בשושלת משפחת אבוחצירא המפוארת, ניצבת בראש דמותו של רבי יצחק אביחצירא בנו של רבי יעקב ומורו ורבו של הבבא סאלי הקדוש, לתהילה. רבי יצחק חי לפני יותר ממאה שנה, בנשמתו הגבוהה והאצילית התנוצץ שורש נשמת האר"י, דמותו הקדושה והמופלאה היתה בגדר – שרף בדמות אדם, המקודש עוד מרחם אימו.

מחבר הפיוט הידוע – 'אעופה אשכונה' ועוד רבים.

ראשית דרכו

ריסאני מרוקו שנת הכת"ר

"וקראת את שמו יצחק"

לאחר לידתם של שלושת בניו ושתי בנותיו של רבי יעקב אביחצירא קיבל על עצמו רבי יעקב פרישות, אך לאחר זמן מה התגלה לפניו האר"י ז"ל, והודיע לו שעתיד להיוולד לו בן קדוש ששורש נשמת האר"י יתנוצץ בו, ועל כן הוא מצווה את רבי יעקב לשוב לאשתו, לאחר הכנה ראויה התקדש והיטהר עד מאוד רבי יעקב ושב לאשתו, ואכן זכה ולאחר תשעה ירחי לידה נולד לו בן זקוניו, הוא קיים הבטחתו לאר"י וקרא את שם הרך הנולד ע"ש האר"י הקדוש – יצחק.

הבבא מאיר אמר עליו 'קדוש קדוש קדוש' ועל אביו רבי יעקב אמר, שלא היה יכול גוף חומרי לזכות לנשמה כל כך גבוה, מבלי הכנה וקדושה יתירה, ורק לאחר שאביו נהג בעצמו כל גדרי פרישות וקדושה, זכה לנשמתו של רבי יצחק.

ידוע הסיפור שמסופר מזה דורות בקרב יהודי וגדולי תאפילאלת, ושהיה הבבא סאלי מרבה לספרו: היה זה במוצאי יום הכיפורים בהיות רבי יצחק בן שמונה שנים, יצאו אביו והקהל לרחוב העיר בכדי לקדש את הלבנה, למרבה אכזבתם ופליאתם לפתע כוסתה הלבנה בעבים ולא יכל הקהל לברך על הלבנה, זמן רב המתין הקהל שתתגלה הלבנה, רבי יעקב אביו של רבי יצחק, שידע בכוחו ובניצוץ נשמת בנו הקדוש והטהור, האמין כי בכח נשמתו זה יכול הוא לפעול למענם, הוא הורה לו שיצווה על הלבנה להתגלות, ואכן לתדהמת הקהל, ניגש יצחק הקטן לצד אביו והביט מעלה על הלבנה תוך שהוא מצווה אותה להתגלות, טרם כילה לדבר, התפזרו העננים והלבנה נתגלתה במלוא הדרה, לעיניהם הפעורות של הקהל הרב שחזה בפלא, מאז הבינו הכל כי כוחו של רבי יצחק רב הוא וכי עדיו לגדולות ונצורות.

יצחק הקטן הקדוש מבטן, היה בן זקונים להוריו, ואביו רבי יעקב אהבו אהבת נפש יתרה מכלל שאר ילדיו, וראה בו ממשיך דרכו.

"זה הקטן גדול יהיה" – לימים משגדל הנער הגדירו אותו גדולי וחכמי מרוקו – 'היורש הרוחני של רבי יעקב'.

בשנת תרל"ו בהיותו נער כבן שש עשרה כתב את הקדמתו הראשונה לספרי אביו, בהסכמת אביו – דבר נוסף המוכיח את קרבתו אל אביו ואהבת אביו היתירה אליו.

על כס הרבנות

בהיותו אך כבן עשרים ושלוש, העמיד תלמידים ואף חיבר חלק מספריו הקדושים.

רבי יצחק מעבר להיותו גאון בתורה, שקדן עצום קדוש ופרוש, אשר קדושתו נשגבה מבינתנו, היה מנהיג רחום וטוב לב, ידו היתה פתוחה לכל דורש והיה מרבה בצדקה עם בני עמו.

