פרשת בהעלותך – הנאמנות, השקיפות וקבלת אחריות – הבסיס לשלום הבית

לאן נעלמו ה'אורות'?!

יוסי מצא את עצמו יושב על ספסל צדדי בגינה השכונתית. האמת, הוא היה בדרך לביתו, וכנראה, מתוך קלחת הרגשות והרהורים, הוא התיישב בלי לשים לב.

אף פעם לא קרה לי דבר כזה – הרהר – אך האמת, שגם אף פעם לא הייתי בסערת רגשות כזאת.

מול עיניו חלפו, עברו, מאורעות חייו:

החיפוש, התהייה, והרגשת הריקנות שנמשכו שנים ארוכות… החזרה בתשובה, הכניסה לישיבה…

החלומות, השאיפות, הרצונות, הכיסופים, התשוקות והמיית הלב… איזה 'אורות' היו לי באותה תקופה, לא היתה תפילה שלא נפתח בה מעיין הדמעות, דמעות חמות של געגועים והכנעה…

אז, כל הוספת ידע בתורה מילא את לבו בשמחה אין סופית, ומי מדבר על תחושת האהבה שפיעמה בלב לכל יהודי…

ועתה הוא יושב על הספסל ולבו מלא כאב: 'היכן הם כל אותם האורות'… הכל נעלם, נגנז, נהפך להיות כמו איזה חלום רחוק…

הוא חש לכוד בשממה, נאבק באפרוריות מעלה אבק, העוטפת, ומלפפת את ישותו…

היכן הם הדברים הגדולים שרציתי להשיג?… איפה הם החלומות???

הוא חש הצפת רגשות בעוצמה שלא חש מעולם: אכזבה, איבוד תקוה…

הוא עצם את עיניו בחוזקה, נושם נשימות עמוקות, בנסיון לחזור לשיווי משקל, אך לפתע התבהר המסך שבמוחו, והוא, כצופה מהצד, ראה ילד קטן כבן שלש העומד בתחנה מרכזית וממרר בבכי… הוא איבד את הוריו, והוא בוכה וצורח… ולמרבה ההפתעה אלפי אנשים עוברים לידו, חולפים בסמוך אליו, ואף אחד לא ניגש אליו, אף אחד לא מתייחס אליו…

ובכיות הילד וצרחותיו הלכו והתעצמו, הלכו והתגברו…^[1]

יוסי ניער את ראשו מצד לצד בנסיון למחות את ציור האימים הזה מנגד עיניו, ולפתע, חדרה ללבו הכואב ההכרה: זהו גם מצבי! אף אחד לא מבין אותי באמת!

כבר הרבה זמן אני מרגיש שמשהו בתוכי כבה, שאיזו שהיא מציאות אפלה מכסה ומסתירה תחתיה את נקודת החיים שלי… ופניתי לכמה וכמה אנשים וכולם עודדו אותי במקום לעזור לי… אף אחד לא התייחס אלי, למציאותי, אלא, לדמות אחרת, לדמות שהיא לא אני…^[2]

קרן אור הבליחה במוחו, וזכרון רחוק ועמום הלך והתבהר… בימי ילדותו גר בשכונתו יהודי בעל מאור פנים מיוחד, שהשמועות סיפרו עליו שיש לו חכמת חיים מדהימה…

ויוסי אסף את עצמותיו ונסע אליו…

 

לא התעייף מעולם!

יוסי סיים את סיפורו, ושתיקה סמיכה השתוררה בחדר… לאחר מכן, הביט החכם בעיניו הטובות ביוסי ואמר: לפני שאענה לך נלמד, ברשותך, כמה פסוקים מפרשת השבוע – פרשת בהעלותך…

ב-א' בניסן שנת 2449 לבריאת העולם הוקם המשכן. והנה המשכן היה מחולק לשלשה חלקים: חצר, אוהל מועד, וקודש הקדשים.

בחצר – היו נמצאים מזבח הנחושת והכיור. באוהל מועד – היו מזבח הזהב, השולחן והמנורה. ובקודש הקדשים – היו הארון, הכפורת, והכרובים.

המנורה עמדה באוהל מועד מצד דרום, והשולחן עמד באוהל מועד מצד צפון, ומזבח הזהב היה באמצע. והארון שעמד בקודש הקדשים היה בצד מערב.

ובפרשה שלנו נצטוה אהרן הכהן להדליק את נרות המנורה. וכמו שנאמר: "דַּבֵּר אֶל־אַֽהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַֽעֲלֹתְךָ אֶת־הַנֵּרֹת אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח, ב).

ופירש רש"י (עפ"י רש"י כפשוטו):

'בהעלותך את הנרות'. פירוש כמו: 'בהדליקך את הנרות'. ועל שם שטבע האש הדולקת שהלהב הולך ועולה כלפי מעלה, לכך כתוב בהדלקתן של הנרות לשון עליה.

ומתוך שלא נקט כאן הכתוב שאר לשונות של יצירת אש (כגון 'בהדליקך' או 'בהציתך') אלא דוקא 'בהעלותך', דרשו חכמים שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה – כלומר, שלא יעבור מנר אחד לחברו תיכף משנאחזה בו האש, אלא ישהה אצל כל נר וימשיך להבעירו ו'להעלות' את הלהבה לגודלה הראוי, עד שהיא עולה כבר ודולקת כך מאליה ללא סיוע, ורק אז יעבור לנר האחר (שבת כא.).

וממשיכה התורה ואומרת: "וַיַּֽעַשׂ כֵּן אַֽהֲרֹן אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶֽעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת־מֹשֶׁה" (שם).

ופירש רש"י: 'ויעש כן אהרן' – להגיד שבחו של אהרן שלא שינה!

אתה שומע – המשיך החכם ואמר – התורה הקדושה משבחת את אהרן שהוא עשה בדיוק כמו שאמרו לו! אתה יכול להסביר לי מה השבח בזה?! וכי אם לך, יוסי, היו נותנים אפשרות להדליק את המנורה, היית סוטה ממה שאמרו לך?!

אז מה השבח?

יוסי קימט את מצחו במבוכה: א… אנ… אני לא יודע, אף פעם לא חשבתי על כך!

החכם חייך ואמר: בספר שפת אמת^[3] ביאר שהשבח של אהרן שהוא לא התעייף! כי דרך כל אדם, שבתחילת העבודה הרוחנית הוא עובד בחשק ובחריצות, וככל שמתקדם הזמן הוא הולך ומתעייף, הולך ונחלש…

וכל התעוררות שהיתה לו לטוב, נשכחה ממנו! – ולכן הוא מחפש לעצמו איזו שהיא עבודה רוחנית חדשה…

ולזאת נאמר על אהרן 'שלא שינה', שלא היה צריך לחפש עבודה חדשה, כי תמיד בערה בקרבו אותה אש הראשונה! וממילא באו לו תמיד השגות חדשות, כמו שכתוב (ברכות מ.): "אם שמוע" (שמות טו, כו) – בישן, "תשמע" (שם) – בחדש.

אתה שומע? צריך לשמוע!^[4]

במשך 39 שנה בערך, הדליק אהרן בכל יום ויום את הנרות, ותמיד זה היה באותה התלהבות כמו בפעם הראשונה!..

 

מי יעלה ומי יקום…

החכם הסתכל בעיניו של יוסי וראה שהם מפולבלות… הוא פנה אליו ואמר: אני מבין שאתה שוב מאוכזב, אתה שוב מרגיש שמדברים אתך תיאוריות ולא מעשי…

הנהון קלוש מצידו של יוסי הביהר שאכן, אכן כן.

והחכם אמר: לא זו היתה כוונתי! כוונתי היתה שלפני שניגש לבעיה, לנסות ולהגדיר את מקום ההתמודדות.

לא הבנתי – אמר יוסי – איפה היתה פה הגדרה?

דוד המלך אמר בתהילותיו – המשיך החכם ואמר – "מִי יַֽעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ" (תהלים כד, ג), וביאר המלבי"ם (שם), וז"ל:

'מי יעלה בהר ה" – וגם אם ימצא מי שיעלה שם לפי שעה, 'מי יקום במקום קדשו' – שיעמוד שם בדביקותו ויתהלך לפני האלהי"ם בקודש'.

והיינו, שישנם שני שלבים בהתמודדות. השלב הראשון הוא לנסות להתעורר, להתחיל לכסוף ולהשתוקק, להתקרב אל הקב"ה… וזה גורם לאדם להתחיל ללמוד ולהתפלל, לזכך את רגשותיו ולעסוק בגמילות חסדים – וזה נקרא לעלות בהר ה'.

ואז מגיע השלב השני, לנסות ולהחזיק מעמד במקומו, באותו חשק ובאותה התלהבות, 'לקום' (פירוש, לעמוד) במדרגה שלו, ומשם לנסות להמשיך ולטפס הלאה.

והנה, בעוד שאל השלב הראשון הרבה זוכים להעפיל. בשלב השני לא נותרים רבים!^[5]

ומדבריך הבנתי – המשיך החכם – שההתמודדות שלך היא בשלב השני!

נכון – התלהב יוסי – כל הזמן יש לי תוכניות, רצונות, חלומות… ואני מתחיל, וכעבור זמן קצר, ולפעמים קצר מאוד, אני מתייאש…

והתהליך הזה חזר על עצמו כל כך הרבה פעמים, עד שהגעתי למצב שאני מיואש לגמרי ואין לי כח להתחיל שוב!

ובעיניו של החכם התנוצץ ניצוץ השתתפות…^[6]

 

וביום הקים את המשכן…

בפרשה שלנו – אמר החכם – נאמר כך: "וּבְיוֹם הָקִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת־הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶֽרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר. כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָֽיְלָה" (במדבר ט, טו-טז).

