהמשך גם למעין "שלוחים" של רבנו בחיזוק חומות הדת בכל האזור. מבין שורות הישיבה שכבר למדו בה בחורים רבים, היו בחורים בעלי זיכרון חזק שכונו ה"חוזרים", ותפקידם היה לחזור על שיחותיו ומאמריו של רבנו בדיוק רב ולשחזרם במוצאי השבת כדי להעלותם על הכתב. כתבים אלו הודפסו והופצו, וכך יכלו החסידים שבכל מקום לעיין בדברי רבנו.

מלבד זאת שלח רבנו מתלמידיו גם לחזק יהודים וללמדם תורה במקומות רחוקים ומנותקים בחבל הקווקז, בבוכרה ובגרוזיה.

בדור הבא של הישיבה כאשר אסרו הקומוניזם הפצת יהדות ושמירת מצוות, יצאו תלמידי הישיבה לכל רחבי המדינה ללמד יהדות בסתר, לסייע בצורכי מצווה בניגוד לחוק, תוך הסתכנות ובמסירות נפש גדולה.

כך הקדיש רבנו את כל זמנו למען הציבור, בין בענייני רוח ובין בענייני גשם. בשנת תרס"ב שידל רבנו את הארגון יק"א המסייע להתיישבות יהודית, להקים מפעל בו יועסקו יהודים למחייתם. ואכן בשיתוף עם האחים התעשיינים פוליאקוב – הוקם בעיר דוברובנה בית חרושת לבדים, שבו עבדו אלפי יהודים.

גם בעניין לימוד התורה והחינוך הטהור נדרש רבנו לפעול, מול המשכילים ומול השלטונות, בשיתוף פעולה הן עם אדמו"רים ובין עם רבנים מפולין כמו רבי חיים מבריסק, רבי חיים עוזר גורודזי'נסקי והחפץ חיים.

בשנים אלו העמידו השלטונות מטעמם רבנים מלומדים, אשל לעיתים כלל לא שמרו תורה ומצוות. רבנים אלו היו אחראים על עניינים מנהליים בהם טמון חלק רב משמירת כרם בית ישראל בטהרתו כמו – נישואין, גירושין, גיורים וכד'.

בשנת תרס"ה התאספו בווילנה גדולי הרבנים עם נציגי השלטון, כדי לדון כיצד יוכלו לכהן במשרות אלו רבנים אמיתיים, כאשר נדרש מהם להיות בעלי השכלה. כאשר הציעו אנשי הממשל לדרוש הרבנים לרכוש השכלה, נשא רבנו נאום חוצב להבות אש בו קרא "

…אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו!" ונקט את עמדתו שאין לחייב את הרבנים בשום ידע מלבד ידיעת התורה.

בנאומו שכנע גם את המתונים שברבנים בעמדתו, ולבסוף הוחלט שרק קראיה וכתיבה ברוסית ידרשו הרבנים לדעת, מבלי שיחייבו אותם לרכוש מקצוע.

בשנת תרע"א, עת התקיים "משפט בייליס" נגד הסוחר היהודי מנחם מנדל ביייס שהואשם ברצח נער נוצרי, שוב חברו רבנים רבים וביניהם רבנו, לסייע ככל הניתן בשתדלנות ובעצה.

בעניין ארץ ישראל היה רבנו נחרץ בדעתו ובהתנגדותו לציונות החילונית, כפי שכתב במאמר בספר "אור לישרים": "ואם חס וחלילה יעלה בידם להחזיק בארץ כמו שמדמים בנפשם, יטמאו וישקצו אותם בשיקוציהם ומעלליהם הרעים, ויאריכו בזה את אורך הגלות".

לעומת זאת, לא נמנע כלל מלחזק את היושבים בארץ הקודש שלא ביישובים ציוניים, ואף שלח שבעה מבחירי תלמידיו עם הרב שלמה זלמן הבלין להקים בחברון את הישיבה "תורת אמת".

בין השנים תרע"ד לתרע"ו התחוללה באירופה מלחמת העולם הראשונה, והפליטים הרבים מפולין ומליטא הביאו לפתחו של רבנו צרכים מרובים. רבנו ייסד עבורם חדרים, פעל לפטור את הרבנים מחובת הגיוס לצבא, והקים מקוואות עבור היישובים היהודיים. נודעה מאז תקנתו של רבנו בדבר בניית בור על גבי בור עבור מקווה, כך שיוכלו לחמם את המים אף במקוה כשר כהלכה.

משהתקרבה החזית לליובאוויטש, לא חפץ רבנו להיות תחת שלטון הגרמנים נציגי ההשכלה, על כן עזב את עיירתו ועבר לעיר רוסטוב.

