תפריט
ראובן ישב במקומו הקבוע בבית הכנסת ולמד את שיעורו הקבוע בספר הנפלא בצור ירום של הגה"ק הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א.
תוך כדי לימודו, הגיע לקטע הבא:[1]
והגם שכח התשובה הוא גדול מאוד, אך מכיון שקשה לאדם שחטא לתקן את אשר עִוֵּת, לכן ריחם הקב"ה על עמו ושלח להם ג' צדיקים שידריכו אותם בדרכי התשובה. לצדיקים – שלח את ה'נועם אלימלך', ולכן הדרישות שלו הן גבוהות מאוד שרק צדיקים בעלי מדרגה יכולים לעמוד בהן.
לבינונים – הקב"ה שלח את רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א, שחיבר בשבילם את ספר התניא, שבו נדרש מהאדם הבינוני לפעול כפי יכולתו.
ולרחוקים – שלח הקב"ה את רבי נחמן מברסלב, כדי שיוכל לעזור להם לעלות מהמקום הנמוך שבו הם נמצאים ולהתקרב לה'. וכך אמר רבי נחמן: 'אני ירדתי לעולם בשביל הקבוצה השלישית, כדי להגיד להם שאני הנהר שמטהר את כל הכתמים, אני הולך חוצץ נגד כל הקליפות ולא מפחד'.[2]
הרי הרבה גדולי עולם ניסו לפניו לעשות את התיקון הזה של העשרה פרקים, אבל אף אחד לא הצליח, חלקם מתו בחצי ימיהם, חלקם קיבלו יסורים וחלקם קיבלו עניות – כל אחד קיבל את שלו, הם פחדו, כי הקליפה ידעה שמי שיתעסק אתה בתיקון הזה ילך לאיבוד, כי הטיפות האלה הם החיוּת שלה. אבל רבי נחמן אמר: 'אני לא מפחד מאף אחד'. וברגע שהוא כבר גילה את העשרה פרקים האלה של התיקון הכללי, כל העולם קם עליו, גם עולם התורה והוא לא התייחס אליהם כלל. בסוף הוא העמיד את רבי נתן, וגם רבי נתן נרדף עד סוף ימיו. אחרי רבי נתן באו עוד כמה, ורק אז התייצבה התורה של רבי נחמן שכולה השגות.
לכן כשלומדים את הספרים האלה של החסידות, מקבלים קצת הארה להבין עד היכן הדברים מגיעים, כך שמצד אחד אסור לך להתייאש, ומצד שני אל תשב בשקט, אל תחריש, אלא תעבוד כדי שלא תהיה מבוייש.
לכן צריך להקפיד לקרוא את התיקון הכללי, זה לא לוקח הרבה זמן, לא יותר מעשר דקות. כל אלה שקוראים בהתמדה אפשר לראות על הפנים שלהם את האור איך שהוא הולך וזוהר, לאט לאט ההארה מתלבשת עליהם, כי הפגם נפסק מאליו. אם יבוא אדם וישאל מה ההבדל בין הפרקים האלה של התיקון הכללי לבין שאר הפרקים שבתהלים, אין לנו הסברים לזה, אבל אנחנו יכולים לומר שהרב בהשגתו הגדולה ידע שבפרקים האלה, דוד המלך כוון בהם לענין הזה, כי ה' גילה לו את זה.
צריך לדעת שהדבר החשוב ביותר הוא שלא לקלקל, אבל בדיעבד שהאדם היה באיזה מקום ונכשל בחטא זה, או שהטעו אותו, אמרו לו: 'ככה מותר וככה לא', אומר לך הרב תתפוס את עצמך לידים, ותגיד: 'אני עד יום מותי לא אחזור על חטא זה, אבל מה שהיה אני אתקן על ידי תשובה מאהבה'…
עיניו של ראובן התמלאו דמעות, ומחשבה מרירה חלפה במוחו: 'כבר כמה וכמה פעמים קיבלתי על עצמי לקרוא תיקון הכללי בכל יום, ובסופו של דבר הקבלה הזו החזיקה יומיים שלש – וזהו.
מעכשיו – החליט – אני אתשדל להתחיל ולהשאר איתן במקומי, כמא דאת אמר: "מִי יַֽעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ" (תהלים כד, ג)'…[3]
ראובן פתח את התיקון הכללי והחל לקרוא ברגש, וכשהגיע לפסוק: "גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב" (שם מא, י)… נעצר!
רגע על מה מדובר כאן?…
בסיום התיקון הוא קם והחל לברר את הנושא, וכך התברר לו…
ביום הששי של הבריאה נברא אדם הראשון, ובו ניתנה נשמה עצומה, נשמה ענקית, שכללה בתוכה את כל אילן הנשמות.
הקב"ה פנה אליו ואמר לו: אדם, אתה נמצא פה בתוך 'איזור אלקי', פה הכל זך וטהור, מקודש ומרומם. וברצוני לצוות אותך על מצוה אחת: אל תאכל מאכלות אסורות.
ואדם הראשון שאל: איזה מאכל אסור יש פה?
והקב"ה השיב: פירות עץ הדעת טוב ורע הם המאכלי איסור.
אדם הראשון ישב בגן עדן ואורה של השכינה (המדרגה העליונה ביותר של השכינה) האיר דרך גופו הזך והזכוך. וכל הנבראים שהיו סביבו 'הסתנוורו' מעוצמת האור שהאירה השכינה דרכו, והם עמדו סביבו ואמרו לעומתו: קדוש קדוש!…[4]
אדם הראשון הזדעזע: מה קרה לכם?! אני רק נברא כמותכם! בואו ביחד ונשיר לבורא עולם.
כל הנבראים הצטרפו לשירתו. כולם חוץ מיצור אחד…
בצד עמד הנחש וְ'לִבָּהּ' את הארס… ובסופו של דבר הצליח להכשיל את האדם הראשון באכילת איסור…
ונשמתו העצומה התפרקה לרסיסים, חלק ממנה הסתלק למעלה, חלק ממנה נשאר בתוכו (שהרי בסופו של דבר הוא נשאר חי), והחלק השלישי נפל לתוך עמקי הקליפות…
אחד מאותם נשמות שנפלו לעמקי הקליפות היתה נשמתו של דוד מלך ישראל, ומכיון שהיא היתה נשמה גדולה ועצומה שמרו עליה הקליפות באדיקות שלא תצא לעולם הזה…
שנים ארוכות חלפו על נשמתו של דוד בשבי הקליפות… ואז הגיע הזמן, הגיע הרגע של היציאה מהשבי…
בשנת 2854 לבריאת העולם נולד לישי ונִצבת בת עדאל תינוק ויקראו שמו 'דוד'.[5]
דוד זכה ומימי ילדותו קיבל בזיונות לאין שיעור ולאין מספר, כל המשברים והגלים האפשריים עברו עליו: בדידות ודחיה, חלישות דעת ובזיונות, רדיפות והכפשות. וההרגשה האיומה מכל: אף אחד לא אוהב אותי![6]
וגם אחרי שזכה ונמשח למלך, המשיכו לבזות אותו ולהשמיץ אותו, וכמו שהוא בעצמו אמר: "רַבּוּ מִשַּֽׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שֹׂנְאַי חִנָּם עָֽצְמוּ מַצְמִיתַי אֹיְבַי שֶֽׁקֶר אֲשֶׁר לֹא גָזַלְתִּי אָז אָשִׁיב" (תהלים סט, ה)…
והוא לא הורחק רק מהאנשים שלמטה, כאן בארץ. אלא הורחק גם מלמעלה! וכך אמרו חז"ל (ברכות ד.) ששנתו של דוד תמיד היתה בחצי הראשון של הלילה, והיא היתה נמשכת דקות ספורות (פחות משיתין נשמי), וגם בשינה הקצרצרה הזו, הוא היה חולם חלומות מבהילים.[7]
ובהיות דוד המלך בן 48 שנה קרא המקרה המפורסם עם בת שבע, ומאותה עת נסתלקה ממנו רוח הקודש – עד יום מותו! ובכל יום ויום היה מוריד דמעות ואוכל פיתו באפר.
ולא רק זה אלא במשך 13 שנה שכב דוד חולה ומוטל במיטה, ושבעה כרים היו מחליפים בכל יום מתחתיו מרוב ארס שהיה יוצא מגופו…
והיסורים והרדיפות המשיכו בצרורות…
ועדיין, עם כל ה'כאוס' הנורא הזה, היה לדוד, לכאורה, מקום מרגוע, מקום שאפשר להימלט אליו, והם אוהביו ובני משפחתו…
אך לא! גם הם פגעו ברגשותיו של דוד ושאבו אותו לתוך מערבולת, וכמו שאמר: "גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב" (שם מא, י), וכוונתו במילים: 'איש שלומי', היתה על דואג האדומי, ועל אחיתופל הגילוני שהיה הסבא של אשתו בת שבע, ועל בן אחותו – יואב בן צרויה…
שכל השלשה הללו שבטח בהם, בסוף בגדו בו…
והבגידה הזו גרמה לזעזוע נפשי בכל אישיותו, והוא הגיע למסקנא: "אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי כָּל־הָאָדָם כֹּזֵב" (שם לא, כג)!
אין אמונה בשום אדם! – כל האדם כוזב!…
אך אחר עבודה עצמית, הבין שטעה! ולכן התנצל ואמר: 'אני אמרתי בְחָפְזִי' – המילים הללו נבעו מתוך חופזה ובהלה, אך בוודאי שישנם עדיין אנשים טובים, אמיתיים! ובסך הכל צריך ללמוד להתמודד עם אתגרי החיים…[8]
ועל חובת ההתמודדות בפרשתנו…
כידוע, לכל אדם ואדם ישנה את הנקודה הפרטית – הנקודה שהיא 'דם התמצית' של כל עבודתו הרוחנית.[9]
ואשרי אדם שזוכה להכיר את הנקודה המיוחדת לו.
והנה, בספר הזוהר הקדוש מכונה משה רבינו בתואר 'רעיא מהימנא' – שפירושו: 'הרועה הנאמן'! והיינו שזאת היתה הנקודה המרכזית בעבודתו הרוחנית של משה רבינו – למסור את כל אשר לו מנפש ועד בשר למען עם ישראל!
וברשותכם, נסקר בקיצור נמרץ חלק ממאורעות חייו:
לאחר שמשתה בתיה את משה מן המים, הכניסה אותו לתוך ארמונו של אביה, פרעה. ודאגה שיקבל מעמד מרומם ומכובד. ובאמת, בתוך זמן קצר מאוד הפך משה לאחד הדמויות החשובות והמרכזיות ביותר בארמון פרעה.