כדי לבאר את פשט הפסוקים נצטרך להקדים:

כשיצאו עם ישראל ממצרים והגיעו לסוכות, הם זכו למתנה אלקית נפלאה: הם זכו לליווי צמוד של שבעה ענני כבוד (וזאת בזכותו של אהרן הכהן).

ששה עננים (מתוך השבעה) הקיפו אותם מכל עבריהם – מעליהם, מתחתיהם ומארבעת צידיהם. כאשר הענן שמעליהם – מגין עליהם מפני השמש והגשם. הענן שמתחתיהם – נועד להצילם מקוצים ומרמשים הרומשים על הארץ (כגון נחשים ועקרבים), ואילו ארבעת העננים שמצידיהם – מגינים עליהם מפני כל תוקף אפשרי (אדם או בעל חיים).

ואילו הענן השביעי היה מהלך לפני מחנה ישראל, וזאת בכדי להורות להם את הדרך וליישרה. הענן הלזה היה משפיל הרים – ומגביה גאיות, עד אשר היתה דרכם של בני ישראל סלולה וישרה, מבלי עליות – ומבלי מורדות.

כמו כן זכו ישראל אף לענן אש אשר הלך לפניהם, והאיר את דרכם בכדי לאפשר להם הליכה רצופה – יומם ולילה! כך, ביום – היה עמוד הענן הולך לפני מחנה ישראל ובאמצעותו הורה להם הקדוש ברוך הוא את דרכם, ואילו בלילה – היה עמוד האש תופס את מקומו!…

וכעבור 50 יום (מהיציאה) זכו עם ישראל לעמוד למרגלות הר סיני, ושם נפתחו השמים, והקב"ה התגלה בעב הענן, וכמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּֽעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַֽאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־ה'" (שמות יט, ט).

ממעמד הר סיני חלפו עשרה חדשים (בערך) וב-א' בניסן הקים משה רבינו את המשכן, ובאותו יום 'כיסה הענן את המשכן'.

אותו ענן^[7] ('עב הענן') שנגלה עליו על הר סיני, ירד ושכן על המשכן! עד עתה היו שבעה עננים ולאחר שהוקם המשכן נוסף ענן שמיני.^[8]

והענן הזה היה מכסה את המשכן ביום, ובלילה הוא היה זז ממקומו, ובמקומו היה מכסה את המשכן מראה אש.

ואחרי שהבננו את הפשט, נעבור לענייננו:

כידוע ומפורסם שישנן (לפחות) שלש מציאויות מקבילות, והן: המשכן, האדם, וחיי הנישואין.^[9]

ומכיון שכן צריכים להסביר את הפסוק הזה בעבודת האדם. ומצאנו להגה"ק הרב אשר זליג גרינצויג זיע"א, שביאר כך:^[10]

כל יהודי צריך להקים את המשכן הפרטי שבו, כל יהודי צריך לשאוף לכך, לזכות שיתקיים בו הפסוק: 'וביום הקים את המשכן' – לא בצורה של הקמה ופירוק^[11] ('מי יעלה'), אלא בצורה של בנין קבע ('מי יקום').

והפסוק מלמד אותנו את הדרך לכך: 'כן יהיה תמיד הענן יכסנו ומראה אש לילה'. וכך ביאור הענין:

בדרך כלל, הבעיה הגדולה והמרכזית של האדם, שהוא מַשְׁוֶה את עצמו לאחרים. ויותר מזה, הוא מודד את הערך שלו כפי מה שהוא מדמיין שאחרים חושבים עליו.

ומכיון שכך פנימיותו נעה כנוע עצי היער…

פעם הוא שומע שיעור עמוק ומסעיר במיוחד – ובלבו הוא מחליט: מעכשיו אני הולך להשקיע בלימוד…

פעם הוא שומע חזן המשתפך להשם בקול מלא רגש וערגה, והוא מחליט: אני משקיע בתפילה!

ולפתע הוא נפגש עם יהודי המגלגל תחת ידו מעשי חסד מופלאים, צדקה וגמילות חסדים, והוא מחליט: אני! מעתה, בעל חסד!

לא חולפים כמה ימים, והוא שומע שיעור מלא בחוש הומור, ובדיחות 'קורעות', והוא מחליט: אני מתחיל ללמוד בדיחות בעל פה!

ואז הוא יוצא לטיול באיזו חורשה, ופתאום הוא רואה יהודי העומד מתחת לעץ ופניו בוערות כאש להבה^[12] – והוא מחליט: מהיום אני מתחיל להתבודד!

לתפילת מנחה הוא נכנס לבית כנסת, ובין מנחה למעריב שמע שיעור בגודל מעלת הריקוד בכל יום – והוא מחליט: מעתה אני רוקד בכל יום.

וכשסוף סוף מגיע שבת קודש, הוא קורא את העלון הנפלא 'מסילות אל הנפש' ומתמלא בהתפעלות – והוא מחליט: מעכשיו אני מתחיל להשקיע בפרשת השבוע…

ואפשר עוד הרבה להאריך, אך הכלל העולה, שהאדם נמצא כל הזמן במשחק 'מטקות', כשהוא הכדור, והאנשים העומדים סביבו הם החובטים…

ובאה התורה וזועקת: אתה רוצה להקים את המשכן?! אז תדאג להקיף את האישיות שלך בענן ואש, תדאג להיות במצב שתמיד הענן יכסה אותך ומראה אש לילה…

הקף עצמך בענן ואש שיפרידו ביניך לבין העולם, ואז תהיה פנוי להקשיב לרחשי לבך, להאזין לקולות הנשמעים בתוכך, ובכך תוכל סוף סוף להכיר את עצמך, את שליחותך…

וברשותכם, נרחיב יותר:

הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א, זכה בימי חייו להאיר את העולם בכמה וכמה 'תורות' נוראות ונפלאות, שביררו וזיככו את נפשות הלומדים.

אחת מאותן תורות נוראות ונפלאות, נקראת 'מעשה מחכם ותם' (סיפורי מעשיות – מעשה ט). בתורה נפלאה זו לוקח רבי נחמן את נפש האדם ומעלה אותה על שולחן הניתוחים…

ונעתיק חלק מלשונו הקדושה הנוגעת כעת לענייננו:

ומנהגו (של 'התם' גבור הסיפור) היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאוד, והיה רק מלא שמחה תמיד. והיו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים. והיה אומר לאשתו: אשתי, תן לי לאכול! והיתה נותנת לו חתיכת לחם ואכל. אחר כך היה אומר: תן לי הרוטב עם קטנית! והיתה חותכת לו עוד חתיכת לחם ואכל. והיה משבח ואומר: כמה יפה וטוב מאוד הרוטב הזה! וכן היה מצוה ליתן לו הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ובעד כל מאכל ומאכל היתה נותנת לו חתיכת לחם, והוא היה מתענג מאוד מזה ושיבח מאוד את אותו המאכל, כמה הוא מתוקן וטוב, כאילו היה אוכל אותו המאכל ממש. ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה…

ורבי נחמן ממשיך לתאר שם, את גודל שמחתו של התם, ואת רגש התענוג שהיה מתגלה בתוכו בתמידות.

ולאחר מכן ממשיך רבי נחמן ומספר, שאשתו (של 'התם') שאלה אותו: אם אתה כל כך שבע רצון מעצמך, ואתה חש שמעשיך טובים ומושלמים, אז למה לא זכית למה שזכו חבריך?

והוא השיב לה: 'מה לי בזה? זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי!'…

ואצל העולם היה ללעג, והשיגו תאותם בו, שמצאו ממי להתלוצץ כרצונם, כי היה נדמה למשוגע. והיו באים בני אדם, והתחילו בכוונה לדבר עמו בשביל להתלוצץ. והיה אותו התם אומר: רק בלי ליצנות! ותיכף שהשיבו לו בלי ליצנות, קיבל דבריהם והתחיל לדבר עמם, כי יותר לא היה רוצה להעמיק לחשב חכמות, שגם זה בעצמו ליצנות, כי היה איש תם…

ובסופו של דבר זכה התם הקדוש לעמוד איתן על מקומו ('ומי יקום'), ולזכות למה שזכה, ואשריו.^[13]

ומבואר בדברי רבי נחמן שסיבת ההצלחה של התם היתה שהוא ידע להגדיר – 'זה מעשה שלי!'

הוא ידע בדיוק בשביל מה שלח אותו הקב"ה לעולם. מה הקב"ה רוצה ממנו, וממילא כיצד הוא צריך להתנהג!

ובזכות הידיעה הזו הוא זכה להקים את המשכן הפרטי שלו.

ולכן – סיים החכם את דרשתו הארוכה ואמר – אם ברצונך להתמלאות בשמחה, ולקבל כחות לעמוד איתן על מקומך, עליך להכיר את מקומך, את שליחותך הפרטית, ולשמוח בה!

ובנוסף עליך לדעת, שאין מושג כזה של שלימות, אי אפשר להיות גם גאון, וגם בקי, גם מנגן וגם רקדן, גם בעל חוש הומור, גם בעל גמ"ח, וגם דרשן, גם מנהיג וגם הוגה דעות, גם אדם הבקי בכל ענייני העולם הזה וגם בענייני העולם הבא…

אי אפשר! לכל אחד יש את הנקודה המיוחדת והפרטית שלו, והוא צריך לשמוח בה, ולקיים את שליחותו!

