פרשת נשא – לכל אחד יש שליחות ויעד משלו, קנאה למה?

פתח דבר

מחשבותיו של מאיר המו עליו בהתרגשות. 'עשר שנים חלפו מהפעם האחרונה ששהיתי בישיבה בחג השבועות. ואין מה לומר החג שבועות הזה היה משהו מיוחד'.

'האוירה, המתיקות, הקדושה – מאות הבחורים שישבו והתרפקו על הגמרא הקדושה שעות ארוכות מאוד, קולות הלימוד והניגון שבקעו מלבותיהם – כל זה עורר בלבי כיסופים וגעגועים להיות יהודי טוב יותר, רוחני וזך'.

מחשבותיו המשיכו להתענג על הזכרונות… מראות, ריחות, צלילים, כל אלו צפו בתוכו ומילאו את לבו באושר…

מאיר חש שהוא חייב לשתף מישהו בהמיית לבו, והוא התקשר לחברו יוסי ששהה גם הוא עמו בחג השבועות בישיבה…

'יוסי!' – בקע קולו של מאיר מבעד לשפופרת – 'אני מתאר לעצמי שגם אתה כמוני עדיין אפוף בניחוחות קדושה ושמחה'…

'איך הגעת למסקנא הזו?' – שאל/תמה יוסי.

מסקנא?! אחרי השהייה המרוממת בישיבה איך אפשר להיות מציאות אחרת?

'אני לא מבין על מה אתה מדבר' – רגז יוסי – 'שמחתי בישיבה, אך לומר לך שחשתי מראות, ריחות, צלילים… נו, נו, מספיק להגזים'…

מאיר ניתק באכזבה את השיחה, והרהורי תהייה מילאו את לבו – 'אולי מישהו יסביר לי מה קורה פה?'…

התהיות המשיכו ללוותו גם בהמשך היום… וכשנעמד להתפלל תפילת עמידה של ערבית, צף לפתע במוחו זכרון מהעבר…

הנה הוא מאיר יושב בוועד של המשגיח, והמשגיח משוחח עמהם על המושג הנקרא 'חֲוָיַת החיים'.

'דעו לכם' – הסביר המשגיח – שמציאות האדם היא חֲוָיַת החיים שלו. הַֽחֲוָיָה הזו היא עצם החיים עצמם'…

'הא' – נאנח מאיר – 'עכשיו, ברוך ה', הבנתי הכל… רגע! באיזה ברכה אני אוחז בעמידה?!'^[1]

ובעקבות הזכרונות הללו נכתבה החוברת שלפניכם…

 

שלש פעמים קע"ו…

 

השבוע נקרא בעזרת ה' את הפרשה השניה של חומש במדבר – פרשת נשא. והנה פרשת נשא נקראת ברוב השנים אחר חג השבועות, ולכן לסימן אמרו: 'נשא' – ראשי תיבות: 'נקראת אחר שבועות'.

פרשת נשא היא הפרשה בעלת מספר הפסוקים הגדול ביותר בתורה, והיא מכילה קע"ו (176) פסוקים. ויש בה עשרה נושאים. ואלו הם:

ביאור עבודת בני גרשון ומררי, ומנין שבט לוי בפרטות ובכללות, ולאחר מכן ממשיכה הפרשה בדין שילוח הטמאים מהמחנה, ודין הגוזל ונשבע, ופרשת סוטה ופרשת נזיר באריכות, ברכת כהנים, ואז באריכות רבה מאוד כל ענין הקרבת הנשיאים בחנוכת המשכן (כמתואר בפרק ז, הפרק הכי ארוך בתורה ויש בו פ"ט פסוקים), ומסיימת בהתגלות ה' אל משה,^[2] וכמו שנאמר:

"וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת־הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז, פט).

והנה, גם בספר תהלים מצאנו פרק בן קע"ו (176) פסוקים, והוא פרק קיט, והוא מסתיים בהתחדשות הנפש מתרדמתה, וכמו שנאמר: "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ^[3] כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָֽחְתִּי" (תהלים קיט, קעו).

ולמרבה הפלא, גם בש"ס מצאנו שמסכת בבא בתרא מסתיימת בדף קעו (176), והיא מסתיימת במילים: 'ערב דבית דין לא בעי קנין דבההיא הנאה דמהימן ליה גמר ומשעבד ליה'.^[4]

והרבי מליובאוויטש האריך הרבה בביאור דברי הגמרא הללו על פי הפשט,^[5] ובסוף דבריו הוסיף וביאר כך:

מסכת בבא בתרא מסיימת את דבריה ביהודי שזכה להגיע למדרגה כזו, שהוא כבר יצא מעולמו הפרטי – עולם האגו והישות, והוא כבר מוכן למסור ולשעבד את נפשו למען הזולת.

והוא לא צריך שיעוררוהו לכך על ידי מעשה בפועל (בקנין), אלא די בהנאה נפשית כל שהיא (שמצד עצמה אין בה ולא כלום) שכבר תעורר בלבו רצון למסור עצמו בשביל הזולת.^[6]

ונסכם: שלש פעמים מצאנו שסיום ענין מסתיים בהתגלות נפשית חדשה, ובכל אותן השלש פעמים מוזכר המספר קע"ו!^[7]

וצריך להבין מדוע?…

 

קע"ו – סוד ההתפתחות!

 

ומצאנו להגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א שביאר שהמספר קע"ו מרמז על סוד ההתפתחות, מנקודה קטנה (בעלת מימד אחד) עד למציאות שלימה (בעלת ששה ממדים – ארבע רוחות ומעלה ומטה). ונביא את דבריו, וכך הוא כתב:^[8]

הנה, כדי להבין את הסוד של המספר קע"ו נפתח עם ליקוט מהגר"א (מודפס בסוף פירושו לספר יצירה), וז"ל:

'בכל גשם (מציאות גשמית) מרובע ('קוביה') יש:

א. ששה שטחים.

ב. י"ב עמודים (שהם י"ב גבולי אלכסון).

ג. ו-ח' נקודים בין גבולי האלכסון.

שהם בנויים כולם על ה'יו"ד' שהיא 'נקודה קו שטח' (האות י' במילואה נכתבת כך: 'יו"ד', והנה השלש אותיות הללו יו"ד – הן נקודה קו שטח, י – נקודה. ו – קו. ד – שטח. וכן הוא יה"ו של הוי"ה)… עיי"ש עוד באורך בדבריו הקדושים.

ממשיך הרב גינזבורג (שם) ומבאר:

בכל גשם מרובע יש ח' נקודות, כמו כן יש י"ב קוים (גבולי אלכסון), ו-ו' שטחים, סך הכל כ"ו מרכיבים פרטיים, כמנין שם הוי"ה.

והנה לפי ביאור זה, ענין סוד שם הוי"ה, הוא ענין התפתחות כל הויה מנקודה לקו ולשטח (מנקודה לספירה לפרצוף שלם). בנוסף יש את כללות הגשם עצמו, שנוצר ונבנה מהמרכיבים הנ"ל וכוללם יחד.

ה'נקודה' – היא סוד פינה. ה'קו' – סוד קרן. ה'שטח' – סוד פנים. ה'גשם' – סוד גוף…

והנה, כאמור, כל 'נקודה' – היא סוד ה-י' של מילוי האות יו"ד, כל 'קו' – הוא סוד ה-ו' של היו"ד, וכל 'שטח' – הוא סוד ה-ד' של היו"ד.

ומכיון שכן עלינו להכפיל את הנקודה קו שטח בג' אותיות אלו: ח' פעמים י', י"ב פעמים ו', ו' פעמים ד', סך הכל קע"ו!

כל התורה כולה נכללת ב'סוד הוי"ה' כנודע. תכלית הכוונה של כל התורה כולה היא שכל דבר יתפתח, בגשמיות וברוחניות, והעיקר במודעות, להכיר ולהתעצם עם שם הוי"ה ב"ה, עד שיקויים היעוד: "כִּי מָֽלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת־ה' כַּמַּֽיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיה יא, ט).

התפתחות הנקודה הראשונה של גילוי אלקות בעולם (מלשון העלם והסתר אלקות), הברק המבריק מתוך החושך, לשטח רחב של מודעות אלקית שהופכת מודעות טבעית, שטח המשקף את ה'מרחב העצמי' של עצמות אין סוף ב"ה – הוא תכלית כל התורה כולה. והוא הסוד של מספר ה'שיא' של התורה – קע"ו. והוא סוד הנאמר בלידת יוסף הצדיק: "יֹסֵף הוי"ה (בגימטריא קע"ו) לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית ל, כד) – שגם ה'אחר' יבין ('בן') וידע את אחדות הוי"ה…^[9]

ומכיון שהמספר קע"ו מרמז על ההתפתחות הנפשית, לכן, בכל מקום שמסתיים הענין בהתפתחות מופיע המספר קע"ו.

ועתה, אחר ההקדמה הזו, נתמקד, ברשותכם, בשני פסוקים מפרשת השבוע…

 

חלוקת בני שבט לוי

 

בפרשה הקודמת, פרשת במדבר, למדנו על מצות ה' לבני שבט לוי לפרק את המשכן לפני כל מסע ומסע, לשאת את כל חלקי המשכן וכליו הקדושים, ובסיום כל מסע גם להקים מחדש את המשכן,^[10] כמו שנאמר:

"וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת־הַֽלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל־כֵּלָיו וְעַל כָּל־אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְהֵם יְשָֽׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַֽחֲנוּ. וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַֽלְוִיִּם וּבַֽחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַֽלְוִיִּם" (במדבר א, נ-נא), ומסיימת התורה: "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (שם פסוק נא), כיון שזכות זו שייכת אך ורק לבני שבט לוי.

עבודה קדושה זו התחלקה באופן מסודר בין שלשת בתי האב הראשיים של שבט לוי – בני גרשון קהת ומררי.

בסיום הפרשה הקודמת התורה כבר לימדה אותנו על תפקידם של בני קהת, לשאת את כלי המשכן, וביניהם המנורה הטהורה, מזבח הזהב, שולחן לחם הפנים, ולמעלה מכולם, ארון הברית. ואף על פי שקהת לא היה בנו הבכור של לוי, אלא גרשון היה הבכור, בכל זאת התורה הקדימה לספר על תפקידם של בני קהת במשכן מפני הזכות העצומה שנפלה בחלקם לשאת את הארון שבתוכו היו לוחות הברית.

כעת בתחילת פרשתנו, התורה מפרטת את תפקידם של בני גרשון ובני מררי.

בני גרשון ישאו את יריעות המשכן ומכסהו, מסך פתח המשכן, קלעי חצר המשכן ומיתריהם, ומסך פתח החצר.

ומסיימת התורה ואומרת: "וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל־מַשָּׂאוֹ" (במדבר ד, יט).

ולאחר מכן ממשיכה התורה ומפרטת את תפקידם של בני מררי לשאת את קרשי המשכן, עמודיו, בריחיו ואדניו, וכן עמודי חצר המשכן, אדניהם, יתדותם ומיתריהם.

ומסיימת התורה ואומרת: "אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ" (שם פסוק מט).^[11]

ולפני שנבוא להתבונן בפסוקים הללו, נלמד את דברי הגמרא במסכת תענית…

 

מעלתו של אבא אומנא!

 

בגמרא הקדושה (תענית כא:) הובא כך: 'אבא אומנא הוה אתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיעא כל יומא, ולאביי כל מעלי יומא דשבתא, לרבא כל מעלי יומא דכיפורי'.

ונפרש את דברי הגמרא:

בדור השלישי של האמוראים (חכמי הגמרא) חיו ג' צדיקים: אביי, רבא, ואבא אומנא.^[12]

אביי ורבא היו חוד הש"ס והם מוזכרים כמעט בכל דף בגמרא. ואבא אומנא היה רופא.

