תפריט
יגאל ישב בחדר ההמתנה, האיש שלפניו התעכב אצל הרופא יותר זמן מהמצופה. ויגאל, שהספיק בינתים לגמור את חוק לימודו היומי, חיפש בכוננית הספרים שהיתה בסמוך אליו, ספר שיוכל ללמוד בו.
הכוננית לא הכילה הרבה ספרים, וידיו שמשמשו בספרים, שלפו לבסוף את הספר 'יוסיפון',[1] והוא פתחו והתחיל לקרוא בו…
והוא המשיך לקרוא גם אחרי שיצא מהרופא, עד שגמר את החלק הראשון… ובלילה, בביתו, לאחר שהצליח להשיג את הספר, הוא החל לקרוא את החלק השני – החלק העוסק בתולדות חייו של אחד מהכובשים הגדולים ביותר שהיו בכל הזמנים – אלכסנדר מוקדון.
וכך הסתיים החלק השני (פרק שלשה עשר):
'ויהי אחר הדברים האלה, הוסיף עוד אלכסנדרוס לחפש העולם. וילך עד קצות הארץ והמדברות והימים, ויעל על רוחו לעלות למרום באויר השמים, ולרדת לקרקעות הים הגדול, והלך לקצות הארץ והמדברות והימים. וישם את פניו ויבוא בבלה. ויעש כן על פי מלאכות נוראות וחכמות נפלאות, ככתוב בספר 'תולדות אלכסנדרוס וקורותיו' אשר חיברוהו חרטומי מצרים וחכמיה. ויכתוב עוד אלכסנדרוס אגרת, ויודיע את כל זה למלמדו להועיל אריסטו.[2]
ויהי אחרי כן, חשב בלבו אנטיפטארוס שר צבאו להמיתו במשקה סם המוות בבבל. וירקח את המשקה מסם המוות, וישימהו בכלי עופרת. כי לחוזקו (של סם המוות) לא מצא כלי ישימהו בו ולא ישבר, רק כלי עופרת. וינסהו בכלי ברזל ונחושת וכלי חרס וזכוכית, לא היה כלי אשר לא נבקע מרוב חריפותו.
וישלח המשקה ההוא לאחיו אליאוס, והוא שר המשקים לאלכסנדרוס. ויהי ביום מימים, ויקצוף המלך על אליאוס שר המשקים, ויכהו בשבט על ראשו. וישטום האיש את המלך בלבו, וינטור את האיבה בלבו. ולימים אחדים עשה המלך אלכסנדר משתה גדול לכל שריו ויועציו – את משתה תשועתו לצאת ממלכות הודו – ושר המשקים אשר לו, זכר את אשר קצף עליו, ואת אשר היכהו על ראשו. וישקהו ממשקה הסם הממית ביין. וישת המלך את היין, ולא הכיר. ובעבור שעה אחזהו כאב גדול בכבד, ובפתע פתאום צעק צעקה גדולה כאילו בחץ היכהו בלבו, וישם ידו על לבו. ויצו לביתו, וימת בבבל.
ויצו החכם משנהו – ושׁמו איפטולמיאוס, והוא תלמי – ויחנטוהו, וישימוהו על עגלות ויוליכוהו מצרימה ויקברוהו בעיר אלכסנדריא, אשר בנה על שמו.
ושני חיי אלכסנדרוס שלשים ושתים שנה. ובן שמונה עשרה שנה התחיל להילחם, ובהיותו בן עשרים וחמש שנה ניצח עשרים ושנים מלכים, והכניעם תחתיו. ויכנע את כל הגויים כולם לעבודתו. ויום מולד אלכסנדרוס היה בחודש הנקרא 'פיחות' בלשון מצרים – והוא חודש אייר – ברביעי בו, ביום רביעי, כזרוח השמש. ובחודש ההוא, ברביעי בו, ביום רביעי, כבוא השמש, מת'…
יגאל סגר את הספר וההרהורים הציפו את מוחו: 'איזה פלא, הוא חי חיים ממש קצרים, בסך הכל 32 שנה, ובכל זאת הוא הספיק בהן לכבוש כל כך הרבה עמים וארצות?!…
עיניו החלו להיעצם מרוב עייפות, והוא התגבר, קרא קריאת שמע שעל המיטה, ונרדם על השולחן…
לאחר התפילה, נטל יגאל את ידיו והתיישב לאכול את ארוחת הבוקר, בעודו אוכל עיבד במחשבתו את כל המידע שקרא אתמול. ומאליהם צצו במחשבתו התמיהות:
אני לא מבין! – תמה – מה היה חסר לו?! בשביל מה הוא היה צריך לטלטל את עצמו בדרכים, לייגע את עצמו במלחמות?
למה הוא לא ניסה להתבסס היטב בארץ שלו, להעצים את הסביבה הקרובה אליו? לגרום לבני עמו להיות שמחים ומאושרים?
איזה ענין יש בכבישת ארצות רחוקות???
ומכיון שלא הצליח להבין, קם ונסע אל רבו…
רבו הקשיב לדבריו, ולאחר מכן פתח את התנ"ך (מלכים־א פרק א), ואמר כך:
דוד המלך כבר קרוב לסוף ימיו, והוא שוכב במטתו כשהוא חלוש מאוד. ובינתים, אחד מבניו, אדוניה בן חגית, החליט שהוא הראוי להיות 'היורש', ולכן אִרגן לעצמו משמרת מלכות שילוו אותו לכל מקום. וכך נאמר: "וַֽאֲדֹנִיָּה בֶן־חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּֽעַשׂ לוֹ רֶֽכֶב וּפָרָשִׁים וַֽחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו" (שם פסוק ה).
וכך, בהיותו הולך ממקום למקום החל לצבור כח, עד שהצליח לספח לעצמו את ראשי השלטון, את יואב בן צוריה שר הצבא ואת אביתר הכהן.
ובנוסף הצליח למשוך אחריו את כל אחיו בני המלך (חוץ מאחיו שלמה) ואת עבדי דוד אביו.
ואחר שהרגיש שאסף מעט כח, החליט להכתיר את עצמו למלך. וכך נאמר: "וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא עִם אֶֽבֶן הַזֹּחֶֽלֶת אֲשֶׁר אֵצֶל עֵין רֹגֵל וַיִּקְרָא אֶת־כָּל־אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּֽלֶךְ וּלְכָל־אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּֽלֶךְ" (שם פסוק ט).
והנה, בעוד החגיגה בעיצומה, וקולות נקישת הכוסות נשמעות… בא נתן הנביא לבת שבע אֵם שלמה ואמר לה: את יודעת שהקב"ה הבטיח לדוד המלך שבנו שלמה ימלוך תחתיו,[3] ועכשיו אדוניהו המליך את עצמו, ואם לא נפעל עכשיו, אחרי פטירתו של דוד תפרוץ מחלוקת גדולה בין אדוניהו לשלמה, ולכן אני מציע שתלכי לדבר עם דוד ואני אבוא לעזור לך.
בת שבע נכנסה לחדרו של דוד, ולאחר קבלת רשות דיבור, אמרה: אדוני המלך, אתה נשבעת לי, שבני שלמה יירש אותך, והנה, עכשיו, אדוניהו המליך את עצמו…
עוד בת שבע מדברת, והנה נתן הנביא בא, ושאל את דוד: האם המלך ציוה להמליך את אדוניהו?
דוד המלך קרא לבת שבע, ונשבע לה שוב: שלמה בנך הוא ימלוך אחרי!
וכך היה. שלמה המלך מלך, ואדוניהו נהרג…[4]
אתה מבין – אמר הרב – בלבו של אדוניה בן חגית התגלתה התאוה לשלוט, וכמו שנאמר: 'ואדוניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך'.
והתאוה הזו – תאות השלטון – התגלתה גם בלבו של אלכסנדר מוקדון, והיא אשר הניעה אותו וגרמה לו לעשות את כל אשר עשה. התאוה הזו סובבה לו את כל האישיות, ולמענה, למען סיפוק תאותו, לשלוט, הוא היה מוכן להרוג את כל העולם, וגם את אישיותו הוא!…
הוא פשוט הצטרף לאותה קבוצה נוראה של שליטים מוחלטים ובלעדיים שהשלטון שבידם סִחרר את ראשם, הפכם לרודנים עריצים,[5] והביאם לידי שחיתות נוראה… השליטים הללו איבדו כל יחס נכון בינם לבין זולתם, ולכן היה זה ענין של מה בכך לצוות לערוף ראשים, לתלות מישהו או להטביע את ילדיו…
תאות השלטון שלהם, היתה תאוה שפלה כמו של מסומם הממוכר לסמיו, כמו שיכור המתגלגל בקיאו – תאוה שנבעה מחסרון, ולא יתרון!…
ונמצא – סיים הרב את דבריו – שלכל השאלות שלך יש תשובה אחת, והיא: 'תאות שלטון'!
'הרב' – שאל יגאל – 'הרי הקב"ה ברא את עולמו בצורה כזו שתהיה בו ההנהגה, של ראש וקהל. ואם כן, איך אפשר לזהות מתי ההנהגה של ה'ראש' היא כרצון ה' יתברך, ומתי היא נובעת מתאות שלטון?'
הרב עצם את עיניו והרהר, ואחר אמר:
המקובל האלקי רבי משה קורדובירו זיע"א כתב בספרו תומר דבורה (פרק ג), את התכונות המאפיינות את המנהיג האמיתי, וזה לשונו:
'כך יהיה הוא אב לכל יצוריו של הקב"ה, ובפרט לישראל, שהן הנשמות הקדושות האצולות משם, ויבקש תמיד רחמים וברכה לעולם, כדרך שהאב העליון רחמן על ברואיו.
ויהיה תמיד מתפלל בצרת הַמְּצֵרִים כאילו היו בניו ממש וכאילו הוא יצרם, שזהו רצונו של הקב"ה, כדרך שאמר הרועה הנאמן: "האנכי הריתי את כל העם הזה וגו' כי תאמר אלי שאהו בחיקך" (במדבר יא, יב), ובזה ישא את כל עם ה' "כאשר ישא האומן את היונק" (שם).
"בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינהל" (ישעיה מ, יא) – הנכחדות יפקוד, הנעדר יבקש, הנשברת ירפא, הנצרכה יכלכל, האובדות יחזיר, וירחם על ישראל וישא בסבר פנים יפות משאם, כאב הרחמן העליון הסובל כל, ולא יבול ולא יתעלם ולא יקוץ וינהל לכל אחד כפי צרכו.[6]
וכך אמר הגה"ק הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, ויקהל – מאמר ז):
בפרשת ויקהל נאמר: "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן" (שמות לה, כז).
הנשיאים היו אנשים מורמים מעם, ראשי כל שבט ושבט, ועל שם כך נקראו 'נשיאים', לפי שהיו מנושאים ומורמים מעם. וכמו כן כל צדיק ומנהיג בכל דור ודור נקרא 'נשיא', על שם התנשאותו והתרוממותו בדרגתו הרוחנית למעלה מעלה יותר מכל שאר בני הדור.
נוסף על האמור, שהוא הפירוש הפשוט לשם התואר והמעלה 'נשיא', יש לפרש בתוספת עומק את משמעותו של תואר זה על פי מה שמצינו בלשון המקרא שגם העננים נקראים נשיאים, כמו שכתוב: "נשיאים ורוח וגשם אין וגו'" (משלי כה, יד).
ועל דבר פעולת העננים יש ללמוד מדברי רבי אליעזר בגמרא (תענית ט:) האומר כי כל העולם ממימי האוקיינוס הוא שותה, על ידי שהמים התחתונים מתאדים מחום השמש, והאדים עולים לעננים ומתעבים שם ונעשים שוב מים, ויורדים לעולם בימות הגשמים, כמו שכתוב: "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" (בראשית ב, ו).
ומקשה על כך רבי יהושע: והלא מי האוקיינוס מלוחים הם, ואילו מי הגשמים מתוקים הם? ומשיב רבי אליעזר: שאמנם מתחילה מי האוקיינוס מלוחים הם, אך אחר שהם מתאדים ועולים לעננים הם מתמתקים בעננים.
נמצא שפעולת העננים היא לקחת את המים המרים, להמתיקם, ולהורידם שוב לארץ. לפי זה מתבאר באופן נפלא מה שהצדיק, מנהיג ישראל, נקרא 'נשיא' שהוא שם נרדף גם לענן כנ"ל –
והיינו כי פעולתו של צדיק הדור שוה ממש לפעולת הענן, כי מגיעים אל הצדיק גם אנשים מרי נפש מגודל יסורי הגוף והנפש שעוברים עליהם, והצדיק בגודל רחמנותו על עם ישראל מקרב אותם באהבה וחיבה, מפיח בהם רוח חיים חדשה, וממתיק את חייהם, ומלמדם לקבל באהבה את כל מה שעובר עליהם, ולשמוח בדברים הטובים שה' נתן להם.
הצדיק, מכיר את שליחותו, ויודע את גודל האחריות המוטלת עליו,[7] לקרב את כל הנשמות התלויות בו, והוא פועל בכל יכולתיו, בנועם, בדיבורי חכמה, בהמשכת ישועה ורחמים – והכל למען אותם נשמות אשר נשלח למענם![8]
מה שאין כן, כאשר ההנהגה יונקת מהטומאה, מתהומות הרשע, אזי כל הנהגתו היא רק לצורך עצמו, לקחת מהזולת את כל מה שיש לו…
הרב סיים את דבריו ושתק…
'אין מה לומר' – אמר יגאל – 'לפי מה שקראתי בספר יוסיפון, אלכסנדר מוקדון היה בעל תאות שלטון נוראה! וכל הנהגתו היתה רק לקחת ולא לתת! אך גם אין מה לומר, התאוה הזו הפכה אותו להיות קרוב לוודאי הכובש הכי גדול בהיסטוריה האנושית!'…
עיניו של הרב נצצו בחיוך, והוא אמר: 'לא! אני מכיר מישהו שהיה הרבה יותר חזק ועוצמתי ממנו! מישהו שהצליח בכיבושו לקבל את התואר 'גדול הכובשים בהיסטוריה האנושית'!
'מי זה?' – זעק יגאל.
והרב חייך: 'רגע, קודם קצת פרשת שבוע, ואחר כך אענה לך'…
השבת בעזרת ה' – אמר הרב – נקרא את הפרשה ה-38 שבתורה, פרשת קורח, פרשה המכילה 95 פסוקים.
רובה הגדול של הפרשה עוסקת במחלוקת קורח ועדתו נגד משה, ובעונשם הנורא שסיים את המחלוקת!
וברשותך יגאל נסכם אותה בקיצור:
ב-ח' באב (בשנה השניה לצאתם ממצרים) חזרו המרגלים מארץ ישראל, והבעיתו את העם בסיפורי בלהות: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶֽרֶץ אֹכֶֽלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת־הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּֽחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר יג, לב-לג)…
ובאותו הלילה, ליל ט' באב, ישבו עם ישראל על הארץ ובכו בכיה של חינם: "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶֽרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָֽאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (דברים א, כז)!
והבכיה הזו היתה החטא השלישי שחטאו עם ישראל! שהרי החטא הראשון היה חטא העגל. השני – חטא המתאוננים (בפרשת בהעלותך), והבכיית חינם (חטא המרגלים) היה החטא השלישי!
והנה, לא חלפו כמה ימים (מחטא המרגלים), והגיע החטא הרביעי. מחלוקת קורח ועדתו![9]
קורח החליט שהוא רוצה להיות כהן גדול, ולכן הוא ניגש למשה בטענה: "רַב לָכֶם כִּי כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר טז, ג) – כל עם ישראל קדושים ואין רשות לאף אחד להתנשא על זולתו.
קורח שהיה אדם גדול הצליח לסחוף בעקבותיו קבוצה גדולה מאוד של יהודים, וביניהם תלמידי חכמים מפורסמים, אישי ציבור ובעלי מעמד מכובד.
מחנה ישראל נעשה כמרקחה, כל האוירה התעכרה, הרעש והבלגן יצאו כבר מכלל שליטה!
משה רבינו פונה לקורח ועדתו ומבקש מהם, חכו בבקשה לבוקר! "בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת־אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת־הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו" (שם פסוק ה)!
קורח מסכים. ובלבו הוא בטח חושב: 'עוד כמה שעות פעולה יכולות להטיב עמי'. ובאמת, כל אותו הלילה הוא עמד והסית את עם ישראל נגד משה.
הבוקר הגיע, קורח ועדתו מחזיקים עדיין במחלוקת, והקץ הגיע:
מאתים וחמישים איש נשרפו, שלשה בתי אב בישראל נבלעו באדמה (קורח, דתן ואבירם), וקורח עצמו היה גם מן השרופים וגם מן הבלועים!
ובנוסף: "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶֽלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל דְּבַר קֹרַח" (שם יז, יד).
ואם נתבונן נראה שמחלוקתו של קורח לא ארכה יותר מ-36 שעות!…
אצבעו של יגאל הורמה, והרב עצר מדבריו, ואמר: 'כן יגאל, מה השאלה?'
ויגאל שאל: 'אני לא מצליח להבין, איך עם ישראל העזו להצטרף לקורח? לחלוק על משה רבינו?!'…
הרב חייך, ואמר: שאלה טובה. אך ישנה לכך גם תשובה טובה, והיא מופיעה בספר דברי יואל, וכך כתוב שם:[10]
ישב הגה"ק רבי משה טייטלבוים בחדרו ועסק בתורה. והנה, ניגש אליו נכדו יקותיאל יהודה בן השש והסתובב לידו, סבו – רבי משה – הרים אותו על ברכיו. והנכד – יקותיאל יהודה – שיחק לו בזקנו.
ורבי משה סיפר לו: אני הייתי בעולם הזה כבר כמה פעמים. ואני זוכר את כל מה שעבר עלי. בפעם הראשונה הייתי אחד מהכבשים של יעקב אבינו,[11] ופעם אחת ברחתי מהעדר ויעקב אבינו נתן לי מכה במקל.
בפעם השניה הייתי מיוצאי מצרים ואני זוכר את הבית והכלים שהיו לי במצרים, ואני זוכר את הנוגשׂ שעינה אותי שם, ואף אם הייתי רואה אותו בין אלף גויים – הייתי מכירו.
ואני זוכר את עשרת המכות ויציאת מצרים, קריעת ים סוף ומתן תורה, ואני זוכר מי עמד אז לידי בשעת מתן תורה.
בפעם השלישית הייתי גלגול ירמיה הנביא והתנבאתי על החורבן וראיתי בעיני את בית המקדש נחרב…
ועתה אני נמצא בעולם בפעם הרביעית.
ונכדו – יקותיאל יהודה – שאל אותו: סבא אתה זוכר את קורח? והסבא השיב: כן.
'מה היה שם?'
והסבא – רבי משה – סיפר: עם ישראל התחלקו לשלש קבוצות:
הקבוצה הראשונה – הלכו עם משה רבינו באמונה ובמסירות נפש, ולא רצו להיכנס כלל בדין ובדברים עם קורח ועדתו.
הקבוצה השניה – הלכו עם קורח.
והקבוצה השלישית – עמדו בצד ולא התערבו במחלוקת.
והנכד שאל: סבא, איפה היית? והסבא השיב: עם הקבוצה שעמדה בצד ולא התערבה.
והנכד שאל: היתכן לא להגין על כבודו של משה רבינו?! והסבא השיב: אם היית מכיר את קורח לא היית שואל את השאלה הזאת, כי קורח היה איש גדול וקדוש ועובד ה', ובעל רוח הקודש אמיתי, וכל גדולי ישראל וראשי הסנהדראות היו עִם קורח![12] ורק המון העם היו עִם משה!
וסיים רבי משה ואמר: ומכיון שלא מחיתי על כבודו של משה רבינו נגזר עלי שיוצאי חלצי יהיו במריבה זה עם זה…
הנכד – יקותיאל יהודה – גדל והתפרסם בספרו הקדוש 'ייטב לב', ואחר שסיפר את הסיפור הזה מימי ילדותו, אמר: אף אם אשכון בדד ביער – יריבו עמי עצי היער!…
עיניו של יגאל שידרו חוסר הסכמה עם הנאמר…
'אני רואה שאתה לא מסכים' – אמר הרב.