וכל זמן שלא מצאת את הנקודה המיוחדת לך, את המקום הפרטי שלך בעולם, לא תהיה לך שמחה אמיתית. שמחה שיש בכחה להעמיד אותך איתן במקומך!

אבל איך אני יכול לגלות את הנקודה הפרטית שלי? – צעק יוסי.^[14]

זה כבר תהליך ארוך יותר והוא דורש תפילה, לימוד עצמי והעמקת הדעת, וזו העבודה שמוטלת עליך – סיים החכם את דבריו ולחץ את ידו של יוסי בחיבה…

יוסי קם ממקומו וחזר לביתו…

ואנו נשארנו עם ההקבלה השלישית^[15] והיא חיי הנישואין…

 

שמי מוטל ביניהם

ונחזור, בפרשה שלנו נאמר: "וּבְיוֹם הָקִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת־הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶֽרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר. כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָֽיְלָה" (במדבר ט, טו-טז).

וכאמור, הפסוק הזה הוא דרישה, וגם הַתְוָיַת דרך להקמת הבית היהודי.

הבית היהודי שמקימים חייב להיות משכן קבע, חייב להיות בגדר של 'מי יקום', שיתקיים בו הפסוק: 'וביום הקים'.

והפסוק ממשיך ומלמד כיצד. וכאן נביא את דבריו של הגאון הרב אליהו כי טוב זיע"א (איש וביתו, עמודים נט-סא):

הרבה משכנות בנו ישראל לאלקיהם למען יבוא לשכון בינותם: במדבר, בגלגל, בשילה, בנוב, בגבעון ובירושלים.

בכל מקום אשר הזכירו את שמו – בא אליהם ובירכם.

אמר הקב"ה: מניח אני את כל פמליותי במרום, ויורד אני לישראל ושכנתי בתוכם… ועתה, אחר שחרב בית המקדש, הבית היהודי הוא מקום השכינה! וכמו שנאמר: "מַה־טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַֽעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, ה).

כל בית בישראל – משכן הוא לשכינת כבודו. היושבים בו – דומים לכהנים, ועבודת הקודש שהם עושים בו – דומה לעבודת המזבח. מה עבודת המזבח עושה רושם לשעה ולדורות, לצורך מקריבי הקרבנות ולצורך כל העולם כולו – אף בוני הבית הישראלי, עבודתם שם כך היא עושה רושם.

ומה המשכן, כל העבודות שנעשות שם, הן במשטר ובהשכל ובדעת, אף עבודות הבית כך.

ומה המזבח מעלין עליו קרבנות תמידין כסדרן יום יום, אף הבית הישראלי, מעלין שם קרבנות לשמים בכל עת ובכל שעה. קרבנות יפים, קרבנות של חֵלֶב ודם מקריביהם, והם עולים לריח ניחוח לשמים.

משכן זה שישראל קדושים מכינים לאלקיהם בתוך בתיהם – לעולם לא יחרב! לעולם תיעשה בו עבודה גדולה, והישועה אשר תבוא, לא תבוא אלא משם! מן הבית היהודי! מן המשפחה בישראל, משם היא תבוא!

רצונך לידע מה הם הקרבנות שמקריבים בבית היהודי שהשכינה שורה שם? – אלו הם:

האיש והאשה אשר בבית, אם הם מתגברים על האש האוכלת והמכלה שבקרבם ואינם באים לידי קטטה,^[16] וגומלים חסד זה עם זה וּמְחַזְּקִים זה את זה, אינם מבעירים את האש שבתוכם אלא בהיתר, לצורך מצוה וקיום העולם, ובונים שם דורות טהורים וקדושים מבטן, ונושאים ברצון ובאהבה את משׂאם סִבְלָם וְטָרְחָם עם זרעם, ועם שכניהם, ועם העניים באי ביתם – הם הם קרבנות הניחוח של הבית היהודי. אין לך חביב לפני המקום כקרבנות האלה.^[17]

בית כזה – משכן הוא ודאי, וראוי הוא שיצא ממנו מושיעם של ישראל!

בית אשר מתנהג בצורה כזו זוכה וּמַרְאֵה הָאֵשׁ שורה עליו בתמידות! ועתה נשאר לנו לבאר כיצד להשרות את עמוד הענן על הבית, אך לפני כן, ברשותכם, נרחיב עוד מעט על בנין הבית…

 

זהירות – כאן בונים!

בכ"ה באלול החל הקב"ה לברוא את עולמו,^[18] וכעבור ששה ימים ב-א' בתשרי צבר הקב"ה עפר וממנו יצר זָכָר, וכעבור כמה שעות הפיל הקב"ה תרדמה על הַזָּכָר ואז לקח מבשרו עצם וממנו ברא נְקֵבָה. ובתחילת בריאתם הם היו באחדות נפלאה, ולכן היה להם שֵׁם משותף, והוא: 'אָדָם'! וכך נאמר: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם, וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּֽרְאָם" (בראשית ה, ב).

ואחר כך החלו מעט להיפרד ואז לכל אחד היה שם בפני עצמו, הזכר נקרא 'איש' והנקבה נקראת 'אשה', שנאמר: "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻֽקֳחָה־זֹּאת" (שם ב, כג). אך אף על פי שנפרדו, היה עדיין ביניהם אהבה ושלום.

ואחר חטא עץ הדעת, נפרד האדם מאשתו וחי לבדו במשך מאה ושלשים שנה, ואז השתנה שמה של האשה ל'חוה', וכמו שנאמר: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָֽיְתָה אֵם כָּל־חָי" (שם ג, כ).

אך, למרות כל זאת, למרות שהיה נראה שמעת שהשתנה שמה של האשה לחוה, כך ישאר תארה, אולם אנו רואים שחכמינו הקדושים לא השתמשו כלל בתואר זה, אלא בתואר 'אשה'.

והטעם לכך הוא:

הקב"ה ברא את האיש והאשה בצורה כזו שהם מחולקים בתכונות נפשם, בדרכם ובאישיותם… ורצונו היה שהם יתחתנו ויקימו בית, ובו הקב"ה ישרה את שכינתו. אך הוא ידע שמכיון שהם מחולקים ושונים בתכונותם יקשה עליהם להסתדר ביחד, והם עלולים לריב ולהדליק את 'אש' המחלוקת, ולכן לקח את שמו הקדוש 'י"ה' הממונה על השלום,^[19] והטיל אותו ביניהם, את האות י שׂם באיש ואת האות ה שׂם באשה,^[20] ועל ידי כך יהיה שלום ביניהם והשכינה תוכל לשרות.

ומכיון שרק בזכות ובכח השם הזה, שם י"ה, יכולים לזכות לשלום בית, לכן הקפידו חז"ל להשתמש בשמות האלו: איש, אשה.

אך, אף על פי שהטיל הקב"ה את שמו ביניהם, עדיין צריכים בני הזוג לזכך את עצמם ומדותיהם כדי שהשם י"ה יוכל להאיר ולהתגלות בהם. ואנו נביא שנים – שלשה גרגירים מהעבודה הנצרכת…

 

קשר צריך להיות בנוי על הגיון ולא על רגש

כשזוג רוצים לבנות בית שבו תשרה השכינה הם חייבים לבסס אותו על שכל והגיון בריא, ולא רק על רגשות. בית שבנוי רק על רגש, בכל רגע שלום הבית עלול להתערער וליווצר בו מריבות נוראות…

כמה פעמים יצא לי לדבר עם בני זוג ושאלתי אותם: איך אתם מסתדרים? והם השיבו: 'ב"ה, קצת יותר טוב, עכשיו יש הפסקת אש'…

אבל אם הבית היה נבנה בשיתוף הגיון בריא, וזה על ידי שבני הזוג ישקיעו זמן ומחשבה, ויקיימו ביניהם שיחות ארוכות מלאות תוכן ותובנות. וכן ישקיעו זמן בלימוד משותף ויחדדו ביניהם את ההשקפות ואת הצורה של הבית, רוב הויכוחים והמריבות היו נחסכים.

כי על ידי ריבוי השיחות ויכולת ההבעה והניסוח היה נוצר בלבם כלים רחבים, ולכן גם בשעה שנוצרים חילוקי דעות, הם יודעים כיצד ללבן את הענין בדרכי נועם, בדרך ארץ, כל אחד יציג את העמדה שלו וביחד ישתדלו להגיע לעמק השוה.

וזו עיקר העבודה בשנים הראשונות של הנישואין – לבנות את הבית נכון. וכשזה נעשה נכון, הנפש מתמלאת ומתרחבת ומסוגלת להכיל את בן הזוג.

ולכן חשוב מאוד לקבוע זמן לשיחה, להשקיע המון בשיחות, ובנתינת תשומת לב נכונה ואוזן קשבת. להתעניין במצבו של בן הזוג לפרטי פרטים ובנוסף לשדר המון אהבה והערכה, תשומת לב, שבחים, פִרגונים ומחמאות. והחשוב מכל זה האוזן הקשבת – להרגיש אותו, לשדר הזדהות מלאה עם מה שהוא עובר, בכל המצבים.

בית שמתנהג בצורה כזו, אז השם י"ה מאיר ומתגלה בו, ומפזר מקרני אורו על כל יושבי הבית.

וממילא גם הילדים שגדלים בבית יהיו ילדים חסונים מאוד בעלי בטחון עצמי ויהיה להם המון כלים להצליח.