ולמרות שאבא אומנא היה רופא הוא זכה למדרגה שלא זכו אליה אביי ורבא! – בכל יום ויום היתה יוצאת בת קול מן השמים ומכריזה: 'שלום לך אבא אומנא'!

בכל ערב שבת (יום ששי) היתה יוצאת בת קול נוספת מן השמים ומכריזה: 'שלום לך אביי'!

ובכל ערב יום כיפור (פעם בשנה!) היתה יוצאת בת קול נוספת מן השמים ומכריזה: 'שלום לך רבא'!^[13]

ממשיכה הגמרא ואומרת:

חלשה דעתו של אביי, מדוע אני לא זוכה לקבל שלום מן השמים בכל יום?! והשיבו לו מן השמים: אין אתה יכול לעשות כמעשיו!

והגמרא ממשיכה ומספרת מה היו מעשיו של אבא אומנא:

אבא אומנא היה רופא, וכשהיה צריך להקיז דם לחולים היה מכניסם לחדר מיוחד (חדר נפרד לגברים וחדר נפרד לנשים). ובשביל הנשים היה לו בגד מיוחד, שהיה בו נקב קטן אשר דרכו היה מקיז את הדם, וזאת כדי שלא יראה את גופן ויבוא לידי הרהור.

על דלת חדרו מבחוץ היתה תלויה קופה, לתוכה היו החולים משלשלים שכר טרחתו. ולמה הניח את הקופה מבחוץ? – כדי שלא ידע מי הטיל מעות בקופה ומי לא. הוא גם לא ידע כמה שילמו, כי כל אחד הטיל לקופה כפי יכולתו.

כאשר בא אליו אביון להקיז דם, היה נותן לו ממעות הקופה, כדי שיקנה לו דבר מאכל להחיות נפשו. ואם בא אליו תלמיד חכם, לא רצה לקבל ממנו כסף כלל.

פעם אחת שלח אביי שני תלמידי חכמים, כדי לנסות את אבא אומנא ולתהות על קנקנו. כשבאו אליו נתן להם לאכול ולשתות והכין להם מקום ללון. הוא לקח סדיני צמר וריפד בהם את משכבם.

בבוקר לקחו שני התלמידים את סדיני הצמר אשר ישנו עליהם והביאו אותם אל השוק למוכרם…

לפתע פגשו את אבא אומנא. אמרו לו: 'בבקשה ממך הואל נא להעריך סחורתנו ולשלם לנו כערכה'. עמדו והתבוננו בו, אם חושש הוא בהם שהם גזלנים, או שמא לא יעריך את הסחורה כשוויה.

אמר להם אבא אומנא: 'כך וכך שוויים של הסדינים'. שאלוהו: 'ואולי שוים יותר'? השיב להם: 'בסכום זה קניתי אותם אני'. אמרו לו: 'שלך הם הבגדים ואנו לקחנום מביתך – ועתה אמור נא לנו מה חשדת בנו, בשעה שנודע לך כי לקחנו ממך את הסדינים?'

ענה להם: 'אמרתי בלבי, בוודאי נזדמנה לכם מצות פדיון שבויים וזקוקים הייתם למעות, אלא שמחמת הבושה לא ביקשתם ממני כסף ולקחתם את הבגדים'.

אמרו לו: 'קח את בגדיך, כי רק כדי לנסותך עשינו כן'. אמר להם: 'ברגע שלקחתם את הבגדים אמרתי שיהיו לצדקה, על כן לא אחזור לקחתם אלי'.

ולא רק אביי הצטער, אלא גם רבא הצטער על כך שבת הקול נשמעת לו מן השמים רק פעם אחת בשנה…

וניחמו אותו מן השמים: 'אל ירע בעיניך הדבר. די לך בזה, כי בזכותך אתה מגין על כל העיר'.^[14]

ואת הלקח הנלמד מדברי הגמרא הללו, חייבים לחקוק עמוק עמוק בתוך מוֹרָשֵׁי הלב! וברשותכם נרחיב…

 

הארת הנקודה העצמית

 

אחד הפסוקים המפורסמים ביותר הוא הפסוק שהתנבא הנביא ישעיה: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" (ישעיה ס, כא) – כל יהודי ויהודי בעם ישראל הוא צדיק!

ומצאנו להגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן, קמא – תורה לד אות ד), שביאר כך:

דע, כי בכל יהודי ויהודיה ישנה נקודת יהדות, נקודת אמונה, נקודה יקרה, אשר אין אותה בשום אדם אחר זולתו.

והנקודה הזאת שיש בכל יהודי ויהודי, היא נקודת החיוּת האלקית השוכנת בקרבו, וכמו שאנו אומרים בכל בוקר: 'אלה"י! נשמה שנתת בי טהורה היא'!

והנקודה הזו היא נקודה יחודית לו, ואין שום מקביל אליו. אין, ולא היה, ולא יהיה! אלא הוא, לבדו, מיוחד ויחיד ביחודיות שלו!

ומכח הנקודה שלו הוא מגלה את האור אין סוף בדרכו הוא!

וברשותכם נרחיב:

בשיחה שמסר הגה"צ הרב יעקב מאיר שכטר שליט"א, אמר כך:^[15]

כל יהודי הוא צינור המגלה את האין סוף ברוך הוא בעולם שלנו בדרכו הוא. וזה מכח נקודת חיוּת האלקות הפועמת בו! ועל הנקודה הזו נאמר: 'ועמך כולם צדיקים', כי בנקודה העצמית הוא צדיק.

ואבא אומנא זכה והנקודה השייכת לו האירה בגילוי ובאור עצום.

ובזה מובן, כי האף אמנם שאין ערוך לרוב גדולתו וקדושתו הנשגבה של האמורא הקדוש אביי, כפי ערך קדושתם הנוראה של התנאים והאמוראים (גם האר"י הקדוש בספר הגלגולים פרק כח מציין – נשמתו של אביי במקום גבוה מאוד בסוד ה'כנפים דאצילות'), אף על פי כן היתה לאבא אומנא (שהיה אמורא וגם רופא ומקיז דם) סגולה מיוחדת שגם לאביי לא היתה כזאת, והיא היתה הנקודה השייכת לאבא אומנא בלבדו, שהאירה וזהרה במלוא תוקפה ועוזה שלא היתה כמותה בעולם, שעבור זה קיבל בכל יום שלמא מן שמיא…

ולא רק אבא אומנא אלא כל אדם, אם הוא זוכה ומאירה לו הנקודה השייכת לו ממש, אזי לא נמצא בכל הנבראים אדם שידמה לו באותה נקודה המיוחדת לו, ובזה הוא חידוש בכל הבריאה… ובגילויה הוא זוכה למעלות רמות ונשגבות, וזוכה על ידה מה שלא זוכה שום נברא זולתו…

אולם בכדי שתאיר לאדם בשלימות אותה הנקודה השייכת לו, צריך להקדיש לה זמן רב, ולהרבות תשומת לבו לאותה נקודה, לעובדה ולשומרה, וכן זקוק הוא לסייעתא דשמיא, שמן השמים ירחמו עליו ויאירו לו באותה נקודה שלו.

ובכן, על האדם לדרוש את אלקים ולעסוק בתורה ותפילה, עד שיזכה להגיע לנקודתו המיוחדת השייכת לו, ואז לעבוד ולהתייגע בענין אותה נקודה ומדה טובה אשר בקרבו שהוא חש שהיא שייכת לו.

ממשיך הרב שכטר וכותב: וכאן נעצור ונרתיע –

רגיל הוא האדם להגות ולהתבונן במעמדו של הזולת, החל במעלותיו הרוחניות, בכחות נפשו וכשרונותיו, וכלה בהצלחותיו הגשמיות, כמצב משפחתו, משׂרתו המכובדת וכיוצא באלו, ולמוד את עצמו על פיו, ולפעמים גם במחיר של יסורי קנאה, צרות עין ושאר מרעין בישין… כאביו מתגברים עליו ביתר שאת כל אימת שהוא משוה בדמיונו את מעמדו לעומת מעמד זולתו…

הקב"ה הדואג לכל פרט ופרט של יצוריו גם הזעירים ביותר, קבע לכל אחד ואחד מערכת של מעברים וגלים שונים ומשונים בימי חלדו, וזאת בהתאם לכושרו ויכולת עמידתו של כל אדם ואדם בתכלית הדיוק.

וכל זה בהשגחה פרטית מדוייקת נפלאה הנגלית רק ליודע תעלומות, הדורש מכל אחד ואחד המלכה מיוחדת מכל פרט ופרט שאירע לו ושעובר עליו, שרק לפי זה דייקא תאיר נשמתו ותתגלה הסגולה המיוחדת שלו, שבזה הוא חידוש בעולם, כמבואר בליקוטי מוהר"ן (לעיל) שכל אחד ואחד מישראל יש בו בחינת צדיק מושל וכו', כי יש בכל אחד מישראל דבר יקר שהוא בחינת נקודה מה שאין בחברו, כמעשה דאביי ואבא אומנא. (שלאביי נתנו שלום מן השמים בכל ערב שבת ואילו לאבא אומנא שהיה אמורא וגם רופא מקיז דם נתנו שלום בכל יום), ושם איתא שאמרו לאביי: 'לא מצית למיעבד כעובדא דאבא אומנא' (תענית כא:), כלומר שזו היתה הנקודה השייכת דוקא לאבא אומנא, ואם היה אביי רוצה לחקות אפילו מעשיו הטובים של אבא אומנא – לא היה לא אביי ולא אבא אומנא.^[16]

וכל זאת כדי להביאו בסופו של דבר לתכליתו הפרטי שעליו להגיע, כל אדם כפי המגיע לו בפרטות, לא פחות ולא יותר אפילו כמלוא נימא. ואם יזכה האדם להתנהג כיאות ולעבור את הדרך בשלום – אשרי לו וטוב לו לנצח.

ברם, במקום שיתבונן האדם וישגיח בדרכו שלו לבלי להיכשל, ולעבור אותה בשלום – תחת זאת שם הוא מעייניו והתבוננותו בחלקו של הזולת, מבלי לדעת שלעולם לא יגיע לחלק השייך לחברו, בו בזמן שאת חלקו שלו הוא ודאי מאבד…

ולפני שנמשיך נרחיב עוד…

 

חֲוָיַת החיים – החיים עצמם!

 

לפעמים, המילים: 'שלעולם לא יגיע לחלק השייך לחברו', נראים למתבונן כמין תיאוריה נחמדה… אך הלב מסרב להאמין: למה אומרים לי כך? מה הבעיה? מדוע אני לא יגיע לחלק השייך לחברי?

הרי אם אתאמץ כמותו, אם אחקה את מעשיו, מסתמא שאזכה גם אני להגיע למדרגתו!

ובאמת המחשבה הזו היא טעות. והטעות הזאת נגרמת מכך שחושבים שהחיים הם תוצאה של מעשים או של שכל…

והאמת שזה אינו כך! – החיים הם חֲוָיַת הנפש!

כל אדם חָוָה את החיים בצורה ובאופן המיוחד לו. ואין שום אדם שיכול לחוות את חֲוָיַת החיים של חברו, כי אם הוא יחוה באותו אופן, הוא יהפך להיות הוא^[17] (והיינו שהם יהפכו להיות מציאות אחת, וזה אינו, שהרי הם לעולם ישארו שְׁנָיִם!).

חֲוָיַת החיים היא האופן בו אדם חווה את המציאות העצמית שלו (אהבה עצמית, שנאה עצמית, וכדומה), ואת כל המאורעות העוברים עליו.