'נכון. שהרי מחלוקת קורח אירעה בשנה השלישית של הנהגת משה. ובשלש השנים הללו הצליח משה רבינו לעשות מה שלא הצליח שום מנהיג מעולם! –
א. לגאול עַם מידי המשעבדים שלו. עַם שהיה משוקע ברבדים הכי אפלים שבנפש: יאוש, חדלון, איבוד רצון ותקוה, שנאה עצמית, והרגשת אשמה תמידית!
ומשה רבינו הצליח לגאול את גופם, ואת נפשם, ולעורר בהם את החיים: לרצות, להתגעגע, לשאוף, ולראות את הטוב הקיים בהם – בעצמם!
ב. משה רבינו הצליח לתת להם גב ומשענת, סמיכה ותמיכה,[13] בזמנים ובשעות הכי קשים: במדבר הלוהט, בלילה הקפוא, ובהתמודדויות מול ים סוער וחיות מדבר מאיימות.
ג. תוך 50 יום של עבודה, הוא הצליח להעלות אותם משפל המדרגה למעלת נביאים – עד שזכו במעמד הר סיני לראות אלקות פנים בפנים![14]
ד. ולאחר שחטאו מסר נפשו עליהם כפשוטו ממש, עד שהצליח להמתיק את הגזירה, ולהמשיך – על ידי הקמת המשכן – שוב את השכינה לארץ!…
ולכן – סיים יגאל את דבריו הנרגשים – אני לא מבין, אחרי שֶׁעַם ישראל חוו בנפשם, בתוך נפשם פנימה, את כל מה שעשה להם משה, איך הם יכלו להרים עליו את האף?!…
הרב האזין בקשב לשאלתו של יגאל, ולאחר מכן אמר: מצאנו בדברי רבותינו הקדושים שגילו לנו כך:[15]
כל אותו הלילה סבב קורח בין שבטי ישראל וסיפר באזניהם דברים אשר בדה מלבו, כדי להמרידם במשה ולמושכם אליו. אמר להם: וכי סבורים אתם שכל המחלוקת שעוררתי, כדי שאטול גדולה לעצמי? לא כן הוא, איני מבקש אלא שתהא הגדולה לכולנו. שמשה נטל לעצמו מלכות, וכהונה גדולה נתן לאחיו!
המשיך קורח ואמר: אתם חייבים לשמוע את הסיפור הבא. את ההתעללות שהתעלל באלמנה מסכנה, דלה וחסרת כל, אשר בשכנותי –
שדה היה לה לאלמנה שממנו היתה מתפרנסת היא ושתי בנותיה, ובקושי הוציאה מחייתה מן השדה.
והנה באה אלמנה עלובה זו לחרוש, אמר לה משה: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כב, י).
באה לזרוע – אמר לה: "שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יט, יט).
באה לקצור ולעשות ערימה – אמר לה: הניחי לקט, שכחה ופאה.
באה לעשות גורן – אמר לה: הפרישי תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני לכהנים.
הצדיקה עליה עלובה זו את הדין ועשתה ככל אשר הורה לה משה. לאחר שהפרישה את כל המתנות כדת וכדין, נוכחה לדעת שלא נשתייר לה מכל עמלה אפילו כדי להחיות נפשה ונפשות בנותיה. לפיכך עמדה ומכרה את השדה וקנתה בדמיו שתי כבשות כדי ללבוש מגיזותיהן, לשתות חלבן וליהנות מפירותיהן, ולהחיות נפשה ונפש נערותיה.
כיון שהמליטו הכבשות, בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות, שכך אמר לי הקדוש ברוך הוא: כל הבכור אשר יוולד, לכהן תתננו. הצדיקה עליה אותה עלובה את הדין ונתנה לו את הבכורות.
הגיע זמן הגזיזה, בא אהרן ואמר לה: תני לי ראשית הגז. שכך אמר הקדוש ברוך הוא: "וראשית גז צאנך תתן לו" (דברים יח, ד).
כיון ששמעה כך, אמרה האשה בלבה: אין בי כח לעמוד בפני האיש הזה, מוטב אשחט את כבשותי ואהנה מבשרן.
אך גם בזאת לא הועילה מאומה. לפי שלאחר השחיטה חזר אהרן ובא אליה באומרו: תני לי את הזרוע, הלחיים והקיבה.
כאן פקעה סבלנותה של אותה עלובה, והיתה ממררת בבכי ואומרת: אפילו לאחר ששחטתין לא ניצלתי מידו של זה, אם כן יהיו הקדש לשמים. אמרה: הרי הן עלי חרם!
אמר לה אהרן: אם כן, הרי הן כולן שלי. שכן אמר לי הקדוש ברוך הוא: "כל חרם בישראל לך יהיה" (במדבר יח, יד). נטלן והלך לו, והניחהּ בוכה עם שתי בנותיה.
סיים קורח את סיפורו, פנה אל העם ואמר: אפשר שציוה הקדוש ברוך הוא מצוות משונות אלו? אין זאת אלא כי בדאן משה מלבו ותלה אותן בקדוש ברוך הוא.
וכל העם אשר שמעו את דברי קורח הנוראים נשתכנעו בצדקתו ונשתלהבו מאוד נגד משה ואהרן. ומשבאו לכלל כעס, נתערערה דעתם וביקשו לסקול את משה ואת אהרן באבנים…[16]
ומסיימים חז"ל ואומרים (ילקוט שמעוני, פרשת קורח – רמז תשנ): 'קורח – ליצן היה'!
ומצאנו לגאון הרב משה רייס (אל המקורות, חלק ב – עמוד 73) שכתב כך:
דברים אלו מדברים בעד עצמם. דומה שאלמלא ידענו את מקורם, יכולנו להחליט בוודאות כי הם לקוחים מתוך העיתונות בימינו. אנחנו היינו קוראים לאותו מעשה באלמנה – 'טרגדיה'.
החושף עובדה זו לעיני הציבור היה נחשב כיום ללוחם למען הצדק, המוסר, וזכויות האזרח.
יחסם של חכמינו ז"ל לדברים שונה לחלוטין משלנו. הם בגישתם הבריאה, מגדירים את הדברים כדברי ליצנות. ליצנות משמעותה ראיית דברים ישרים בראי עקום, כלומר: תפיסת נקודה מסויימת, הוצאתה ממכלול הענין בו היא נמצאת, והצגתה בצורה מעוותת ומגמתית. בצורת הגשה שכזו, מי שאינו בקי היטב במהות הענין, חושב שהצגה סטירית זו של הדברים היא כל תוכנם.
קורח בדבריו דלעיל לקח עניינים רציניים העומדים ברום עולם היהדות, והציגם בצורה שטחית ומסולפת. בסיפורו ה'תמים' הוא הדגיש חצאי אמיתות, וצורת סיפור שכזו בדרך כלל גרועה היא משקר פשוט וגס. נשׂים לב לכך שהקוטב שעליו בעיקר נסבו דבריו היו מצוות מתנות עניים ומתנות כהונה. והרי כל עניינן של מצוות מתנות עניים הוא הרחקת האדם מנטיות של אנוכיות, כל מטרתן טיפוח רגשות של אהבה ורחמים לזולת. אך בעיניו של קורח אין אלו אלא אמצעי לחץ מצד השלטונות (קרי: משה ואהרן) המכוונים לעשוק שכבות נחשלות באומה. גם מצוות מתנות כהונה שהוזכרו בדברי קורח, באו כדי לקרב את האדם לבוראו על ידי הפרשת חלק מכל דבר לשמו של הקב"ה, ונתינתו לשבט הכהנים משרתי מקדש ה' (ספר החינוך – מצוה תקז). אך פרט עקרוני זה כאילו לא נודע לקורח.
גם טעמה של מצות ה'חרם' הקובעת שהדבר שנקרא עליו שם 'חרם' כולו קודש ויוצא מרשות האדם, נתבאר במפרשים, שהוא כדי להרחיק את האדם ממדת הכעס וקוצר הרוח ולמונעו מהוצאת לשון קללה וחרם מפיו. קורח מתעלם מכל זאת, והוא מוצא במצוות אלו רק פתח להתנכלות חסרת רגש באלמנה מסכנה. אכן, לזה לץ יקרא, על שום דבריו…
'אני עדיין לא מבין' – אמר יגאל – 'הסיפור שסיפר קורח, נשמע סיפור עצוב, אבל בכל זאת, איך סיפור עצוב הצליח לסובב להם את הראש?'
'זה לא הענין של הסיפור' – אמר הרב – 'זה הגדרת המושגים! ואני אבאר':
כל אדם, יהיה איזה שיהיה, יש לו דעה משלו. השאלה היא כמה עוצמה יש בנפשו לעמוד איתן בדעתו.
כשמתבוננים באוכלוסיית העולם רואים שהיא נחלקת לשלש קבוצות: חזקים, בינונים וחלשים. כאשר התואר 'חזק, בינוני, חלש' מתייחס לעוצמה הפנימית המתגלת בנפש.
אצל הבינונים ובטח אצל החלשים, הרבה פעמים, כאשר נוצרת התנגדות בין הדעה העצמית שלהם לבין נוחות החיים – הם יבכרו את הנוחות והשקט שלהם על פני התמודדות. הם יעדיפו להתגמש עם הדעה העומדת מולם, והעיקר שלא יצטרכו לצאת למאבק למען דעתם. והיינו, לעמוד חזקים ואיתנים בדעתם!
אצל הבינונים העוצמה המתגלת בנפשם, איננה באה לידי ביטוי בפועל ממש, ולכן בסופו של דבר, הם מעדיפים את הפינה שלהם – את המשרד והמעמד שלהם – על פני עקרונות.