חלוקים הדעות בדבר עלייתו לארץ ישראל מתי עלה וכמה זמן נתיישב בה, מתוך פיוטו של תלמידו רבי שלמה אמסלם ראב"ד העיר מידלת, "אני אפצח בשירה"- מצוינת יציאתו מחוצה לארץ אל ארץ ישראל, כפי הנכתב: "יצחק קדוש בקדושה מחוץ לארץ יצא וילך לו אלא ארצה צבי ירושלים", ועוד העיד הבבא סאלי שכאשר רבי יצחק היה בא"י נסע לטבריה כדי לבקר את אחיו רבי אברהם, וכאשר הגיע הגישו לפניו מעט שקדים, התפלא על כך רבי יצחק ושאל מדוע הוגשו מעט כל כך שקדים, ענהו אחיו כי אין בידיו עוד מחמת שהם יקרים מאוד, שמע זאת רבי יצחק והבטיח לו שעוד מעט יהיה בידיו שקדים מרובים, ואכן פחות משעה קלה עברה ושליח ניצב בפתח הבית עם שק מלא בשקדים ומסרו לרבי אברהם.

בארץ הקודש נשא רבי יצחק אישה שנייה בתו של רבי משה בן נאים, ובציווי אביו גירש אותה ושב למרוקו.

יש דעה כי שהה בארץ הקודש במשך שלוש עשרה שנים, ובצפת כתב לו ספר תורה, שמאוחר יותר הוא שב עימו למרוקו, ובעניין זה מספרים כי כאשר נכדו של רבי יצחק הקרוי על שמו רצה להעלות את ספר התורה של סבו לביתו בארץ הקודש, בדרכם שוב לארץ ישראל עם ספר התורה נקלעה האונייה למערבולת עזה וחישבה להישבר ונוסעיה היו מוטלים בין חיים למוות, אז פתח נכדו רבי יצחק את ספר התורה של סביו, והחל לבקש את עזרתו של רבי יצחק ממרומים, אך סיים את דבריו, והאונייה נזרקה מחוץ למערבולת והמשיכה להפליג ברגיעה על גלי הים.

תלמידיו

אחיינו רבי דוד אביחצירא בנו של רבי מסעוד,

רבי משה אתורגמן,

רבי אליהו אביחצירא,

רבי ישראל אבוחצירא – הבבא סאלי,

רבי מכלוף אביחצירא,

רבי שלמה אמסלם ראב"ד מידלת,

ורבי מסעוד אצראף.

גדולתו

הבבא סאלי היה לומד עם דודו רבי יצחק במשך חמש שנים עד ליומו האחרון, בלילות היו קובעים לימודם כסדר וכך סיימו את הש"ס, והעיד הבבא סאלי שעל אף שהיה רבי יצחק טרוד ועמוס רוב שעות היום עם הציבור, למרות זאת לא התעייף, ולאחר מכן היה לומד בשקידה מופלאה ועצומה כל הלילות, ללא כל סימני עייפות, וכפי שמעיד הבבא סאלי בלשונו הקדושה: "אני הייתי מתעייף והוא לא התעייף למרות שהיה מבוגר ממני".

מעט ממופתיו

בתפילאלת הכל ידעו על רוח הקודש המפעמת בתוכו, לא היה דבר אשר יכלו להעלים מנגד עיניו, עד שכאשר רצו יושבי עירו לגבות כספים לצורך צדקה וכדומה, היו מבקשים מרבי יצחק שיעבור בין בתי הקהל לאסוף את הכסף הדרוש, כי ידעו הכל שנהירים גם התעלומות והנסתרות לפניו, ולא יכל אדם לשנות מדבריו ולומר שאין בידיו לתת כסף, שהיו יראים מפני רבי יצחק כי ידעו שהכל גלוי לפניו גם הצפונות.

דברים  שאף בעלי המעשה לא ידעו עליו ידע רבי יצחק, כפי הסיפור הבא: כשנצרך רבי יצחק לאסוף כספים לטובת הישיבה בתאפילאלת יצאו הכל לקראתו, ואיש כמתנת ידו ונדבת ליבו נתנו לרבי יצחק ממתת ידם, בינהם היה גם יהודי בשם רבי אליהו שצרר מטבעות שערכן היה רב והגישם לרבי יצחק, עוד בטרם ראה רבי יצחק מה טומן הצרור, הוא אמר לרבי אליהו 'זה הרבה בשבילך מדוע הבאת כל כך הרבה?', ענה לו רבי אליהו, 'אם הייתי יכול יותר הייתי נותן…'