ודוקא שם, בין קירות מעוטרים בזהב ויהלומים נוצצים, כשסביבו שורצים מאות משרתים מחכים למוצא פיו… גדלה קומתו הרוחנית של משה…
אין בידינו פרטים על אותן שנים, ועל הנסיונות הקשים שהוא עבר שם. אך פשוט, שאלו היו השנים הקשות ביותר, שנים שבהן הדם בוער, וכחות הנעורים בשיא עוצמתם, ודוקא באותן השנים שהה משה בתוך הארמון של המלך החזק ביותר באותה תקופה…
כל נסיונות העולם דפקו על פתחי עולמו הפנימי… 'משה! פתח לנו' – הם התחננו.
אך משה לא נכנע, ובגבורה עילאה, כאריה תקיף אשר לא ישוב מפני כל, עמד איתן בפני כל הנסיונות!
ועולמו הפנימי הלך והתעצם, הלך והאיר… וגם על זה אין לנו פרטים, אך מה שבטוח שמי שמעולם לא חש בגילוי האור, לא יצליח לדמיין אפילו קמצוץ מֵֽחֲוָיַת האור שבעולם הפנימי…
אך, למרות זאת, למרות החיים הסוערים שעברו עליו בתוך עולמו הפנימי[10] – משה רבינו חש בחסרון…
והוא קם ויוצא מתוך עולמו הפנימי, ויוצא החוצה לחוש ולהרגיש את עולמם הפנימי של עם ישראל.[11] כמו שנאמר: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל־אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמות ב, יא).
ופירש רש"י: 'וירא בסבלותם' – נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם. שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן (שמות רבה, פרשה א – אות כז).
עוד הוא מסייע לאחיו, ולפתע הוא רואה "אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שמות ב, יא), ומשה מזדעזע ומחליט ל'העביר' אותו דירה – "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שם פסוק יב)…
יום העבודה הסתיים ומשה חוזר לארמון…
למחרת שוב יוצא משה מהארמון לשטח הבניה, והנה הוא רואה מרחוק ענן אבק, וידים צצות מתוך האבק… משה מתקרב והנה הוא רואה שני יהודים – דתן ואבירם – רבים!
ומשה שוב מזדעזע ואומר: 'רשע, למה תכה רעך'! והתגובה לא איחרה להגיע – "וַיֹּאמֶר מִי שָֽׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַֽלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּֽאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת־הַמִּצְרִי" (שם פסוק יד)… עכשיו נלך ונספר לפרעה מלך מצרים שאתמול הרגת מצרי!
"וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" (שם), וזה לשון רש"י הקדוש (שם): עתה נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך? אבל רואה אני שהם ראויים לכך! כי כאשר יש פירוד לבבות – אין קיום לכלום!
בעקבות המצרי ההרוג ('ויך את המצרי') נאלץ משה לעזוב את מצרים ולברוח למדין…
ושם חלפו עליו השנים… ובהיותו בן 79 שנה התגלה אליו הקב"ה ושלח אותו לגאול את עם ישראל…
ומשה חוזר למצרים…
ושם, במשך שנה הוא נאלץ להתמודד עם פרעה הרשע. ורק במכה העשירית – מכת בכורות, הוא מצליח להכניע אותו! אך לא להרבה זמן!
ששה ימים, בסך הכל, עוברים, ופרעה מגייס את כל כחותיו, הרוחניים (מלאכי חבלה, מכשפים, קוסמים ושאר מרעין בישין), והגשמיים (חיילי קומנדו, פילי מתקפה, סוסי קרב…) ויוצא לקרב…
ושוב משה מתמודד עם פרעה, התמודדות המסיימת את הסיפור המצרי…
ואז הגיע החטא האיום, חטא העגל, ומשה רבינו מוסר את נפשו ואת כל אשר לו, להציל את עם ישראל!
וזה לשון הגאון רבי אליהו כי טוב זיע"א:[12]
מאז נעשה משה הרועה לישראל, קשר עמם קשר של אהבה שלא תימוט לעולם. לא זז מהם יום אחד מלבד שלש פעמים של ארבעים יום וארבעים לילה שעשה בהר, לא למענו כי אם למענם בלבד.
ארבעים יום הראשונים – לקבל עבורם לוחות הברית.
ארבעים יום השניים – לרצות על עוונם עוון העגל.
והשלישיים – להביא להם לוחות שניים עם בשורת 'סלחתי'.
לא זז משה מחבב את עמו תמיד, בלכתם עמו ועם ה' בעקמימות כמו בלכתם ביושר. הלכו ביושר – חיבבם. הלכו בעקמימות – ריחמם יותר, אוי לבנים רחומים שמונעים טובה מעצמם! ונתן נפשו עליהם עד שמילא חסרונם…
שנה שלימה (מר"ח אייר עד כ' אייר) התעכבו עם ישראל למרגלות הר סיני, שם הם חזרו בתשובה על מעשה העגל, שם הם נצטוו על עשיית המשכן, ושם – בא' בניסן – הם חנכו את המשכן…
ורק ב-כ' באייר, עזבו את הר סיני והמשיכו במסעם לכיוון ארץ ישראל…
בכ"ט סיון שנת 2449 לבריאת העולם, ניגשו בני ישראל למשה ואמרו לו: 'שלח לנו אנשים ויתורו את הארץ', ומשה שולח.
המרגלים מגיעים לארץ ולפניהם מתגלת מציאות חיים מופלאה – יופי ופאר שובה לב:
עצי דקל עמוסי אשכולות תמרים נוטפי דבש, שדות מעטרות את שטחן בצמחים מעוררי השתאות, עדרי צאן מלחכים בשקט ובשלוה ומעטיניהם נוזל חלב, דבש התמרים וחלב הצאן מתאחדים ונוצר נחל ארוך ומפותל של 'חלב ודבש'…
מעליהם מבהיק בטהרתו 'רקיע השמים'.[13] ריאותיהם נושמות אויר חדש! צלול! מחכים! שונה הוא מהאויר שנשמו עד כה במצרים…
מולם משתקפת 'איכות החיים של הארץ' בדמות אנשים רבי קומות המעניקים חמה בקומתם, והמרגלים חשים 'חגבים' לעומתם.
משימת הריגול מתחלת, בלי ויזה ואשרת שהייה, עם דמות טבעית, ללא ידיעה בשפת הארץ, מסתובבים עשרות ימים בארץ, ה' עושה להם נסים ונפלאות, והם חוזרים לשלום מהריגול. מסביבם מתאספים כל העם דרוכים וקשובים לשמוע, והם… פותחים את פיהם ומספרים סיפורי אימה, סיפורי בלהות!…
בארץ מתגוררים אנשים ענקים בעלי שרירים עבים, המתגוררים בתוך מבצרי אבן מבהיקים… וביררנו וגילינו שהתחביב שלהם זה לצלות יהודים מול קרני השמש…
סיפור האימים שלהם גרם לכבות את כל הכיסופים והגעגועים של עַם ישראל לארץ ישראל. ועם ישראל פרץ בבכי ובקינה: "וַתִּשָּׂא כָּל־הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת־קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (במדבר יד, א)…
יהושע וכלב, שגם הם היו בין אותם המרגלים, ניסו להנמיך את להבות המרירות, אך זה גרם לפעולה הפוכה… ועם ישראל קמו ממקומם, תפסו אבנים בידם (ואולי, השמיעו גם צעקות קרב) והחלו לזרוק על משה ואהרן…
משה ואהרן קמו ממקומם והחלו לברוח, ולפתע ירד ענן השכינה והקיף אותם. ומשה ואהרן ניצלו!…[14]
וכאן עלינו לעצור ולהתבונן בשתי נקודות:
א. כיצד הצליח משה רבינו להתגבר על המשבר הזה? הרי הוא מסר את נפשו ואת כל עצמיותו למען עם ישראל. אהב אותם אהבת נפש, אהבת אמת! ובסוף זורקים עליו אבנים?[15]
ב. מה גרם לעם ישראל את המשבר הזה? איך הם נפלו לתהומות העמוקים הללו?!…
ונתחיל עם השאלה השניה…
כאשר חזרו המרגלים וסיפרו את סיפורי האימים שלהם, הם העמידו את עם ישראל בפני שתי ברירות:
האפשרות הראשונה – לנסות ולהתמודד. והיינו, שאם באמת המצב הוא כך, עלינו לשבת ולתכנן את מהלך הכיבוש, עד לנצחון המלא!
וכמו שנצטוינו: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת־כָּל־ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל־מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל־צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל־בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת־הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת־הָאָרֶץ לָרֶֽשֶׁת אֹתָהּ" (במדבר לג, נב-נג).
האפשרות השניה – להתחיל להתלונן! והיינו, שבמקום להודות בעובדה שאין לי כח להתמודד, אני פשוט מתלונן! –
המציאות העומדת לפני, היא מציאות בלתי תקינה בעליל, ואין אף אחד בעולם שיכול להתמודד עם מציאות כזו. אז מה רוצים ממני?
בדרך כלל, התלונות הם סוג של בריחה. המציאות גדולה עלי, ואני פשוט בורח ממנה על ידי התלונות…
והאי רצון להתמודד גרם לעם ישראל את המשבר הנורא הזה…
וכאן נעצור לרגע ונרחיב…
כתב המהרש"א (תענית כט. ד"ה אתם בכיתם), וזתו"ד:
כאשר חזרו המרגלים משליחותם, התאספו כל האנשים המבוגרים בעם ישראל סביבם, דרוכים וקשובים ומצפים לשמוע…
והמרגלים החלו בסיפורי אימה שלהם: "אֶֽפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָֽעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶֽרֶץ הַנֶּֽגֶב, וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָֽאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַֽעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן" (במדבר יג, כח-כט).
התגובה של עם ישראל לדברים היתה איומה מאוד. וכמו שנאמר: "וַתִּשָּׂא כָּל־הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת־קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַֽהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל־הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶֽרֶץ מִצְרַֽיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָֽתְנוּ" (שם יד, א)…
אך עם ישראל לא הסתפקו בכך. הם לא הסתפקו במרמור שהיה להם! והם דאגו שכולם יהיו ממורמרים אתם! והם רצו לאהליהם, אספו את בניהם ובנותיהם הקטנים, והחלו לבכות…
וזה לשון המדרש:[16]
היו יושבין באהליהם בוכין. נוטלין בניהם ואומרין להם: אוי לכם דוויים שגופים (כמו סגופים), למחר יהו הורגין אתכם, יהיו שובין מכם, יהיו צולבין מכם.