ולכן, כדי לסובב להם את הראש, לא צריך להתאמץ הרבה. פשוט מה שצריך בסך הכל לעשות הוא להמציא 'שפה של ליצנות'! –
לקחת את כל הערכים שאתה חפץ ביקרם – ולהצמיד להם שמות חיוביים, מלהיבים. ולאדם המקיים את הערך – להצמיד כינויי כבוד והערכה…
ומהצד השני, לקחת את כל הערכים שאתה חפץ להשמידם ולהעלימם – ולהצמיד להם כינוי גנאי וחוסר אנושיות. וממילא לבצע רצח אופי למתנהגים בדרך זו…[17]
שום אדם בינוני, כמעט, לא יחפוץ לוותר על המעמד שלו בציבור (שיגרום לו אי נוחות) למען עקרון, יהיה אשר יהיה…
ונסכם: אחת הדרכים להרוס בני אדם ורעיונות הוא הלעג. הצחוק נועד לשמח בני אדם, אך ניתן לנצל אותו ככלי להשפיל ולדכא. הפוך את אלו שאין אתה חפץ ביקרם למושׂאי לעג – ורצחת את אישיותם.
נקרא לזה סָטִירָה, ואז זה גם ישמע נאור, אבל למעשה מדובר בנשק שתפקידו לחסל כל נאורות. כל מחשבה. כל דעה וכל אמונה…
לעומת זאת, אנשים השייכים לקבוצה השלישית, הקבוצה החזקה – הם עשויים מחומר אחר לגמרי!
אדם חזק, שדעתו העצמית מאירה בתוכו, בלתי אפשרי לגרום לו לשנות את דעתו. לא משנה כמה אש תשלח לעברו, הוא לא יכנע.
זה לא משנה בכלל, כמה תשמיץ אותו, תציג אותו ככלי ריק, תלעג לו ותנסה לשבור את רוחו – את דעתו העצמית הוא לא ישנה!
אדם בעל דעה חזקה ויצוקה – הוא אדם בלתי ניתן לשינוי!…
'אהה…' – אמר יגאל – 'אני מתחיל להבין משהו…'
'נכון' – אמר הרב – 'לכן אמרתי לך שטעית כשאמרת שאלכסנדר מוקדון היה קרוב לוודאי הכובש הכי גדול בהיסטוריה האנושית. כי אלכסנדר כבש בסך הכל שטחי אדמה, והשתלט על האנשים שישבו שם.
ולכיבוש הזה היתה רק משמעות אחת אמיתית – והיא יצירת אויבים ושונאים! וכמו שמסופר באורך בספר יוסיפון שכמה וכמה פעמים ניסו להתנקש בו, ולהשמיד אותו!
אך לעומתו, קורח, הצליח לכבוש נפשות! הוא הצליח לגרום לאנשים לאהוב אותו באמת, להיות מסורים אליו, עד כדי התאבדות!
ולמרות שגם במהלך ההיסטוריה היו אנשים כאלו, אך הם הצליחו לכבוש נפשות של אנשים בינונים, ואילו קורח הצליח, תוך 36 שעות, לכבוש 250 אנשים חזקים, ראשי סנהדרות, בעלי דעה תקיפה ואמיצה!
ולכן קורח הוא 'גדול הכובשים בהיסטוריה האנושית'!
אך ה'תואר' שזכה בו לא עזר לו הרבה, וקורח שחלק על כהונת אהרן – נבלע באדמה. מאתים וחמישים ראשי הסנהדראות שביקשו אף הם להיות כהנים גדולים ולהקטיר קטורת – שילמו על כך בחייהם, ונשרפו מאש שירדה מן השמים. עוד לא נרגעה האש, ומגפה פרצה ונהרגו עוד 14,700 איש…
אבל למרות כל זאת התסיסה הנפשית שהצליח קורח ליצור ב-36 שעות, לא פסקה והעם לא שוכנע, "וַיִּלֹּנוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּֽחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַֽהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת־עַם ה'"! (במדבר יז, ו).[18]
ולכן היה צורך באות נוסף. הנשיאים התבקשו להביא איש מטהו, לכתוב את שמותיהם ולהניח את המטות על ארון הברית – מי שמטהו יפרח, הוא הנבחר.
"וַיְהִי מִמָּֽחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל־אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַֽהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶֽרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" (שם פסוק כג)…
וכך מסיימת התורה את פרשת המרד במשה ואהרן…
ולאחר מכן מיד מצוה התורה על מתנות כהונה. שעם ישראל יעניקו לכהנים כ"ד מתנות, וכך אמרו במשנה (אבות פ"ו מ"ה):
'גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות נקנית בשלשים מעלות, והכהונה בעשרים וארבע,[19] והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים…
והמתנות הללו ניתנו דוקא לאחר מחלוקתו של קורח!…
'הרב' – שאל יגאל – 'מה פירוש המשנה שאמרת: 'המלכות נקנית בשלשים מעלות, והכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים'…
'כדי לנסות ולהסביר לך' – אמר הרב – 'כדאי שנלמד את דבריו של הגה"ק רבי אליהו אליעזר דסלר זיע"א (מכתב מאליהו, חלק ג – עמוד 198), וכך הוא כתב:
חשיבותו של כלי נמדדת לפי תכליתו, ולא לפי גודלו. אכן, אם יעשה אדם כלי גדול מאוד בכמותו לצורך תכלית פעוטה וזעומה, אין זה אלא מגוחך.
מלכי מצרים למשל, בנו את הפירמידות: אבניהן הענקיות, שכל אחת ואחת משא מאות אנשים, העלו למעלה אל גובה הבנין. מיליוני עבדים עונו לשם כך בעבודת פרך, והרבה מהם נספו בעבודתם. לבסוף הושלם הבנין, ואכן עמד אלפי שנים…
התכלית – מקום קבורה למושל עריץ למען לא יִשָּׁכַח זכרו. ובסוף נשכח. שמו נמחה! ואפילו אם לא נמחה, מה קטן זכרו הקשור בפירמידה! משבחים נפלאות הבנין, ודרך אגב מזכירים שנבנה עבור איזו 'מומיה' שהיה שמה כך וכך.
לא המצרים לבד היו הטיפשים, אלא כל בני האדם כך.
מה ערכם של הבניינים המפוארים שמקימים בדורותינו, בניינים שנבנים על ידי בזבוז כחות הנפש והגוף, על ידי השקעה של ממון רב, ובמיוחד שלצורך כך לוקחים הלוואות חסרי פרופורציה, הלוואות שיהפכו את הלוקחים לעבדים נרצעים (למלוים) לכל חייהם…
וכל זה כדי שהאנשים מסביב ישמיעו קול ויגידו: 'פששששש…!' ומה גם שהכבוד אך מדומה, שרעהו מחניפו, ובלבו מבזהו – הבל הבלים הינהו!…
והדברים פשוטים וברורים.
ואם כן, אם חשיבות הכלי היא לפי תכליתו ולא לפי גודלו, עלינו להתבונן מדוע ברא הקב"ה כלי גדול כל כך[20] והוא – העולם.
ובמילים אחרות: מהי התכלית של בריאת העולם?
והנה, גילו לנו רבותינו הקדושים שהתכלית של הכל היא גילוי נקודת קידוש ה' שבלבו של האדם!… (עכ"ד של המכתב מאליהו).
ושלשה אופני גילוי יש: מלכות, כהונה, ובן תורה.
והנה, אם הגילוי היחיד היה גילוי נקודת קידוש ה' שבלב הכהן – לא היה צריך לברוא עולם גדול כל כך, אלא היה מספיק חצי מהכמות – 24 קניינים.
ואם הגילוי היחיד היה גילוי נקודת קידוש ה' שבלב המלך (מבית דוד) – גם לא היה צריך לברוא עולם גדול כל כך, אלא היה מספיק לברוא אותו כשני שליש מהכמות – 30 קניינים.
אך מכיון שהסיבה העיקרית לבריאה היתה בשביל לומדי התורה – היה חייב לברוא את העולם, בצורה שהוא, ובגודל שלו – 48 קניינים!
כי כך עלה ברצונו יתברך להאציל את התורה הקדושה, ולברוא עולם מתוקן, משוכלל ומסודר שיהיה כלי ראוי ללומד תורה, שיצליח לגלות בלבו את נקודת קידוש ה' המתגלת על ידי לימוד התורה.
ונמצא שתכלית כל הבריאה כולה היא – לומד התורה!
ממשיך הרב דסלר (שם עמוד 201) וכותב:
מעתה, האם נדע את ערך הישיבות ותלמידיהם? אנו מושפעים מהכמות, מסתכלים על המציאות כמעט כפי ההגדרות והשפה של הרחוב, וחס ושלום היינו בעינינו כחגבים בשביל שכן היינו בעיניהם.
אבל ידיעת האמת אינה גאוה – בחור ישיבה ואברך כולל הם הכל ממש! תכלית הבריאה בדורנו, דור יתום!
כל בחור ישיבה ואברך כולל הוא חייל בצבא השם. ובשבילו ובזכותו הכל קיים!
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום, חלק ח – עמוד 27), אמר כך:
העולם שלנו מאוד נמוך ורדוד. העולם מלא בדברים קשים, באכזבות, בנפילות, ביצר הרע. נסיונות קשים מאוד עוברים על האנשים באמונה, בצניעות, בממון, והכל נראה לאנשים מסובך מאוד, כי העולם הזה, כפי שכותב בעל התניא (ליקוטי אמרים – פרק לו), הוא 'התחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו'.
לכן הדרך להצליח לעבור את העולם הזה בשלום היא פשוט להתעלם ממנו. תשתדל להיות כמו אויר – אל תתקל באנשים קשים, אלא תשתדל לעקוף אותם. אל תנסה לפטור בעיות אלא תשתדל שלא להיכנס אליהם כלל.
גם אם רודפים אותך ופוגעים בך אל תתייחס, אלא תעביר על המדות, ובסופו של דבר תראה שרק אתה תרויח והאחרים יפסידו. אל תנסה לתקן את העולם כי זה לא מציאותי. ה' יתברך הוא היחיד שיכול לתקן את העולם, והוא יעשה זאת כשיגיע הזמן.
אך האמת היא שעם כל השפלות והקושי של העולם הזה יש בו ברכה גדולה מאוד. ולמה יש בו ברכה? כי מפוזרים בתוכו יהלומים יקרי ערך. מתהלכים בתוכו בני תורה אמיתיים וצדיקים, ומי שזוכה להידבק בהם מרויח את העולם הזה והעולם הבא שלו.