רבי יצחק ברכו על תרומתו ואחר הביט בו בעיניו החודרות ואמר לו 'רק שכחת להביא לי את החללה' – היתה זאת שרשרת זהב, תכשיט שהיו עונדות הנשים תחת צוואריהן. רבי אליהו ניסה להבין על איזו שרשרת רבי יצחק מדבר הוא לא זכר שיש לו כזאת בביתו, אך רבי יצחק המשיך בשלו, 'אגיד לך היכן נמצאת החללה, בכספת בביתך, עטופה היא במטפחת שעליה עיטור דמות של צבי…', כך פירט לו בפרוטרוט רבי יצחק היכן טמונה השרשרת, רבי אליהו אץ רץ לביתו וכדברי רבי יצחק שלא נפל מהם דבר, מצא את השרשרת עטופה במטפחת עם דיוקן של צבי, מתפעם הוא הגישה לפני רבי יצחק, רבי יצחק שמח, והבטיחו שבכל עת צרה שתבוא עליו יקרא בשמו והוא יעזרו, רבי אליהו סיפר איך כל חייו ראה ניסים ומופתים בהזכרת שמו של הצדיק הקדוש.

עוד מסופר שכאשר התארח לשבת בביתו של רבי מכלוף שטרית, ובימים ההם היה הבית מואר על ידי לאמפה – המובערת מן הנפט, וקרה שבאותה שבת עומעם אורה ונראה כי עומדת היא להיכבות, נחרדו כל בני הבית, אך רבי יצחק קם ממקומו וגזר עליה לא להיכבות, ואכן עד צאת השבת היא האירה לבני הבית.

עוד מסופר שפעם אחת בהיטלטלו באונייה בדרכו למחוז חפצו, משעגנה האונייה בנמל ביקש הרב עם מלוויו לרדת, אך עיכבוהו הממונים על האונייה, את שאר האנשים הורידו מהאונייה לא כל בעיה אך את רבי יצחק ומלוויו התעקשו להשאיר באונייה (ככל הנראה בגלל עלילה כלשהי), השבת התקרבה ורבי יצחק אמר למלוויו שכנראה משמים רוצים שישבתו את השבת באונייה זו, מלוויו הצליחו לברוח מעיני השומרים, והגיעו בסתר לממונה על דבר החזקתם באונייה, הם דיברו על ליבו והצליחו לשכנעו לשחרר את רבם לנפשו, משהגיעו לחדר בו שהה כדי להוציאו משם הבחינו כי החדר ריק, רבי יצחק לא היה שם, כח עליון הוציאו משם בדרך לא טבעית, מבלי שאיש יבחין בדבר, או אז הבינו אנשי האונייה כי ציערו הם לחינם איש קדוש ומיהרו לחפשו ולהתחנן ולהפציר בפניו שיסלח להם.

'המתיישב ביינו יש בו דעת שבעים זקנים'

רבי יצחק היה מורגל בשתיית אלכוהול שללא כל ספק היה מתקן בשתייתו תיקונים ומייחד ייחודים, ואין בכוחנו והשגתנו החומרית להשיג ולהבין את הדבר, אך הסיפור הבא ישָבּר מעט את אוזננו:

באחד מן הימים בהיות רבי יצחק צעיר לימים, עוד אז היה מורגל בשתיית העראק, רבי מסעוד אחיו ובנו בכורו של מרן רבי יעקב, חש באי נוחות מעניין זה, והחליט למנועו מכך, הוא סגר את דלת עליית הגג בה רבי יצחק היה מסתגר ספון ורכון על לימודו, עניין זה הוציא את רבי יצחק מריכוזו, ובבית אחר עסוקה הייתה מרת פריחא עטיה ע"ה בהכנת עראק, אך אותו היום משום מה כל ניסיונותיה להכין את העראק עלו בתוהו, מרת פריחה בלי לדעת דבר מהקורות את רבי יצחק, נדרה שבאם תעלה לה יפה הכנת הערק הרי היא נודרת לתת את הכד הראשון ממנו לרבי יצחק, אך יצאה הנדר מפיה והכנת העראק צלחה לה, מיד מילאה את כדה ממנו ונחפזה לקיים נדרה ולהביאו לרבי יצחק, כשהגיעה ליד עליית הגג בביתו קראה לרבי יצחק, רבי יצחק משראה אותה עם כד העראק, הורה לה להניח את הכד על אדן החלון שלמטה, ובירכה שתפקד בזרע של קיימא, ותקרא את הבן הנולד על שמו,  בדרך לא ברורה ומובנת הגיע הבקבוק מאדן החלון למטה לעליית הגג – שם שהה רבי יצחק, משנודע לרבי מסעוד על הדבר הוא הבין כי על אף שהדבר לא נוח לו, משמיים רוצים בכך ומסייעים לרבי יצחק, ומאז לא הפריעו יותר בעניין, ברכתו של הצדיק והקדוש רבי יצחק התקיימה ואכן מרת פריחא זכתה לחבוק שני בנים ואחד מהם קראה על שמו של רבי יצחק.