ולעבודה הזו קוראים 'בניית בית'. כי בעבודה הזו אנו בונים 'בית'! וכמו שבניית בית גשמי מורכבת מכמה שלבים: יסודות, והנחת יסוד עובר (שמחבר את כל היסודות), קירות, ועוד פעם יציקה, וחגורות, עמודים וקורות וכמובן גג, ואז נגמרת הקומה הראשונה, ואחר כך הקומה השניה והשלישית…

כך גם בבנין הבית היהודי: היסודות – זה הקשר ותשומת הלב והאוזן קשבת, ואהבת אמת, אכפתיות, ויסוד עובר שמקשר בין כל היסודות זה האמונת חכמים. לפני החתונה (ומי שלא זכה לפני, אז אחרי החתונה) חשוב שבני הזוג יסכימו על חכם אחד שמקובל על שני הצדדים שהנהגת הבית תהיה על פיו, על פיו ישק דבר, ובית כזה – מה שיעשה יצליח. בית שבנוי כך יהיה מקור להשראת השכינה והברכה תהיה מצויה בו.

וישנו עוד דבר שחשוב לשים לב אליו והוא: 'השקיפוּת'!

יש כאלו הורים שביום החתונה קוראים לבת שלהם ואומרים לה: בתנו היקרה, היום את מתחתנת עם בעל, תדעי לך את לא חייבת לגלות לו הכל, את לא צריכה כל דבר להראות לו.

וזו טעות חמורה, זו סלילת דרך לפיצול…

זוג שמתכוין לבנות בית, הטעות הכי חמורה בעולם תהיה לחיות בהסתרות אחד מהשני. זוג שרוצה להצליח לא יכנס תחת החופה בלי שיש ביניהם שקיפות מוחלטת: מחשבה, דיבור ומעשה. האיש לא מסתיר שום סוד מאשתו וגם האשה לא מסתירה שום דבר מבעלה, אין דבר כזה. כל מה שיש לאשה צריך להיות שקוף אצל הבעל, והבעל שקוף אצל אשתו. זה בסיס ראשוני לבניית בית, הקשר חייב להיות ישר, שקוף. משל לכוס שקופה שמכילה מים. מי אמר שזה מים, אולי זה בירה או קולה או תה או קפה? – הכוס שקופה ולכן כולם רואים שיש בה מים. ככה צריכים להיות החיים בין בני זוג – שקוף שקוף שקוף, בלי טעויות.^[21]

ונמשיך עוד…

 

מה טובו אוהליך יעקב

בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, בלק – מאמר ז), וז"ל:

בפרשת בלק קוראים אנו על הברכות המאלפות שבירך בלעם את עם ישראל. אמנם כל כוונתו של בלעם הרשע היתה לקלל את עם ישראל, אלא שהקב"ה בעל כרחו הפך לו את קללותיו לברכות, ויצאו מפיו אך ורק ברכות, כמו שנאמר: "וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶי"ךָ לִשְׁמֹעַ אֶל־בִּלְעָם וַיַּֽהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶי"ךָ לְּךָ אֶת־הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶי"ךָ" (דברים כג, ו).

וכן מבואר בגמרא (סנהדרין קה:) שמתוך ברכותיו של בלעם הרשע נוכל ללמוד מה היה בלבו לקלל, אלא שהקב"ה בעל כרחו הוציא מפיו ברכות.^[22] ואף על פי כן, מבואר בהמשך דברי הגמרא שם, שבסופו של דבר כל ברכותיו של בלעם הרשע חזרו להיות קללות, כמו שהיתה כוונתו מתחילה, ולא יצא לעם ישראל מהם שום דבר טוב – חוץ מברכה אחת שנותרה ברכה, והיא: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" (במדבר כד, ה), והיינו שלעולם לא יפסקו מעם ישראל בתי כנסיות ובתי מדרשות.

ובדבר השבח הרמוז בפסוק זה, מפרש רש"י (שם): 'מה טובו אוהליך יעקב' – על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה. כלומר, בלעם הרשע הבחין בכך שעם ישראל היו מקפידים לבנות את אהליהם באופן שפתחי האוהלים לא יהיו מכוונים זה מול זה, כדי שלא יוכל האחד לראות את הנעשה בתוך אוהל חברו, ויש בכך מדה יפה של דרך ארץ וצניעות, ובלעם התפעל מכך מאוד.

ודבר זה מלמדנו שאחת הסגולות העיקריות להצלחת הבית היא, ששום אדם חיצוני לא ידע, ובטח שלא יהיה מעורה, במה שמתרחש בתוך הבית, אלא בני הזוג בלבד יטפלו בענייניהם בזהירות וברגישות יתר, ולא יתערב זר בתוכם – ובזה יהיה ישובם נאה, ומדת השלום לא תסור מביתם.

כמו כן, אסור שדלתות הבית תהיינה פתוחות לרווחה לביקורי חברים ולסעודות הרשות למיניהם. ביקורי נימוסים אלו גורמים הרס עצום לקדושת הבית היהודי, ולא מעט בתים התפרקו ונחרבו בגללם עד היסוד.

ועל כך מרמז מפתן הדלת, שבדרך כלל הוא גבוה קצת יותר מקרקע רשות הרבים, כי הוא משמש כמין תמרור 'עצור' – כלומר, עד כאן יכולים להגיע אנשים זרים, ומכאן ואילך אין כניסה אלא לבני הבית בלבד. והרי כבר הורונו חז"ל (יבמות סג:) ואמרו: 'מנע רבים מתוך ביתך ולא הכל תביא ביתך'.

ובפרט כשמדובר בזוג צעיר הנמצא רק בשלבי הבניה הראשוניים ביותר של הקן הפרטי שלו, ונדרשת מהם עבודה עקבית בשביל יצירת זוגיות בריאה, ביקורי חברים בביתם פסולים בתכלית והם היפך קדושת הבית היהודי.

ובכלל, מה לזוג צעיר ולמצות הכנסת אורחים. אין לזוג צעיר להכניס לביתם שום אורחים מלבד את הוריהם היקרים שאוהבים אותם ודואגים להם באמת, וכן את בני משפחתם הקרובים ביותר. אך בנוגע לשאר האנשים צריך לנהוג בדרך של 'כבדהו וחשדהו', כלומר, יש לכבד כל אדם כבוד גדול, אך גם לחשוד בו ומשום כך לא לאפשר לו להיכנס לעניינים הפרטיים של הבית.

נוסף על כך: מענין זה שפתחי אהליהם של עם ישראל לא היו מכוונים זה כנגד זה, נוכל גם ללמוד שאף פעם אין לאדם להסתכל על מה שקורה אצל זולתו, אלא עליו להיות מרוכז אך ורק בעצמו. כל הבעיות של האדם מתחילות רק כשהוא מתחיל 'לפזול' לכיוון האחרים ומסתכל על ההצלחות שלהם בכל מיני תחומים, ובראותו שאין הוא מצליח כמותם נכנס צער ועצב בלבו ולפעמים אפילו קנאה, ה' יצילנו.

מורינו הבעל שם טוב הקדוש חינך את תלמידיו להיות מרוכזים אך ורק בעצמם ולא להביט כלל על ענייניו של השני. אדם צריך להיות שבע רצון אפילו מהמעט שה' נתן לו ולשמוח מאוד בחלקו, ובזכות זה תשרה הברכה של ה' באותו המעט שיש לו, והוא יספיק לו כמו הרבה.

ולא רק בגשמיות הדבר כן אלא אפילו ברוחניות, כי אמנם ברוחניות אין לאדם להסתפק במועט, אבל מאידך, גם אין לו להתעצב מכך שאינו מצליח להשיג מה שהשיג חברו, אלא עליו לשמוח בחלקו.

וכן אין לאדם להמתין לתגובות של הסובבים אותו ולראות אם מה שהוא עושה 'מוצא חן בעיניהם', אלא הוא יעשה את שלו לשם שמים והקב"ה בוודאי ישמח בו.

אדם צריך להפסיק עם כל התגובות מהסוג של: 'הוא אמר לי ככה', 'הוא פגע בי', 'הוא לא מחייך אלי' וכו' וכו' – הנובעות מ'מוחין דקטנות', וגורמות אין סוף של מכאובים, אלא עליו להתרומם מעליהם, להיות מרוכז רק בעצמו ולחיות עם 'מוחין דגדלות'. וכל מי שיזכה לנהוג כן, מובטח לו שהשמחה והאושר לא יפסקו ממנו אפילו רגע אחד…^[23] ראה שם באמרי נועם את המשך דבריו.

ונסיים בדבריו של הגה"ק הרב אליהו הכהן האתמרי זיע"א בעל ה'שבט מוסר', שכתב כך (מגלה צפונות – פרשת נשא ז, א), וז"ל:

'כל בית שיש בה שלום – הרי היא נחשבת כמשכן, ושכינה שרויה בה לכפר על כל עוונותם, דמה משכן כיפר על מעשה העגל – גם בעבור השלום נעשית ביתו משכן לכפר על כל עוונותיו'.^[24]

ועתה נבוא לבאר את עבודת 'הענן יכסנו'…

 

כחו העצום של הבל הפה!

הספר הקדוש שער רוח הקודש, נפתח כך:

'דע, כי בהיות האדם צדיק וחסיד ועוסק בתורה ומתפלל בכוונה, ודאי הוא שאין לך דבר שאין לו ממש, כי אפילו אותו הקול היוצא על ידי הכאת המטה אינו לבטלה (כנזכר בזוהר שלח־לך דף קסח ע"ב), ואין הדבר ההוא הולך לבטלה ח"ו, אך בוודאי הוא, שממנו נבראים מלאכים ורוחין קדישין קיימין ועומדין…

כי מדיבור האדם נוצרים מלאכים טובים או רעים כפי דיבורו. כי כשהאדם עוסק בתורה, אותם הקולות וההבלים, דנפקי מפומיה, נעשים מרכבה אל נשמות הצדיקים הראשונים לרדת למטה ללמד תורה לאדם ההוא'… (עכ"ל).