קשה לבאר את הענין בכתב, אך זאת עלינו לדעת: כל אדם נולד עם רגש אפל כל שהוא, רגש 'הצובע' את מסך הראיה והתפיסה, וכפי איכות ה'צבע' – כך הרגשת החיים!

וננסה להרחיב…

 

הגלות עדיין נמשכת…

 

בגמרא הקדושה (יומא ט:) מופיע משפט פלאי, וזהו: 'ראשונים שנתגלה עוונם – נתגלה קיצם. אחרונים שלא נתגלה עוונם – לא נתגלה קיצם'.

'ראשונים' – אלו היהודים שחטאו בתקופת בית המקדש הראשון. 'שנתגלה עוונם' – שהבינו שהסיבה שהם נענשים, כי הם נכשלו בשלשה חטאים חמורים מאוד: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. 'נתגלה קיצם' – הקב"ה גילה להם שהעונש שלהם ימשך שבעים שנה.

'אחרונים' – אלו היהודים שחטאו בתקופת בית המקדש השני. 'שלא נתגלה עוונם' – העוון שלהם היה שנאת חינם, אך הם לא הצליחו להכיר ולהודות בחטאם. ולכן 'לא נתגלה קיצם' – הקב"ה סילק אותם מעל פניו, בלי הודעת זמן הגאולה.

ומבואר בדברי הגמרא הקדושה שבזמן בית המקדש השני, התגלה בלבבות רגש אפל של שנאת חינם, והרגש הזה צבע להם את מסך הראיה והתפיסה, עד שהם לא הצליחו להבין שישנה מציאות אחרת!

הרגש האפל הזה האפיל להם על השכל, והם, לא הצליחו לתפוס ולהבין שהם חוטאים! – לא נתגלה להם עוונם!

והאמת, שזה היה החטא בסוף בית המקדש השני, אך גם אצל כל אדם ישנו רגש אפל המאפיל על שכלו, והצובע את חֲוָיַת חייו.

ואוי לאדם שהוא לא מודע לרגש האפל שבו, שהרי הוא במצב שלא נתגלה לו עוונו! וממילא הוא עדיין רחוק מגאולת הנפש!

ונמשיך לנסות ולבאר:

בשיחה שמסר רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה לו אות א) אמר כך:

'וזהו כלל, כי כל נפש מישראל הוא מושרש בשבעים נפש של בית יעקב. ושבעים נפש של בית יעקב, מושרשים בשבעים פנים של תורה.

וזה לעומת זה עשה האלקים, שכנגד שבעים נפש של בית יעקב, הם שבעים לשון. שכל לשון ולשון יש לה מדה רעה בפני עצמה, מה שאין בחברתה. ומחמת המדות האלו הם מרוחקים משבעים פנים של תורה.

וכשהנפש של בית יעקב באה בגלות תחת יד שבעים לשונות, היינו במדותיהם הרעים. אזי היא ראמת שבעין קלין' (אז היא צועקת שבעים קולות)…

וכך הם פירוש דבריו הקדושים:

כידוע, הבריאה הראשונה שברא הקב"ה היתה התורה הקדושה. והוא ברא אותה באופן שיהיו לה שבעים פנים.

ועל כל אופן ואופן שבתורה הקדושה, נאמר: "אֲרֻכָּה מֵאֶֽרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (איוב יא, ט). כי בכל אופן ואופן ישנה חכמה אלקית לאין קץ.

והקב"ה שרצה שהתורה הקדושה תתגלה בעולם בכל אופניה, שלשל ממנה את שבעים הנפשות של בית יעקב (והם השמות המובאים בפרשת ויגש), ו'סידר' שכל נפש תשיג אופן אחד בתורה. ונמצא שכל אחד משבעים נפשות בית יעקב השיג אופן אחד.

וגילו לנו רבותינו הקדושים שמאותם שבעים נפש השתלשלו כל נפשות עם ישראל, באופן שכל נפש מעם ישראל יונקת את חיותה מאחת מהנפשות (מהשבעים נפש) הללו.

ומכיון שלכל נפש יש אופן אחד, ממילא מובן, שלכל יהודי יש חלק מיוחד בתורה הנובע מהאופן המיוחד לו…

ממשיך רבי נחמן מברסלב ואומר:

ואם המצב היה נשאר כך, אזי כל יהודי היה זוכה עם לידתו להשיג את התורה הקדושה (באופן השייך לו).

אך, הקב"ה לא רצה בכך. הוא רצה שנזכה לתורה מכח עבודתנו ועמלנו. ולכן הוא יצר מציאות של מפריעים ומציקים (רוחניים) שימנעו מבני האדם להשיג את התורה, וכאשר הם יזכו להתגבר עליהם, הם יזכו לתורה מכח מעשיהם.

ולכן, בשביל הבחירה והנסיון הוא ברא שבעים אופנים של רוע, ומכל אופן השתלשלה אומה אחת מהשבעים אומות (והם השבעים לשון הכתובים בפרשת נח).

ולכל אומה יש אופן אחד ברוע, אופן המיוחד רק לה, שאין אותו באומה אחרת. והיינו שכל אומה 'מושלמת' בסוג אחד של רוע!

ובנוסף לכך, ברא הקב"ה תאוה אחת שהיא תהיה תאוה המאחדת את כל השבעים אומות, והיא תאות נשים – והיא הנקראת 'התאוה הכללית'.

ונמצא שלכל אומה ואומה, מהשבעים אומות, ישנה תאוה המיוחדת לה וגם תאות נשים.

ובשעה שנגזר על הנשמה לרדת לעולם הזה, הקב"ה לוקח אותה ומכניס אותה בתוך גלות תחת אומה אחת משבעים האומות, והיינו תחת המדה הרעה המקבילה לאופן הפרטי שלו בתורה.

וכבר אמרנו שלכל אומה יש מדה רעה המיוחדת לה ובנוסף תאות נשים.

והיהודי נולד לתוך גלות רוחנית, והוא צריך בימי חייו לזהות באיזה גלות הוא נמצא. הוא צריך לזהות את המדה הרעה שיש לו.

ואחרי שהוא זיהה אותה, הוא צריך לנקות ולטהר עצמו בתכלית מאותה מדה. ואז, כשהוא יזכה לכך הוא יזכה למתן תורה הפרטי שלו!

ולכן כל יהודי החפץ לתקן את נפשו, לזכות ולחוות את חֲוָיַת החיים מצד הקדושה^[18] עליו להסיר מקודם את הרגש האפל שלו, המאפיל ומכסה על החיוּת האלקית שבו, ואז הוא יזכה…

מאיר (מתחילת החוברת) סיים את התפילה, לקח דף ועט וכתב כך:

לי ישנה את חֲוָיַת החיים שלי, וליוסי ישנה את חֲוָיַת החיים שלו! וכל אחד כפי מה שהוא – חווה את החיים! וממילא אין מקום לתהיות!…

ונחזור לשני הפסוקים שרצינו לבאר…

 

איש איש על עבודתו ועל משאו…

 

כאמור, פרשת השבוע, פרשת נשא, מצטיינת בכך שמספר פסוקיה תוחם בתוכו את הגדילה והצמיחה מנקודה למרחב שלם.

ולכן דוקא בפרשה הזו בחרה התורה ללמד אותנו את היסוד הנצרך לכל נפש: "אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ" (במדבר ד, מט) – ללמדנו שכל איש הוא מציאות בפני עצמה,^[19] לכל איש יש את חֲוָיַת הנפש המיוחדת לו! שבה ועל ידה הוא מושך את האור אין סוף ברוך הוא לעולם!

ולקראת סיום החוברת:

כתב בספר היום יום (ג' אלול): המאמין בהשגחה פרטית יודע כי מה' מצעדי גבר כוננו. ולכל נשמה ישנה שליחות פרטית, ומוטל עליה לברר ולתקן איזה בירור ותיקון במקום פלוני.

ורק אותה נשמה, בלבד, יכולה לקיים את שליחותה. ופעמים שהדבר הצריך תיקון מחכה מאות שנים או משעת בריאת העולם, לאותה נשמה שתבוא לבררו ולתקנו.

וגם הנשמה הלזו מאז נאצלה ונבראה – היא מחכה לזמן ירידתה לברר ולתקן את אשר הוטל עליה.

כי כל נפש קודם בואה לעולם הזה היתה אלפי שנים אצל ה' יתברך, והמתינה בקוצר רוח – מתי כבר יגיע התור שלה לרדת לעולם הזה, משום שהנשמה יודעת היטב שהעולם הזה הוא עולם יקר ביותר, משום שרק בו ניתן להרבות בתורה ובמעשים טובים ולדלות אין סוף של פנינים ומרגליות רוחניות, איש איש כפי אשר תשיג ידו בטהרתו. וכך, כשידיה של הנשמה עמוסות בשלל הפנינים והמרגליות שהשכילה לאסוף בעולם הזה, עליה לחזור לאחר אריכות ימים ושנים לפני אביה שבשמים, על דרך שאמרו חז"ל (פסחים נ.): 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו'…

ומכיון שקיבלנו את המתנה המופלאה הזו – את היכולת להתעלות, לכן אסור לנו להפסיד את המתנה הזו…

וה' יזכנו לעלות ולהתעלות, אמן!

 

העולה מן האמור להלכה ולמעשה

 

א. עלינו לדעת כי בכל יהודי ויהודיה ישנה נקודת יהדות, נקודת אמונה, נקודה יקרה, אשר אין אותה בשום אדם אחר זולתו. והנקודה הזאת שיש בכל יהודי ויהודי, היא נקודת החיוּת האלקית השוכנת בקרבו, וכמו שאנו אומרים בכל בוקר: 'אלה"י! נשמה שנתת בי טהורה היא'!

ב. הנקודה הזו, המאירה בתוכו, היא נקודה יחודית לו, ואין שום מקביל אליו. אין, ולא היה, ולא יהיה! אלא הוא, לבדו, מיוחד ויחיד ביחודיות שלו! ומכח הנקודה שלו הוא מגלה את האור אין סוף בדרכו הוא!

ג. בכדי שתאיר לאדם בשלימות אותה הנקודה השייכת לו, צריך להקדיש לה זמן רב, ולהרבות תשומת לבו לאותה נקודה, לעובדה ולשומרה, וכן זקוק הוא לסייעתא דשמיא, שמן השמים ירחמו עליו ויאירו לו באותה נקודה שלו.

ובכן, על האדם לדרוש את אלקים ולעסוק בתורה ותפילה, עד שיזכה להגיע לנקודתו המיוחדת השייכת לו, ואז לעבוד ולהתייגע בענין אותה נקודה ומדה טובה אשר בקרבו שהוא חש שהיא שייכת לו.

ד. לכל נשמה ישנה שליחות פרטית, ומוטל עליה לברר ולתקן איזה בירור ותיקון במקום פלוני. ורק אותה נשמה, בלבד, יכולה לקיים את שליחותה. ופעמים שהדבר הצריך תיקון מחכה מאות שנים או משעת בריאת העולם, לאותה נשמה שתבוא לבררו ולתקנו.

וגם הנשמה הלזו מאז נאצלה ונבראה – היא מחכה לזמן ירידתה לברר ולתקן את אשר הוטל עליה.

כי כל נפש קודם בואה לעולם הזה היתה אלפי שנים אצל ה' יתברך, והמתינה בקוצר רוח – מתי כבר יגיע התור שלה לרדת לעולם הזה, משום שהנשמה יודעת היטב שהעולם הזה הוא עולם יקר ביותר, משום שרק בו ניתן להרבות בתורה ובמעשים טובים ולדלות אין סוף של פנינים ומרגליות רוחניות, איש איש כפי אשר תשיג ידו בטהרתו. וכך, כשידיה של הנשמה עמוסות בשלל הפנינים והמרגליות שהשכילה לאסוף בעולם הזה, עליה לחזור לאחר אריכות ימים ושנים לפני אביה שבשמים, על דרך שאמרו חז"ל: 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו'…

ומכיון שקיבלנו את המתנה המופלאה הזו – את היכולת להתעלות, לכן אסור לנו להפסיד את המתנה הזו…

וה' יזכנו לעלות ולהתעלות, אמן!