 

"ויעתר יצחק" – פיוטיו של רבי יצחק

במיתרי נפשו העדינה והאצילית חיבר רבי יצחק פיוטים וקינות רבים, פיוטים אלו היו כל כולם ערגה כיסופין וכמיהה ליוצר כל, היו פיוטים שהיוו כעין תפילה המשתפכת מנפשו הטהורה, נפשו הרגישה כל כך שותפה הייתה בצער השכינה וגלותה, ובסבל עמו, ודבר זה השתקף ביותר מפיוטיו וקינותיו הרבים, השזורים בגאונות וחינניות בלשון חז"ל ומדרשיהם, פיוטו הראשון עוד מהיותו נער צעיר לימים, הוא הפיוט המוכר – "אעופה אשכונה" – בו הוא מתאר את כיסופיו לשכינה הקדושה, ומאידך את צערו וסבל העם על גלותה.

פיוטים נוספים חיבר הרב, על הגלות וכנסת ישראל שבת קדש מתן תורה וברית מילה והם:

'יונתי תמתי',

'כנפי יונה',

'יום השביעי',

'אל אלוקים ה',

'אשורר היום שירה ושבחה',

'אערוך שירה וזמרה' (לכבוד רבי יעקב אביו)

קיימים עוד פיוטים וקינות מספר שחלקם לא מפורסמים אך שמורים הם בידי משפחת אבוחצירא.

 

פיוטים על רבי יצחק

בקרב משפחת אבוחצירא המעטירה נכתבו הפיוטים דווקא על רבי יצחק זקנם, דבר המעיד על גדלותו.

'דשן מעגלותיך ירעפו גיל' ו- 'אני הדל באלפי' – מחברם רבי דוד אביחצירא זיע"א

'אשירה נא לידידי' – מחברו הבבא סאלי

'אשיר בשירה' – שסימנו אני ניסים חזק

'אני אפצח בשירה' ו- 'אפתח ברון' שחיברם רבי שלמה אמסלם

'אשיר ברנני'- חיברו הבבא מאיר.

ופיוט נוסף שחובר בלשון ערבית ע"י רבי יהודה בן שמחון זצ"ל ונדפס בקובץ פיוטים שחיבר 'שבח ורנה' – שם מתאר הוא את הנס שהזכרנו שאירע עימו באונייה בה עיכבוהו.

פיוט אחר לכבוד רבינו נתחבר ע"י הגאון רבי מסעוד בן שבת זיע"א – 'אני לראות חכם שוקקת'

גם תלמידו רבי מסעוד אצראף חיבר פיוט על רבו רבי יצחק אביחצירא – פזמונו 'הרב אור המנורה רבי יצחק אביחצירא'.

 

ספריו וכתביו

שבעה חיבורים העוסקים בכל חדרי התורה הניח אחריו רבי יצחק, כדרכו הטהורה של אביו בה הלך, והיה לממשיך דרכו.

אלף המגן – על פסוקי התנ"ך לפי סדר האלפא ביתא

לב טהור – את כתיבתו סיים בהיותו בגיל שלושים.

 שבת הגדול –

 שערי בינה – ביאור עה"פ שיר השירים, ועל פרק אשת חיל

שרביט הזהב – חידושים על סדר הש"ס

זבחי צדק – על הלכות שחיטה

כתר תורה – דרשות

הקדמותיו לספריו כתובות בסגנון ייחודי, בלשונו הטהורה שוזר הוא בהן דברי חז"ל ש"ס ופוסקים בלשון הארמית, ומעידים על בקיאותו וגאונותו.

אף הקדמותיו לספרי אביו – גנזי המלך, שערי ארוכה, ופתוחי חותם. עוד מהיותו נער צעיר כתובות בשפתו העשירה והעמוקה מיני ים.