היו נוטלות בנותיהן ואומרין להן: אוי להם דוויות שגופות, למחר יהו הורגין מהן, יהיו מעמידין אותם בקלון…
ובמחנה ישראל נוצרה אוירה עכורה מאוד, אוירה של 'לא טוב לי', הנקראת בלשון חז"ל 'נרגנות'…[17]
בעקבות דברי המרגלים, התעוררה מדת הדין על ישראל, ונגזר עליהם, ששום גבר – מעל גיל 20 – לא יזכה להיכנס לארץ ישראל! כולם ימותו במדבר!
שלשים ושמונה שנה עברו עד שמתו כולם, ובשנה הארבעים התווסד הדור החדש, וכמו שנאמר: "וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל־הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרָע בְּעֵינֵי ה'" (במדבר לב, יג)…
מדה רעה ושמה 'נרגנות'…
התופעה הנפשית שהתגלתה במחנה ישראל, לאחר שמיעת דברי המרגלים, נקראת בלשון התורה: 'נרגנות', וכמו שנאמר: "וַתֵּרָֽגְנוּ בְאָֽהֳלֵיכֶם" (דברים א, כז).
הנרגנות, כמו כל תופעה רגשית, מתגלה בשני מישורים. במישור שבין אדם למקום, ובמישור שבין אדם לחברו.
במישור שבין אדם למקום:
כתב הגה"ק רבי אליעזר שלמה שיק, המוהרא"ש זיע"א (מלוקט מפירושיו למסכת אבות פ"ה מ"ד), וזתו"ד:
צריך שתדע, שאבותינו הראשונים התנסו בנסיון נורא, אם להתלונן או לא.
ואותם נסיונות סובבים והולכים בכל דור ודור, ובכל מקום ומקום, ובכל אדם ואדם, כי הקב"ה טוב ומטיב לכל, והוא מרחם על בריותיו, אך בני האדם מרוב חטאיהם, נטמטם מוחם ודעתם, עד שעולות להם קושיות על הקב"ה, ומתחילים לקטר ולהתלונן…
כי אין לך אדם, שלא יכנס בו איזה ספק בהנהגתו יתברך, כי בעוונותינו הרבים, עוברים על כל אחד ואחד צרות ויסורים, מרירות והרפתקאות, עניות ודחקות, ואין לך אדם שאינו סובל איזה סבל מר: הן מעצמו, הן מילדיו, הן מאשתו. והמר מהכל – שהאדם סובל מעצבות ומרירות ודכאון פנימי…
ולפעמים נכנסת בו איזו מחשבה של מינות, כפירות ואפיקורסות, עליו יתברך – וזה הורס את האדם לגמרי!
ודבר זה שייך אצל כל יהודי ביודעין ובלא יודעין, כיון שנכנסו בו אלו ספיקות על הנהגותיו יתברך, זה בכלל נסיון שמנסה את הקדוש ברוך הוא…
והאדם צריך להתחזק באמונה פשוטה בו יתברך, ולידע שכל מה שהקב"ה עושה, הכל לטובתו, וכמו שנאמר: "לְמַֽעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַֽעַן נַסֹּתֶךָ – לְהֵיטִֽבְךָ בְּאַֽחֲרִיתֶךָ" (דברים ח, טז).[18]
ולהאמין באמונה שלימה שכל מה שעובר עליו זה רק מהקב"ה, כי דבר גדול ודבר קטן אינו נעשה מעצמו, אלא בהשגחת המאציל העליון. ולכן צריכים להתחזק ביתר שאת וביתר עוז, ולא להקשות שום קושיות וספיקות אחריו יתברך, ולידע תמיד, אשר "צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו" (תהלים קמה, יז), ואומר: "הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא" (דברים לב, ד).
אך עוונותיו של האדם גורמים לו לראות את המציאות באופן מעוות, ומשם נמשכים כל הקושיות והספיקות אחריו יתברך… עד שיש בני אדם שנשברים לגמרי ומטיחים דברים כלפי מעלה מרוב צערם הקשה, שזה בכלל הנסיון שמנסים את הקב"ה, כאילו הוא יתברך מוכרח לעשות את רצונם, ואם לא הולך להם כמו שרצו, אזי בועטים, רחמנא ליצלן, ובאים לכפירות ואפיקורסות.
ובאמת, האדם צריך להיות בטל ומבוטל באין סוף ברוך הוא, ותמיד לתת תודה והודאה להקב"ה, על כל החסד חינם שעושה עמו, כי באמת המאמין האמיתי, אשר אין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, ובכל תנועה ותנועה נמצא אלופו של עולם, הוא רואה רק נסים גלויים שעושה עמו הקב"ה, כי עצם קיום האדם בזה העולם זה נס אחד גדול, כפי ריבוי הקליפות והסטרא אחרא, המחלות והחלאים רעים המזיקים את האדם, לא היה האדם ראוי להתקיים כרגע.
ולכן מי שמתבונן על חסדי המקום ברוך הוא, צריך להודות ולהלל ולשבח את הקב"ה, על כל שעל ושעל ועל כל פסיעה ופסיעה…[19]
ונעבור לבין אדם לחברו. כתב בספר יד הקטנה (הלכות דעות, פרק י – אות לז), וז"ל:
'נרגן'. ענין הנרגן, הוא האיש אשר דרכו וחוקו להתאונן ולהתרעם על בני אדם תמיד ואין הבריות נוחים לו, ורובם ככולם דרכיהם והנהגותיהם אינן ישרות בעיניו וטובות לפניו.
ואף על פי שחברו בתומו מתהלך עמו ולא זד עליו בדבר, בכל זאת ימצא תמיד תנואות על חברו, על מעשיו ועל דבריו, וידון כל דבר לחובה ולא לזכות, וכל שגגה ישים לזדון. זה שהוא על זה הדרך הוא הנקרא 'נרגן'.
ובזה אמר גדול החכמים: "דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַֽהֲמִים וְהֵם יָֽרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן" (משלי יח, ח). ועניינו, כי זה הנרגן יתן עצמו כמו עשוק והלום וכאילו כבד חטאת חברו עליו, ובאמת הוא המכה וההולם, כי דבריו יורדים חדרי בטן. כי מי שילין תלונות על חברו כאשר לא נגעו וכאשר עשה עמו רק טוב, זה סער גדול מתחולל על הלב, והנה הוא כיורה זיקים יורדים חדרי בטן… עיי"ש המשך דבריו באורך.
ומבואר בדבריו שיש לנרגן כח באמרי פיו לחולל סער גדול בלבבות השומעים!
ומצאנו להגה"ק רבי משה דוד וואלי זיע"א שכתב שהמציאות הזו, מציאות ה'סער המתחולל', בא לידי ביטוי במעשה חטא המרגלים, וז"ל:[20]
"וַתֵּרָֽגְנוּ בְאָֽהֳלֵיכֶם" (דברים א, כז) – רוצה לומר, עִם הנשים והטף שלהם, שלימדום הדעות הרעות שלהם, וגרמו רעה לעצמם, שעליהם הכתוב אומר: 'דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן', 'כמתלהמים' דוקא, שהוא מלשון התפעל, שהם נתפעלו וגרמו רעה לעצמם בדיבורם הרע, שהרי נמסרו כולם ביד הסטרא אחרא ששמעו לפיתויה ומתו במדבר. ונמצא שדבריהם הרעים ירדו בחדרי בטנם, והיו כארסו של נחש הקדמוני שנתפשט בגופם, עד שסילק את הקדושה מהם, וגרם את מיתתן.
והנה כבר ידוע שכל גבורתו של אדם תלויה בלבו, שאם הלב חזק ואמיץ כל האברים מתחזקים ומתגברים על ידי אורות הלב המתפשטים בהם,[21] אבל אם הלב נמס ונשבר, כל האברים מתרפים ומתחלשים ואין להם כח לזוז ממקומם…
וזה מה שהתנצלו בני ישראל, לאחר ההתלוננות שלהם, ואמרו: "אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת־לְבָבֵנוּ" (שם פסוק כח)…
ועתה נשוב לשאלה הראשונה ששאלנו, כיצד הצליח משה רבינו להתגבר על המשבר?…
והתשובה היא פשוטה, משה רבינו הבין ששמיעת תלונות הם חלק המתפקיד שלו, והוא צריך להתמודד אתם.
משה רבינו פשוט התמודד עם המציאות הזאת. ובהצלחה!
ונרחיב. בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, פינחס – מאמר ד) אמר כך:
משה רבינו כבר קרוב לסוף ימיו, והוא פונה להקב"ה ומבקש: "יפקוד ה' אלה"י הרוחות לכל בשר איש על העדה…" (במדבר כז, טז) – אנא ה', מנה מנהיג ראוי שינהיג את עדת בני ישראל אחר פטירתי.
וצריך להבין את דבריו, מדוע הוא השתמש כאן בכינוי: 'אלה"י הרוחות לכל בשר'?
ומצאנו לרש"י זיע"א (שם) שביאר כך:
הטעם שהזכיר משה רבינו, כשבא לבקש מנהיג לישראל, דוקא שבח זה של הקב"ה שהוא 'אלה"י הרוחות לכל בשר' ולא שבח אחר – כי התכוין לומר לפני הקב"ה, שמכיון שהוא אלה"י הרוחות ויודע את הלך רוחו ודעתו של כל אחד ואחד, וגם יודע הוא שהם אינם דומים זה לזה בדעותיהם אלא שונים בתכלית, לכן בקשתו שימנה הקב"ה על ישראל מנהיג 'שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו'.
כי המדה העיקרית שצריכה להיות למנהיג ישראל היא מדת הסבלנות ואורך הרוח עם כל אחד מישראל באשר הוא.
וכן לימדונו חז"ל (סנהדרין ח.) שצריך המנהיג לסבול את העם ולא להקפיד עליהם – "כאשר ישא האומן את היונק" (במדבר יא, יב). כלומר, כשם שֶׁאֵם מטפלת בבנה הקטן באהבה ובמסירות, על אף הקושי הרב והטִרחה העצומה הכרוכים בזה בימים ובלילות וכו', כך על המנהיג להנהיג את העם ולסבול את כל טורחם ומשאם בסבלנות אין קץ.
ולכן נקראים מנהיגי ישראל האמיתיים 'רועים', וכן מצינו שקודם שבחר ה' את משה רבינו וכן את דוד המלך להיות מנהיגי העם, בחן אותם דוקא במלאכת רעיית הצאן (מדרש שמות רבה, פרשה ב – אות ב).
