ראשית דרכו

שישה אחים גדלו בבית משפחת וייסבלום שבעיירה לופוחיי שבליטא. רובם ככולם היו ברבת הימים לגדולי תורה וחסידות, אך הנודעים שבהם היו רבי זושא ואחיו הצעיר רבי אלימלך – רבנו בעל ה"נועם אלימלך" מליז'נסק.

כשהיה רבנו ילד צעיר, השקיע את רוב זמנו וכוחו בלימוד, עד שכבר בהיותו נער שלחוהו הוריו לישיבה בטיקטין, ללמוד אצל רבי מאיר הלוי הורוביץ – מהר"ם טיקטין, סבם של רבי פנחס הורוביץ "בעל ההפלאה" ואחיו רבי שמעלקא מניקלשבורג.

סולם העלייה

לאחר שהיה רבנו למדן וידען בתורה, החל ללמוד את תורת הנסתר. לאחר מספר שנים בטיקטין, עבר רבנו ללמוד בעיר רובנה עם אחיו רבי זושא, אצל רבי חנינא ליפא מחמלניק, תלמיד הבעל שם טוב.

כך עלו שני "האחים הקדושים" והתעלו בתורה, עד שהחל רבנו להבחין שאחיו המתמיד נעדר לעיתים מבית המדרש ותחת זאת יוצא ליערות. מששאל אותו רבנו לפשר הדבר, סיפר לו רבי זושא על התקרבותו לרבי דב בער – המגיד ממעזריטש, ועל הנהגותיו החדשות בסיגופים, תעניותיו והתבודדויותיו.

בהשפעתו, החל רבנו גם הוא להתקרב למגיד, עד שנעשה לאחד הבולטים שבחבורת תלמידיו. כשהיו רבנו ואחיו בשיא עלייתם, החליטו לצאת ל"גלות" – בה יטהרו את גופם מחומר. הם יצאו למסע בין הערים והכפרים, במהלכו הקפידו שלא ללון שני לילות רצופים באותו יישוב, כדי לא לתת לעצמם מנוח של ממש. בכל מקום אליו הגיעו – השפיעו האחים על יהודי המקום להתחזק בתורה ובעבודת ה', תוך שאינם חשים לכבודם ואף סופגים השמצות והצקות מכל צרוע וזב.

כ-8 שנים של נדודים עברו על האחים, בהן נהגו כאחרוני הקבצנים: הם לנו על הרצפה, לא נטלו עימם מצידה אלא ניזונו תמיד מנדבות או באכסניות עניים. בכל לילה התמידו לקום בחצות ולומר "תיקון חצות" בבכי על צער השכינה בגלותה.

לבסוף חנה רבנו בעיירה שינובה, שם לקחו רבי אהרן רוקח כחתן לבתו שפרינצא. אחיו של רבי אהרן היה רבי אלעזר רוקח – אשר ברבות הימים נעשו צאצאיו לשושלת אדמור"י חסידות בעלזא.

בשינובה נולדו חמשת ילדיהם – שלושת בניו ושתי בנותיו.

רבנו המשיך לדבוק ברבו המגיד ממעזריטש עוד שנים ארוכות, במהלכן נפטרה הרבנית שפרינצא ורבנו נשא לאישה את הרבנית גיטל לבית מרגליות.

על כס ההנהגה

בשנת תקל"ג, כשהיה רבנו כבן 55 שנים, נפטר רבי דב בער – המגיד.

תכף ומיד נטל רבנו על עצמו את עול הפצת תורתו, וקבע את מושבו בעיר ליז'נסק. עד מהרה הפכה העיר למרכז חשוב בחסידות, ורבנו כונה "הרבה של כל הרבה'ס". רבים נהרו מכל קצווי הארץ לחצרו של רבנו, לשמוע מדברותיו ובעיקר לקבל ממנו עצה ודרך בעובדת ה'. רבנו נודע למרחוק בהבנתו החדה בנפש האדם, וביכולתו המיוחדת להתוות לכל אחד ואחד דרך המתאימה לו בתשובה.