ואלה תולדות יצחק

בניו:

מאשתו מרת עזיזה ע"ה נולדו לו שלשה ילדים.

בנו שהמשיך דרכו – רבי אבא אביחצירא.

ושתי בנותיו הצדקניות: לאלא רחל ולאלא חנו – חנה.

פטירתו

"ויגווע יצחק… ויאסף אל עמיו"

אבל כבד ירד על רבבות מעם ישראל ובעיקר על בני עדות המזרח ביום שישי י"ד שבט שנת תרע"ב, בו  נגזרה הגזירה ורבי יצחק אביחצירא נתבקש לישיבה של מעלה, בצורה טראגית שהיממה את מרוקו והסובב לה.

הדבר קרה כאשר רבי יצחק יצא מתאפילאלת בליוויו של רבי מסעוד אדהאן, כנראה לאיסוף כספים לצרכי הישיבה בתפילאלת, במהלכם עצרו בבודניב שם היו אמורים לשהות במשך השבת שהתקרבה, אך לאכזבת והפתעת הקהילה בבודניב, בבוקרו של יום שישי ארז הרב מטלטליו ובא לצאת מהעיר, אמר הוא לבני העיר כי חייב הוא להמשיך בדרכו לגראמה, זקני העדה ניסו להניאו מכך והפצירו בו שישבות עימם את השבת אך רבי יצחק לא נענה לעתירתם, הוא היה מוחלט בדעתו כי מוכרח הוא להמשיך בדרכו ולצאת מהעיר, כך נפרד מתושבי המקום המאוכזבים ויצא לדרכו בלווית רבי מסעוד אדהאן, צאצאיו מספרים כי מסורת בידם שרבי יעקב זקנם אביו של רבי יצחק, נגלה אליו לילה לפני כן בחלום, וציווה עליו לעזוב את העיר.

רבי יצחק ידע את אשר יקרה עימו והוא דאג להכין את מלוהו באשר יתרחש בעוד זמן קצר, 'פורעים ערביים יבואו להורגני אבל אתה אל תחשוש כי אותך לא יראו ולא יהרגו', הרגיעו רבי יצחק, 'אך תדאג להביאני לקבורה עוד היום בעיר הקרובה ביותר', ציווה עליו.

כדבריו כן היה, פורעים ערביים התנפלו על הרב הקדוש ורצחו אותו בדם קר, ואילו ברבי מסעוד מלוהו כלל לא נגעו, רבי מסעוד קיים את הבטחתו ובצער רב ובלב כבד מנשוא הביאו לקבורה בכפר הסמוך – תולאל, שם נשמר מקום קבורתו ועד עצם היום הזה מהווה מקום עלייה לקברו.

מצאצאי משפחת אבוחצירא מספרים, כי כאשר ביקר אחד מזקני בני המשפחה בהיותו צעיר בכפר בו נרצח, ונודע לתושבי הכפר על כי הוא מצאצאיו של רבי יצחק סיפרו באוזניו זקני המקום, כי אותם פורעים ארורים לא השאירו אחריהם זכר ושארית, וכל זרעם נכרת כליל.

ביום בו עלתה נשמתו הזכה השמימה, אותה העת היה עסוק הוא בכתיבת הפיוט 'יום השביעי' לכבוד שבת קודש, כאשר הוא מסימו במילים 'תשיב שבותי תאיר נשמתי תגיל עדתי'.

כך הסתימה מסכת חייו הקדושה והמופתית של שרף האלוקים רבי יצחק, שככל שנוסיף ונתאר גודל מעלתו לא סיפק הדבר בידינו, אם כי רק ללמוד מעט מדרכיו והנהגותיו הקדושות והטהורות.

זכותו תגן עלינו אמן.

מורשתו בידינו

וכתב אבינו מורנו עט"ר רבי יורם מיכאל זצוק"ל ב"בצור ירום":

"ר' יצחק חיבר שירים רבים על פי הקבלה על השכינה הקדושה, ואחד מאותם השירים שחיבר הוא הפיוט המפורסם 'אעופה אשכונה'. וכשהיה הבבא סאלי צריך לפעול ישועה מיוחדת היה שותה 'מָחְיָה' (ערק) ושר את הפיוט 'אעופה אשכונה' שחיבר דודו, ותמיד אחרי הפיוט היתה נשמתו של ר' יצחק מתגלה אליו והישועה בידו".