---

הערות שוליים:

[1] ובהקשר לכך סיפר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זיע"א (והגדת, שמות – עמוד 379), וז"ל:

מעשה ביהודי שחכר פונדק מן הפריץ. היה הפריץ קונה אצלו מצרכי משתאותיו, יינות שרף וחביות שכר, גבינות ומליחים, וזוקף על חשבון דמי החכירה השנתיים.

כלתה השנה, ולחוכר אין את דמי החכירה. ההוצאות רבות, ולא עלה בידו לחסוך. עלה לטירת הפריץ וביקש ארכה, בשנה הבאה ישלם עבור שנתים. ניאות הפריץ. אבל מה שלא עלה בידו בשנה זו לא הסתייע בשנה האחרת, ושוב עלה לבקש ארכה. אמר הפריץ: 'דע, שזו הפעם האחרונה. אם בשנה הבאה יחסר ולוּ רובל אחד מדמי החכירה לשלש השנים, תושלך לבור הכלא שבחצר ולא תראה אור השמש עד לתשלום החוב במלואו!'

מאליו יובן, שכל מאמציו לחסוך כשחרב האיום מונפת על ראשו, לא הניבו אלא דמי חכירה לשנה אחת, ועוד כמה רובלים. לבו המה. נפרד בבכיות מבני משפחתו, מי יודע האם ישוב ויראם. אמר וידוי ולבש תכריכים מבעד לבגדיו. נשא בלבו תפילה למרום שהפריץ יאות להסתפק בדמי החכירה לשנה זו ואת החוב יפרוש לתקופה ארוכה, אולי יוכל לעמוד בו.

'נו, מושק'ה, הבאת את הכסף?!' שאל הפריץ בזחיחות.

המילים נִתְעַלְעוּ בפיו, והפריץ אמר: 'הבה נעשה חשבון'.

לקח דף נייר, ומתח קו לאורכו. בחלקו השמאלי רשם את דמי החכירה לשנה זו, ולשנה שלפניה, ולשנה הקודמת לה, וסיכם. בטור הימני רשם את המצרכים שרכשו עבורו בפונדק: כך וכך בקבוקי יין שרף, כך וכך קנקני שכר, כל פריט ומחירו, וסיכם. הפחית את הטור הימני מהטור השמאלי…

אולי היה בגילופין, אולי פיזור דעת. בטעות חשב שהטור הימני הוא חוב החוכר והשמאלי חובו שלו. סיכם ועיניו התעגלו. בתמהון הפטיר: 'מה, אני עוד חייב לך?! –

וכה הרבה?!'

קילל קללה נמרצת, בחרון אף השליך את הניירות אל האח הבוערת מאחריו. פתח את הכספת והוציא צרור שטרות. מנה והשליך על השולחן: 'קח ולך, הסתלק מנגד עיני!'

החוכר גרף את השטרות, ונמלט. נס נעשה לו, נס גלוי. כספו נשאר עמו, ועוד זכה באוצר! כרוח סערה פרץ לביתו, בישׂר על ההצלה המופלאה.

אשתו שפכה קיתון מים צוננים על מדורת התלהבותו, כששופכים מים צוננים על מדורה מתפרץ קיטור: 'ומה, כסבור אתה שהפריץ שוטה וסכל? שלא יעמוד ויתהה, ויחשב מחדש, ויעמוד על הטעות. ויגבה ממך את החוב במלואו, ועוד ייסרך במלקות על שנטלת את הכסף וניצלת את טעותו!'

צודקת, אין מה לומר. מבחינת ההלכה 'טעות הגוי מותרת' במקום שאין חשש לחילול ה' (בבא קמא קיג:). אבל כאן, אם יזכר, גם חילול ה' יהיה…

מה עושים?! שׂם פעמיו אל הרבי, המגיד מטאלנא זצ"ל. שׂח את כל הסיפור, ואמר: 'הלא הרבי פועל ישועות. יפעל הרבי שהפריץ לא יהרהר ויזכר ויחשב וימצא, שהענין יוסח מדעתו!'

ענהו המגיד: 'תנוח דעתך! מה פתאום שיחשב ויזכר ויהרהר ויחשב – הרי הוא לא עומד שמונה עשרה!'

כמה פשוט!

פשוט וגם אסור! אסור להרהר בדברי תורה בשעת העמידה וכל שכן בדברי הבלים ושטויות!

[2] וכתב הגה"ק הרב מנחם מנדל זיע"א (סמוכים לעולם – דף נא ע"א), שלמרות שהקב"ה דיבר עם האבות הקדושים, ועם משה רבינו כמה פעמים, אך כל זה היה באופן ארעי, אך כעת בהתגלות הזו, ירדה הנבואה לעולם בקביעות.

[3] יהודי שנשמתו יְשֵׁנָה בקרבו הרי הוא סמוך ובטוח שהוא צדיק ומושלם בכל… ולאחר פטירתו הוא ילך ישר לגן עדן…

והאמת, שההרגשה הזו נובעת מכך שהוא שרוי בחושך והקליפות מסובבים אותו…

אך, כאשר יהודי זוכה להתעורר, להיות מודע למצבו הרוחני העגום, מיד הוא שומע את צעקת נשמתו הצועקת לבוראה: 'אבא! רחם עלי! תעיתי כשה אובד!'…

[4] וזה פירוש דברי הגמרא:

אדם שקיבל על עצמו להיות ערב לחברו בפני בית דין, אינו צריך קנין כדי להשתעבד, שכן, באותה הנאה שהוא מקבל מכך שהוא נאמן על בית הדין, הוא גומר בדעתו לשעבד עצמו גם ללא קנין.

[5] ליקוטי שיחות – תרגום חופשי (חלק כו – עמוד 170).

[6] בספר בחוזק יד (עמוד 93), לגאון הרב יעקב אריה אריאל שליט"א, הובא כך:

הימים היו ימי סיום מלחמת העולם השניה. פליטים רבים נותרו בודדים ועזובים. השמחה הספונטנית של רגעי השחרור הוחלפה מהר בדכאון אכזר: הכל איננו, ואנה אני בא, למה נשארתי? מדוע איני נח יחד עם אבא ואמא מתחת לפני האדמה? התוהו נשף בעורף כולם, ונהר השברון איים לסחוף את כל היקום.

ברחובות איטליה הסתובבו בחורי ישיבה פליטים, שהחזיקו בשארית כחם בקרנות האמונה, שומרים על גחלת רצון החיים לבל תכבה. לא הרעב הציק להם, לא הלחם היה חסר להם כל כך. היאוש הוא זה שאכל בהם בשעה שלא ראו שום תקוה לפתוח אי פעם חיים חדשים, ובטח שלא לקחת גמרא ביד ולהיצמד לדפיה בכל נימי הנפש או להתפלל פעם בקול רם ולהרים קול בבכי. צעירים רבים שוכנו במחנות פליטים.

רבים מהם שוטטו אנה ואנה, התלהטו ביאוש, התמוטטו ופרקו מעליהם עול מלכות שמים.

דוד לייב שוורץ, גם הוא פליט המלחמה, הגיע כבחור מבוגר יחסית ל'ישיבת רומא' המהוללה… באותם ימים נפגש דוד לייב עם בחור חסידי, נין ונכד לצדיקים מפורסמים, הוא נפגש עמו באקראי ברגעים איומים, בשעה שהתהלך עם עצמו, כשהוא מוזנח מבחינה נפשית ומבחינה רוחנית.

דוד לייב הבחור ניסה לדובבו ולהשיבו אל החיים. אותו בחור כבר היה רחוק אי שם בין השמים והארץ, נתון היה הבחור למשיסה במאבקים רוחניים. דוד לייב הרחמן רצה להושיט יד תומכת כפליט לפליט. הוא דיבר עמו ארוכות בחכמה וברחמים. הרי הוא הבין ללבו.

אזניו של הבחור לא היו אטומות לגמרי, כשדוד לייב שוטט עמו אנה ואנה הוא השכיל לחוש כי הוא לא נצמד אליו סתם כך, נשמתו של דוד לייב היא זו שלא מרפה ממנו. הוא חש, כי נכמרו רחמיו של הבחור ההולך לצידו על יהודי המתגולל באשפתות. אותו בחור הכיר, שדוד לייב אוהב אותו אהבה ללא מְצָרִים, וניאות לשתף עמו פעולה.

באחד הימים נפתח סגור לבו של הבחור, ולפתע, ברגע מסויים, זעק ממעמקי היאוש למול פניו של דוד לייב: אבל מה אתה רוצה ממני, את העולם הבא שלי כבר איבדתי, אני… אין לי עולם הבא, עזוב נא אותי, אל תציק לי עוד, רחם עלי ותניח לנפשי האומללה.

הבחור נאלם דום, לא האמין בעצמו, איך היה מסוגל לפרושׂ הכל על השולחן בבת אחת. שקט עמוק שרר ביניהם. דוד לייב עצמו עמד מולו נסער באהבה ובחמלה.

דוד לייב ידע, שמשפט זה שיצא מפיו של הבחור, הוא תכסיס של היכלי התמורות, אכזריות שקרית של היצר המנצל את רגשי האשמה, ומוסיף עליהם עוד רגשות של יאוש ושל איבוד תקוה. חלילה! הרי הוא טועה. יש לו תקוה! כאב דוד לייב במעמקי לבו פנימה, אך לא אמר זאת לאותו בחור, שמאורעות המלחמה שברו את נפשו, כי ה'חלילה' לא ישכנע אותו, המצב שבו היה נתון – איבוד משפחתו, הוריו ואחיו הכביד עליו, הגביר את תחושת היאוש, ה'חס וחלילה' לא יועיל לו כרגע… הוא רק יכעיס אותו יותר, ואז נפל רעיון גאוני במוחו, רעיונותיו המשוטטים באהבת ישראל הניבו פירות עסיסיים, דוד לייב הגה במוחו המצאה:

דוד לייב בן העשרים ושלש התייצב, הביט בתוך עיניו האפלות של הבחור ואמר: בחור'ל, למה אתה אומר, שכבר אין לך עולם הבא?! אני מוכן לתת לך את העולם הבא שלי, אם זו הבעיה, אתן לך את שלי. אני אביא קולמוס, ואשרטט לך בכתב ידי שטר, כתוב וחתום כדת וכדין. אתה שומע??? אני נותן לך את שלי!!!

דוד לייב שהה רגע קצר ומיד אמר לו: אבל אני מבקש להציב תנאי אחד, אני מוכר לך את העולם הבא בתנאי שמהיום ואילך תלמד בספר שבט מוסר כל יום. 'כל יום' – היינו גם בפורים ובערב יום הכיפורים וכו'. כל יום! אם אתה עושה כן, הרי העולם הבא שלי… שלך הוא. כתוב וחתום.