חיבוריו

למרות שאלפים רבים משיחותיו ומאמריו של רבנו הועלו על הכתב, הוא עצמו לא עסק בהדפסתם בחייו, מלבד כמה קונטרסים שהוציא לאור בעצמו.

צאצאיו ותלמידיו אחריו הם אלו שהביאו את תורתו העצומה לדפוס, ובידינו ספרים רבים מכתבים אלו. העצום שבהם הוא "ספר המאמרים", שזהו בעצם שמם של 29 כרכים על פי סדר השנים, שישה כרכים של "אגרות הקודש", "תורת שלום" – שלושה כרכים של שאלות תשובות מהתוועדויותיו של רבנו, ועוד מספר קונטרסים מופלאים, כמו "חנוך לנער", "קונטרס התםפילה" ו"קונטרס העבודה", "עץ החיים" ועוד.

גם ניגונים מרבנו נשתמרו בידינו מדור לדור – ניגון מן המיצר, ניגון ברכות וניגון פסוקים לזמן תקיעות שופר, ניגון רוסטוב ועוד.

בא השמש

משהתקרב רבנו לגיל זקנה, התחוללה מלחמת אזרחים ברוסיה, בעת שמרדו המהפכנים הבולשביקים בשלטון הצארי. בשנת תר"פ כבשו הבולשביקים את רוסטוב – מקום מושבו של רבנו, והדרכים אליה הפכו למסוכנות. רבנו הורה אז לכל החסידים שימנעו מלהגיע אליו בשל הסכנה. כעת התקיימו התפילות והמאמרים בנוכחות אנשים מעטים.

רבנו היה אז כבן 60, וגופו שהיה חלש לאורך כל השנים נחלש אף יותר. בחודש אדר נפל רבנו למשכב, והוא אמר לבנו יחידו רבי יוסף יצחק: "אני עולה השמיימה, ואת הכתבים אני משאיר לכם".

ואכן, בתחילת חודש ניסן הורע מצבו, ומוצאי שבת ראש חודש ניסן תר"פ, עלתה נשמתו בסערה השמיימה וגופו הטהור נטמן בבית העלמין ברוסטוב.

לאחר לכתו, התמנה בנו לממשיך דרכו, וכינויו הנודע הוא "אדמו"ר הריי"צ", ואילו מורשתו בעניין מסירות נפש להפצת תורה הפכה לאחד מיסודותיה של חסידות חב"ד עד ימינו אנו.

מורשתו בידינו

מצעירותו נודע רבנו כ"עובד", בהיותו סמל ומופת לדבקות עצומה בה' ולשבירת המידות ותאוות הגוף.

בעניין זה מביא את דברו אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א בספר "אמרי נועם":

'כאשר משתמשים בענייני העולם הזה לצורך עבודת ה', ועל דרך משל – כשאדם אוכל מאכל ערב או ישן מספר שעות כדי שיהיה לו כוח וישוב הדעת לעבוד את הקב"ה וללמוד את תורתו הקדושה, וכן כשהוא עובד או עוסק במסחר כדי שיוכל לפרנס את משפחתו ולגדל את ילדיו לתורה ולמצוות ובכדי לתת צדקה מכספו ביד רחבה, וכל כיו"ב בשאר עניני העולם הזה – החלק הטוב שמעורב באותו מאכל או באותו מעשה מתברר ונבדל מהחלק הרע שבו, ועולה לה' כעולה וכקרבן ונכלל בקדושה.

אולם כאשר אדם משתמש בענייני העולם הזה רק כדי למלא את רצון הגוף וחפצו ותאוותו, וכוונתו אינה לשם שמים כדי לעבוד את ה', כגון שהוא בזוללי בשר וסובאי יין כדי למלא את תאוות גופו, החיות שבאותם מאכלים שאכל או באותם מעשים שעשה יורדת מטה מטה ונכללת בקליפות הטמאות עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו.

וכל עניין עונש "חיבוט הקבר" הנזכר בדברי חז"ל אשר לאחר פטירת האדם באים מלאכי חבלה לקברו וחובטים אותו חבטות איומות עד שמתפרק כל גופו וכו' וכו', זהו בכדי לטהר את גופו ולנקותו מאותה טומאה שדבקה בו על ידי הנאותיו ממותרות ומנעמי העולם הזה ותענוגיו שלא לצורך עבודת ה' אלא רק כדי למלא את תאוותיו.

ולכן כותב הרבי הרש"ב באחד ממאמריו: "חסידים הקודמים עשו הסכם בנפשם שכל דבר המותר, אך שיש לו איזה רצון וחמדת הלב לזה – לא יעשנו, ועל ידי זה נעשה שבירת התאווה".'