כי בעוד שבשאר המלאכות יוכל האדם לנוח על משכבו בלילות – מלאכת רעיית הצאן כרוכה בטִרחה עצומה בימים ובלילות, בקור ובחום, כמו שאמר יעקב אבינו כשהיה רועה את צאן לבן: "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני" (בראשית לא, מ). וכשיעור זה ממש צריך מנהיג ישראל האמיתי לסבול את צרכיהם של הציבור בימים ובלילות ולנדד שינה מעיניו.
נוסף על כך: המילה 'רוֹעֶה' נגזרת גם מן המילה הארמית 'רַֽעֲוָא' שפירושה רצון. והכוונה בזה, שהמנהיג צריך להיות מלא אהבה ורצון כלפי כל אחד ואחד מישראל, ואפילו כלפי החוטאים, ולנהוג עמם בסבלנות רבה, ולקרבם במאור פנים ואהבה גדולה, ולא להקפיד עליהם…
וההבנה הזו היא שנתנה למשה רבינו את הכח להתמודד…
ונסיים את השיחה בנקודה נוספת…
למעלה ביארנו, שהתלונות נגרמות מהאי יכולת להתמודד עם המציאות. וכאן ברצוננו לומר דבר נוסף.
גם הביקורת שהאדם מעביר על זולתו נובעת מאותה נקודה נפשית – הבריחה מן ההתמודדות.
כאשר אדם רואה את חברו (או אשתו או ילדו), עושה מעשה (או מדבר דיבור), שלדעתו הוא לא ראוי (או אסור), הוא שוב ניצב בין שתי אפשרויות:
להעביר עליו ביקורת, להסביר לו שהוא טועה.
ללמד אותו חכמה ודעת, עד שהוא מעצמו יבין שהוא טועה!
ובוודאי שהתורה הקדושה דורשת מאתנו לפעול בצורה השניה! ועל מי שדרכו להתנהג בדרך הראשונה – דרך הביקורת, בכה הנביא ירמיה ואמר: "חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (ירמיה ד, כב)!
כל החכמה של ה'חכמים' הללו מתבטא בכך שהם יודעים להעביר ביקורת, להסביר לשומע אותם כמה הוא אדם רע!
וכאשר אותו אדם מסכן פונה אליהם ואומר: טוב, הבנתי, אני רע. אך אני מבקש מכם עזרו לי לתקן את עצמי. הם לא יודעים – 'ולהיטיב לא ידעו'!
וגם, אם נדמה לו שהוא יודע איך לעזור, הרבה פעמים הוא עושה נזקים בלתי הפיכים במקום לעזור!
וברשותכם, נרחיב:
בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, שלח לך – מאמר ד), וז"ל:
אמרו בגמרא הקדושה (ערכין טו:), שבעוד שאת כל אבריו של האדם ברא הקב"ה זקופים – את הלשון הוא ברא מוטלת בשכיבה. ומבאר המהר"ל מפראג זיע"א (בחידושי אגדות למסכת ערכין שם) הענין בזה:
כי כל האברים שבאדם לא נבראו כדי להוציא דבר לזולתו מן הנסתר אל הגלוי. ועל דרך משל, האוזן נבראה כדי לקבל דיבורים, והעין נבראה כדי לקבל את הראות, וכן כיוצא בזה בכל שאר האברים, שום אחד מהם לא נברא כדי להוציא דבר לזולתו, מלבד הלשון שכל עיקר בריאתה הוא כדי להוציא את הדיבור אל זולתו. ומכיון שכן, הלשון מסוגלת ומוכנה ביותר לחטוא בדברי לשון הרע ושאר דיבורים אסורים.
לכן עשה הקב"ה תיקון ללשון כדי שלא תהיה מסוגלת ומוכנה אל הרע, וזאת על ידי שברא אותה באופן שתהיה שוכבת, כי השכיבה מבטאת את בקשת המנוחה וחוסר הרצון לקום ולפעול (שלא כמי שעומד אשר הוא מבקש לצאת ולפעול). ונרמז בכך שעלינו להניח ללשון לשכב בתוך הפה, ולא למהר לתת לה לצאת לפעולה אלא אם כן הדבר נחוץ ביותר, וכמובן רק לאחר בדיקה יסודית שהדברים שאנו רוצה לומר טובים ומועילים.
ומוסיפים חז"ל (ערכין שם), שבנוסף לכך שהקב"ה ברא את הלשון מוטלת בשכיבה הוא גם ברא לה שתי חומות: האחת קשה וחזקה, דהיינו חומת השינים, והשניה רכה ועדינה, דהיינו חומת השפתים.
וכוונתם הקדושה היא: שרצה הקב"ה לרמוז לנו בבריאת שתי החומות הללו ללשון שנשתדל ביותר לנצור את לשוננו מאחורי החומה החזקה של השינים ולא נמהר לדבר ככל העולה על רוחנו, ואם כבר החלטנו שצריך לדבר – שנעשה זאת דרך החומה הרכה והעדינה של השפתים, כלומר, שנאמר את כל דברינו בנועם וברכות (כפי שבשר השפתים רך ועדין) ולא נוציא מהפה דברים בוטים שעשויים להכאיב ולגרום צער לשומעים.
אם רצונך להעביר מסר לאשתך, לילדיך היקרים או לכל אדם אחר בעולם, הוי זהיר שלא להעביר להם זאת בצורה חריפה ומכאיבה, כיון שאז דבריך לא יתקבלו על לבם, וכמאמר חז"ל (שבת לד.): 'צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלו מיניה'.
וכן מצינו להרמב"ם (הלכות דעות – פ"ו ה"ז) שכתב שגם כשבא האדם להוכיח את חברו בינו לבין עצמו, בכל זאת נאסר עליו לומר לו דברים שיכאיבו לו ויגרמו לו להתבייש, ובלשונו הקדושה: 'המוכיח את חברו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה'.
הזדמן לי כמה וכמה פעמים לשבת עם אנשים קשים ומסוכנים מאוד כדי לדבר על לבם 'לפרוק את הנשק' ולא לפגוע באיש פלוני או באיש אלמוני שיש להם סכסוך עמו, ובכל פעם בעזרת ה' דברי נשמעו והם קיימו אותם בהכנעה גדולה, וזאת משום שתמיד נזהרתי להעביר את דברי דרך חומת השפתים, כלומר, שאמרתי להם דברים רכים ונעימים ולא דברי תוכחה קשים ומכאיבים, ובזכות זה הדברים חדרו ללב האבן שלהם, כי יש כח בדברים רכים לפרוץ אפילו חומות אדירות.
בנוסף לכל האמור: חומת השינים שברא ה' ללשון רומזת אף היא לתיקונו המושלם של פיו של האדם, כי בפיו של האדם ישנן ל"ב שינים – ט"ז למעלה וט"ז למטה.
ומבאר הגה"ק הרוקח זיע"א (הובא בשל"ה הקדוש, פרשת בהעלותך – אות טו) שט"ז השינים העליונות הן כנגד ט"ז קרבנות התמיד שהיו קרבים בכל שבוע בבית המקדש (שני קרבנות בכל יום – אחד בבוקר ואחד בבין הערבים – וביום השבת שני כבשים נוספים למוספין). וט"ז השינים התחתונות הן כנגד ט"ז העולים לספר תורה במשך השבוע (ששה עולים בשני וחמישי, שבעה ביום שבת ושלשה במנחה של שבת)… ויהודי היודע להשתשמש בפיו כראוי, יש בכחו להמשיך שפע גדול לכל העולמות!
ונסכם: כאשר אין לאדם כח להתמודד עם המציאות העומדת מולו – הוא פשוט מעביר ביקורת.
וה' יוליד בלבנו כח להתמודד.
א. הקב"ה ברא את העולם כרצונו, ולאחר מכן ברא את האדם, ועיקר גדולתו של האדם שהוא יודע להתמודד עם נסיונות ומשברי העולם מחד, ועם הצלחותיו והטעיותיו מאידך.
ב. כאשר חסר לאדם הכח להתמודד הרי הוא מתחיל להתלונן או להעביר ביקורת, ובכך היצר הרע מפריד אותו מן האלקות, וכמו שנאמר: 'ונרגן מפריד אלוף'!
ג. הנרגנות, כמו כל תופעה רגשית, היא מתגלה בשני מישורים. במישור שבין אדם למקום, ובמישור שבין אדם לחברו.
במישור שבין אדם למקום: הקב"ה טוב ומטיב לכל, והוא מרחם על בריותיו, אך בני האדם מרוב חטאיהם, נטמטם מוחם ודעתם, עד שעולות להם קושיות על הקב"ה, ומתחילים לקטר ולהתלונן.
כי אין לך אדם, שלא יכנס בו איזה ספק בהנהגתו יתברך, כי בעוונותינו הרבים, עוברים על כל אחד ואחד צרות ויסורים, מרירות והרפתקאות, עניות ודחקות, ואין לך אדם שאינו סובל איזה סבל מר: הן מעצמו, הן מילדיו, הן מאשתו. והמר מהכל – שהאדם סובל מעצבות ומרירות ודכאון פנימי. ולפעמים נכנסת בו איזו מחשבה של מינות, כפירות ואפיקורסות, עליו יתברך – וזה הורס את האדם לגמרי!
והנרגנות הזו על ה' יתברך היא שורש הכפירה.
ג. במישור שבין אדם לחברו: נרגן, הוא האיש אשר דרכו וחוקו להתאונן ולהתרעם על בני אדם תמיד ואין הבריות נוחים לו, ורובם ככולם דרכיהם והנהגותיהם אינן ישרות בעיניו וטובות לפניו.
ואף על פי שחברו בתומו מתהלך עמו ולא זד עליו בדבר, בכל זאת ימצא תמיד תנואות על חברו, על מעשיו ועל דבריו, וידון כל דבר לחובה ולא לזכות, וכל שגגה ישים לזדון. זה שהוא על זה הדרך הוא הנקרא 'נרגן'.
ד. יש לנרגן כח באמרי פיו לחולל סער גדול בלבבות השומעים! כי דבריו של הנרגן יורדים חדרי בטן ומחוללים סער גדול בתוך חללי לבו של השומע.
ולכן הרוצה בהצלחת נפשו יזהר לא לשמוע דברי נרגן, וכן יזהר בעצמו לא להתלונן לעולם!
[1] בצור ירום (חלק ב – עמוד 114, מהדורת תשפ"ג).