וכתב הגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ זיע"א (יערות דבש, חלק א – דרוש ד) שהבלים והאדים היוצאים מפיות בני האדם הם יוצרים עננים.

ולפי זה, כתב הגאון הרב שמואל יעקב רובינשטיין (שארית מנחם, חלק ב – עמוד רסו), וז"ל:

שמעתי מאחד בשם אדמו"רי גאַליציע נ"ע, שדייק: למה דוקא הענן נקרא 'ענן הכבוד', ולא הבאר והמן, להיותם נקראים באר הכבוד, מָן הכבוד.

ותירץ כפי הידוע, כי בעננים ישנם חלק גדול מתנועות ודיבורי בני אדם הנמצאים באויר שמהם נעשו אדים. ובאשר שהענן הוא היה המקיף את כל העם, והוא שאיגד ואיחד שיהיו כולם חוסים בצילו כאיש אחד, כמו שנאמר: "וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן־שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַֽחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ט, יז).

לכן הוא שיצא ללמד על הכלל כולו, שתנועותיהם ודיבורם הם דיבורים של שלום ואהבה, עד שגם הענן שנעשה מהן הוא ענן הכבוד, ענן של שלום וריעות. ועל כן הוא היה בזכותו של אהרן שהיה אוהב שלום, והוא שהביא והחזיק את מדת השלום בין איש לרעהו, לכן בזכותו היה הענן שהיה ענן הכבוד, שהיה מראה לדעת איך שישראל משתמשים במעלת הדיבור שזה הוא כבודו של אדם רק לדברים ראויים ונאותים… (עכ"ל).

וזה הענן הנדרש שישרה בבית היהודי! ענן הנוצר מפִרגונים, מילים חמות ואוהבות, ומאמירת תודה!^[25]

ובית שכזה יזכה להשראת השכינה לנצח נצחים!

 

העולה מן האמור להלכה ולמעשה

א. הקב"ה ברא את העולם כדי להשרות את שכינתו בתוכו, ועיקר השראת השכינה היא בבית המקדש בבית קודש הקדשים. וכיום שבעוונותינו חרב המקדש עיקר השראת השכינה היא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, וכן בבית היהודי של כל אחד ואחד, וכמו שאמרו חז"ל: 'איש ואשה זכו שכינה ביניהם'.

ב. האיש והאשה נבראו בצורה כזאת שהם מחולקים בגופים וכן בתכונות הנפש, בדעת, ובאישיות שלהם. והכל משום שרצון ה' הוא שאותם שני גופים מחולקים יקימו בית אחד שבו הוא ישרה את שכינתו. ומכיון ששני סוגי אנשים שונים לא יכולים להסתדר ביחד כל הזמן, לכן לקח הקב"ה את שמו הקדוש י"ה הממונה על השלום, והטיל אותו ביניהם, את האות י שׂם באיש ואת האות ה שׂם באשה ועל ידי כך יוכל להיות שלום ביניהם וממילא השכינה תוכל לשרות. אך עדיין העבודה תלויה בבני הזוג שיזככו את עצמם ויתקנו את מדותיהם כדי שהשם י"ה יוכל להאיר ולהתגלות בהם.

ג. כאשר רוצים לבנות בית שבו תשרה השכינה חייבים לבסס אותו על שלש נקודות עיקריות:

הדבר הראשון, להשתמש גם עם שכל והגיון ולא רק עם רגשות. בית שנבנה בשיתוף הגיון בריא על ידי השקעה של שני בני הזוג (כמבואר באורך בשיחה),  לעולם לא יחוה משברים בזוגיות, וגם יזכה שהילדים שיגדלו בבית זה יהיו ילדים חסונים מאוד בעלי בטחון עצמי ויהיה להם כלים להצליח.

הדבר השני, שחשוב בהקמה של בית יהודי הוא ענין 'השקיפוּת'! זוג שמתכוין לבנות בית, חייב לדעת שהבסיס הראשוני לבניית בית, הוא שהכל יהיה גלוי ביניהם, ללא שום הסתרות וכיסויים – קשר שקוף!

הדבר השלישי, שחשוב בבניית בית יהודי הוא לא לערב אף אחד מבחוץ. ששום אדם חיצוני לא ידע, וכל שכן שלא יהיה מעורה במה שמתרחש בתוך הבית, אלא בני הזוג בלבד יטפלו בענייניהם בזהירות וברגישות יתר, ולא יתערב זר בתוכם – ובזה יהיה ישובם נאה, ומדת השלום לא תסור מביתם.

ועוד, שדלתות הבית לא תהיינה פתוחות לרווחה לביקורי חברים וכדומה. ביקורי נימוסים אלו גורמים הרס עצום לקדושת הבית היהודי, ולא מעט בתים התפרקו ונחרבו בגללם עד היסוד. הדברים אמורים לכל זוג ובפרט כשמדובר בזוג צעיר הנמצא רק בשלבי הבניה הראשוניים ביותר של הבית שלהם. שמלבד הוריהם שאוהבים אותם ודואגים להם באמת ומלבד בני משפחתם הקרובים ביותר, אין להם לארח אף אחד בתוך ביתם.

ד. אף פעם אין לאדם להסתכל על מה שקורה אצל זולתו, אלא עליו להיות מרוכז אך ורק בעצמו. ובכך הוא יזכה לחוש אושר ושמחה אמיתית!

---

הערות שוליים:

[1] מכל יהודי דורשים רגישות לזולת! וכמו שפסק ה'ראשית חכמה' (פרק דרך ארץ, השער הראשון – אות כ), וז"ל:

ויהיה חונן לבריות, חומל לאביון, מושיע לעני, חכם לחכמים, אח לצדיקים, עמית לתמימים, ריע לחסידים, רחמן לתלמידים, אב ליתומים… מזכיר למשכיל, מלמד לפתי, שמחה לקשה יום – וכל המשמח לעגומים ונכאבים ומנחם אבלים ודובר על לב עניים ואומללים מובטח לו שהוא בן העולם הבא!

[2] אברהם בן נתן הגיע לישיבה הקטנה המפורסמת 'פעמי דרום' מתלמוד תורה קטן ובלתי מוכר בעיירה צפונית… הוא היה התלמיד היחיד בתלמוד תורה שלו שהתקבל לישיבה המוצלחת, והיתה לו מוטיבציה עצומה להצליח ולהוכיח גם לעצמו, שעדיו לגדולות.

אבריימל'ה בן נתן, היה בנו של פועל בנין שומר מצוות שבקושי ידע לקרוא, אבל אהב תורה ורבנים ומסר בשמחה את בנו הקטן לידיו של המלמד ציון מלכה, כדי שיעצבו ויעלהו במעלות התורה והיראה.

אתם יודעים איך זה, באותן עיירות קטנות שבהן התלמוד תורה קטן ומספר התלמידים קטן יחסית, לא תמיד הרמה הלימודית מרקיעה שחקים. מדוע? כי בדרך כלל מקבלים כל תלמיד, ולא כל אחד מהתלמידים מצליח ליישר קו ולתפוש את הנלמד, אז משקיעים בחלשים ונפגעים החזקים, ולעתים ההיפך. אבריימל'ה היה דוקא תלמיד מוצלח, אבל יחסית, רק יחסית.

ולכן עם הגיעו לישיבה הקטנה כשהוא חדור מוטיבציה, הוא התיישב בספסל הראשון מול ראש הישיבה, תקע בו שתי עינים סקרניות והתחיל שותה בצמא את דברותיו.

השיעורים של הרב שרגא גולומב, ראש הישיבה, הם ברמה עיונית גבוהה ביותר. אברהם לא היה מונח בעובדה שהוא יושב בישיבה שהיא ספינת הדגל של עולם התורה. עברו עליו ימים של גיהנם, הרב דיבר והוא לא הבין מילה. החברים החדשים שלו דוקא גילו ענין, שאלו שאלות, התפלמסו ורשמו דפים על גבי דפים של חידושים. הוא הביט בהם בקנאה מוסתרת, ושאל את עצמו מדוע לפתע פתאום הוא חלש כל כך, לא מבין, לא מצליח להתרומם.

הערפל נמשך יום, יומיים, שלשה, שבוע, אבריימל'ה איבד שליטה והתרחק לחלוטין מהקשר לגמרא ולסוגיות הנוקפות והמעמיקות. הלימוד היה בעבורו משימה בלתי אפשרית, קשה מנשוא. בלילה הוא הרטיב את הכר בתחנונים לבורא עולם שיאיר את עיניו, שיחדד את שכלו.

הוא בהה בשיעורים, ואז גמלה בלבו החלטה: 'אם אינני מסוגל ללמוד, לכתוב ולחדש, לפחות אשקיע את עצמי בתפילה. אתפלל בכוונה כמונה מעות, בטהרת הלב, בשפתים דולקות. אתחבר לקב"ה דרך התפילה, כי הלימוד זר לי'.

אבריימל'ה השקיע עצמו רק בתפילה. תפילת שמונה עשרה שלו יכולה היתה להימשך 20 דקות ויותר. הוא אכל פחות והתפלל יותר. הוא היה מרוכז ובוער כמו לפיד אש. עיניו עצומות ושפתיו ממלמלות ולבו דבוק בעליונים. המשגיח וראש הישיבה לא הבחינו, לא ידעו מה מתרחש בלבו של הנער, גם לא החברים. הוא פשוט היה כמו אויר.