אם יש לך זכות לתמוך באברך, אתה חושב שאתה מפסיד?! וכי אתה מסוגל להבין מה זה להיות במחיצתו של בן תורה אחרי מאה ועשרים?!
הרי בזכות שעזרת לאותו אברך ונתת לו את האפשרות ללמוד תורה מתוך ישוב הדעת תזכה בשמים לדבר עם ה' יתברך, ובשביל דבר כזה היה שוה לך לתת כל ההון שבעולם. וכי יש מחיר למילה אחת של תורה? הרי גם אם נמכור את כל העולם – את אנגליה, את ארה"ב, את כל קנדה, ואת כל שאר המדינות – כולל כל הרכוש שבתוכם, לא נוכל לקנות בו אפילו את האות ב של 'בראשית', כי כל זה לא מגיע אפילו למחיר התחלתי של אות אחת, שהרי כשעושים מכרז שואלים: 'מי מוסיף', אבל כאשר המחיר ההתחלתי הוא נמוך, אי אפשר למכור.
לכן אסור לבן תורה לרדוף אחרי אנשים שיתרמו לו. לבן תורה אמיתי מגיע שהכל יבוא לו עד הידים. לפי דעה אחת בחז"ל (שבת נו.) חטאם של בני שמואל היה מה שהם היו מבקשים מהאנשים את חלק המעשר שמגיע להם בתור לויים. ומכך מובן שלבן תורה אסור לבקש אפילו את החלק הראוי לו וכל שכן שלא לבקש מתנות. מהותו של בן תורה היא לתת ולא לקבל.
וגם אנשים שזוכים לתרום לבני תורה צריכים לזכור שהם עושים טובה לעצמם הרבה יותר ממה שהם עושים טובה עם אותו בן תורה, כי על ידי תרומתם לתורה נוצר להם קשר עם התורה, ונפתח להם צינור של שפע מן השמים, ומכל מה שישיג הבן תורה על ידי לימודו יקבלו גם הם את חלקם הראוי להם.
מי שבאמת מגין על העולם וגורם שיש לכולם פרנסה ובריאות וכדומה אלו רק בני הישיבות והאברכים הצדיקים שעמלים בתורה יומם ולילה, וכל שאר האנשים שחושבים שבזכותם עם ישראל מוגנים מאויביהם אינם אלא טועים.
ולמה הם דומים? לאותו זבוב שישב על גבי מחרישה גדולה שהיתה חורשת את כל השדה במשך שעות רבות. בסוף היום פגש הזבוב את חברו ואמר לו: 'היום אני והמחרישה חרשנו את כל השדה במשך כמה שעות'. קודם כל הוא מזכיר את עצמו, ואחר כך הוא מוסיף שגם המחרישה עזרה לו קצת.
צריכים אנו לדעת שמי שמאיר את העולם הזה אלו הם בני התורה היקרים, ובזכותם העולם עומד ומתקיים, ולכן צריך מאוד להיזהר שלא לפגוע בבני תורה.
אדם שמנסה להזיז את בני התורה ממקומם ולפגוע בהם דומה לאחד שזזה לו חוליה בעמוד השדרה, גם אם היא זזה רק מעט זה כבר מספיק כדי שהוא יהיה משותק ומרותק לכסא גלגלים לא עלינו. אסור לגעת לרעה בבני תורה.
צא ולמד ממה שמסופר בנביא שכאשר שלח עוזה את ידו ונגע בארון – מיד "ויחר אף ה' בעוזה ויכהו שם האלהי"ם על השל וימת" (שמואל־ב ו, ז). ואם כך דינו של מי שנגע רק בארון של התורה כל שכן מי שנוגע בתורה עצמה ובלומדי התורה.
לכן אסור לשכוח את המעשה הזה של עוזה. מעשה זה מסופר בנביא לא כמעשה שהיה אי פעם. התורה הקדושה היא לא ספר היסטוריה שבא לספר לנו על מעשים שהיו פעם, אלא צריך לקחת מהמעשיות שבתורה לקח ומוסר לחיי היום יום. ומהסיפור של עוזה למדים אנו עד כמה יש להיזהר שלא לגעת בקצה קצהו של כבודה של התורה ולומדיה, וכל שכן שלא להזיק להם חלילה וחס. מעולם לא היה דבר כזה שמישהו ניסה להציק לבני תורה ותלמידי חכמים ויצא מזה בשלום.
וכמו שקרה לקורח, שיצא נגד משה רבינו ופגע בכבודו, סופו היה שהאדמה פתחה את פיה ובלעה אותו ואת כל אשר לו, כך יהיה גם סופו של כל מי שינסה לשלוח ידו בבני תורה ותלמידי חכמים.
יש מספיק מקום בתוך האדמה לכולם, ולכן לא כדאי להימנות עם אנשים אלו שזה יהיה סופם. לפי דברי חז"ל (עירובין כא:) מי שפוגע בתלמידי חכמים יצטרך אחרי מאה ועשרים להיזרק לחבית ענקית מלאה בצואה רותחת בחום של כאלף מעלות ולהשאר באותו מצב כמה מאות שנים – הכל לפי מה שהוא פגע בחכם, לכן צריך להיזהר בזה מאוד.
האברכים ובני הישיבות אינם צריכים את המדינה, אלא המדינה צריכה אותם, כי אם חלילה לא יהיו בני תורה בארץ יהיה כדאי לכל מי שישאר בה למהר למצוא איזה מקלט להסתתר בו מפני הטילים והפיגועים שיהיו, בר מינן.
כל מה שמגין על עם ישראל היושב בארצו מפני הגויים הסובבים אותו וצמאים לדמו, זוהי אך ורק תורתם של בני הישיבות והאברכים. התיקון חצות שהם עורכים, הגמרות שהם לומדים, השותי"ם ושאר ספרי הקודש שהם מחברים, התפילות שהם מתפללים, הם ורק הם, שעומדים לכל כלל ישראל בשעות הקשות, והם המפילים אימה ופחד על כל הגויים החושבים לשלוח בנו יד לרעה ח"ו.
ולכן במגילה נאמר: "וכל שרי המדינות והאחשדרפנים והפחות ועושי המלאכה אשר למלך מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם" (אסתר ט, ג). ודבר זה הוא פלא, הרי מרדכי היהודי היה זקן מופלג וחלש מאוד, ומשום מה היה להם לפחד ממנו?
אלא בגלל שהיתה למרדכי קדושה עצומה והוא היה יהודי אמיתי, לכן נפל פחד מוות ממש על כל הגויים. ובדומה לזה נאמר במגילה גם בנוגע לשאר עם ישראל: "ורבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם" (שם ח, יז).
כי כשעם ישראל הולכים בדרך הקדושה ודבקים בצדיקים האמיתיים העוסקים בתורה ובתפילה יומם ולילה, נופל פחד עצום על כל הגויים והם לא מסוגלים לבצע את זממם לפגוע בנו חלילה וחס.
לפעמים מצטייר בעיני האנשים שהרבנים והאברכים ובני הישיבות הם עם כזה מצומצם, מוכי גורל, מסכנים וכדומה, ויתירה מזאת יש כאלה שאף קוראים להם אוכלי חינם, פרזיטים, לא נושאים בעול וכדומה, אוי ואבוי למי שחושב כך.
הרי כל מה שהאנשים חיים ונושמים ומתפרנסים במדינה, זה אך ורק בזכות לומדי התורה! בני תורה הם החיל של הקב"ה, וכל המזלזל ופורש מהם כפורש מן החיים…
א. הקב"ה ברוב רחמיו העניק לנו את תורתו הקדושה, וגילה לנו: 'לקח טוב נתתי לכם', ולכן: 'תורתי אל תעזבו'. וכל יהודי ויהודי צריך שיהיה לו קשר ללימוד תורה, כל אחד כפי זמנו, עיסוקיו ומטלותיו המוטלים עליו.
ב. לכל יהודי יש חלק בתורה, חלק המיוחד לו. ויהודי צריך להתפלל לה' יתברך שיזכה אותו למצוא את החלק הפרטי שלו בתורה. כי בכך הוא יזכה להתעלות ולהתרומם במעלות רוחניות.
ג. לימוד התורה צריך להיות מתוך אהבת ה', ובכך זוכים שהתורה תאפה בלבו, תבלע באבריו ותשביע את נפשו, ובזה זוכים לדביקות אמת בו יתברך!
ד. צריכים אנו לדעת שמי שמאיר את העולם הזה אלו הם בני התורה היקרים, ובזכותם העולם עומד ומתקיים, ולכן צריך מאוד להיזהר שלא לפגוע בבני תורה.
אדם שמנסה להזיז את בני התורה ממקומם ולפגוע בהם דומה לאחד שזזה לו חוליה בעמוד השדרה, גם אם היא זזה רק מעט זה כבר מספיק כדי שהוא יהיה משותק ומרותק לכסא גלגלים לא עלינו. אסור לגעת לרעה בבני תורה.
ה. כל מה שמגין על עם ישראל היושב בארצו מפני הגויים הסובבים אותו וצמאים לדמו, זוהי אך ורק תורתם של בני הישיבות והאברכים. התיקון חצות שהם עורכים, הגמרות שהם לומדים, השותי"ם ושאר ספרי הקודש שהם מחברים, התפילות שהם מתפללים, הם ורק הם, שעומדים לכל כלל ישראל בשעות הקשות, והם המפילים אימה ופחד על כל הגויים החושבים לשלוח בנו יד לרעה ח"ו.
ו. כשעם ישראל הולכים בדרך הקדושה ודבקים בצדיקים האמיתיים העוסקים בתורה ובתפילה יומם ולילה, נופל פחד עצום על כל הגויים והם לא מסוגלים לבצע את זממם לפגוע בנו חלילה וחס.
לפעמים מצטייר בעיני האנשים שהרבנים והאברכים ובני הישיבות הם עם כזה מצומצם, מוכי גורל, מסכנים וכדומה, ויתירה מזאת יש כאלה שאף קוראים להם אוכלי חינם, פרזיטים, לא נושאים בעול וכדומה, אוי ואבוי למי שחושב כך.
הרי כל מה שהאנשים חיים ונושמים ומתפרנסים במדינה, זה אך ורק בזכות לומדי התורה! בני תורה הם החיל של הקב"ה, וכל המזלזל ופורש מהם כפורש מן החיים.