[2] בספר בצל אילן החיים (עמוד 277) הובא כך:
באחת השבתות שבחודש אלול אחרי תפילת מנחה של שבת, כשליוו את הגה"ק הרב חיים כהן, 'החלבן' זיע"א, לביתו, ביקש אחד התלמידים שהרב יאמר דבר תורה בשם הבעל שם טוב.
אך הרב אמר לו: 'אצלי אין חילוק בין הצדיקים, כולם שוים לטובה, כך שזה לא משנה בשם מי אומרים דברי תורה, העיקר שהוא צדיק'.
והמשיך הרב ואמר: 'ואתה יודע עד היכן מגיעה ההשוואה שלי אצל הצדיקים… בלילה כשאני עושה עליית נשמה, בא הממונה ואומר לי להיכל של מי אתה רוצה להיכנס… ואני אומר לו באופן קבוע, שאין חילוק אצלי בין הצדיקים, היכן שתכניס אותי זה טוב, ומאחר וכן, נותנים לי רשות להיכנס אצל כל הצדיקים, כי מכח האחדות שיש לי לכל המגזרים ולכל הצדיקים, כולם מוכנים לקבל את פני אצלם'.
המשיך אותו תלמיד ושאל: 'האם הרב נכנס ושמע פעם דברי תורה מפי רבינו נחמן מברסלב?' חייך הרב ואמר: 'רבי נחמן קיבל על עצמו לעסוק בתיקוני הנשמות, הוא הבטיח, והוא חייב לקיים… הוא כל הזמן עוסק בתיקון הנשמות ואין לו זמן להגיד שם דברי תורה… לא מבטיחים כאלה הבטחות שאחר כך מפסידים מהם'…
ובהזדמנות אחרת הוסיף ואמר: 'למעשה הדבר תלוי בזמנים… ישנם זמנים שרבי נחמן עוסק רק בתיקוני נשמות, וישנם זמנים שאומר הרבה דברי תורה למעלה, ועיקר תיקון הנשמות הוא על ידי התורה, וכולם שומעים תורה מרבי נחמן'.
[3] ראה מה שהארכנו בזה בשבוע שעבר (חוברת מסילות אל הנפש, פרשת בהעלותך – שנת תשפ"ד).
[4] כך הובא במדרש (בראשית רבה, פרשה ח – אות י), עיי"ש. וכתב הגאון הרב דורון דוד גולד בספרו הגיון לבי (עמוד ס), וזה לשונו: אור נשמתו של אדם הראשון האירה דרך אברי גופו עד שהיה נדמה למלאכים שאינו בעל גוף וטעו וסברו שהוא הוא הבורא.
אור נשמתו כל כך האיר באור יקרות ופרץ החוצה מבעד לאברי הגוף עד שהמלאכים לא ראו בו בעל גוף, שאם לא כן כיצד ביקשו לומר לפניו קדוש והרי אחד מעיקרי אמונתנו הוא שהבורא יתברך שמו אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל וכו', עיי"ש.
[5] וזה לשון שער הגלגולים (הקדמה כז): גם דע, כי האיש הזה מחדש שבא עתה בגלגול בפעם ראשונה, יש לו טורח גדול להכניע יצרו, אף על פי שנשמתו תהיה גבוהה מאוד, לפי שזה הוא התחלת הזדככו מן הקליפות…
וזה סוד טעם מספיק אל דוד המלך ע"ה, ידידו יתברך, ומצינו בו שהיה יצרו מתגבר עליו בבת שבע ובאביגיל, והוא פלא גדול, אלא הטעם מובן עם הנזכר, כי אז היתה התחלת יציאתו מעמקי הקליפות. ובזה תבין כמה פסוקים שהיה אומר דוד המלך ע"ה על עצמו: "טבעתי בִּיוֵן מצולה וכו'" (תהלים סט, ג), וכיוצא…
[6] ישי אבי דוד היה צדיק קדוש ונורא, והגמרא הקדושה (שבת נה:) העידה עליו שכל ימי חייו – מרגע הלידה ועד רגע הפטירה – לא חטא אפילו פעם אחת!
ישי התחתן עם נִצבת בת עדאל ונולדו לו שבעה בנים. יום אחד ישב והתבונן בפסוק: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" (דברים כג, ד) – והזדעזע, הרי סבתא שלי – רות – היא מואביה, ולפי זה יוצא שבני לא כשרים לבוא בקהל.
[דבר זה לא נכון להלכה, כי התורה אסרה דוקא את הזכרים ולא את הנקבות, וזה לשון הגמרא (יבמות עו:) 'עמוני' – ולא עמונית. 'מואבי' – ולא מואבית. והרי רות היא מואביה שהתחתנה עם ישראל וממילא כל צאצאיה כשרים לבוא בקהל ללא פקפוק. אך בדורו של ישי עדיין לא היתה מבוררת ההלכה, ולכן ישי חשש שמא יש בזרעו שמץ פסול].
ורצה שלפחות אחד מבניו יהיה מותר בלא ספיקות להינשא לבת ישראל, ולכן יִחֵד לעצמו שפחה, וחשב לשחררה אחר כך, וכך הוולד יהיה כשר.
קרא ישי לשפחתו ואמר לה: בתי, תקני עצמך כדי שתכנסי אלי בגט שחרור.
הלכה השפחה ואמרה לגבִרתה אשת ישי, הצילי עצמך ונפשי ואדוני מגיהנם. אמרה לה: מה טעם? שׂחה לה את הכל. אמרה לה: בתי מה אעשה שהיום שלש שנים שפירש ממני. אמרה לה השפחה: אתן לך עצה, לכי ותקשטי עצמך, הכנסי את ואני אצא, ואז נתעברה נִצבת אשת ישי…
וכתב הגאון רבי אליהו כי טוב זיע"א בספר התודעה (פרק כט), וז"ל: ויהי כמשלש חדשים ויראו בניו כי הרתה אמם, ויאמרו לישי אביהם: ראה, אמנו הרה לזנונים, ואנו רוצים להורגה, אותה ואת העובר שבמעיה! אותה שעה נצטער ישי צער גדול מאוד ולבו חלל בקרבו, וכך אמר לבניו: הניחו לה שתלד, ולא תוציאו לעז עליכם, ויהיה הוולד מאוס ועבד לכם, וכדי שלא יתערב הבן שיוולד בישראל, אף על פי שלא יפרסמו 'פסולו', אמר כן, שיהיה 'מאוס ועבד'…
תינוק היה דוד, וכבר עמד על דעתו וידע כל אשר אתו. עד שהיה מוטל בעריסה לחשה אמו באזניו: טהור אתה בני, קדוש מרחם, ואף אמך כך – אל יפול לבך עליך ביסוריך המצפים לך. קבל אותם באהבה וחסה בה' – אל תבוש לעולם… ואזני דוד שומעות…
גדל מעט, ועיניו ראו את המחיצה המבדלת בין כל אחיו לבינו. סבר וקיבל…
ריחקוהו ולא נתרחק. מאסוהו ונתחבב. ידע על שום מה מרחקים אותו, לשם שמים כוונתם. אף הוא הוסיף עליהם אהבה בסתר לבו. כי אמר, לא אותי מתעבים, אלא את העוון, והרי העוון מתועב בעיני כבעיניהם.
ראה כל העם שאחי דוד מרחקים אותו, אמרו: דברים בגו, תרבות רעה בתוך ביתו של ישי…
כיון שלא היה אדם בכל העם שידע למה דוד מרוחק מכל אנשי ביתו, היו נותנים לבם לשער עליו הרבה דברים שלא היו בו, והיו טופלים עליו אשמות רבות. תחילה מספק, וכיון שלא היה מי שיכחיש, נעשו הספיקות ודאיות, וכל איש ישראל 'ידע' את דוד כי ב'רע' הוא. וכבר לא היה איש חושש לפגוע בכבודו של דוד, שהכל אמרו: בושתו של דוד – כבודו של בית ישי הוא. יודעיו מקרוב שנאוהו, אנו על אחת כמה וכמה!
דוד גדל והתפתח, ואז קראו לו אביו ואחיו ואמרו לו: קח את הצאן, ולך רעה אותו במדבר יהודה! וכוונתם היתה שכאשר הוא יסתובב במדבר יהודה, תבוא איזה חיה רעה ותגמור את העבודה…
לילה אפל, דוד מסתובב עם צאנו במדבר יהודה, ולפתע הוא רואה מתוך האפלה עינים צהובות מביטות עליו, וכמחץ מקשת זינקו עליו ארבעה אריות רעבים… וזו היתה ההיתקלות הראשונה, ובהמשך הגיעו גם דוב שכול וגוריו…
אלא שהם לא טרפו את דוד אלא להיפך דוד היכה אותם והרגם – "גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך" (שמואל־א יז, לו – ראה שם במפרשים)…
ומסע הבזיונות של דוד המשיך: כשהיה חוזר דוד לבית הוריו, היו עורכים שני שולחנות אחד לכל בני המשפחה ואחד לדוד, שם, בפינת הבית ישב בדד ואכל את סעודותיו. וכך תיאר דוד את הרגשתו: "מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי" (תהלים סט, ט) – בבית הורי הייתי שפל ובזוי, משוקץ ומתועב…
[7] וזה לשון הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זיע"א (מחשבות חרוץ, אות ז – ס"ק כח): 'כל ימיו של דוד לא ראה חלום טוב' (ברכות נה:), והיה חולם לו שהוא נופל ביד אויביו וניטל מלכותו…
[8] סיפר הגאון הרב מאיר צימרוט שליט"א, וז"ל (הובאו דבריו ב'דורש טוב' – חנוכה, עמוד רנב):
הרב יצחק זילבר זיע"א, היה אחד מהצדיקים שחיו בדור האחרון. הוא נולד ברוסיה הקומוניסטית. אחרי שיצא משם עבר לגור בירושלים. הייתי שכן שלו בשכונת סנהדריה המורחבת.
כידוע, במלכות הָרֶֽשַׁע – רוסיה, אסרו, בתכלית האיסור, לעשות ברית מילה לילדים. הרב זילבר מסר את נפשו על מצוה זו. לא אחת הוא סיכן את נפשו ממש, ובלבד שיזכה למול עוד ילד יהודי. הנה סיפור אחד מני רבים, שאירע בעיר קאזאן:
ליהודי פורק עול (בוֹלשביק), שהיה נשוי לאשה יהודיה, נולד בן. היהודי הזה, סירב בכל תוקף לעשות ברית מילה לילדו! הוא איים על אשתו, ועל אביה הזקן שגר אתם, שיהרוג אותם אם יעזו להפר את דבריו ולמול את התינוק.
