ראשית דרכו

רבי חיים ויטאל נולד ב-א' חשון שנת ה'ש"ג בעיר צפת. אביו היה רבי יוסף קלברזה ז"ל, שעלה לארץ ישראל מאיטליה. כל ימיו בילה רבי חיים על התורה והעבודה וקידש את עצמו, בתחילת ימיו למד אצל האילן הגדול רבי משה אלשיך גדול הדרשנים שבדורו, שם בבית מדרשו גדל רבי חיים, והתבשם מתורת רבו רבות בשנים.

המשך עלייתו במעלות הסולם, היו בהתמדה רבה ורצופת אהבה ויראה. וכן החל לשלב בלימודו את לימוד תורת הקבלה שיצאה מבית מדרשו של רבי משה קורדבירו הידוע בכינויו 'הרמ"ק'.

חכם מופלא היה רבי חיים בכל פרד"ס התורה, אמנם גם בדרך ארץ הראה חילו וכחו, והשקיע מעט מזמנו ומרצו בלימוד חכמת האלכימיה, ואף כתב בנושא (ספר התכונה).

כשנהיה לאיש והוא כבן שלשים שנה, קיבל עליו כרבו את הר"ר יצחק לוריא אשכנזי – האר"י ז"ל, רצה ה' ורבי חיים נבחר להיות זה שיקבל את תורת הקבלה מפי רבו, ואף יסמוך עליו האר"י את ידיו בסמיכה מעלייתא, כי רק הוא זה שירד לסוף דעתו, ויבין לעומקם של דברים באמת.

זכה למדרגות אדירות שאין הדעת סובלתם, וזאת על ידי ששתה מבארה של מרים.

פתר והוציא לאור תעלומה, ואף העלה על הכתב את רחשי לבו בתורה הנעלמה.

לימים יגלה לו רבו האר"י זלה"ה כי לשם כך נשלח לזה העולם השפל, רק כדי ללמדו את זאת החכמה.

ובאמת אחר 20 חדשים של לימוד בצוותא עם רבו, עלה רבו האר"י זלה"ה בסערה השמימה.

רבי חיים ויטאל ידע כי המלאכה לא נגמרה, ויש לערוך את הכתבים שזכה לכתוב בחיי רבו.

ולכן ישב כתב ושכלל את הדברים ששמע מפי אדיר באדירים, והם אותם כתבים חבויים וסתומים אשר רק בני עליה אליהם ראויים.

ולבסוף הסכימה דעתו כי אין הזמן נכון, ואין הדור נבון להשיג אותה חכמה, ועל כן ציוה שהכתבים ירדו עמו אל מעמקי האדמה.

סדר השתלשלות כתביו ופרסומם בקהל קדושים

בערוב ימיו הגיע רבי חיים ויטאל אל העיר דמשק, ושם קבע את מקום מושבו. באותה תקופה כיהן כרב הקהילה היהודית של עולי סיציליה (אשר חנתה בדמשק מחמת גירוש יהודי ספרד, שהשפיע בעקיפין גם עליה). וכך עברו השנים עד אשר הגיע קץ הימים (נפטר). והנה העיר ה' לבו של אחד מן החכמים ושמו רבי יהושע בן נון, ויתן ה' בדעתו לעלות אל מקום מושבו של רבי חיים ויטאל, ושם לטכס עצה איך לקחת מעט מן הכתבים ולהפיצם בתפוצות. וכשהגיע לעירו פנה רבי יהושע אל אשת רבי חיים ויטאל וביקש בתחבולה, ת"ר דפים מכתביו של איש תחכמוני למשך יממה שלימה. כשמסרה לידו אשת רבי חיים את אותם כתבים גנוזים, חיש קל מהרה רץ ולא התמהמה, היישר אל הסופרים פנה. 600 איש במספר היו הבחורים הנבחרים. כל אחד ישב וכתב דף אחד מן הדפים, ומכח זה המעשה, נתפרסמו באותו זמן ת"ר דפים מתורת הקבלה.

ולא זה הסוף אלא רק ההתחלה, ובאמת כעבור שנים נתעוררו שני חכמים, רבי יעקב צמח ורבי אברהם אזולאי, למשות עוד מעט מן הכתבים הגנוזים, עם שוכני עפר הם טמונים. כאשר ציוה טרם פטירתו המהרח"ו כן עשו ויקברו כתביו עמו, כי אין איש שם על לבו.

חשבו ועשו וביראת שמים גדולה ובקשת מחילה והוציאו תעלומה מבור האדמה.

וכך כתביו של האר"י ז"ל שנכתבו והשתכללו על ידי תלמידו המובהק יצאו לאור עולם והפיצו אורה זו תורה.