כך עברו להם כמעט שלשה חדשים מייסרים, הנער לא למד, אם כי נכח בשיעורים. חבריו לחדר קלטו אמנם שהוא איננו מונח בלימוד, עקב שתיקותיו הארוכות ומופנמותו, אך לא שיערו בנפשם מה עוצמת הסערה בנפשו.

יום אחד הבחין יוסל'ה גאנץ משיעור ג' באבריימל'ה הניצב סמוך לקבוצת תלמידים המלבנת סוגיא בלהט, סמוך לכניסה לאוצר הספרים. גאנץ, בחור רגיש, הבחין שפניו של אבריימל'ה בן נתן כשולי קדירה. עננה אפורה כיסתה פניו, ועצב עמוק ניבט מעיניו השחורות. יוסל'ה מעולם לא שוחח עם אבריימל'ה, חוץ מכמה מילות נימוסין של 'שלום שלום' או 'בוקר טוב'.

לפתע פנה אבריימל'ה כדי לצאת מן החדר, רגלו הימנית פגעה בשולחן סמוך שעליו ניצב הר של ספרים, הללו צנחו על הרצפה בקול רעש גדול. 'מה שוות כל התפילות שלך אם אתה מבזה ספרי קודש?' גיחך לעברו אחד התלמידים. היה זה כמו סכין שוחטים שחתך את לבו השסוע ממילא.

פניו של אבריימל'ה השחירו, הוא הזדרז להרים את הספרים, לנשקם, ונמלט דומע מן המקום. הוא נשכב על המיטה מיוסר ודחוי 'באמת', הרהר בלבו, 'מה שוות התפילות שלי???… אני באמת בן אדם לא יוצלח, לא יודע ללמוד, מפיל ספרים, מתפלל כנראה רק כלפי חוץ'. הרהורי פרישה מן הישיבה החלו מנקרים במוחו, ועיניו זולגות. 'מקומי כנראה מעבר לעולם התורה… אני לא יוצלח'…

'אבריימל'ה היקר', חייך יוסל'ה גאנץ גבה הקומה שניצב בפתח החדר, 'אני רואה שאתה עצוב. עובר עליך משהו. אתה לא חייב להשיב לי, אבל אני מרגיש שאתה קצת מנותק. אשמח לעזור לך… אתה בכל זאת אח שלי, כל ישראל אחים, וגם אם לא דיברנו עד היום הגיע הזמן שנכיר'…

המילים הללו היו כמו מים צוננים לנפש עייפה, אלומת אור מלטפת בחושך סמיך. 'אתה אח שלי…' הנער שתק ארוכות, ואז השיב: 'נדבר מאוחר… יותר', גאנץ יצא ואמר: 'ממתין לשיחה אתך'.

במשך שעתים ארוכות ישב אבריימל'ה וכתב על חמשה דפי פוליו על הימים המסוייטים שלו בישיבה, שהתחילו משיעורי הערפל, מהתעלמותו של המשגיח ומחוסר יחסו של ראש הישיבה.

'יוסל'ה, אני מרגיש כמו עלה נידף ברוח. לא מכירים אותי, לא שאלו אותי מה עובר עלי. שלשה חדשים של אבדן דרך, של חיפוש עצמי, של שתיקה. אני מבין שהמשגיח והראש ישיבה עסוקים עם עוד 100 תלמידים ואין להם זמן לטרחן כמוני… אבל שאלת, ואני מסביר לך, כי אתה הראשון שמתייחס אלי… במו עיניך ראית הבוקר כיצד היפלתי ספרים לארץ וכינו אותי 'מבזה ספרי קודש, מה שוות התפילות שלך'… ואני משביע אותך יוסל'ה שהמכתב הזה הוא לא לעיון, הוא לעיניך בלבד, אל תעביר אותו למשגיח או לראש הישיבה, אני לא צריך שירחמו עלי, אני בסופו של דבר אסתדר, כנראה אעזוב את הישיבה למקום אחר שמתאים לי, למקום שבו נותנים יחס, הארת פנים, כבוד'.

מכתב נוקב מתמציות העצב של הלב הבודד. מלב של נער צעיר, שהפכו אותו בעל כרחו, לאויר, ליהודי לא נחוץ.

יוסל'ה גאנץ צילם את המכתב והעבירו לעיונו של המשגיח, למרות בקשתו המפורשת של אבריימל'ה 'לעיונך בלבד'. היה זה הימור נכון. כבר למחרת האיר המשגיח את פניו לאברהם בן נתן, שאל אותו שאלה מנומסת, בצהרים הוא ביקש ממנו שידאג להביא את הגמרות החדשות לבית המדרש, ובערב כבר שוחח עמו ראש הישיבה – אגב אורחא – בלימוד.

מכאן ואילך החלה הצמיחה, הפריחה, השמחה. בתוך שבועיים נכנס אבריימל'ה לסוגיות הנלמדות, פניו הוארו, והצבע חזר ללחייו. הוא כמו נולד מחדש, והפך לרוח החיה בשיעורי העיון, כשהוא מגלה וחושף ממצולות ביישנותו, אוצרות של חסד בלתי נדלה, שהוא מחלק בלב רחב לכל ידידיו הקרובים והרחוקים. אברהם בן נתן החדש, הוא אחד התלמידים הזוכים להערכה רבה מ-כ-ו-ל-ם.

עשרים וחמש שנה חלפו מאז. אבריימל'ה בעצמו הוא כבר ראש ישיבה מצליח ובעל רגישות יוצאת מן הכלל לכל תלמיד ותלמיד.

הרב יוסל'ה גאנץ – ממנהלי ארגון של מרביצי תורה – עקב אחר עלייתו של הנער היקר, ועד היום לא סיפר לו כי חמשת דפי הפוליו הועברו לעיונו של המשגיח. את הצילום של מכתבו העצוב של אבריימל'ה בן נתן מחזיק הרב גאנץ קרוב ללב, ומפעם לפעם הוא מעיין בו. הוא עושה בו שימוש נכון בהשתלמויות עם רבנים ואנשי חינוך.

'פִקחו עין, אם תגלו עינים עצובות, חייכו אליהן. יתכן שבכמה מילים קטנות תרויחו ראש ישיבה', הוא מייעץ להם… (אבנים מן השמים – עמוד 206, לרב קובי לוי).

[3] שפת אמת (פרשת בהעלותך – שנת תרל"ה), להגה"ק הרב יהודה אריה ליב מגור זיע"א.

[4] 'לשמוע' – פירושו לקבל, להפנים. ובעומדנו כאן נזכרנו בסיפור, אז נספר (הובא ב'ומתוק האור' – מעמד הר סיני, עמוד תרלו, להגה"צ הרב שלמה לווינשטיין שליט"א):

פורק עול פגש בהגה"ק הרב יעקב גלינסקי זיע"א וטען כלפיו: הזמנים השתנו. התורה שלכם אינה מתאימה כבר היום!

נענה הרב גלינסקי לעומתו:

היודע אתה מה עושים כשילד גדל והנעלים שהוא נועל קטנות עליו? אפשרות אחת היא לעשות את מה שהיה מקובל בילדותנו – לחתוך את קצה הנעל, כדי שהאצבע תוכל לצאת החוצה ולנשום לרווחה. אפשרות שניה היא – לקנות נעל חדשה. קיימת גם אפשרות שלישית – לתת לילד ללכת יחף. ואפשרות רביעית – לא להתייחס ולהניח לו להמשיך לסבול.

כל אחד בוחר לעצמו את האפשרות העדיפה בעיניו, איש איש כפי טבעו, הרגלו ומצבו הכספי. רק דבר אחד אף אחד אינו מעלה בדעתו – לחתוך את האצבע, כך שהרגל תתאים לנעל… כל האפשרויות שבעולם הגיוניות, רק לא זאת… כל אחד מבין, שהנעל צריכה להתאים לרגל, ולא הרגל לנעל.

מביט הרב גלינסקי באיש שיחו וממשיך: ההבדל בינך וביני הוא שאני טוען שהתורה היא הרגל, ואילו אתה טוען שהתורה היא הנעל…

אתה סבור, שהחיים זה אתה, והתורה היא נעל שנועדה רק כדי לגרום לך להרגיש טוב בעולם, לכן צריך להתאים את הנעל למדת הגוף שגדל.

אבל אני אומר לך, שהתורה היא הדבר האמיתי. אנחנו בגדר נעל וצריכים להתאים את עצמנו לתורה!

התעקש הלה: ומי אמר כדבריך? לכשעצמי נראה לי שאני הוא הדבר האמיתי, וכל המציאות תפקידה רק לשרת אותי!

ככה?! – החזיר לו הרב בשנינות – אם כך אתה טוען שה' צריך לשנות את התורה? תן לי אם כך את שמך ושם אמך. אתפלל אל ה' שיקח אותך אליו ותוכל להסביר לו מה בדיוק עליו לעשות…

[5] בשיחה שמסר הגאון הרב יוחנן דוד סלומון זיע"א אמר (בעין יהודית, חלק ב – עמוד 284), וז"ל:

מעלות ומורדות יש בחייו הרוחניים של האדם, רגעי צלילות דעת ואחריהם רגעי ערפל וחולשה, עתות רום ואחריהן עתות שפל.

וכי אפשר להשוות, למשל, טהרת נפשו של אדם מישראל בעיצומו של יום כיפור, לעומת עכירותה בסתם יום של חול כששקוע הוא בענייני חומר וגשמיות?

האם סולם הערכים של אדם המשתתף בִּלְוָיָה זהה לסולם ערכיו ביום רגיל?