לשמו של רבנו הוצמד ביראת כבוד הכינוי "הבעל שם טוב השני", בהיותו סמל ומופת לקדושה וטהרה ועם זאת מנהיג ומורה דרך לרבים, ממש בדומה למרן הבעל שם טוב הקדוש.

כל הנהגותיו היו ביראת שמים וצדקות מופלגת, ומידותיו הנעלות היו גם הן לשם דבר.

על ענוותנותו הגדולה מסופר, שפעם רצה יהודי אחד להקניט את רבי שניאור זלמן מלאדי על ענייני חסידות, לכן הראה לו שהוא מניח את ספרו של רבנו – "נועם אלימלך" – תחת הספסל. ענה לו רבי שניאור זלמן – גם אם היית מניח את רבי אלימלך בעצמו תחת הספסל – הוא היה שותק…

את כל מעותיו חילק רבנו לצדקה, ואף לא היה עולה על יצועה בלילה כל עוד נשארה פרוטה שלא חולקה לנזקקים. גם מצוות הכנסת כלה הייתה יקרה מאד לליבו של רבנו, והוא טרח עליה רבות.

תלמידיו של רבנו מעידים שהיה מתחיל את הכנותיו לשבת כבר ביום רביעי, ואילו במוצאי שבת נהג שלא לסעוד סעודת מלווה מלכה כי מרוב קושי הפרידה שלו מהשבת לא יכול היה לסעוד. בקדושתו, אף לא התיר כניסת אדם הלבוש כגוי אל ביתו.

כך במשך השנים ישב רבנו במקומו, ואילו תלמידיו – הם אלו שקיבלו מתורתו ולאחר מכן נפוצו והיו בעצמם למפיצי תורת החסידות בדורותיה הראשונים. מבין תלמידיו נודעו: החוזה מלובלין, רבי מנחם מנדל מרימנוב, רבי אברהם יהושע השיל מאפטא, רבי משה יהודה לייב מסאסוב, רבי דוד בידרמן מלעלוב, רבי נפתלי צבי הורביץ מרופשיץ, רבי מאיר מאפטא, רבי אורי מסטרליסק ה"שרף", ועוד רבים וגדולים.

ספריו

מדי שבת נשא רבנו את דבריו בפני תלמידיו וחסידיו, אך הוא לא בעלה את דבריו על הכתב. בכל מוצאי שבת נהג בנו רבי אליעזר ליפמן לשבת ולכתוב את דברי תורתו של אביו, עד אשר התאגדו כל הכתבים הללו לחיבורים עצומים – "ליקוטי שושנה" פירושיו של רבנו בדרך החסידות על התורה, נביאים, כתובים ומאמרי חז"ל, ועוד פירוש נפלא על התורה לפי סדר פרשות השבוע.

שני החיבורים נכרכו לספר מופלא בשם "נועם אלימלך", ורבי אליעזר הציג אותו לפני אביו. רבנו נתן את ברכתו לספר, אך ציווה שלא להדפיסו בחייו.

לאחר פטירת רבנו משהודפס הספר – קיבל עד מהרה הסכמות מאדמו"רים רבים, והפך לאחד מספרי היסוד בחסידות, אשר עד ימינו נלמד על ידי החסידים שוב ושוב.

לעומת זאת, רבנו בעצמו חיבר חיבור קטן בכמות אשר נקרא "צעטל קטן" – פתקה קטנה, ובו הנהגות ליום-יום שגם הן הפכו למנהגי בסיס בחסידות, וכן את התפילה הנודעת אשר נאמרת בפי כל – "תפילה קודם התפילה":"אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלא חֶסְרונָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרו בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרו חָלִילָה וּתְחַזֵּק הִתְקַשְּׁרוּתֵנוּ בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ, כַּאֲשֶׁר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ. שֶׁיְּהֵא הַכּל נַחַת רוּחַ אֵלֶיךָ…"

בימינו אנו הוציאו חסידים לאור סידור בשם "עבודת אלימלך", בו סידרו את התפילות לכל ימות השנה כשלצידן משובצים דבריו המעוררים של רבנו.