רבי דוד לייב שסיפר את הסיפור בדרך אגב בשעת גלגול התפילין לאחר תפילת שחרית, הוסיף באושר ואמר כמה מילים: והיום, היום הוא יהודי חרד לדבר ה' מהמפורסמים במקום מגוריו…

השומע את העובדה לא נתן לר' דוד לייב לחמוק מידיו, אם כבר גילה טפח ממעשיו, כדאי לנסות לדלות עוד קימעא, הוא שאל אותו בתמיהה: ר' דוד לייב, איך עשית דבר כזה, למכור עולם הבא?! ר' דוד לייב השיב על אתר בשנינותו המתוקה מדבש: עשיתי חשבון פשוט, ממה נפשך, אם הוא יעמוד איתן בתנאי שהצבתי לו, ויפסע מעלה מעלה, אזי לעתיד לבוא, כשיגיע לעלמא דאתי ויראה את העולם הבא שאני נתתי לו הרי יבעט בו ויגלגלהו הרחק, הוא לא יהיה זקוק לו. ואם יקרה, שיום אחד הוא לא ילמד ב'שבט מוסר' אז המכירה בטילה ולא הפסדתי כלום…

[7] כידוע, ישנן ג' מדרגות: נבואה, רוח הקודש, וחכמה.

ה'נבואה' – ירדה בפרשת נשא שיש בה קע"ו פסוקים.

'רוח הקודש' – ירדה על ידי ספר התהלים, והיא נכללת בפרק קיט שיש בו קע"ו פסוקים.

וה'חכמה' – נתגלתה על ידי התלמוד הבבלי, ובפרט על ידי מסכת בבא בתרא שיש בה קע"ו דפים… (סמוכים לעולם – דף נא ע"א).

[8] שעשועים יום יום (חלק ב – עמוד קעז).

[9] וזה לשון הפסוקים: "וַתַּֽהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִי"ם אֶת־חֶרְפָּתִי. וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית ל, כג-כד).

ולכאורה צריך להבין מדוע רחל לא קראה לו 'אסף'? והתשובה לכך, אמותינו הקדושות היו נביאות והן התאימו את שמות ילדיהם למהותם הפנימית. ומהותו הפנימית של התינוק הזה היה 'יוסף' ולא אסף!

ובשיחה שמסר הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות – תרגום חופשי, חלק כו עמוד 100), אמר כך:

ביציאת מצרים נאמר: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִי"ם אֶתְכֶם וְהַֽעֲלִיתֶם אֶת־עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" (שמות יג, יט).

וצריך להבין מדוע השתמשה התורה בביטוי כזה 'עצמות', שהרי אין זה ביטוי של כבוד כלפי צדיקים, ואם כן, לכאורה היתה צריכה התורה לומר: 'ויקח משה את ארון יוסף', ולא להשתמש בביטוי 'עצמות יוסף'?

ויש לומר, שאת זאת מכוונת התורה להדגיש, שביציאה ממצרים לקח משה עמו את 'עצמות יוסף' – שהעצמות נקראות כך משום שהן העצם והתוקף של האדם ושל בעל החיים – הוא לקח את עצמיותו של יוסף את מהותו ועניינו של יוסף…

מהי עצמיותו של יוסף?

היא מתבטאת בשמו 'יוסף' – אשר 'ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר'. כלומר, מהותו של יוסף היא להוסיף עוד בן.

אך זו עדיין אינה השלימות של עצמות יוסף, כי אז היה נאמר רק יוסף ה' לי בן. מן הכתוב שהמשמעות של יוסף היא לאמר יוסף ה' לי בן אחר, מובן, שאין הכוונה ל'בן' סתם אלא לבן 'אחר'. שמן ה'אחר' יעשו בן…

מיהודי שהוא בבחינת 'אחר', שהתנהגותו היא אחרת מהתנהגות יהודית, עד אשר הוא לגמרי אחר (שאינו צד הקדושה), ממנו צריך לעשות 'בן' – יהודי שניכר בו שהוא בן, "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶ"ם" (דברים יד, א)…

[10] במהלך 40 שנות ההליכה במדבר, נסעו עם ישראל 42 מסעות (כמבואר באורך בריש פרשת מסעי). והנה המשכן הוקם במסע ה-12, כשהיו ישראל בסביבות הר סיני, ונמצא ששבט לוי פירק את המשכן 31 פעמים, והקים אותו 30 פעם (שהרי בפעם הראשונה הקים אותו משה).

[11] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, נשא – מאמר ז) אמר כך:

כפי שמסופר בהמשך פרשתנו, ביום הקמת המשכן התנדבו נשיאי ישראל שש עגלות לצורך המשכן, ועל פי ציווי הבורא מסר משה רבינו את העגלות הללו לבני גרשון ובני מררי כדי שישאו על גביהם את משאם הכבד, אך לבני קהת לא נתן משה רבינו עגלות, משום שתפקידם של בני קהת היה לשאת את כלי המשכן כנ"ל, והדין הוא שאת כלי המשכן, וביניהם הארון, צריך לשאת על הכתף דוקא ולא על גבי עגלות, כמו שנאמר: "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו" (במדבר ז, ט).

והנה, כשמתבוננים במשקלו של ארון הברית, מגלים שהוא היה אדיר וכבד מנשוא. על פי חישובים מדוייקים, הארון עצמו והכפורת (מכסה הארון) שעל גביו, ולוחות השניות ושברי הלוחות הראשונות שהיו מונחים בתוכו (בבא בתרא יד:), שקלו ביחד למעלה מחמשה טון!!!

על פי דרך הטבע אין מציאות שארבעה לויים יוכלו לשאת משא כבד כזה על כתפיהם. כיצד, אם כן, נשאו אותו בני קהת על כתפיהם לאורך כל מסעותיהם של עם ישראל במדבר ללא כל סיוע בעגלות?

כתשובה לכך אומרים חז"ל (סוטה לה.): 'נשא ארון את נושאיו'. כלומר: בנשיאת הארון עשה הקב"ה נס גדול. נושאי הארון כלל לא היו נושאים אותו ומרגישים את משקלו הכבד. הארון היה פורח באויר ונושא את עצמו, ויתירה מזאת, הארון היה נושא גם את נושאיו. אלא שלמראית העין היה נדמה שהלויים הם אלו שנושאים את הארון, ורק הם עצמם הרגישו במוחש את גודל הנס שהתרחש בכל פעם מחדש בעת שנשאו את הארון.

בכל זאת, פעם אחת אירע שהקב"ה פִרסם לעיני כל ישראל את הנס המופלא שהתרחש בעת נשיאת הארון. היה זה בזמן שיהושע וכל עם ישראל עמדו בעברו של נהר הירדן, והוצרכו לחצות אותו כדי להיכנס לארץ ישראל שהיתה בעברו השני. לשם כך עשה להם הקב"ה נס גדול ועצום. כפי שמסופר בספר יהושע (פרקים ג-ד), על פי מצות ה' הכהנים, נושאי הארון, דרכו בכפות רגליהם על קצה מימי הירדן, ובאותו רגע נחצה הירדן לִשְׁנָיִם. כל המים שהמשיכו לזרום לאותו כיוון ניצבו כמו נד, היבשה התגלתה בתוך הירדן וכל עם ישראל עברו בתוך הים ביבשה עד עברו השני של הנהר.

לאחר שכל עם ישראל חצו את הירדן, ניתקו הכהנים את רגליהם ממימי הירדן ומיד חזרו המים לזרום כבתחילה. כעת היו הכהנים והארון בעברו האחד של הירדן, וכל שאר עם ישראל בעברו השני של הירדן. ואז נשאו הכהנים את הארון על גבי כתפיהם, והארון נשא אותם באויר מעל פני המים עד שהגיעו לעברו השני של הנהר (ראה סוטה שם).

משום כך מסופר בנביא (שמואל־ב פרק ו) על דוד המלך שרצה להעלות את ארון האלהי"ם מקרית יערים אל עיר דוד. הוא נשא אותו על גבי עגלה חדשה, ועוזא וְאַחְיוֹ בני אבינדב נהגו את העגלה. כשהגיעו ל'גורן נכון' הבחין עוזא שהארון נשמט מהעגלה, לכן שלח את ידו ואחז בארון לבל יפול חלילה. אך אז חרה אף ה' עליו, "ויכהו שם האלהי"ם על השל וימת שם עם ארון האלהי"ם" (שם פסוק ז), כיון שהיה לו לעוזא לדון קל וחומר בדעתו: 'הלא הארון נושא את נושאיו. ואם את נושאיו יש לו כח לשאת, את עצמו לא כל שכן?!', ומכיון שלא חשב כן, ודימה בדעתו שהארון עשוי ליפול, נענש על כך בחומרא רבה.

אלא שעדיין צריכים אנו להבין: לשם מה עשה הקב"ה נס גדול זה שיהיה הארון הכבד נושא את נושאיו, ולא התיר שישאו אותו על גבי עגלה?

הביאור לכך הוא: הארון שבו היו מונחות לוחות הברית, מסמל את התורה הקדושה ולומדיה. נושאי הארון מסמלים את היהודים העשירים שמשתדלים לתמוך בכספם בלומדי התורה על מנת שיוכלו לעסוק בתורה בלב שמח ופנוי מטרדות הפרנסה וכדומה, ובכך כביכול הם נושאים את התורה הקדושה ולומדיה. אלא שעשוי העשיר לטעות ולחשוב שהוא זה שנושא את התורה הקדושה, ולולא הוא התורה תיפול.

לכן עשה הקב"ה נס זה שיהיה הארון נושא את נושאיו ולא הם נושאים אותו, כדי ללמד לקח לעשירים שלא הם אלו שנושאים את התורה, אלא אדרבה, התורה היא זו שנושאת אותם, ואם יפסיקו לתרום מכספם למען החזקת התורה, התורה תמשיך לעמוד על תילה, והם יפלו מטה מטה וירדו מדחי אל דחי.

רק למראית העין נראה שהעשירים נושאים את בני התורה, אך לאמיתו של דבר ההיפך הוא הנכון. בני התורה הם אלו שנושאים את העשירים שתומכים בהם, כיון שכל הסייעתא דשמיא והשמירה המעולה שיש לעשירים ולבני ביתם, הכל בזכות אותה תמיכה שהם תומכים בבני התורה.

משום כך גם ציותה התורה לעשות משני צדדיו של הארון בדים (מוטות של עץ) אשר על ידיהם יוכלו לשאת את הארון, ובנוסף לכך אף אסרה להסיר את הבדים מהארון, כמו שנאמר: "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו" (שמות כה, טו), כדי לרמוז לכל העשירים הנושאים בכספם את התורה הקדושה ולומדיה – בדומה לבדים המשמשים לנשיאת הארון – לבל יסורו מדרך זו ויפסיקו ח"ו את תמיכתם בבני התורה הקדושים, כיון שכל הצלחתם ופריחתם תלויה בכך.

על כן, אשריו ואשרי חלקו של כל אדם שזוכה להחזיק בכספו בני תורה יקרים השוקדים בלימוד התורה הקדושה יומם ולילה.

לאחר אריכות ימים ושנים מקומו של יהודי זה בשמים, יהיה בדיוק באותו מקום שבו נמצאים בני התורה שבהם הוא תמך, כדברי המדרש (ויקרא רבה, פרשה כה – אות ב): 'עתיד הקב"ה לעשות צל וחופות לבעלי המצוות (נותני צדקה) אצל בני תורה בגן עדן', ולומד זאת המדרש ממה שנאמר: "כי בצל החכמה בצל הכסף" (קהלת ז, יב).

כלומר: בסמוך לחופות שיעשה הקב"ה לבני התורה בגן עדן כשכר על עוסקם בתורה, הוא יעשה גם חופות לכל אותם יהודים יקרים שהחזיקו בכספם את אותם בני תורה, ובזכותם הם יכלו לשבת ולעסוק בתורה בלב שמח ופנוי מדאגה. ובאותו שכר שיזכו עמלי התורה, יזכו גם כן אלו שהחזיקו את ידיהם.