האבא הזקן, הסבא של התינוק, פנה לרבי יצחק זילבר וביקש ממנו שינסה לדבר עם חתנו, על מנת לשכנעו שיסכים. רבי יצחק ניסה לדבר עמו כמה פעמים, אולם האיש לא השתכנע! עד שפעם אחת, כשרבי יצחק ניסה שוב לדבר אתו, הוציא האיש אקדח מכיסו, דרך אותו, כִּוֵּן אותו אל מול לבו של רבי יצחק, ואמר: 'עוד פעם אחת שאתה בא לכאן – אני יורה בך. לא תצא מכאן חי!'…
ביום האחרון, לפני שהרב זילבר עזב את קאזאן, הוא ידע היטב שאם לא היום – לעולם לא תהיה יותר ברית… בעלות השחר הוא דפק על חלון חדרו של הסבא הזקן, שהתעורר ונדהם לראות את הרב עומד שם.
'מה עושה כאן הרב?!' – ולחץ נשמע בקולו – 'החתן שלי כועס עליך מאוד! כדאי שהרב יברח!'
'אני עוזב היום את העיר. אם לא עכשיו – אימתי? תעיר את התינוק, תביא אותו למטבח, ונעשה לו ברית מילה. ננצל את הדקות שחתנך עדיין ישן'.
'חתני אינו ישן. הוא כבר קם, והרתיח את המים בפינג'ן במטבח לשתות כוס קפה, ובינתים נכנס לאמבטיה להתקלח. אם הוא יראה אותך במטבח הוא יהרוג אותך.
'אם יש מים חמים מוכנים במטבח זה מצויין', אמר הרב. 'נוכל לרחוץ בהם את התינוק לפני הברית. עד שהוא יצא מהמקלחת – אנחנו כבר נסיים'…
הזקן מיהר להביא את התינוק למטבח, ישב סנדק, ורבי יצחק זילבר מל את התינוק…
אלא שאז החל התינוק לבכות. האבא שמע את קולות הבכי מכיוון המטבח ורץ לבדוק מה קרה, והנה הוא רואה שמלו את בנו, וכל הדם עלה לו לראש…
הוא רץ לחדרו הוציא את האקדח מן המגירה, ורץ לכיוונו של רבי יצחק…
רבי יצחק עצם את עיניו והחל לומר: 'שמע ישראל'. כשהוא בטוח שאלו הם רגעיו האחרונים…
ואז חש בכאב עצום בזרועו. משהו איום ונורא…
הוא פתח את עיניו, וראה את האבא אוחז בזרועו ולוחץ אותה במלוא העוצמה! הוא קירב את פיו לאזנו של רבי יצחק ולחש: 'יצחק! בפעם הבאה, כשיהיה לי עוד בן – תבוא עוד פעם!'…
ברגע האמת – התעורר הניצוץ היהודי…
[9] וכמו שמצאנו במשנה (אבות פ"ב מ"ח): 'חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, ואלו הן: רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך.
ממשיכה המשנה ואומרת, הוא היה מונה שבחן: רבי אליעזר בן הורקנוס – בּוֹר סוּד שאינו מאבד טיפה. רבי יהושע בן חנניה – אשרי יולדתו. רבי יוסי הכהן – חסיד. רבי שמעון בן נתנאל – ירא חטא. ורבי אלעזר בן ערך – מעיין המתגבר.
כאן גילה לנו רבן יוחנן בן זכאי את הנקודה המיוחדת שהיתה בכל אחד מתלמידיו.
[10] החיים הפנימיים של משה היו חיים סוערים, מלאי התמודדויות, מלחמות ונצחונות… חיים שבהם בכל רגע נלחמים על כיבוש חלקים חדשים בנפש, והפיכתה להיות כלי ראוי לגילוי אורו יתברך.
[11] סיפר הגה"ק הרב ישראל בלסקי זיע"א, ראש ישיבת תורה ודעת בברוקלין (הובאו דבריו בקובץ התורני 'ישורון', חלק כא – עמוד קצג):
בהיותי נער צעיר, הגעתי ללמוד ב'בית מדרש עליון'. בהגיעי, כבר היה ראש הישיבה הגה"ק הרב ראובן גרוזובסקי חולה – הַשָּׁבָץ בו לקה שיתק את מחצית גופו הימנית.
אף כי היה לרבי ראובן מטפל אישי ומסור שדאג לכל צרכיו במשך היום, היו בחורים שסייעו לו מדי בוקר בטרם הגיע המטפל – ליטול את ידו הבריאה, בנטילת ידים של בוקר, להחזיק עבורו את הסידור בשעת ברכות השחר וכן להניח לו תפילין.
לא היתה זו משימה קלה לסייע לרבי ראובן, שדיבורו נפגם בעקבות השבץ, והיה קשה לְמַדַּי להבין את בקשותיו. נוסף על כך, היתה ידו השמאלית נתקפת בַּֽעֲוִיתוֹת בלתי רצוניות ובלתי נשלטות והדבר הִקשה על הנחת התפילין.
יום אחד הגיע תורי לשמש את ראש הישיבה. ברגשי אימה ויראת הכבוד ניגשתי אליו. ביד אחת אחזתי בספל ובידי השניה החזקתי בקערה גדולה. רבי ראובן הושיט את ידו לעברי, אך ברגע שהתחלתי בנטילת היד, אחזה בראש הישיבה עֲוִית בלתי נשלטת ובעקבותיה נרתעה אחורנית ידו השמאלית והמים ניתזו כמובן אל הקערה…
נִסיתי פעם שנית, אך בהתרגשותי וחפזוני להספיק ליטול את היד בטרם תִּתְעַוֵּת שנית, נשפכו המים לתוך המיטה והרטיבו את בגדיו של ראש הישיבה. הייתי נבוך עד מאוד, אך נִסיתי פעם נוספת.
סוף סוף הצלחתי ליטול את היד שלש פעמים. אחר זה הבאתי לפניו סידור שמתוכו קרא בקול את ברכות השחר, ואני עונה אחריו 'אמן'. אחר כך המשכתי להניח לו תפילין, ומיהרתי לצאת מן החדר ולהנצל ממבוכתי.
פתאום פנה אלי ראש הישיבה ושאל אותי על שמי, כשעניתי, הזמין אותי לשבת לידו והחל לשוחח עמי על דא ועל הא. ראש הישיבה התעניין בפרטים על משפחתי, על הישיבה הקודמת בה למדתי ועל החברותות שלי כאן בישיבה הנוכחית. במשך השיחה נרגעה רוחי. אחר כך הודה לי ראש הישיבה על עזרתי, בירך אותי לשלום ואיחל לי הצלחה בלימודי בישיבה.
כאשר סיפרתי הדברים לחברי בישיבה, הם נדהמו מאוד, כי שום אחד מהם לא זכר שרבי ראובן אי פעם דיבר בעוד הוא עטור תפילין! הם התעניינו אצל בחורים מבוגרים, ואף שאלו את רבני הישיבה. עד מהרה התברר, ולימים אושר הדבר על ידי בני משפחתו, שמעולם לא הוציא מפיו שיחת חולין בעוד הוא עטור בתפילין. אך למעני, בחור בלתי מוכר לו אשר נבוך בנוכחותו, חרג מגדרו ושוחח אתי בעוד התפילין עליו, כדי להרגיע אותי ממבוכתי!…
[12] ספר הפרשיות (דברים־א – עמוד כה).
[13] בגמרא הקדושה (ברכות נט.): אמר רבי יהושע בן לוי, הרואה רקיע בטהרתה – אומר: 'ברוך עושה בראשית'. אימתי וכו'… ופליגי דרפרם בר פפא אמר רב חסדא, דאמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: מיום שחרב בית המקדש לא נראית רקיע בטהרתה, שנאמר: "אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם" (ישעיה נ, ג).
[14] וזה לשון ה'תנא דבי אליהו רבה' (פרק כט):
מעיד אני עלי שמים וארץ שלא היה בדעתו של הקב"ה להמית עשרה נשיאים הללו מישראל, אלא משום שהיו רצים אחר משה ואהרן לרגום אותם באבנים, עד שנמשכו ונכנסו תחת ענני הכבוד, תחת כנפי השכינה. שנאמר: "ויפול משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל… ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם ויאמרו… הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאוד מאוד… ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים" (במדבר יד, ה-י)…
[15] כאשר פנה הקב"ה לירמיה הנביא וביקש ממנו להתגלות (ילקוט שמעוני, ירמיה – רמז רסב), סירב ירמיה ואמר:
רבונו של עולם! איני יכול להתנבאות עליהם! אי זה נביא יצא להם ולא ביקשו להורגו?
העמדת להם משה ואהרן לא ביקשו לרגום אותם באבנים.
העמדת להם אליהו בעל קווצות היו מלעיגים ומשחקים עליו הרי מסלסל קווצותיו שמו איש בעל שיער.
העמדת להם אלישע והיו אומרים לו עלה קרח עלה קרח.
איני יכול לצאת ידי ישראל, "לא ידעתי דַּבֵּר כי נער אנכי" (ירמיה ו, א), אמרה לו רוח הקודש: 'הלא לנער אני אוהב, שלא טעם טעם חטא. גאלתי את ישראל ממצרים וקראתים 'נער', שנאמר: "כי נער ישראל ואוהבהו" (הושע יא, א). ובאהבת נער אני נזכר לכנסת ישראל, שכן כתוב: "זכרתי לךְ חסד נעוריךְ" (ירמיה ב, ב), טול את הכוס הזה של חימה והשקה את הגויים!…
[16] פסיקתא זוטרתא (דברים א, כז).
[17] כתב הגאון הגדול הרב ברוך מרדכי אזרחי זיע"א (ברכת מרדכי – מוסר, חלק ב – עמוד קסב), וז"ל:
הנרגנות, יותר מכל מדה מגונה אחרת, הינה תוצאה של אוירה. היא מתפתחת וצוברת תאוצה על רקע ה'מחממים', הלא המה אבי אבות הנרגנות…
והגורמים לאוירה זאת, או לרקע זה, המה הקצוות מזה ומזה:
פעמים שהדבר נובע מאלו השקועים בתחתית השפלה… אלו יוצרים ו'מפברקים' את האוירה… 'מבעבעים' סבון וקצף, מתלחשים, מפריחים 'סודות' ומזהירים שלא לגלותם…
כך נגררים הכל אחרי הרקע והאוירה. והכל נגרם על ידי מדה של 'לא טוב לי'…
האמת היא, כי אמנם לא טוב להם לנרגנים, אך ל'לא טוב לי' זה אין סיבה אמיתית! שכן כאמור נרגנות מדה לעצמה היא, מדה מגונה רעה ומזיקה, ורק לאחר מכן נמצאת הסיבה התופחת והולכת ומתפוצצת לאלפי רסיסים, כאלפי הנגררים אחריהם.