ברגעי בהירות השכל והבנה מעמיקה של המציאות, ראייתו שונה והתנהגותו שונה. לעתים מזכירים בגעגועים את האוירה החברתית בתקופה קשה של מלחמה, על רוח אחדות העם ששררה אז בכל שדרותיו, ועל גילויי התנדבות ואחוה שהקיפו את כל תחומי החיים.

אך אחרי המעלה מצפה לרוב המורד. לדוגמא, כשיצא רפאל מבית החולים לאחר ביקור אצל ידידו הטוב המתענה בסרטן הריאות, ממש לא יכול היה לגעת בסיגריה. אך לאחר שבוע, ואולי אף פחות מכן, כבר עישן את ה'קופסה וחצי ליום' שלו כרגיל.

וכל אדם חייב לחפש לעצמו את הדרך, כיצד הוא יצליח להקפיא את שעת התרוממות הרוח, את רגעי בהירות השכל, את רגשי תיעוב החטא ואת הראיה הנכונה, ולשמר אותם גם לעתות שפל, לעתות דלות השכל ועכירות הראיה, בהן נוטלים היצרים את המושכות לידיהם ומובילים אותו בדרך חסרת הגיון ונטולת ערכים שכולה גשמיות וחומריות… עיי"ש בדבריו באורך.

[6] בספר בחוזק יד (עמוד 113) מובא סיפור שסיפר אחד מהתלמידי חכמים, וזה לשונו:

פסעתי ברחובה של עיר. באותו רחוב שכולנו מכירים. רחוב זר ומנוכר. באותו רחוב, שההולכים בו חושבים רק על עצמם. אוכלים לעצמם, שותים בשביל גופם, והאיש ההולך ליד הוא רחוק כרחוק מזרח ממערב. העצים הזקופים משני צידי הרחוב מתרוממים בגאוה, ממאנים לכופף את קומתם ולהצל על העוברים ועל השבים.

טרוד הייתי במחשבות נוגות אודות בשורה רעה שהתבשרתי בה לאחרונה, בעיה פרטית מורכבת. רציתי בכל לבי למצוא ברחוב מי שאפשר להתייעץ עמו, יהודי צדיק. והנה, לפתע צדו עיני בדמותו של מי שלא חי רגע אחד לבד, ר' דוד לייב איש הזולת, שפסע בזריזות כמי שדחפתו הרוח. הוא שב אז מטבילה. (רבי דוד לייב עסק כל ימיו במצות הצדקה, וחוץ ממה שהוא עצמו נתן, הוא היה מסתובב בארץ ואוסף כסף לנזקקים).

רצתי לעברו, 'דוד לייב' – אמרתי בניגון של בקשה ידידותית – 'הייתי רוצה להתייעץ'. ר' דוד לייב נעמד על עומדו, הר הגעש של הצדקה כאילו כבה בבת אחת, שקט השתרר בינינו. הוא היטה אזנו כאפרכסת. ואני התחלתי לפרוט את סעיפי הבעיה, הוא האזין ברוב קשב לפרטים, ראיתי בעיניו התעניינות במצבי (השתתפות בצער, לא סקרנות). דיברתי, שפכתי את לבי. שעת צהרים עמדה ברחוב המוטל בתנומה קלה, שקט.

רבי דוד לייב ביקש לשמוע פרט מסויים, ולפתע נראה לְפָנַי מראה נדיר יקר המציאות. מחזה מרהיב ביופיו: ר' דוד לייב הוזיל דמעה, דמעה עבה. תחילה היא הסתתרה בזקנו, כיון שלא הורגלה לאור היום ולרשות הרבים, שבו יקרות דמעות מסוג זה, אולם מיד הגיעו אחריה נוספות, הן התאוששו והחלו לרדת בפרהסיא. לאחר מכן הגביה את עיניו העייפות, המשיך להאזין ושוב להעניק לי דמעות קלות. כסף לא יכולתי לקבל ממנו, לא תמיד הכסף מסייע, גם לא היה חסר לי אז ממון. מה שהיה חסר לי באותם רגעים – זה מה שקיבלתי. לי היה די בדמעותיו של ר' דוד לייב אך לו לא היה די הוא ביקש להיטהר שנית במקוה ולאחר מכן לשפוך שיח בתפילה על מצבי הקשה.

המסירות למען הזולת מצד עצמה כחה רב לטהר את האדם וכשמוסיפים לטבול בשביל הזולת אין כמוה לקדש את האדם כהכנה לתפילה. כשנפרדנו הזדרז והסב את פניו לטבול שנית. כמה טבילות הוסיף לטבול אין ידוע לי, איך התפלל ומה אמר לפני הבורא בתפילתו לא שמעתי אבל 'ראיתי את אחוריו', הבטתי אחרי האיש בהערצה. 'להודיעך כחן של גומלי חסדים' לידע ולהודיע כי הם עושים מעשים בכח גדול וביד חזקה כי כחן רב! ולבבם מלא רחמים. וכחן רב לעצור אף וחימה.

[7] ילקוט שמעוני (פרשת בהעלותך – רמז תשכג).

[8] וזה לשון החזקוני (במדבר ט, טו): 'כיסה הענן את המשכן' – על המשכן לבדו היה ענן מיוחד ומעולה יותר מאותן שהיו בשביל ישראל כדאיתא בתנחומא, וענן השכינה שהיה מהלך על גבי מחנה הלויים וכו'…

[9] ובעבר הארכנו במקורות לכך, בכמה וכמה חוברות, ועתה אין מקום להאריך.

[10] בית אשר (בהעלותך, דף נב ע"א – ד"ה 'וביום הקים').

[11] בשבעת ימי המילואים (כ"ג-כ"ט אדר) העמידו משה למשכן ופירקו בכל יום, ולכן לא שרתה בו שכינה. ורק ביום השמיני (א' ניסן) הוקם המשכן הקמת קבע.

[12] בספר ר' אשר (עמוד 172), לגאון הרב יאיר וינשטוק שליט"א, הובא הסיפור הבא:

זה היה לפני כששים שנה. אברך מירושלים, בנן של קדושים (הוא הרה"צ אברהם שלמה בידרמן זצ"ל, כ"ק האדמו"ר מלעלוב ירושלים), נסע להתבודד באחד מיערות הגליל. הלך בין העצים וחשב שהוא לגמרי לבד. לפתע התחלחל כששמע נהמה בלתי ברורה במרחק מה. מרוב פחד התחבא בין העצים והציץ משם לבדוק את מקור הקול. לאחר כמה דקות הופתע מאוד בראותו את רבי אשר פריינד, שהיה עדיין אברך בתחילת שנות הארבעים שלו, מתהלך בין העצים בעינים עצומות כש'גארטל' בין ידיו, והוא פותח וסוגר אותו בתנועות קצובות, כשהוא נוהם בנהמה ומנגן ניגון כל שהוא ופניו בוערות כלפידים.

התבוננתי בו כמחצית השעה – סיפר – ורבי אשר לא הרגיש במאומה וראיתי שהוא רותח כמו דוּד בדביקות בורא. או אז הבנתי שהוא איננו אדם פשוט כלל וכלל. ככל שהתבוננתי בו יותר ממחבואי בין העצים חשבתי שכך בדיוק היו נראים תלמידי הבעש"ט, אז גמלה בלבי ההכרה שזהו צדיק נסתר וקדוש עליון.

[13] מכיון שאותו תם מעולם לא הסתכל על אחרים, אלא תמיד היה מרוכז רק בעצמו, והיה שבע רצון ושמח בחלקו – ממילא תמיד היה לבו רק מלא שמחה וחדוה.

ובסופו של דבר שמחתו הגדולה והתמידית התפשטה עם זרימת הדם מלבו אל כל אבריו וגידיו, וחדרה אל תוך הנימים הדקים ביותר שבגוף…

ומכיון שהשמחה היא אור עליון, נשגב ונורא, הזדכך כל גופו מאוד והתקדש, החומר נהפך לצורה, ובשרו נהפך ללפיד אש, והוא נעשה מלאך רוחני…

[14] סיפר הגאון הרב אשר קובלסקי שליט"א (פניני פרשת השבוע, חלק א – עמוד סא), וז"ל:

היה זה בלובי הכניסה למרכז הרפואי 'מעיני הישועה'. מסדרונות בית החולים לבשו חג, הצוות הרפואי היה נרגש, המאושפזים ובני המשפחות כבר המתינו לרגע הגדול. בשעה היעודה הגיע הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל לבקר בבית החולים שנוהל בהכוונתו, והכל היו נרגשים לקראת ביקורו של גדול הדור.

בין העומדים בשורה הראשונה לקבל את הרב בברכת שלום, עמד גם הגאון רבי ישראל זיכרמן שליט"א, רב בית החולים בזמנו וכיום רבה של אחוזת ברכפלד. הוא לא המתין לברכת שלום בלבד, עז היה רצונו לפרושׂ בפני גדול הדור שאלה הלכתית, אותה נשאל הבוקר על ידי אחד המטופלים. מכיון שלא ידע כיצד לענות, המתין להזדמנות לשאול את פוסק הדור כיצד יש להורות.

לקראת תום הביקור המרומם, ניגש הרב זיכרמן אל הרב וואזנר, ופרשׂ את השאלה: מדובר ביהודי מבוגר יחסית, הסובל כאבים שונים ומשונים בכל חלקי גופו. הוא רתוק למטתו, זקוק לעזרת הצוות הרפואי בכל פעולה קטנה כגדולה, וימיו ובעיקר לילותיו הפכו לכעין סיוט מתמשך, כשהוא לא מסוגל לסייע לעצמו בכלום, ממש כך. 'האם אני יכול לברך שעשה לי כל צרכי? והלא אני מוגבל כל כך, אין בכחי לדאוג לצרכי כלל?' שאל החולה.