אולם כאמור, כל זאת הוא בתנאי שהעשיר אינו מחזיק טובה לעצמו על כך שהוא תורם לבני תורה, ואינו מרגיש שהוא זה שנושא את בני התורה ועושה להם טובה, אלא אדרבה, הוא מרגיש שבני התורה הם אלו שנושאים אותו ועושים לו טובה, ולכן הוא אסיר תודה כלפיהם על החסד הגדול שהם גומלים עמו…

[12] כתב המקובל האלקי רבי מנחם עזריה מפאנו זיע"א (גלגולי נשמות, אות מ – ערך ממרא): בשעה שרצה אברהם אבינו למול את עצמו, הוא סיפר זאת לחבריו: אשכול, ענר, וממרא.

ורק ממרא חיזק את ידיו, ואמר לו: אברהם ידידי, רוץ ומול את עצמך!

חלפו השנים וממרא התגלגל באבא אומנא, ובגלגול זה (בתוך אבא אומנא) זכה לתקן את עצמו לגמרי.

[13] כתב המקובל האלקי רבי נפתלי הרץ בכרך זיע"א (עמק המלך, שער א – פרק חמישים וארבעה וחמשה), וזתו"ד: הקב"ה ברא את עולמו ברל"א שערים, ועל ידי השימוש בהם יכול גם האדם לברוא בריאה חדשה.

והנתינת שלום שקיבלו אביי ורבא משמים משמעותה שהם הרשו לאביי ורבא להשתמש ברל"א שערים.

 וזה לשון קדשו: ולמען תדע הפעולה של האלפ"א ביתו"ת, אם תרצה לברוא גולם אחד או עיגלא תילתא, כגון אביי ורבא ז"ל שעשו זה ברשות מלך מלכי המלכים, שהשיגו שלום ממתיבתא דקוב"ה (תענית כא:), רוצה לומר שהסכים עמהם, שישתמשו בכתרו של מלך מלכי המלכים, ואם לא, יענוש בוודאי…

[14] רבא זכה ובזכות תורתו הגין על כל בני עירו. ובענין זה סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זיע"א (הובא בספר שאל אביך ויגדך, חלק א – עמוד שלא, לגאון רבי ישראל שפיגל), וז"ל:

רבי משה דנישבסקי היה רבה של סלבודקא, ורבי חיים לייב היה רבה של סטאביסק.

פעם אחת היתה אסיפה של רבנים בעיר אחת, וכל הנאספים התאכסנו בבית מלון, וביניהם גם היה רבי איסר זלמן, שהיה אז אברך צעיר לימים, וכבר אז הסתופף בין גדולי הגדולים, ובשעת המעשה (שנספר עכשיו) שהה בחדר אחד עם ר' משה דנישבסקי.

רבי חיים לייב היה בעל מזג נלהב וסוער והתרוצץ בפרוזדור שבין החדרים, כשהוא כולו שקוע בלימוד התורה. כך היה עובר הלוך ושוב בין החדרים, ורבי איסר זלמן מספר כי הבחין שבכל פעם שרבי חיים לייב היה עובר על פני החדר – היה רבי משה דנישבסקי קם לכבודו מלוא קומתו.

רבי איסר זלמן הרהר לעצמו, הרי רבי משה יותר גדול בלימוד מרבי חיים לייב, ולמה הוא קם בכל פעם לכבודו, ועוד במלוא קומתו?!

והנה באחת הפעמים שרבי איסר זלמן הניע בכתיפו, כאומר: למה אתם צריכים לקום בכל פעם, הלא אתם גדולים יותר, הבין רבי משה דנישבסקי היטב את תנועת התמיהה שלו, ועל זה פתח ואמר לו:

שמע נא אברך! אתה עוד צעיר, ומה לך להתערב בעניינים שהם גדולים מהשגתך…. יודע אתה מי הוא רבי חיים לייב, הבה ואספר לך: מיום עומדו על דעתו, לומד רבי חיים לייב תורה בעמידה על רגליו.

פעם קרה, המשיך רבי משה וסיפר, ובכל המחוז פרצה מַגֵּפַת כולרה (חולירע), סכנת הנפשות היתה גדולה, אנשים נפלו ומתו כזבובים…

והנה, בעיר איישישוק, שבה היה כולל של אברכים, 'כולל איישישוק', לא פגעה המגפה ושום אדם לא ניזוק ממנה.

באחת השבתות עלה רבה של איישישוק, הגה"ק רבי אברהם שמואל, בעל 'עמודי אש', על מדרגות ארון הקודש ואמר: רבותי, היות שאצלנו ברוך ה' הכל בסדר, כולם בריאים ואין פרץ ואין צווחה, יכולים אתם לחשוב שזה בזכותי, ולכן אני מכריז ומודיע: לא בזכותי הוא הנס הזה, אלא בזכות האיש העומד על רגליו שם בפינה ולומד (וזה היה רבי חיים לייב), בזכותו כולנו זוכים.

כעבור מספר ימים קיבל רבי חיים לייב מכתב מאשתו, כי היא פוחדת מהמגפה, והיא מבקשת ממנו לחזור לבית. והנה מיד כשיצא רבי חיים לייב מאיישישוק – הגיעה המגפה גם אל העיירה הזאת.

סיים רבי משה דנישבסקי את סיפורו, וכדרך הגדולים לא דיבר יותר, אבל ר' איסר זלמן כבר הבין הכל וכאילו אמר לו: כזה הוא האיש, ואתה מתערב ועוד רוצה להעיר למה אני קם לכבודו?!….

[15] לקט אמרים (חלק ב – עמוד מו, וחלק א – עמוד טז).

[16] בספר 'רבי מאיר שפירא במשנה, באומר ובמעש' (חלק ב – עמוד 208) הובאו דבריו של הגה"ק הרב צבי הירשהורן הי"ד, ואלו הם:

הגה"ק רבי מאיר מלובלין זיע"א, היה לא רק גאון ההלכה והמחשבה, אָמָּן הפלפול והדרוש, לא רק בעל מוח גאוני – כי גם בעל לב גאוני.

הוא היה גאון הרגש, השירה והפיוט.

עבודתו שבלב, בשופכו צקון לחשו כבן המתחטא על אביו שבשמים, היתה מעיין של השתפכות הנפש והתלהבות דקדושה. וזה תפס אולי את המקום המרכזי בחייו. תפילותיו חוצבי הלהבות, בשעה שעבר לפני התיבה בתור שליח ציבור, היו חטיבה של עבודת קודש ספוגת שפע של מתיקות ודביקות, לבביות טהורה והתעוררות צרופה ונרגשת. תדיר כשהתפלל קלחו מעיניו סילוני דמע, שריככו אפילו לבבות אבן אטומים.

המילים הקדושות של התפילה להטו על שפתותיו, רשפי אש ניתזו מפיו והוא רועם בקולו הנעים והצלול, שופך שיח לבו הגדול בפני קונו: 'וישגב אביון מעוני… יראו ישרים וישמחו… וכל עוולה קפצה פיה…' ומטעים היה במיוחד את המילים העוסקות בצער ישראל או בשמחה אלקית, בהתגלות אלקית או בחכמת התורה.

המילים הללו כשיצאו מלוטשים ומתנגנים מלבו של הבעל תפילה הגדול, האירו כל מוחין ונסכו חמימות באלפי המתפללים, הרעידו את נימי הלבבות הסמויים ביותר…

הוא זיע"א הדליק כל נפש בתפילתו, הצית אש דקדושה והביא לידי התעוררות, להרהורי תשובה…

עד היכן היה גדול כחו בתפילה, תעיד האפיזודה הבאה, שכותב השורות היה לה עד ראיה חי. באחת השבתות בהם שהה רבי מאיר מלובלין בצל מורו ורבו האדמו"ר הקדוש רבי ישראל בעיר טשארטקוב, שהייתי גם אני.

באותה שבת, כמנהג צדיקי בית רוזין התפלל האדמו"ר מטשארטקוב בחדר נפרד סמוך לבית המדרש, לאחר קריאת התורה נפתחה לפתע דלת חדרו של האדמו"ר, דמותו הקדושה הופיעה בפתח, והוא הכריז, באופן נדיר, כי הינו מכבד את רבי מאיר להיות השליח ציבור בתפילת מוסף.

תפילתו של רבי מאיר לפני העמוד המסה את לבבות המתפללים, היתה זו תפילה של השתפכות הנפש אשר יצאה מעומקו של לב לוהט ורוגש מקושטת בסלסולי נעימה מתוקים לנפש מעין עולם הבא, עד שכל קהל האלפים נגרף באוירה של יום כיפור ומתיקות סלסוליו נמוגה בכל האברים.

לאחר התפילה כאשר עבר רבי מאיר לפני האדמו"ר לאמירת 'שבתא טבא', נענה האדמו"ר והעיר בהתפעלות כי לא ידע עד כה שרבי מאיר לצד מכלול כשרונותיו הגאוניים מחונן גם בכח התפילה באופן כה נעלה, לאחר מכן הזמין האדמו"ר את רבי מאיר לקידושא רבא על שולחנו והסתגר עמו ביחידות לשיחה ארוכה בקודש פנימה.

לסעודה שלישית הסב רבי מאיר עם אחוזת מרעהו אשר כללה את ידידי נפשו תלמידיו ומעריציו, במהלך הסעודה הואיל רבי מאיר לגלות למקורביו טפח מתוכן השיחה הסגורה שהיתה לו עם האדמו"ר בקודש פנימה, וכה גילה:

במהלך הקידוש חזר האדמו"ר מטשארטקוב לשבח את כח תפילתו הנפלא של רבי מאיר, הואיל וכך, ההין רבי מאיר ושאל: אם כן, אולי אכן רצוי כי אהפך לשליח ציבור קבוע, הרי אני נכדו של הצדיק הקדוש רבי פינחס מקוריץ אשר נודע בכח תפילתו העצום ושערי שמים פתוחים היו לפניו…

הרצינו פניו של האדמו"ר מטשארטקוב ולאחר הרהור מעמיק נענה ואמר, ברצוני לספר לפניכם מעשה מהרבי רבי זושא מאניפולי:

תוך כדי נדודיו של רבי זושא מעיר לעיר וממדינה למדינה כדי לערוך גלות, הגיע ובא לעיר זאלקובה בה התקיימה ישיבתו המפורסמת של רבי יוזפא מגדולי גאוני הדור ההוא. נכנס רבי זושא להיכל הישיבה ופגש ברבי יוזפא עומד ומרצה בפני תלמידיו פלפול חריף ועמוק בסוגיא ד'רוב וחזקה', כשהוא מפיץ אור על סוגיות קשות ועמומות מן הבבלי והירושלמי.

אף אחד מן התלמידים לא הבחין ולא שם לב להלך שנכנס ותארו כעני קרוע ובלוע, תרמילו על שכמו ומקל עבה בידו, שהתיישב בפינה והסכית לשיעור בשקט, מבלי לגרוע עין מן הרבי רבי יוזפא.

כתום השיעור ניגש רבי זושא אל רבי יוזפא ואמר: יישר כח על השיעור המצויין! תוך שהוא מציין כי הדברים נשאו חן בעיניו. נענה רבי יוזפא ואמר לרבי זושא: התינח מר שמע ממני שיעור על כן נשאתי חן בעיניו, אולם פליאה דעת ממני במה נשא כבודו חן בעיני, הן לא שמעתי מכם מאומה, אף את שמכם איני יודע, שכן רואה אני אתכם זו הפעם הראשונה, ואף על פי כן נשאתם מאוד חן בעיני. אתמהה?!

'אכן תמיהה היא גם בעיני' – השיב רבי זושא בְּעַנְוַת רוחו – 'וכי במה יכול אדם פשוט כמוני, אשר אינו יודע ללמוד, למצוא חן בעיני הדר גאונכם'.