מלבד כתבים, חיבר רבנו גם ניגונים – עשרה מהם נשתמרו בידי צאצאיו.

בא השמש

משהתקרב רבנו לגיל שיבה, החלו בני ביתו להבחין שהוא אינו אוכל ואינו שותה, וכמעט אף לא לקיום נפשו. רק משהיו מפצירים בו, היה אוכל מעט שבמעט. אט אט נחלש גופו של רבנו, ובהגיע שעתו להיפטר מהעולם – זימן אליו ארבעה מתלמידיו הגדולים – רבי יעקב יצחק הורוביץ – החוזה מלובלין, רבי ישראל הופשטיין – "המגיד מקוזניץ", רבי מנחם מנדל מרימנוב ורבי מאיר מאפטא.

על ערש דווי הנחה אותם רבנו כיצד להמשיך את דרכו, כאשר הוא עורך מעין חלוקה על כוחותיו המיוחדים. על פי המסורת, חלק רבנו את כוח עיניו לחוזה מלובלין, את כח ליבו למגיד מקוזניץ, את כוח נשמתו לרבי מרימנוב, ואת כוחו שבפיו – לרבה מאפטא.

בסמוך לשעת פטירתו הבטיח רבנו שכל מי שיעלה לקברו – יזכה שלא להיפטר מהעולם לפני שיספיק לעשות תשובה.

והנה ביום כ"א באדר תקמ"ז, והוא כבן 70 שנים, השיב רבנו את נשמתו הטהורה ליוצרה.

את מקומו מילא בנו רבי אלעזר וייסבלום, מחבר "איגרת הקודש" שבסוף "נועם אלימלך", וגם אחיו רבי אליעזר ליפמן היה אדמו"ר בעיר חמלניק.

גם יתר ילדיו של רבנו היו לתפארת ולתהילה – הבן הצעיר נודע כרבי יעקב ממוגלניצא, הרבנית מיריש נישאה לרבי אליהו אלוביץ משדה לבן, והרבנית אסתר עטיל נישאה לרבי ישראל מפריסטיג.

אף מנכדיו של רבנו נודעו כאדמו"רים ורבנים – חלקם המשיכו בדרך החסידות וחלקם לא, מביניהם:  רבי אלימלך ויסבלום מרודניק ובנו רבי אלעזר מריישא, הרב אורי ויסבלום משגיח ישיבת נחלת הלויים, הרב חיים נפתלי ויסבלום – רב שכונת נווה שאנן בחיפה, רבי אריה לייב וויסבלום מחמלניק, רבי נפתלי מליז'נסק ועוד.

מורשתו בידינו

יום פטירתו של רבנו חל בתוך 30 הימים שלפני חג הפסח, וכך אמר אבינו מו"ר יורם אברג'ל זיע"א באחד משיעוריו:

"יש כאלה שבמשך כל השנה מחפשים 'חמץ' אצל האנשים, והם מוצאים הרבה, אך זה לא רצון הבורא. אין עניין לחפש 'חמץ' כל השנה, חמץ מחפשים רק בערב פסח….

צריך להתרגל לחפש באנשים דברים טובים ולא ההיפך, כמו שכתב ר' אלימלך מליזענסק זיע"א בתפילה שחיבר: 'אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם'.

עלינו לאהוב כל אדם ולשמוח בהצלחתו של כל אדם, ובזכות זה שאדם אוהב את הבריות ומקרבן לתורה והוא חביב עליהם, תהיה לו סייעתא דשמיא עצומה."