ופעמים שהדבר נגרם על ידי 'ברי סמכא' כביכול, אלו שיש להם עמדה וכח… על ידי אלו ה'ממונים' ה'גבאים' וה'קצינים', על ידי ה'מי ומי'…
אם המה נגועים בגנות זאת הקרויה 'נרגנות', מי 'יעז' שלא 'להבין' כי 'חובה' היא ו'טוב' הוא ו'נעים' הוא, ואף 'טעם החיים' הוא, להיות נרגן. והנרגנות כאמור צוברת כח, תופחת ומתפתחת ומפברקת וכו' וכו'…
וכשאתה שואל את הנרגן: למה אתה כל הזמן מתלונן? למה אתה אף פעם לא שבע רצון?
הוא משיב: אני? אני נרגן?! אני בסך הכל מנסה לחדור מאחורי הנראה לעינים, אני מנסה בסך הכל לפתוח לאנשים את העינים שלא יהיו כאלו תמימים ונאיבים… אני בסך הכל רוצה להוכיח לכולם שאי אפשר לעבוד על אנשים…
כל 'נרגן' ושפלותו… אבל הנרגנות הזו מחלחלת פנימה, אל תוך אזני השומעים וגוררת אותם אל מעמקי השאול…
והנה, יש לדעת, כי כשם שהנרגנות מדה היא לעצמה, כך שביעות רצון אף היא מדה היא לעצמה.
כשם שהנרגן נרגן הוא, ואחר כך מוצא הוא את המוני סיבותיו לכך… כך השבע רצון, מיסודו ומתכונת טבעו הוא שבע רצון, ורק אחר כך ימצא בוודאי המוני סיבות להיותו שבע רצון…
[18] כתב בספר התניא (אגרת הקודש – סימן יא), וז"ל:
וביאור הענין הוא רק אמונה אמיתית ביוצר בראשית, דהיינו שהבריאה יש מאין הנקראת 'ראשית חכמה' והיא חכמתו שאינה מושגת לשום נברא, הבריאה הזאת היא בכל עת ורגע שמתהוים כל הברואים יש מאין מחכמתו יתברך, המחיה את הכל.
וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו, הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש, האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום יסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם, הרי האין שהיא חכמתו יתברך, הוא מקור החיים והטוב והעונג, והוא העדן שלמעלה מעולם הבא, רק מפני שאינו מושג לכן נדמה לו רע או יסורים. אבל באמת אין רע יורד מלמעלה, והכל טוב, רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו…
וזהו עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם, להאמין דלית אתר פנוי מיניה, ובאור פני מלך חיים, ועל כן עוז וחדוה במקומו, הואיל והוא רק טוב כל היום…
ועל כן, ראשית הכל, שישמח האדם ויגל בכל עת ושעה, ויחיה ממש באמונתו בה' המחיה ומטיב עמו בכל רגע, ומי שמתעצב ומתאונן, מראה בעצמו שיש לו מעט רע ויסורין וחסר לו איזה טובה, והרי זה ככופר ח"ו… ועל כן הרחיקו מדת העצבות במאוד חכמי האמת…
[19] סיפר הגאון הרב שלום מאיר ולך שליט"א (מעיין השבוע, דברים – עמוד שמח), וז"ל:
בשנת תרפ"ו (1916) ירד יהודי אציל הליכות עדין מראה מכבש האניה בנמל ניו יורק. מטענו כלל את אוצרו: ספרים, ספרים, ספרים. הוא השתכן בדירה ברובע ברונקס, קבע בה מזוזה – ומבחינתו, כאילו לא יצא מעולם מתחומי העיירה. שם, במולדת הישנה. היה זה הגאון בעל 'אש דת' מאוז'רוב, זצ"ל.
בן שלש היה כאשר אביו, רבה של העיירה אוז'רוב שבפולניה ובנו של האדמו"ר מאוז'רוב, קראו להיכנס לחדרו. כל ימיו זכר את המעמד כמעמד קבלת התורה. זה אתה סיפרו את מחלפות ראשו הבהירות, הארוכות, והשאירו את הפאות המסולסלות. כיפת קטיפה גדולה, שחורה עיטרה את ראשו, והוא חש עצמו 'ילד גדול'. עתה נקרא לחדרו של אביו – חדר ענק, שכל קירותיו מחופים מדפי ספרים.
הוא סגר את הדלת, ולפתע נתמלא החדר בדממה מתוקה. נאלמו קולות תגרי השוק, שִקשוק אופני העגלות וקריאת העגלונים, מצהלות הילדים ופִטפוטי המבשלות. עיניו נפקחו, הוא גילה עולם חדש, אפוף דממת קודש. בסגירת הדלת כאילו הוריד את המסך על עולם ההבל, ונפתח לו פתח לעולם הנצח.
'בוא, בני', שמע את קולו של אביו, ילד גדול אתה, בוא ונלמד'.
ומשה יחיאל הקטן, ממשיך השושלת, ידע שמעתה זהו עולמו.
כשבעים שנה לאחר מכן חלה במחלה אנושה. טובי הרופאים הוזעקו למטתו, וציוו עליו מנוחה מוחלטת. העמידו רופא מיוחד בכוננות מתמדת, שישגיח על נטילת התרופות ועל המנוחה, לא ירשה להטרידו בסיפור צרות ובקשות הברכה. אבל התרופות והמנוחה לא העלו לו ארוכה. להיפך, חולשתו הלכה וגברה. לפתע פנה אל הרופא ושאל בלחישה, בלא כח, האם יכול הוא לקום ממטת חוליו. לגשת לחדר הסמוך, חדר ספרייתו הגדולה.
הרופא הזדעזע מעצם השאלה. מובן שהשיב בתקיפות ובשלילה.
והחולשה הלכה וגברה. לפתע אזר החולה את שארית כחותיו, התיישב במטתו, הציב רגליו על הרצפה, וגררן בכבידות. פתח את דלת חדרו, ונהרה עברה על פניו. האח, ספריו הרבים, האהובים, סדורים סביב סביב, מדפים מרובים! עשה דרכו לכסאו, הכסא שישב עליו עשרים וארבע שעות ביממה. הגמרא הגדולה היתה על השולחן. פתחה, ושקע בלימודו. וראה זה פלא: חולשתו הנוראה חלפה ואיננה!
הרופא לא האמין למראה עיניו, גם בני הבית השתאו. רק החולה עצמו – החולה לשעבר – לא הבין מה מפליא כאן: 'הלא תבינו', הסביר בפשטות, 'אדם שהורגל מילדותו – מאז מלאו לו שלש שנים – לשבת ליד הספרים, אם אתה מנתק אותו מהם, הרי זה כאילו ניתקת אותו ממקור חייו!'…
אדם כזה – אחת היא לו היכן ביתו, שכן אינו זקוק אלא לחדרו. אף אם עזב את היבשת העתיקה והגיע לעולם החדש, לא התחדש מאומה בסדר יומו. שכניו, בבית ממול, התפלאו. האור בחדר הלימוד שבביתו לא כבה, ראוהו עובר על יד החלון הלוך ושוב כשספרו בידו. כך במשך היום, וכך במשך הלילה.
התקופה הראשונה באמריקה היתה קשה מנשוא. הוא עצמו התחמם באור תלמודו, מצא את עושרו בתורתו. אבל בביתו שררה דחקות נוראה, לא אחת רעבו ללחם. אשתו ושלש בנותיו הצעירות סבלו מן הקור העז. שכן לא היה לו כסף לחימום הדירה. בכל שנה בערב פסח נהג לספר, כיצד היה ביתו ריק בערב חג הפסח בשנתו הראשונה באמריקה, והנה באה אלמנה להתברך מפי הרבי מאוז'רוב והגישה פתקה ו'דמי פדיון נפש' בסך שני דולרים. עיני הרבי הצעיר אורו. ניתן לשער מה היה מצבו, אם שני דולרים היה בכחם להושיעו בערב הפסח, שהוצאותיו מרובות… אבל האלמנה החלה לתנות באזניו את צרותיה, והוא הבין ששני הדולרים הם כל חסכונותיה… החזירם לה כמתנת חג, בצירוף ברכה נאמנה…
אולם, כבר אמרו חכמים (מועד קטן טז.): 'כל העוסק בתורה בפנים (נעול בחדרו) – תורתו מכרזת עליו מבחוץ'. ואמרו (יומא עב:) על הפסוק: "עדות ה' נאמנה" (תהלים יט, ח) – נאמנה היא התורה להעיד בלומדיה. אנשים גילו את האור הבוקע מחדרו ספון הספרים, את האור הזורח מעיניו, הקורן מפניו, הגלום בעצותיו והמתגשם בברכותיו. עלו ובאו להתברך ברפואה, להיוועץ בענייני עסק, לקבל הדרכה בלימוד תורה ועבודת ה'. רבנים באו לפלפל בלימוד תורה, יהודים קשי יום באו להסיח את מרי לבם.
וכאן מגיעים אנו לסיפורנו.
יהודי נכבד נכנס, ביקש להיוועץ בעניינו. הוא מוותיקי התושבים בשכונה פלונית, ממקימי בית הכנסת המפואר. בכמה דמים עלה להם, תרתי משמע – משאבים ומאמצים. עכשיו, ברוך ה', בית הכנסת כלול בהדרו, התגבשה קהילה נאה, ויש רב חשוב ושיעורי תורה. והוא ה'פרזידנט', המוכתר בלתי מעורער. אבל לאחרונה הצטרפו מתפללים חדשים, ומבקשים לשנות סדרים. התעוררה תסיסה, והעמידו מועמד מתחרה, פתחו במסע לחישות, טענות וקובלנות. מטילים דופי ביושרו, מזלזלים במסירותו, מתכחשים לתפארת עברו. מבקשים לגמול רעה תחת טובה, גורמים לו עגמת נפש שלא תשוער…
הרבי נאנח עמו. יגונו השתקף בעיניו של הרבי. מבין הוא ללבו, משתתף בצרתו. הנה, מיד יעניק לו עידוד ותמיכה, יאמץ ידיו לגבור על צריו. השתתק, וציפה לתגובה.
וזו בוששה לבוא. הרבי התכנס בעצמו, מבטו הצטעף. לאחר רגע שאל, כאילו את עצמו: 'מה אני עושה כאן, באמריקה?'