'לא יתכן שאין בו כלל חכמה וקדושה, כי מרגיש אנכי שהוא אוצר בחובו סגולה יקרה, המעניקה לו חן רב בעיני כל בני בינה'…

'רק להתפלל אני יודע' – הפטיר רבי זושא.

'והיכן יהודי שאינו יודע להתפלל?' – תמה רבי יוזפא.

'אני יודע כיצד מתפללים לפני בורא כל העולמים!'

ושמא יגלה לי את סודות התפילה?

מוטב, ניכנס לחדר מיוחד ונתבודד, אז אפתח לפניו כל שערי תפילה – השיב הרבי ר' זושא.

נכנסו שניהם לחדר סגור. הרבי ר' זושא התחיל לשנן לרבי יוזפא את סודות התפילה, עד שהוא מרוב התפעלות, לפת ראשו בשתי ידיו וקרא בהתרגשות: 'רבי! שמא אנטוש את ישיבתי ואלך אחריו כדרך שהלך אלישע אחרי אליהו, ואלמוד מכם לפחות כיצד להתפלל פעם בחיים תיבה אחת בשלימות לפני בורא כל העולמים, בכוונה טהורה, כדרך שכוונו אנשי כנסת הגדולה?!'…

השיבו הרבי ר' זושא בניחותא: 'נא, אל נא תמהרו להסיר מסקנות כגון אלה, הן ידוע מה שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות נח.): 'אין דעתם של הבריות דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה'. כל שכן שאין הנשמות דומות זו לזו, ולא יעודיהן דומים זה לזה.

וכפי היעוד והשליחות שנקבעו לאדם – כך הוא הכשרון שמעניקים לו משמים. כשרון זה הוא הוא המכוונו ליעודו האמיתי, ואליו נמשך גם לבו. והיינו שאמרו (עבודה זרה יט.): 'אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ' – כי לכל אחד נועד חלק אחר בחכמת התורה ואליו דייקא נמשך לבו. זהו איפוא הסימן לדעת איזו שליחות הועידה ההשגחה העליונה לאדם בעולם הזה.

והנה, לפי כשרונותיכם הגאוניים – סיים רבי זושא באזני רבי יוזפא – אין ספק כי יעודכם הרם הוא דוקא בניהול הישיבה ובהרבצת תורה, וגם לבכם נמשך לכך כל הימים, ואם כן, אל לכם איפוא לתור לעצמכם תכלית אחרת בתחומים לא לכם!

בסיפורו זה – סיים רבי מאיר – טמן לי האדמו"ר מטשארטקוב את תשובתו לשאלתי, הוא רמז לי כי כזו גם היתה תשובתו של רבי זושא לרבי יוזפא, 'אתה תמשיך לתפוס ישיבה ותגיד שיעורים כפי יעודך ואני אמשיך לאחוז בפלך התפילה כפי יעודי'…

[17] בשיחה שמסר הגאון הרב שמחה כהן (הובאו דבריו ב'אל המקורות', חלק ג – עמוד 167), אמר כך:

אם תשאל אנשים: מי היא הדמות הנערצת עליכם ביותר? תקבל כמה תשובות. אחד יצביע על רב דגול, חברו על ראש הממשלה, ואחר, על איש מדע מהולל. בין התשובות יוזכר גם, מן הסתם, שמו של זמר או אָמָּן ידוע. אולם קל מאוד להבהיר לכל אדם, שהדמות הנערצת עליו ביותר היא, לאמיתו של דבר – הוא עצמו.

אישיותו של האדם מעסיקה אותו רוב שעות היממה. הוא משתוקק שכולם ישוחחו עמו ויאזינו לו. איכפת לו מאוד כיצד הוא נראה בעיני אחרים. זכירת שמו על ידי אחרים היא מחמאה עבורו. כאשר מגישים לו תמונת מחזור, הוא מחפש בה בראש ובראשונה את עצמו.

האדם רואה את עצמו במרכז העולם. הוא אינו מוכן לקלוט את הרעיון שהוא מהוה בסך הכל אחד מתוך שמונה מיליארד אנשים המצויים בעולם. הוא חש שיש בו משהו מיוחד המבדיל ומייחד אותו מאחרים.

התעניינות האדם בעצמו מתבטאת לא רק בעניינים שוליים שאין להם משמעות רבה, אלא אף בדברים כבדי משקל. אִמרה עתיקה אומרת שכאב שיניו של אדם מעסיק אותו יותר מסבלם של חמשה מיליון סינים המתים ברעב. משבר כי יבוא עליו – הוא נתון בו כולו. באותה עת לא יעניינו אותו אפילו אירועים יוצאי דופן. לא אירוע מלחמתי, ואף לא אירוע משמח. לפעמים הוא אף מוצא את עצמו, ולו לרגע קט, מרוצה לשמע ידיעה על מחלתו האנושה או אף על מותו של אדם. יכול זה להיות הסוחר המתחרה מן החנות השכנה, המורה שעמו הגיע לעימות, הורים עתירי הון, בני זוג שיחסיהם עלו על שרטון ואינם יודעים כיצד לסיים קשר זה. גם כאשר הוא הוזה בהקיץ, או חולם בחלום על חורבן העולם והאנושות, היחיד שנותר לפליטה הינו – הוא עצמו.

מכלול הדוגמאות שהובאו מבהיר שתודעת מרכזיותו של האדם בעולם וּבַחֶבְרָה מנחה את האדם תמיד. על פיו הוא מַתְוֶה את דרכו ומנהל את חייו בעולם החברתי שמסביבו. הדחפים האחרים של האדם הם למעשה, תולדה של הדחף האגוצנטרי הזה…

מקובלים אנו בהליכי המחשבה היהודית שכל דחף וכל רצון המצויים באדם נועדים במקורם לשרת מטרות טובות ונעלות (אף שלעתים קרובות משתמש האדם בדחפיו ורצונותיו אלה למטרות שליליות). בדיוננו על האנוכיות ניצבת בפנינו השאלה: האם יתכן שגם מניע זה הוא חיובי במקורו? האם יש התייחסות ישירה אליו במקורות? בדיקה במקורותינו תגלה לנו שלא רק שיש התייחסות כזאת ושהיא חיובית, אלא שאף נכללת בהם הנחיה מחייבת לאדם להציב את עצמו, בהליכי מחשבתו, במרכז העולם וְהַחֶבְרָה.

במסכת סנהדרין (לז.) אומרת הגמרא:

'לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא. וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא'.

הוי אומר: האדם אינו רק אחד מכלל שמונה מיליארד בני אדם המצויים בעולם, אלא הוא כשלעצמו 'עולם מלא' הנהו.

גם בשפה העברית מתבטאת יפה יחידותו של האדם בכך, שאי אפשר להטות את המילה 'אדם' בלשון רבים. אין אנו אומרים 'אדמים'.

בהמשך דברי חז"ל במסכת סנהדרין (שם), אנו לומדים שלא רק שהאדם הוא 'עולם מלא' אלא גם שהכל נברא עבורו:

'… ולהגיד גדולתו של הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד – כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון – ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם!'

הוי אומר: האדם חייב להתייחס לעולם כולו – לדומם, לחי ואף לאנושות כולה – כאל דברים שנבראו במיוחד עבורו והוא המרכז והתכלית להם. יחד עם זאת למעשיו יש השפעה על כל מה שיקרה בעולם, הן על הדברים המשמחים והן על הדברים המעציבים, הן על השפע והעושר והן על המצוקה והעוני! וכמו שאמרו חז"ל הקדושים (אבות פ"ב מ"א): 'דע! מה (ש)למעלה – ממך'!

מעניין, שהלך המחשבה שהאדם הוא עולם מלא ומיוחד בפני עצמו, אינו מתייחס רק לקשר שבין האדם לאנושות, אלא גם באשר ליחס שבין האדם לבורא. במעמד 'מתן תורה' למרגלות הר סיני נכחו כִשְׁנַֽיִם וחצי מיליון בני אדם, וקיבלו יחד, בלב אחד כאיש אחד, את התורה. אולם במקורות, נראים הדברים במימד נוסף. וכך שנינו בפסיקתא דרב כהנא (פיסקא יב – אות כה):

'אמר רבי לוי… הקב"ה כשהיה מדבר לישראל, כל אחד ואחד מישראל אומר: עמי הדיבור מדבר! 'אנכי ה' אלהיכ"ם' אין כתיב כאן, אלא "אנכי ה' אלהי"ך" (שמות כ, א)!

דומה שקשר אישי ישיר זה בין אדם לאלקים שהיה במתן תורה, בא לידי ביטוי גם באמונה באלקים. קשרי האמונה של האדם מורכבים משני נתיבים: מאמונה רגשית, ומאמונה שכלית.

אמונה שכלית – פירושה: ידע רציונלי על הכרחיות קיומו של הבורא.

אמונה רגשית – פירושה: תחושה בטוחה ועמוקה בקיומו.

ומכיון שאמונה בבורא היא ענין אישי פנימי של האדם, הרי שעל פי רוב בוחר כל אדם, באופן טבעי, בנתיב האמונה הקרוב לנטיותיו האישיות. אולם אף המאמין באמצעות אמונה שכלית, לא יגיע לשיא האמונה, אלא רק לאחר שאמונתו תתבטא גם באמונה רגשית. אמונה רגשית זו מאפשרת לכל אדם לקשור את עצמו לאלקים בוואריאציה המיוחדת לו. ואריאציה אישית ששום אדם אחר אינו יכול לפרוץ לתוכה או להשתמש בה… עיי"ש עוד בדבריו באורך.

[18] בספר בעין יהודית (חלק ג – עמוד 129), לגאון הרב יוחנן דוד סלומון זיע"א, הובא כך:

בשעת ערב, מאוחרת מן הרגיל, חזר הבן מן הישיבה הביתה ללינת לילה. תמיד נוהג אבא לשאול אותו על מאורעות היום ועל מה שלמד. הפעם דיברו כמובן על הַהַלְוָיָה בירושלים. הבן סיפר:

כל הישיבה נסעה. זו היתה לְוָיָה ענקית, אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה יהודים שומרי תורה מקובצים למקום אחד. היה זה קידוש השם רבתי.

ראש הישיבה אמר כי בוודאי שרתה שכינה במעמד הקדוש של הרבה הרבה יותר מב' אלפים וב' רבבות מישראל שהם מרכבה לשכינה, כמו כ"ב אלפים הלויים נושאי כלי הקודש. הוא אמר כי צריכים אנו להפיק את הלקח מן המעמד הקדוש של כבוד התורה, ושמוטל עלינו להשלים את החסר עתה בלימוד התורה בעולם. למרות העייפות חזרנו מירושלים ישירות לישיבה, ולמדנו כמה שעות ברצף ובריכוז. כולנו חשנו התרוממות רוח וסיפוק רב. לכן גם איחרתי לחזור הביתה.

ומדוע – שאל אבא – אתה נראה לי קצת מדוכדך?

זה לא קשור לענין, ענה. כאן ליד הבנין תפס אותי אדון זהרורי, החילוני הזה מהבנין ממול. הוא שאל אותי בארשת תמימה אם נסעתי לַלְּוָיָה. כשעניתי לו בחיוב, אמר בלעג:

'זה בעצם ברור, איזה חֲוָיוֹת יכולות כבר להיות לחרדים האלה? או חתונות ענק חסידיות, או לְוָיוֹת המוניות. זה כל מה שיש להם בחייהם האפורים, חתונות וּלְוָיוֹת, לְוָיוֹת וחתונות. לא לחינם הם רצים בהמוניהם לבילויים האלה'.

הוא הניע את ראשו ברחמנות מעושה, ופלט קריאה לעגנית: 'מסכנים'! וצעד לו הלאה כשהוא מפנה אלי את גבו. רציתי מאוד לענות לו, אבל לא ידעתי בדיוק מה לענות והוא גם הלך לו כבר, וכך נשארתי עם טעם לא טוב בפה.