הערות שוליים:
[1] הטור, וכן השולחן ערוך, ביארו את דיני שבת התלויים בדיבור (בחלק אורח חיים – סימן שז). ושם, כתב הב"ח כך: 'מה שאין כן ספר יוסיפון, וספר דברי הימים של רבי יוסף הכהן וכיוצא בהן, דיש ללמוד מספריהם כמה דברי מוסר ויראת שמים, אפילו העתיקם ללשון לעז מותר לקרות בהן'…
[2] בזמנו, סגדו אומות העולם לחכמת אריסטו. אך בחלוף השנים התברר שהוא זה 'שתקע' את העולם למשך שנים ארוכות. כל חשכת ובערות ימי הבינים נזקפת 'לזכותו'…
רגע! רגע! לא להתעצבן. לא אנחנו כתבנו זאת!
וזה לשונו של 'גבעת המורה' (פתיחה למורה נבוכים – פרק קורות הפילוסופיה):
'אחרי ביטול ממשלת רומי ונפול במלכותהּ המון עמים כהמון מים רבים… ואולם הערביים הנזכרים וכמו כן הנוצרים בחלק אירופה נמשכו בעיוניהם זמן רב אחרי דעות אריסטוטליס וחשבו החולק עליו כחולק על דבר שאין ספק באמיתתו, וזו היתה הסיבה במה שנתאחרה הפילוסופיה להגיע אל שלימותה'…
[3] וכך נאמר: "הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַֽהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל־אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶֽׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו" (דברי הימים־א כב, ט).
[4] בספר מלכים מסופר על דוד המלך: "והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו. ויאמרו לו עבדיו יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה ועמדה לפני המלך ותהי לו סוכנת ושכבה בחיקך וחם לאדוני המלך וגו' וימצאו את אבישג השונמית וגו'"… (מלכים־א א, א-ג).
ובאותה תקופה בנו אדוניה רצה למלוך תחת אביו: "ואדוניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך" (שם פסוק ה), ולאחר שמלך שלמה אחיו, נתן עיניו באבישג השונמית ששימשה את דוד אביו, וזו היתה סיבת מיתתו.
[5] בספר אביר יעקב (עמוד 264) לגאון הרב חנוך ריגל זיע"א, הובא כך:
בשנת תרע"ז, כבש צבא צרפת את מרכז מרוקו. בקרבות עקובים מדם, הקיזו חיילים ואזרחים מָרוֹקָנִים את דמם במלחמתם על אדמתם. אך צבא צרפת שהיה חזק ומאומן מהם ואף מבחינה מספרית עלה עליהם עשרות מונים, הכריע את המערכה וקבע עובדות שלטוניות בשטח.
כשנה לאחר מכן, התקדם צבא צרפת וכבש גם את מחוז תאפיללת ללא קרב. ברם, הכיבוש לא החזיק מעמד מעבר לתקופה מוגבלת. בעוד הצרפתים מנסים לבסס את מעמדם ושלטונם בתאפיללת, התארגנו הערבים הקנאים לדתם והדפו בחירוף נפש ותוך אבידות קשות את האויב הצרפתי אל מחוץ לעירם.
את המרד בתאפיללת, הנהיג רשע עריץ בשם מולאי מוחמד בן קאסם ימ"ש, שהכריז על עצמו כ'מושאהיד' – צאצא ישיר של נביאם – והלהיב, בשם דתם, את ההמון הערבי לצאת למאבק לטיהור אדמתו מידי הכופרים. במאמצים מרובים, הצליחו המורדים הערבים לכבוש את מחוז תאפיללת וקבעו את בירתם בריסאני, מקום מושבו של הגה"ק רבי דוד אביחצירא.
הצרפתים התרכזו בעיקר בעיר ארפוד המרוחקת כ-16 ק"מ מריסאני, ומשם שלחו את אֲוִירוֹנֵיהֶם להפציץ מן האויר את ריכוזי המורדים. לא אחת נפגעו בתי אזרחים שלוים, כשכל יושביהם נקברים תחת ההריסות…
הבבא סאלי זיע"א סיפר לימים, כי בהעדר מקלטים, היו בני המשפחה מסתתרים בשעת ההפצצות מתחת לקימורי המדרגות וקריאת שמע על שפתותיהם…
בסופו של דבר, נסוגו הצרפתים והותירו לַמָּרוֹקָנִים לנהל את ארץ מולדתם. כעת הגיעה שעתם האומללה של צאצאי משפחת המלוכה ששלטו עד אז בתאפיללת משניסו לשוב לכס ההנהגה, קם עליהם מולאי מוחמד ימ"ש והרגם אחד לאחד במיתות משונות ואכזריות. את כס השלטון שמר העריץ לעצמו. והוא אכן התכוין לבסס את שלטונו במלוא עריצותו, ועל פי כל הסימנים הדיקטטוריים שאימץ לעצמו, מי שעתידים להיות הקרבן ולשלם את המחיר – היו היהודים שבמחוז תאפיללת…
גזירות שונות ומשונות יצאו מלשכתו של מולאי מוחמד ימ"ש והצד השוה שבהן, שהן באות לשרש כל בדל של דעה עצמית או אִוּוּי פרטי…
כדוגמא וכמשל לגזירה 'מנומקת', היה הגה"ק הרב מכלוף אביחצירא זיע"א, מציין את הגזירה שלא להריח טבק… זאת, משום ש'הטבק לא נברא בששת ימי בראשית, והריהו איפוא יצירת כפיו של השטן'. 'מובן מאליו' – כתב מולאי מוחמד ימ"ש בנימוקי החוק – 'שכולם חפצים לבער את השפעתו של השטן על אורחות חיינו. ועל כן, עלינו להתנזר מהנאות שהוא הביא לעולם'…
ויכוחים על 'הגיונו' של הממשל נאסרו בתכלית, ואוי לו למי שישמיע דעה נגדית שעה שאזנים הוצמדו לכל כותל…
יותר מכל, הרגישו היהודים את נחת זרועו של מולאי מוחמד ימ"ש. קשיי התנועה והאיסורים שהונפקו חדשים לבקרים, הגבילו למאוד את יכולת המסחר, שרבים מיהודי תאפיללת התפרנסו ממנו. עד מהרה התרוקנו הַמְּזָוִים, ונתמלאו רשימות העניים שבידי הפרנסים ואין עמם במה להושיע…
נסיונות לבוא בדברים עם ראשי המורדים לא עלו יפה, כשבפעם היחידה שהצליחו לשכנעם להתיר למשלחת של סוחרים לצאת ולסחור בשם כל הקהילה – התגלתה ההסכמה כמלכודת שהונחה לרגלי היהודים. בשובם התנפלו עליהם קלגסי המורדים ונטלו מהם את כספם, ובנסי נסים נחלצו בעור שיניהם והיתה להם נפשם לשלל. המוצא היחיד שניתן היה לחשוב עליו היה, לברוח מתאפיללת לאיזורים שאינם תחת שלטונו של מולאי מוחמד ימ"ש… וראה שם, בספר אביר יעקב, את המשך הסבל שסבלו היהודים מהרשע הזה.
[6] סיפר הגאון הרב מרדכי גרליץ שליט"א (צנתרות הזהב, חלק ג – עמוד טז), וז"ל:
ביום מן הימים, הבחינו התלמידים והחסידים בליז'ענסק, כי חדל הרבי, רבי אלימלך, להניח תפילין דרבינו תם. חלף יום וחלפו יומיים, ורבי אלימלך מסתפק בהנחת תפילין דרש"י בלבד.
אמנם, ככל שעצומה היתה הפליאה ורבה ההשתוממות, לא ההין איש, אפילו מן המקורבים ביותר, לשאול את פי הרבי לפשר הדבר ולבקש עליו הסבר. ואף על גב שבכגון דא ניתן היה לומר: 'תורה היא, וללמוד אנו צריכים!' – הבינו התלמידים, כי אילו מדובר היה בחילוף השיטה ובשינוי בהנהגה, בוודאי טורח היה הרבי ומורה להם לעשות כמוהו, ומדשתק ואינו מורה, שמע מינה, כי בהדי כבשי דרחמנא הדברים אמורים, ואין להם להכניס את ראשם בין ההרים הגבוהים.
כעבור ימים אחדים, שב רבי אלימלך והחל להניח תפילין דרבינו תם כבתחילה. עתה, פתח הוא בעצמו וגילה למקורביו את טעמו ונימוקו, מדוע חדל להניחם בימים הקודמים. ומעשה שהיה כך היה:
כל ימיו, מקפיד היה רבי אלימלך לקום בחצות הלילה לעבודת הבורא. מאותה שעה, התחילה אצלו עבודת הקודש של היום הבא, אשר בה היה ממשיך מאין הפוגות עד לאחר תפילת מעריב של ליל המחרת. לפיכך, היה מעונו הקדוש סגור ומסוגר בכל לילה, מאחר תפילת ערבית ועד חצות, כשבני הבית וכל הסובבים נשמרים אז ביותר ונמנעים מלהפריעו, כדי להניח לו להספיק את כל עבודות הקודש אשר נכונו לו באותן שעות מועטות: לטעום פת ערבית, לערוך חשבון הנפש על כל קורות היום שעבר, כדרכו בקודש בכל לילה ולילה, ולקרות קריאת שמע שעל המיטה – עבודות אשר היו עורכות זמן רב מאוד – ואילו בזמן הקצר שנותר, לתת לעפעפיו תנומה קצרה ולאזור כח לצורך עבודת ה' ביום הבא.
לילה אחד, שלא כדרכו, נזדמנו לרבי אלימלך כמה סיבות ועיכובים שונים לאחר תפילת מעריב, עד שלא נותרה לו, לאחר קריאת שמע שעל המיטה, אלא שהות קצרה בלבד כדי לעלות על יצועו בטרם תגיע שעת חצות. ואולם, רגעים אחדים בלבד לאחר שעצם את עיניו, נשמעו לפתע דפיקות רמות על דלת המעון. מעבר לדלת נשמע קולו של אדם, אשר ביקש להזכיר לפני הרבי את בתו, הזקוקה לישועה דחופה.