המהרח"ו – אבו סייפין

בתקופת ישובו בעיר הקודש ירושלים אירע דבר, ויתן ה' בלב השליט אבו סייפין הנודע לשמצה, לצוות על רבי חיים ויטאל שיפתח בפניו מי גיחון, בשם משמות תורת הקבלה. כי כבר נודע שמו ברחובות עיר שמבין הוא בה כמה דברים. כשמוע רבי חיים ויטאל דברים אלו נחרדה נפשו עד מאוד, כי ידע את חומרת העונש המזומן למשתמשים בקבלה מעשית, רח"ל. על כן טכס עצה בנפשו לברוח מן המאורע, וכן חשב ועשה. ובשם קדוש אשר נודע לו מכבר, גרם לארץ ותקפוץ תחת רגליו. והנה בן רגע עברה האדמה מקודש לחול, והיה הוא בארץ נכר בעיר דמשק. אותו לילה בא אליו רבו האר"י בחלום וגילה לו סודו, וכך הם הדברים מפי עליון נתונים, שרבי חיים ויטאל היה נשמת המלך חזקיה, ואבו סייפין הרשע, המשך של סנחריב מלך אשור אשר נודעו מעלליו בספר מלכים. (שם מובא כי המלך חזקיהו סתם את מי הגיחון מפני סנחריב כיון שבא להילחם על העיר ירושלים, "לאמר למה יבואו מלכי אשור ומצאו מים רבים" (דברי הימים-ב לב, ד), אמנם חכמים שהיו באותו דור לא הודו לו על כך, שכן היה לו לבטוח בה' יתברך, שכבר הבטיחו: "וגנותי על העיר הזאת למעני וגו'" (שם כ, ו),ובאם היית משכיל לפתוח את מי גיחון בפני אותו עריץ, אזי היתה נהפך לאיש אחר ונעשה מושיען של ישראל, ותם ונשלם קץ הפלאות. אבל עתה כוון 'יודע תעלומות' שכך יהיה הדבר, וכבר עבר זמנו בטל קרבנו.

סוף ימיו

רבי חיים ויטאל נפטר ב-ל' בניסן בשנת ה'ש"ף, והוא זקן ושבע ימים. וכפי פירוש הזוהר על פסוק "בא בימים" (בראשית כד, א), רוצה לומר שבשמים מונים את חייו של האדם לפי ימים דייקא ולא שנים, כי כל יום זה עולם שלם, בזמן כמות ואיכות. וכן רבינו קיים זאת בעצמו ומילא את שנותיו וימיו בתורה ויראה ה' רצופת אהבה. השיגה נשמתו הטהורה תורה שנמסרת ל-'יחיד ומבין מדעתו' (חגיגה יא:), ואחרי דרך ארוכה וענפה של לימוד ושינון, כתיבה ועריכה של תורת הקבלה. הוציא לאור תעלומה.

וכן השאיר ל'עמו שארית נחלתו', דבר מתוקן משוכלל ומוגה, בזאת התורה המפוארה.

ספריו

ספריו של המהרח"ו יצאו לאור עולם על ידי תלמידיו, אשר ערכו וסידרו את הדברים על מכונם.

עץ חיים: נערך על ידי המהר"ם פאפירש.

שמונה שערים: נערך על ידי בנו, הרב שמואל ויטאל.

קהילות יעקב, אדם ישר, עולת תמיד: נערכו על ידי הרב יעקב צמח.

וכן נודע בשערים ספרו שערי קדושה, שכל כולו יראת ה'אלקים.

'כולך יפה רעייתי ומום אין בך'.

דבר תורה

מובא באמרי נועם במדבר פרשת בשלח:

נאמר בפרשתנו: "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'" (במדבר טו, יט),כתוב זה בא לרמוז לכל אחד מאתנו שכאשר ניגש לאכול סעודה כלשהיא, נאכל אותה בקדושה גדולה, כדי שעל ידי זה נרומם ('תרומה' לשון הרמה).

בירור והפרדת החלק הרע שבמאכלים נעשה בראש ובראשונה על ידי שמברכים בכוונה גדולה על כל מאכל ומאכל את ברכת הנהנין הראויה לו לפי תקנת רבותינו הקדושים אנשי כנסת הגדולה. וכן כתב גדול תלמידי האריז"ל, רבינו חיים ויטאל זיע"א (שער רוה"ק לד, ב), וזה לשון קדשו:

'גם אמר לי מורי ז"ל (האר"י הקדוש),כי עיקר השגת האדם אל רוח הקודש תלויה על ידי כוונת האדם וזהירותו בכל ברכות הנהנין, לפי שעל ידם מתבטל כח אותם הקליפות הנאחזים במאכלים החומריים ומתדבקים באדם האוכל אותם, ועל ידי הברכות שעליהם הנאמרות בכוונה הוא מסיר מהם הקליפות ההם ומזכך החומר שלו, ונעשה זך ומוכן לקבל קדושה'.

אך לא די בזה. בנוסף לכך שאדם צריך לברך בכוונה גדולה על כל מאכל שהוא אוכל, גם עצם אכילתו צריכה להיות בקדושה גדולה, משום שיהודי צריך להיות ניכר ביהדותו לא רק בשעה שהוא לומד תורה ומתפלל, אלא גם בשעה שהוא עוסק בדברים גשמיים וענייני העולם הזה, כגון בשעת האכילה.

כשיהודי אוכל במתינות וברוגע, ולא בזלילה והלעטה ח"ו כעשיו הרשע שנאמר בו: "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" (בראשית כה, ל), וכן כשהוא אוכל בכמות סבירה רק כפי צורך שביעתו, בבחינת: "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג, כה), ולא אוכל אכילה גסה ומעמיס על עצמו מעבר למה שגופו צריך באמת – בזה ניכר לכל שיהודי אמיתי אוכל כאן ולא גוי מופקר.