אבא חייך מעט ואמר:

מי אומר שצריך לענות לו? אני גם חושב שזה לא ישנה דבר. הוא גדל במשפחה דתית, קיבל חינוך תורני ושנה ופרש. יש לו צורך נפשי עמוק להכפיש ולבזות את העולם שממנו פרש ואותו השליך אחורי גוו. על כל תשובה חזקה ואמיתית שתשיב לו יאלץ אדון זהרורי חריף הלשון לענות משהו מפולפל ופוגע עוד יותר. הוא יגייס את כל כשרונותיו לכך. זה צורך חיוני וגורלי אצלו, כי שַׁלְוַת נפשו ובטחונו באורח חייו תלויים בו. הוא מוכרח לענות כדי לשכנע את עצמו ולהירגע. אבל חשוב לנו לדעת את התשובה עבור עצמנו.

הבה ננסה לבחון את הענין. האם יש לנו עובדי ה' ושומרי מצוותיו, חֲוָיוֹת כל שהן מלבד חתונות וּלְוָיוֹת? השאלה מעלה גיחוך. נתחיל בסדר יומנו מן הבוקר. מי שיודע מהי תפילה, הרי עבורו זוהי עמידה לפני המלך, מלך מלכי המלכים, ושיחה עמו. בשיחה יכול אתה לפרוט את כל ענייניך ובקשותיך. אדון זהרורי היה בוודאי מתרגש מֵֽחֲוָיָה של מפגש אישי עם ראש העיריה לשיחה חופשית של כמה דקות. פי כמה יש לכפול את חֲוָיָתוֹ זו כדי להגיע להערכה של חֲוָיַת התפילה?

לכל אורכו של היום, בכל נסיבות החיים, ניצבות המצוות וממתינות לנו. כל מצוה – חֲוָיָה. זוהי חֲוָיַת העשיה של הישר והטוב. זוהי הַֽחֲוָיָה של בן הממלא את רצון אביו האוהב אותו, והוא רוצה בכל לבו לגרום לאביו נחת רוח. בקיום המצוות יש נקודת מבט נוספת: אני יודע כי כל מצוה מוסיפה משהו בנפשי, בנשמתי. כל מצוה משכללת אותי ומקרבת אותי אל השלימות ואל האושר הנצחי. זו הרי מטרת קיום המצוות לפי התורה שניתנה לטוב לנו כל הימים לחיותנו כיום הזה.

כדאי שנבהיר לעצמנו את הנקודה הזאת של הקשר הפנימי של המצוות זו לזו, ואת ההצטברות שלהן אל שלימות אחת. הנה זהרורי טורח לאסוף לעצמו הנאות בדרך חייו. מה הקשר בין הגלידה של שלשום לפלאפל של היום, ובין שניהם לבדיחה המצחיקה ששמע בתוכנית של אתמול? אין שום קשר! כל אלה אינן כי אם פירורים נפרדים של הנאה זמנית שאין קשר ושיתוף ביניהם, ואינם בונים בצוותא שום דבר. רודפי ההנאות גם אינם מתיימרים לטעון כי הנאותיהם בונות משהו בכלל. המטרה שלהם אינה בניה. אצלנו, להבדיל, מעשינו החיוביים במשך היום, ובמשך כל ימי חיינו, הם שרשרת אחת שחוליותיה חשוקות זו בזו וכולן חותרות יחד לאותה מטרה, ממש כלבנים בודדות הבונות בנין גדול.

חֲוָיַת העשיה של הנכון והטוב נותנת סיפוק גם לאחר מעשה. כאשר עושה הישר והטוב בעיני ה' משקיף אחורה על הזמן שחלף, הוא מתמלא סיפוק, כמו, להבדיל, חנווני הסוקר בסוף היום את קופתו המלאה אליה הוסיף מדי כמה דקות עוד שטר ועוד מטבע. זוהי חֲוָיָה נפלאה של עושר שאינה פגה בחלוף הזמן.

יהודי מאמין יודע וחש כי יש לו אבא בשמים המשגיח עליו ויודע את כל המתרחש אתו. בכל הליכות חייו הוא מרגיש כתינוק הנישא על זרועות אביו. תחושת בטחון ממלאת את לבו ונותנת לו אומץ להתמודד עם קשיי החיים ועם העתיד הלא נודע. יודע הוא כי יש לו קשר עם מי שכל החוטים בידו ושגורלו נקבע על פי צדק ויושר. אף פעם לא יחוש אבוד ועזוב, ומחשבה על סיום חייו לא תעלה כלל על לבו.

האפיקורס, המאמין כי העולם הפקר, ושום חוקיות רוחנית אין לה השפעה על גורלו המוכרע כמו בהגרלה, ללא כל שכל, ללא צדק וללא רחמים, אפיקורס זה זקוק לעצבי ברזל ולקהות חושים כדי להמשיך לחיות. הוא סבור שחייו ואושרו תלויים בגורמי טבע עִוְרִים ששום חוקיות מוסרית אינה מדריכה אותם. הוא חי כעלה נידף ברוח ללא כל השפעה על גורלו וללא כל ידיעה על מה שמשפיע על כיוון עתידו. דומה הוא לילד שנשכח על ידי הוריו באיזה מרכז מסחרי הומה, רב מפלסים הנסחף בזרם ההמונים ממקום למקום ללא יעד, תוך שהוא מנסה ליהנות מהסתכלות רגעית בחלון רַֽאֲוָה צבעוני, או באיזה ליצן המגלגל חשוקי עץ לגובה.

האפיקורס מצבו גרוע יותר מאותו ילד אבוד, כי הוא מאמין שאין לו כלל הורים המחפשים אותו ואין הוא מעניין אף אחד. התרופה היחידה למצב נפשי איום זה היא השכחה של המציאות המרה. הוא עסוק כל הזמן בריצה מטורפת משתקת מחשבה אחרי תאוות שונות ומשונות, והוא מחזר ומקפץ מֵֽחֲוָיָה נבובה אחת למשנהָ, ממופע בידור אחד לחברו, ומשתדל להעסיק את עצמו בפתרון השאלה המרכזית של חייו: 'לאן הערב?'

כל חֲוָיָה שהוא חווה אינה אלא לשעתה בלבד. כאשר היא מסתיימת, היא נעלמת בתהום הנשיה ולא נותר ממנה שום רושם ממשי אלא זכרון חיצוני קלוש. תפקידה היה להסיח את דעתו לזמן קצר, ובהסתיימה חוזר הלחץ של הפחד מן האמת ומריץ אותו לחפש חֲוָיָה חדשה, אף היא זמנית ומקומית…

גם מה שקרוי אצלו חֲוָיָה רוחנית, אינו אלא אונאה עצמית.

כאשר הוא מאזין ל'שירי נשמה' כושיים, הוא משלה את עצמו כי הוא נוגע בנצח. אותה הונאה עצמית מתרחשת כאשר הוא צופה בהצגה, או קורא ספר, המטפלים בבעיה 'רוחנית', בעוד אין בזה יותר מאשר עיסוק רדוד בשאלה ערכית מצפונית כל שהיא, ודיון מוסרי שטחי ביותר פרי הגיגיו ורגשותיו הפרטיים של הסופר, או המחזאי.

וכי הגדולה בַֽחֲוָיוֹתָיו דומה דמיון כל שהוא לשירת זמירות של שבת כשהמשפחה מסבה סביב שולחן השבת? לקבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע? להארת עינים בענין קשה בתורה? לשמחה בהגיע בן למצוות? להדלקת נרות חנוכה? לליל הסדר? לראש השנה? ליום כיפור? לשמחת תורה? לשמחת מצוה? להתגברות על היצר? להתגלות של קרבת ה'? להרגשה המוחשית של השגחה פרטית? לתחושה של בטחון בה'?…

הרי על הגדולות שבהנאותיו מאפיל הצל הנורא של החדלון המוחלט הקרב ובא, לפי דעתו. המירוץ הבלתי פוסק שלו אחרי בידור והנאות נועד להשכיח ממנו את מסעו הבלתי ניתן לעצירה אל האפס, אל האין, אל ההעדר. מאחר שהוא מכחיש את קיומו של הנצח בעולם הנשמות, הרי שֶׁהַֽחֲוָיָה האמיתית, העיקרית, של חייו היא השתתפותו בַלְּוָיָה של עצמו בהתקדמותו הבלתי נמנעת אל הסוף הסופי שלו. כל חֲוָיוֹתָיו, כביכול, אינן אלא בריחה מן הַֽחֲוָיָה הבסיסית והמהותית הזאת של חייו. מסכן!

[19] סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זיע"א (הובאו דבריו בספר שאל אביך ויגדך – חלק ג עמוד רמ, לגאון רבי ישראל שפיגל), וז"ל:

פעם אחת, בהיותי אצל ראש ישיבת סלובודקא, הגאון רבי אייזיק שר זיע"א, פנה אלי לפתע וביקשני לגשת עמו אל החלון. עשיתי כמצוותו, ובעומדנו ליד החלון, פתח ואמר לי: רואה אתה, רבי שלום, מה מתרחש לנגד עיניך, למטה ברחוב? מה שאתה רואה בעיניך דרך החלון – איננו אלא בית קברות גדול!…

עמדתי ושתקתי, שהרי מה שהתגלה לנגד עיני היה רחוב סואן ואנשים בו הרבה, הולכים ואף רצים, ובדרך כלל שופעים כולם חיוּת ורעננות, ומה ענין כאן לבית קברות?…

אבל ראש הישיבה לא הותיר לי פנאי למחשבה, אלא המשיך ואמר, בהצביעו על אחד העוברים ושבים:

רואה אתה אדם זה? מחונן הוא בכשרונות גדולים וכבירים והוא יכול להיות ראש ישיבה גדול, אלא מה? בא היצר וְיִאֵשׁ אותו… והוא עזב את בית המדרש ויצא לעסוק במסחר, וכמובן שלא נעשה ראש ישיבה. אם כן, איפוא, מתהלך פה מת ממש, זהו אדם אשר ראש הישיבה שבו נפטר, והוא כמצבה מהלכת שעליה חקוק: פה נטמן הגאון הגדול, ראש ישיבה פלונית אלמונית!…

ואז הוסיף ודיבר אלי: הנה עובר פה אדם, שבקרבו פועם לב רגש, והוא יכול היה להיות משגיח בישיבה ולהעמיד תלמידים רבים. אלא מה? יצרו שכנעו שהוא צריך להיות זמר, וכך הפסדנו משגיח. אם כן, שוב לפנינו מצבה מהלכת שעליה חקוק: פה נטמן משגיח גדול שהיה יכול להעמיד תלמידים רבים, אבל המשגיח שבו כבר לא יקום לתחיית המתים!…

וכך המשיך לסקור מספר אנשים שעברו, שכולם היו בעלי כחות רוחניים נעלים, אבל התבזבזו על הבלי עולם הזה, והם כמתים מהלכים, שמצבה חקוקה על לוח לבם, וסיים באומרו:

אתה מבין עכשיו רבי שלום – האין זה בית קברות גדול?… ובכל זאת ישנם שני הבדלים. הראשון: בבית הקברות שבפרברי העיר שורר שקט מוחלט, ורק אִוְשַׁת העצים וציוצי הציפורים מפירים קצת את השלוה, ואילו בית הקברות שנמצא כאן, כולו רועש, המתים מתהלכים בו… ומרעישים.

השני: כדי להגיע לבית הקברות שבקצה העיר צריך את העזרה של ה'חברא קדישא'. ואילו כאן – 'המיתה' 'הקבורה' ו'המצבה' הכל נעשה בידי האדם עצמו…