אנחה קלה נתמלטה מפיו של רבי אלימלך, ובעודו נוטל את ידיו וקם מיצועו כדי לפתוח ליהודי את הדלת, חלף במוחו הרהור קל:
'אין לי מנוח, לא ביום ולא בלילה!'…
כהרף עין, דחה רבי אלימלך את המחשבה מלבו, אץ לפתוח את הדלת, שאל את האיש לשם בתו, האציל לו ברכה ומיהר לערוך תפילה בעד הזקוקה לישועה. ואכן, בחסד ה', לא ארכה השעה עד ששב האיש ובישר, כי באה הישועה המיוחלת.
ברם, עתה, שוב לא יכול היה רבי אלימלך לשוב לעלות על יצועו בטרם יחזור ויערוך את חשבון נפשו, שהרי כך היתה דרכו מעולם לפני כל שינה ושינה. ויהי, כאשר אך החל לחשב את חשבון הנפש, נזכר רבי אלימלך בהרהור הקל שחלף במוחו קודם לכן, בעת אשר העירו היהודי בדפיקותיו…
'אוי לך מיילך!' – החל רבי אלימלך לייסר את עצמו בתוכחה נוקבת – 'כאשר שמעת מעבר לדלת כי יהודי זקוק לישועה בעבור בתו, התרעמת בלבך על מנוחתך הנטרדת – אילו היו מעירים אותך משנתך לצורך בתך שלך הזקוקה לישועה, כלום גם אז היית מתרעם על כך בלבך?!… זאת אומרת, איפוא, כי חש אתה הבדל בין צרת הבת שלך לצרת הבת של יהודי אחר, ואם כן' – חרץ רבי אלימלך דין כלפי עצמו – 'הרי ששוב אינך נחשב עוד חסיד! לא לזאת תיקרא חסידות! הואיל וכך, מה לך להניח תפילין דרבינו תם?! והלא מפורש נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן לד – סעיף ג) שלא יניח תפילין דרבינו תם 'אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות'!'…
ואכן, חדל רבי אלימלך מהניח תפילין דרבינו תם, תוך שהוא מקבל על עצמו לעמול על מדותיו מחדש ולתקן את אהבת ישראל שנפגמה בקרבו, עד אשר לא יחוש עוד שום הבדל בין בתו שלו – לבין בתו של יהודי אחר הזקוקה לישועה.
רק לאחר מספר ימים של עמל ויגיעה על תיקון המדות, עד אשר חש בנפשו כי שוב אין אצלו שום הבדל בין צאצא שלו לצאצא של יהודי אחר, הִרשה רבי אלימלך לעצמו לשוב למנהגו הקודם ולהניח הלאה תפילין דרבינו תם…
וכה אמר האדמו"ר בעל ה'דמשק אליעזר' מוויז'ניץ: 'מקובלני בשם הרבי, רבי אלימלך מליז'ענסק, כי מי שאינו יכול להרגיש בנפשו את צער הזולת, אסור לו לקבל קוויטל!'…
[7] ובענין זה מסופר ב'אביהם של ישראל' (חלק ב – עמוד 45), וז"ל:
הגה"ק הרב מרדכי אליהו זיע"א היה זהיר גדול בכבודו של כל אדם, ובמיוחד בכבוד של ילדים. בזה עוסק הסיפור הבא שסיפר הנהג של הרב:
הרב הוזמן לבר מצוה של ילד יתום, ואולם הרב לא יכול היה להשתתף בשמחה כי באותו הערב היה לו שיעור גדול בכנס רבנים שהיה באחד המלונות בים המלח.
הרב נסע לכנס הרבנים, ובינתים ירדו גשמי ברכה במרכז הארץ. כמות גדולה של גשמים הציפה את כל הנחלים במדבר יהודה, והנחלים הציפו את הכבישים המוליכים למלונות בים המלח…
הדרך לבתי המלון היתה חסומה והרב נאלץ לחזור לירושלים. בדרך אמר לי הרב: 'סע לבר המצוה. כל המים האלה הם הדמעות של הילד בר המצוה'. לא ידעתי מנין לרב לדעת שהנער באמת בכה. חשבתי בלבי שאולי הרב מגזים קצת.
הגענו לבר המצוה, ובואו של הרב הפתיע את כולם, שכן הוא הודיע לבעלי השמחה מראש שלא יוכל להגיע לבר המצוה. וכשהגיע כולם שמחו, במיוחד שהרב שהה באולם יותר זמן מהמתוכנן ומהרגיל אצלו.
אחרי שהרב יצא מהאולם, לִוָּה אותנו נער בר המצוה וסיפר לי: 'אחרי שהרב אמר לי שהוא לא יבוא לבר המצוה שלי, בכיתי כל הלילה, אני כל כך שמח שהרב הגיע לברך אותי'.
הרגשתי שכל הדיבור של נער הבר מצוה היה במיוחד בשבילי, שהייתי קצת קטן אמונה בכח הראיה של הרב…
[8] לכל צדיק וצדיק נתן הקב"ה להיות אחראי על מספר נפשות, והוא אחראי עליהם, וכל זמן שהם לא יתוקנו, גם הוא לא יגיע לתיקונו.
וזה לשונו של הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה רפב):
ודע שכל הצדיקים שבדור כל אחד ואחד הוא בחינת רועה, כי בכל אחד ואחד יש בו בחינת משה, וכל אחד ואחד לפי בחינתו, הוא עושה בחינת משכן, שמשם מקבלין התינוקות הבל פיהם כנ"ל, וכל אחד לפי בחינתו, לפי בחינת המשכן שהוא עושה, כמו כן יש לו תינוקות שהם מקבלין משם, נמצא שיש לכל אחד ואחד מצדיקי הדור, סך תינוקות שהם מקבלין הבל פיהם ממנו, כל אחד לפי בחינתו כנ"ל…
ומצאנו להגה"ק הרב אשר פריינד זיע"א שכתב לאחד מתלמידיו כך (אמרי אשר – מכתב לא):
דברי הנכתבים כאן ואלו שאמרתי לך בשעתו הם בתכלית הפשטות, לא הרים וגבעות לא פילוסופיה, אלא דברים פשוטים ואמיתיים מלב אל לב. ואם ההשגחה העליונה הפגישה אותנו, משמע שאנו באותו קלחת ורק בהליכה משותפת ב'אחדות' ובחיפוש ביחד אחר פתרון בעייתנו נוכל להיוושע. לא אני יוכל להיוושע מבלי למצוא את אלו הקשורים אתי בשורש נשמתי, ולא אתה ומשפחתך שיחיו תוכלו להיוושע אלא אם כן תמצאו את הרופא הנכון, את התרופה המתאימה, את הצדיקים המלמדים עליכם זכות, את האנשים הקשורים עמכם, ויחד נעלה בית אלקינו ונזכה לראות בישועתנו הפרטית והכללית…
[9] וזה לשון רש"י (במדבר טז, ד): 'וישמע משה ויפול על פניו' – מפני המחלוקת! שכבר זה בידם סרחון רביעי!
חטאו בעגל – "וַיְחַל מֹשֶׁה" (שמות לב, יא). במתאוננים – "וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה" (במדבר יא, ב). במרגלים – "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־ה' וְשָֽׁמְעוּ מִצְרַֽיִם" (שם יד, יג).
במחלוקתו של קורח נתרשלו ידיו, משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם ושתים ושלש, כשסרח רביעית, נתרשלו ידי האוהב ההוא, אמר, עד מתי אטריח על המלך שמא לא יקבל עוד ממני.
[10] דברי יואל (פרשת קורח – ד"ה והנה האמת שקורח) להגה"ק רבי יואל טייטלבוים זיע"א, וראה באריכות בקובץ עץ חיים באבוב (חלק טו – עמוד שלד).
[11] ראה בקובץ עץ חיים באבוב (שם) שעוד כמה צדיקים אמרו כן על עצמם.
[12] וזה לשון המדרש (במדבר רבה, פרשה יח – אות ג):
"ויקח קורח" (במדבר טז, א)… מיד ציוה ועשו 250 טליתות תכלת ונתעטפו בהן אותן 250 ראשי סנהדראות שקמו על משה, שנאמר: "ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתים נשיאי עדה קריאי מועד" (שם פסוק ב)…
ומבואר במדרש שהיו 250 ראשי סנהדראות, וממילא מובן שבמדבר היו 250 סנהדראות. וצריך להבין מדוע הוצרך במדבר כל כך הרבה סנהדראות.
ויש שרצו לבאר, שהתואר 'ראשי סנהדראות' הוא מושאל, ומבטא שלימות.
[13] כסף, הוא ביטוי גשמי של צדקה, אבל יש צדקה הגדולה מהצדקה שמתבטאת בצורות שונות: לפעמים היא מתבטאת בחיוך של עידוד, פעמים מתיישבים סתם ככה ליד יהודי ומרחיבים את לבו, וכדומה. מצות צדקה אינה דוקא ביד אלא בלב ובפה ושאר אברים שהם תמיד יכולים להרבות בצדקה.
בזה היה הגה"ק הרב שלום שבדרון זיע"א מיחידי הדור – כשבאמתחתו היתה הגשמיות, כסף, נתן את הכל, וכשהגשמיות נגמרה נתן את הרוחניות את רוחו ונפשו. את ה'מתיקות' הידועה של רבי שלום. את מבע פניו. את חיוכו. את עיניו השופעות טוב.
תמיד נמצא בכיסו של רבי שלום חיוך של צדקה, בעיניו עמדה בקביעות מצות הצדקה:
מבטו האבהי הסתכלותו האימאית, ידידותו ואהבתו לכל מי שרק התקרב לקראתו… כך הוא חילק צדקה בכל עת.
מי שנקלע למחיצתו של רבי שלום התמלא על גדותיו בצדקה של קורת רוח ומנוחת הנפש מרנינה.
כל פעולותיו בצדקה ובחסד היו מתוקים מדבש:
כשנכנס לשמח חתן היה רוקד בכזו מתיקות, הך, כשהתיישב לנחם אבלים היה בוכה עמהם יחד בבכי מנחם, הוא הראה לאבלים איך הוא כואב את כאבם. הוא התייחד יחד עם האבלים והחל לבכות, ואז כולם, כל האבלים, מיררו בבכי אחריו וכשהבכיות שקטו ונגמרו, חשו כולם תחושת הקלה וניחומים.