'סליחה, רבי?!' האיש לא הבין.
הרבי הגביה את קולו הלוחש: 'שמא תדע מה אני עושה כאן, באמריקה?!'
'איני מבין. למה מתכוין הרבי?' שאל האיש.
והרבי הסביר: 'הגעתי לכאן זמן רב לפני מלחמת העולם. הגעתי מפולניה, שתססה בה יהדות במלוא חומהּ ועוזהּ, פיכו בה חיים חסידיים שרשיים. הגעתי לאמריקה, שהיהדות היתה בה בשפל המדרגה. לא היו בה כמעט ישיבות, לא מוסדות חינוך תורניים לבנות, לא חצרות חסידיות – מדוע היגרתי לכאן?'
'איני יודע, רבי', השיב האיש במבוכה.
'אכן, כמעט אין איש יודע. אך לך אספר… הט אזנך ושמע. אחר תשוב לביתך ותחשוב בדברים.
סבי היה הרבי השלישי בשושלת אוז'רוב. אבי היה רב העיירה. סבי נפטר, ואבי התמנה לאדמו"ר, לרבם של החסידים, ואותי מינו לרב. פתחתי ישיבה, אִרגנתי שיעורי תורה. היתה זו תקופת זוהר – התקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה. פעלתנותי הנמרצת עשתה לה שֵׁם. הציעו לי את רבנות ראדום בהיותי בן עשרים וארבע. הוצע לי להיות רבה של פינטשוב, אב בית דין בלודז', רבה של אפטא, עיר המחוז – לכולם סירבתי. יקרה היתה בעיני רבנותה של עיר אבותי, ולא הסכמתי להמירה בכל עיר אחרת –
אז מה אני עושה באמריקה?…
מלחמת העולם הראשונה פרצה. היתה זו ממש שואה. אוז'רוב עברה מיד ליד ככדור משחק. וכל כובש התעמר, התעלל, הטיל גזירות, שלל ועט על הביזה… בסופו של דבר הִגלו הרוסים את כל יושבי העיירה – אנשים נשים וטף, זקנים וחולים – כולם השתרכו בדרך, כל אחד נושא את הצרור הדל שהותר לו לקחת… בדרכנו ראינו את האיכרים נוהרים מן הכפרים, ממהרים לרוקן את בתי היהודים… עודנו הולכים ובוכים – ומן העיירה התאבכו תימרות עשן. לא אדע כיצד, אבל פשטה בה שריפה וכילתה את כל בתיה.
הרוסים נסוגו מן העיירה החרבה, ואני חזרתי אליה בראש התושבים – לעיירה בלי בית כנסת, בלי מקוה טהרה. והתושבים ביכו את החורבן, ואני התחלתי בשיקום. אִרגנתי מגביות בערים, דחקתי באנשים לבנות את ביתם. התחלנו מן המסד, אך מכת הדבר פשטה בינינו. איבדתי בה את אשתי ושלשה מילדי…
באותה שנה נפטרו גם הורי. לא אדע מהיכן נטלתי את הכחות, אבל אוז'רוב שבה ונבנתה. בית המדרש הוקם, המקוה נבנה, הישיבה שבה ונוסדה, ובנוסף לרבנות הוטלה עלי האדמורו"ת, הנהגת עדת החסידים. שמש חדשה הפציעה, המלחמה הסתיימה, הפצעים הגלידו. בניתי את ביתי מחדש, הדרך לאוז'רוב המתה חסידים כימים ימימה.
ואתה בוודאי שואל את עצמך למה היגרתי לאמריקה.
ובכן, באוז'רוב התגורר איזה דוד קשיש, קרוב משפחה, ונקבצו סביבו כמה נרגנים שטענו שהרבנות ראויה לו, ואף האדמורו"ת… הם היו מיעוט מבוטל. אני הוכתרתי לרב בידי אבי ובימיו, והוכתרתי רשמית על ידי השלטונות. כל החסידים הכתירוני כאדמו"ר, ואני אהבתים כבני. אהבתי את העיירה, ששיקמתי בעמל בל יתואר.
אבל רק הירחתי את ריחה של מחלוקת, שמעתי הד של נרגנות – ועזבתי הכל, ברחתי על נפשי. רחוק ככל האפשר, שהמשלחות לא ישיגוני, שהתחנונים לא יפתוני. עד לאמריקה ברחתי…'
דמעות רותחות התגלגלו במורד לחייו של הרבי. לא, לא דמעות געגועים או חרטה, לא דמעות צער על מה שאיבד ונטש. מעולם לא בכה, אלא על סבל הזולת:
'והיום', הוסיף בקול חנוק, 'היום אוז'רוב שוב חרבה…
הנאצים פלשו לעיירה. לפני שהתנכלו ליהודיה, העמידום כצופים משני עברי הרחוב. הם הוציאו את הרב הישיש מביתו… אותו קרוב, שנפתה בעצת הנרגנים והסכים למלוך… הם עקרו את ארון הקודש על ספרי התורה שבו מכותל בית המדרש, והעמיסוהו על שִכמו של הרב הישיש… הריצוהו בלעג ובשחוק, עד שכרע, כשל ונפל, ונקבר… תחת ארון הקודש…
ה' ינקום דמו…'
'שמע לקולי, שוב לביתך וחשוב על הסיפור. אם תרצה, שוב מחר ונדון במצוקתך…'
למחרת הגיש ה'פרזידנט' את התפטרותו.
[20] בספרו משנה למלך (עמוד כ).
[21] עיקר הגבורה שבלב נובעת מתוך הידיעה הברורה…
ובענין זה סיפר הגה"צ רבי נסים יגן זיע"א (הובאו דבריו בספר דורש טוב – בין המצרים, עמוד תרמב), וז"ל: היה פעם אדם צדיק שלא הגיע לו סבל בעולם הזה, וימיו עברו עליו בטוב ובנעימים.
והנה בשיעור התורה שהשתתף בו, שמע פעם מרבו את דברי חז"ל (עירובין מא:) שמי שיש לו אשה רעה אינו רואה פני גיהנם. אדם לא יורש פעמיים גיהנם: או בעולם הזה או בעולם הבא.
חשב האיש לעצמו: למה לי לסבול גיהנם בעולם העליון, שישרפו אותי יום ולילה באש הנוראה?! עדיף לי לסבול שבעים שנה מאשתי, שתקלל, שתרביץ, שתעשה מה שהיא רוצה, רק שאעבור את הסבל הרב כאן ואכנס שם לגן עדן.
פנה מיד לשדכן מומחה, ושאל אותו כמה הוא לוקח עבור שידוך. אמר לו: אלף דולר מכל צד. אמר לו: שמע, אני אתן לך עשרת אלפים דולר, אך בתנאי אחד: שתביא לי את האשה הכי רעה בעולם! נקמנית, צעקנית, לא עושה רצון בעלה, בקיצור: מרשעת אמיתית!…
השתגעת?! תמה השדכן.
לא, אני מדבר ברצינות, אמר האיש, אני מוכן לחתום לך על התחייבות!
אשה טובה קשה למצוא, כמו שאמר שלמה המלך, אך אשה רעה לא קשה למצוא…
אמר לו השדכן: אין שום בעיה, בכל דור ישנן כמה נשים רעות, אציע לך כמה מהן…
אמר לו: לא, אין צורך בכמה, מספיקה אחת, רק שתהיה מרשעת!…
חיפש השדכן אשה רעה. הגיע לשכונת הפחים ושאל: יש כאן אשה רעה? אמרו לו: בסוף הרחוב, שם בבנין האחרון גרה אשה מצורעת, כל השכנים בורחים ממנה, אפילו המשטרה פוחדת ממנה. הפה שלה מדיף ריח צחנה – קללות, צעקות, אשה רעה, שה' ישמור… התגרשה כבר שבע פעמים…
הגיע השדכן אל המדוברת, ואמר לה: תשמעי, יש הצעת שידוך מצויינת עבורך, יהודי צדיק יסוד עולם.
ברצינות?
כן.
אמרה האשה לעצמה: לפחות עד החתונה אשחק כאילו אשה טובה אני… התלבשה צנוע, וכמו כן החליטה לשתוק, כי אמרה: אם אדבר, אהיה מוכרחה לקלל אותו. עדיף, איפוא, שאשתוק. ואכן בפגישות ישבה כמו אילמת.
בת כמה את? שאל החתן, והיא שתקה. כתבה לו בעט את הגיל, כדי שלא תצטרך לפתוח עליו את פיה.
כמה פעמים התגרשת? הראתה לו באצבעות מספר שבע…
חשב האיש: זהו זה, כזו אשה אני צריך. יש למהר לערוך את החתונה!
בעת החופה הודיע כי החליט לכתוב בכתובתה סכום של שני מיליון דולר! והוא היה אדם אמיתי, לא משקר. ומדוע התחייב על סכום עתק כזה? – כדי שגם אם יסבול ממנה קשות, לא יוכל לגרשה, כי מהיכן ישיג שני מיליון דולר… כך יסבול עד המוות, ויגיע למעלה מזוכך וטהור.
החופה נערכה כדת וכדין, ובסיומה צעדו בני הזוג אל חדר היחוד. בחדר היחוד פנה אליה ואמר לה: את המתנה הכי יפה שלי…
כאן סוף סוף פתחה האשה את פיה, ואמרה לו כך: ודאי יודע אתה שמהיום והלאה תהיה מסכן, אומלל, אני אמרר לך את החיים… אבל דבר אחד ברצוני להבין: האם לא אמרו לך שאני רעה? מדוע, אם כן, בכל אופן התחתנת אתי?
אמר לה החתן בחיוך: אדרבה, רק על דעת כן התחתנתי אתך, שאת רעה. אם לא – זהו מקח טעות, הכל בטל!
מדוע? התפלאה האשה.
פשוט מאוד, הסביר החתן. פוחד אני מדינהּ של גיהנם, ובגמרא כתוב שמי שיש לו אשה רעה אינו רואה פני גיהנם. מעדיף אני לסבול גיהנם כאן ממך, מאשר את הגיהנם שם.
מה?! קראה האשה, אתה תשב בגן עדן בגללי? לא יקום ולא יהיה! אני אהיה האשה הכי טובה שהיכרת מימיך – והעיקר שישרפו אותך בגיהנם! ומאז חזרה בתשובה ונהיתה צדקת יותר ממנו. מאז לא פתחה את פיה אלא לדברי טובה וחכמה.
מה לומדים מכאן? שאם לאדם לא מגיע לסבול, אפילו אם יתחתן עם האשה הגרועה ביותר בעולם – לא יעזור לו…