כך חילק ר' שלום צדקה, את כל ממונו, לבו ורגשותיו. לאחרים.
ה'נושא בעול עם חברו' היה מלא חיוּת בטרקלינו. באחת הדרשות הוא חייך על ה'נושא בעול' הרחובי, החיצוני. כך אמר:
שוק 'מחנה יהודה' דחוס באנשים. רבי יהודי פוגש בשכנו מהבנין ממול.
מה נשמע? הוא שואל.
תודה, תודה – משיב השכן – ברוך ה'! תודה!
ושניהם… ממשיכים בבחירת מלפפונים.
מטריד אותו מה שלום שכנו? הוא מעוניין לדעת אם מציק לו משהו – לאותו שכן? האם באמת מעניין אותו מה נשמע?
לא! הניף רבי שלום את שתי ידיו וזרקם כלפי הציבור בביטול: לא מיניה ולא מקצתיה, אלו דרכי נימוס חיצוניים בעלמא.
אך רבותינו לימדונו, סִלסל רבי שלום: חז"ל הורו לנו להיות 'נושא בעול עם חברו' לחשוב עליו באמת… (קול חוצב – עמוד 249, לגאון הרב יעקב אריה אריאל שליט"א).
[14] וזה לשון המקובל האלקי רבי אברהם אבולעפיה זיע"א (חיי העולם הבא – עמוד נח):
'כמו שלמדת מתורת ה' שהחכים משה את עם ה' בשלשה חדשים עד שעלו כולם למדרגת הנבואה או למדרגה הקרובה לה, כל אחד כפי מעלת עצמו בשומעו עשרת הדברים'…
[15] כל הקטע הזה מספר אוצר אגדות התורה (חלק ג – עמוד קנו) לגאון רבי ישראל יעקב קלפהולץ זיע"א.
[16] פעם אחת הוצרך הגה"ק רבי ירחמיאל מפשיסחא לנסוע אל עיר מסויימת, אך מכיון שידע שבעיר הזאת גרים הרבה יהודים רשעים שמתנגדים לצדיקים ומבזים תלמידי חכמים, פחד לנסוע לבד שמא על ידי הבזיון שיעשו לו יתחלל שם שמים, לכן שלח שליח לחברו הגה"ק יששכר בער מראדאשיץ – שהיה לו רשות מהשמים לשדד מערכות הטבע – שיסע עמו. וביקש ממנו שיקח עמו את כל החבילה של המופתים כי אולי יצטרך להשתמש בהם.
והם יצאו ביחד לדרכם והגיעו לאותה העיר ושכרו חדר בפונדק. והנה בלילה נתאספו המתנגדים לטכס עצה איך לבזות את הצדיקים האלו, ונגמר בדעתם היות כי שמעו שהרבי רבי ירחמיאל מאוד מחבב מצות סנדקאות, ובאותו שבוע נולדה בעירם בת, על כן עלה בלבם שיכבדוהו בסנדקאות כי ירמו אותו שנולד בן זכר, ולמחרת יבואו הצדיקים לבית המדרש ויתאספו כל המון בני עירם, ויביאו לבית המדרש את התינוקת ואז יהיה שחוק גדול, כי יראו לכל העולם כי רק שקר בפי החסידים שרבותיהם המה אנשי מופת ורוח הקודש נוססה בקרבם. וכך עשו.
באותו לילה בא אחד מהם לרבי ירחמיאל וסיפר לו שנולד לו בן וכיבד את רבי ירחמיאל בסנדקאות ואת הרבי מראדאשיץ בברכה, והצדיקים הרגישו בדבר אבל עשו עצמם כאילו לא ידעו מאומה, וקיבלו הכיבוד והבטיחו כי יבואו למחרת לבית המדרש להתפלל ביחד עם אותו אדם והקרובים. והאיש חזר ואמר לחבריו בשמחה: הצלחנו! מחר תהיה לנו הצגה יפה! וכולם פרצו בשחוק גדול ואכלו ושתו וצחקו כל הלילה. והנה בבוקר נאספו כל הליצנים ונשיהם ובניהם ובנותיהם לבית המדרש והכינו כסא של אליהו כמנהג. 'ובעל הברית' וקרוביו לבשו מלבושי שבת כנהוג, ושלחו לצדיקים שיבואו לתפילה כמו שהבטיחו להם, ותיכף לבשו והכינו ובאו לבית המדרש. וכבואם לבית המדרש ראו שנאספו קהל גדול, וליד התנור סמוך לפתח עמד חרש שאינו שומע ואינו מדבר להתחמם, והנה קרב הרבי מראדאשיץ לחרש ושאל אותו: מדוע לא נתת לי שלום? ולא ענה לו כי לא שמע. ושוב שאל אותו: מה שמך? וכמובן שלא ענהו גם הפעם.
ונעשה צחוק גדול בבית המדרש, והרבי מראדאשיץ שאל אותו בפעם השלישית: הלא אמרתי לך שתענה לי מה שמך? ואני גוזר עליך שתענה!
והחרש פתח פיו ואמר לרבי את שמו. המשיך הרבי ושאל: מדוע לא נתת לי שלום? וענה: כי לא יכולתי לדבר. ואמר לו הרה"ק: מעתה תדבר ככל האנשים בלי שום גמגום! וכאשר ראו הנוכחים את הנס הגדול הזה נפל עליהם חרדה גדולה וכולם השתטחו ונפלו לפניהם בכריעת אפים ובקידה והשתחויה בבכיות למחול להם על הבזיון שרצו לעשות כי לא ידעו שאנשי קדושים המה ומכאן והלאה יאמינו בצדיקים ובתלמידיהם… (נפלאות הסבא קדישא מראדאשיץ – עמוד 36).
[17] וזה לשון הגה"ק רבי שמשון הירש זיע"א בפירושו על תהלים (א, א):
'לץ' – משמש השורש לציון החכמה הגרועה והבזויה של הדיבור המסלף, אשר באופן מוטעה אך בשנינות משחדת הוא מתאר את הנמוך והנקלה – כדבר נעלה ומנומס, ואת הדבר הגדול והקדוש ברוח ובמוסר – כטיפשות וכדבר חסר ערך, או שהוא מלגלג עליו בשאר רוח שנון.
זאת היא החכמה הארורה של פלפול השוא והלעג הרע.
לֵצִים הם שונאי התורה להלכה, כשם שרשעים וחטאים הם העבריינים למעשה. לעתים קרובות לְמַדַּי הַלֵּצִים מקיימים עדיין את המצוות, אם מתוך הרגל אם מתוך מורך לב, אולם מלגלגים בעצמם על דרך חייהם זו, ובדיבורם הם חותרים תחת כבוד המוסר והקודש שבלב עמיתיהם.
[18] כתב האבן עזרא (שם), וז"ל: 'אתם המיתם' – הטעם מה ראיה היתה זאת ששבט לוי הוא הנבחר, ונבחר אהרן לכהן גדול, ויתכן שבתפילתכם או החכמה שידעתם, שרפתם המקריבים.
[19] ופירש היעב"ץ בספרו עץ אבות – פרק קנין תורה (לחם שמים – משנה ו): 'והכהונה בכ"ד' – עשר במקדש: חטאת, וחטאת העוף, אשם, ואשם תלוי, זבחי שלמי ציבור, לוג שמן של מצורע, שתי הלחם, לחם הפנים, שיירי מנחות, מנחת העומר. וארבע בירושלים: הבכורה (בכור תם) והביכורים, ומורם מן התודה, ומאיל נזיר, ועורות קדשים. ועשר בגבולים: תרומה, ותרומת מעשר, חלה, ראשית הגז, מתנות, פדיון הבן, ופדיון פטר חמור, שדה אחוזה, ושדה חרמים, גזל הגר.
והגה"ק רבי חיים יוסף דוד אזולאי, החיד"א זיע"א, פירש בדרך אחרת (זרוע ימין, אבות פרק ו – אות ה), וז"ל:
'והכהונה בכ"ד מעלות' – מצאתי כתוב בספר ישן נושן כתב יד, וז"ל: הכהונה ניתנת בכ"ד מעלות וכנגדם ניתנו כ"ד מתנות ואלו הם: קדושה, טהרה, בגדי שש, פארי המגבעות לכבוד ולתפארת, פאר תספורת ראש כל שלשים יום, לנפש לא יטמא, לא יקרחו קרחה בראשם, ופאת זקנם לא יגלחו, ובבשרם לא ישרטו שרטת, אשה זונה וחללה ואשה גרושה מֵאִישָׁהּ לא יקחו, כל אשר בו מום לא יקרב: איש עִוֵּר, ולא פִסֵּחַ, ולא חרום, ולא שָׂרוּעַ, ולא שֶֽׁבֶר יד, ולא שֶֽׁבֶר רגל, ולא גִבֵּן, ולא דַק, ולא תבלול בעינו, ולא גָרָב, ולא ילפת, ולא מרוח אשך, ולא בעל מום אחר, וחייבים לנקות עצמם מכל כיעור, עד כאן לשון הספר שמצאתי.
[20] וזה לשון המכתב מאליהו (שם): השם יתברך ברא את האדם, מילארדים ממנו בכל דור ודור, והם המתגוררים בערים ומדינות בכל קצות הארץ. ומיליוני מיני בעלי חיים שמספרם במיליארדים רבים מאוד, וצמחים לאין מספר, והארץ מלאה מינרלים אלפי מינים, וכחותיהם עושי פלאות. וכל שכן על ידי אופני חיבוריהם והפרדתם, אין ספורות למו.
זוהי הארץ ואשר בה, ומכל מקום בטילה היא באלפים לעומת השמש. והשמש עם כל משמשיה בטלים במיליוני מיליונים בעולם הכוכבים. נזכור נא את שביל החלב ואת הָעַרְפִלִּיּוֹת – עולמות הכוכבים אשר גם בטלסקופים הגדולים ביותר אין לסופרם מרוב, וכמה אלפי מיליונים שמשות בכל אחד מהם…