כשמוע הרב וואזנר את השאלה, לבו הגדול כבר הבין דבר מתוך דבר… 'היכן הוא מאושפז?' – שאל. 'ב'פנימית', בחדר השלישי משמאל…' – השיב הרב זיכרמן, והרב וואזנר ממרום גילו ומעמדו, החל עושה את דרכו למקום. כשהמעלית נפתחה ודמותו של גדול הדור נראתה בפתח המחלקה – נעמד כל הצוות ביראת כבוד, דרוכים ונרגשים מהביקור המפתיע.

הרב וואזנר חיפש את חדרו של החולה, ומיד שׂם פעמיו לשם. כשנכנס ונתקל בעיני החולה המדובר, ניכר הצער על פניו של הרב. לא קל לראות יהודי סובל כל כך, מחובר לכל כך הרבה מכשירים ומחטים, ושוכב חלוש וכאוב כמעט ללא ניע… החולה הבחין פתאום באורח המרומם שנחת בחדרו, וניסה לקום מהמיטה…

הרב וואזנר חִוָּה לו מיד בידיו כי יֵשֵׁב, לבל יטריח את עצמו אפילו מעט. הוא קרב אליו, לחץ את ידו בחום, ושאל בהשתתפות: 'מה שלומך? איך אתה מרגיש?'…

החולה נאנח, חייך קלות, ושוב נאנח. הרב וואזנר ניצל את 'פִרצת' החיוך הקטנטן שעלה על שפתי החולה, ושאל קצרות: 'תרצה לשמוע סיפור?', החולה הנהן במבוכת מה.

'היה זה כשהייתי עלם צעיר', פתח הרב וואזנר בהתרגשות וחשף טפח משנות נעוריו, 'כאשר למדתי בישיבת 'חכמי לובלין' בראשות הגאון הנודע רבי מאיר שפירא זצ"ל, פעם קראני ראש הישיבה לבוא עמו, לבקר יהודי שחלה עד שכבר לא הצליח לקום מהמיטה. התלויתי לרבי לביקור בביתו של החולה, ומיד כשנכנסנו ראינו כי מצבו אכן קשה מאוד…

כשהחולה הבחין בנו, חייך מאוזן לאוזן, ועל שפתותיו עלתה בת שׂחוק קלה. זה היה קצת מוזר – האיש במצב כה קשה, בקושי יכול לזוז והוא מחייך חיוך גדול ורחב?! 'לשמחה מה זו עושה?!' מורי ורבי שאל את החולה שאלה זו, ונפעם מתשובתו'.

הרב וואזנר עצר לרגע, נתן לחולה פנאי לעכל את הסיפור עד הנה, וגם וידא כי הוא אינו נרגש יותר מדאי ומסוגל להקשיב ולהאזין. ואז המשיך וציטט את תגובתו של אותו חולה, וכך אמר אותו חולה:

'הייתי שמח לקום לכבוד הבאים במעוני, להגיש להם שתיה קרה, אולי לכבדם בעוגה חמה… אך אין ביכולתי לעשות זאת! הדבר היחיד שאני יכול לעשות כדי לשמח ולכבד את הבאים בצל קורתי, הוא לחייך אליהם, לשמוח על ביקורם, להגיב להם בחיוך רחב וגדול. יבין כבוד ראש הישיבה! זה הדבר היחיד שאני יכול לעשות לכבוד הבאים לבקרני, זו השליחות שלי עלי אדמות, כי זה מה שאני מסוגל לעשות! – האם לא אעשה זאת בחיוך גדול ורחב ככל יכולתי ויותר?!'

הרב וואזנר סיים לספר, ולחץ בחום את ידי החולה השוכב לפניו: 'כשראיתי את החיוך שלך, נזכרתי בסיפור הזה. אתה שואל כיצד תוכל לברך 'שעשה לי כל צרכי' כשאינך יכול לעשות דבר? אתה מרגיש חסר יכולות מעש? – הרי יש לך שליחות מיוחדת, יש לך שליחות לחייך! תחייך לאנשים הבאים לבקרך, תחייך אפילו לעצמך! תתעודד, בעזרת השם אנשים יצאו ממצב כמו שלך, תחייך ותשמח, 'כי בשמחה תצאו' מכל הצרות ותזכה לרפואה שלימה!'

הרב וואזנר הוסיף לעודדו במילים חמות ומרגיעות, ואחר כך פנה ויצא מבית החולים. את המשך הסיפור שמענו מכלי ראשון, המעיד עליו כפי ששמעו מהרב זיכרמן, שהתעדכן מהרופא המטפל: באופן מפתיע ויוצא דופן, החל מאותו ביקור השתפר מצבו של החולה. הוא החל לקום ואף ללכת בכחות עצמו, באופן מעורר השתאות!…

[15] כאמור לעיל, שלש מציאויות מקבילות הן: המשכן, האדם, וחיי הנישואין.

[16] ממשיך הרב אליהו כי טוב (שם) ומסביר:

בגמרא הקדושה (סוטה יז.) איתא: דרש רבי עקיבא, איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם. ואם לאו – אש אוכלתם!

וכך ביאור דברי הגמרא:

טול אות י מן ה'איש' ואות ה מן ה'אשה', והרי בידך שני גופי אש… לומר לך:

אש אוכלת טמונה בכל איש מבאי העולם!

אש מכלה חבויה בכל אשה מבנות אדם.

וכשהם מתחתנים יחד, הרי זו חתונה של שני גופי אש, שאם אין לך שמירה יפה, יכולה שתצא מהם להבת אש גדולה שתחריב ותכלה את עולמם!

לכבות את האש שבשניהם, אי אפשר, שאין חיים באים לעולם אלא מכח האש.

להשאירה כמות שהיא, אי אפשר, שאין רעה יוצאת לעולם אלא מן האש – מה עשה הקב"ה? הטיל אות אחת משמו באיש, ואות שניה משמו הטיל באשה, נמצא האש שבשניהם נשארת כאשר היתה, במלוא עוזה וכחה, אלא שבהזדווגם יחד, גם שכינת י"ה שוכנת בינותם. י' באיש ו-ה' באשה. והדברים עתיקים.

בכל מקום שהשכינה שורה שם, האש מאירה ולא אוכלת, מחממת ולא מכלה. לפיכך, אם זכו במעשיהם ואינם דוחקים את רגלי השכינה מלשכון בינותם, השכינה שוכנת בתוכם וברכתה שורה בכל מעשי ידיהם, ונעשים שותפים ביצירה בכל המעשים והתולדות שהם מולידים בעולמם.

ואם, חס ושלום, לא זכו, שדוחקים במעשיהם את רגלי השכינה עד שאינה יכולה לדור אתם במחיצתם, אז הם נעשים מנוערים מכח הפורה והיוצר שבהם ולא נותר בם אלא אש אוכלת, אש אוכל אש – 'אש אוכלתם'!…

[17] אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א היה רגיל לומר שעיקר כל הבעיות בין אדם לחברו, והסיבה שנוצרת מלחמה בין בעל לאשתו ובין איש לאחיו כי אין הידברות, שאם היתה הידברות אמיתית בה כל אחד מנסה להבין מאיזה מקום בנפש הזולת מדבר לא היו מריבות.

וכך כתב המכתב מאליהו (חלק ד – עמוד 243), וז"ל: צריך להתרגל להביט על חברו באופן שהוא מביט על עצמו. כל הכעס, כל השנאה, המריבות והקטטות באים משום שכל אחד רואה את עצמו במבט שונה, וממאן לראות את עצמו בעיני חברו. למשל, עני מבקש מעשיר סיוע מרובה. העשיר רואה בזה חוצפה, וכועס. העני נעלב, וחושב הרי השי"ת נתן לו הרבה, למה לא יתן לי מה שאני צריך. ונפרדים זה מזה בקטטה וחלישות הדעת. לוּ היה כל אחד משתדל רק להבין את דעתו של חברו – אם גם לא להצדיק אותה – היו נמנעים רובא דרובא של הסכסוכים והסיבוכים שבין אדם לחברו…

[18] כך כתב הגה"ק רבי יחזקאל פאנט זיע"א, בספרו מראה יחזקאל (על התורה – עמוד ט).

[19] וזה לשון הגה"ק רבי אפרים לונטשיץ זיע"א בספרו שפתי דעת (הוצאה חדשה, חלק ב – עמוד תקל): שם י"ה הוא שם השלום, שהרי העולם הזה נברא ב-ה' והעולם הבא ב-י', והוא שני הפכים, ושם י"ה מחברם יחד, כי זה בכח שם י"ה לחבר שני הפכים.

[20] שהרי ללא השם הקדוש היה רק 'אש אש', אך לאחר שהטיל את שמו ביניהם נוצר 'איש אשה'.

[21] כתב הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א (שכינה ביניהם – עמוד קכא), וז"ל:

איש ואשה צריכים להיות חברים נאמנים. הקשר הרוחני שביניהם צריך לשלוט תמיד על הקשר הגשמי, בבחינת: 'מוח שליט על הלב'. על כן על כל אחד מהם לגלות לחברו, בפשטות ובכנות, את כל חולשותיו – ובפרט את אלו הקשורות עם היחסים האישיים שביניהם.

מה שאין כן כאשר הקשר בין בני הזוג מושתת, בתודעתם, בעיקר על קשר אישי גופני, אזי כשאחד מהם מרגיש חולשה כל שהיא, המתייחסת ליחסיהם הגשמיים, 'מתערער', לכאורה, ה'יסוד' שעליו עומדת כל מערכת שביניהם. מזה באים להתרחק ולהסתגר יותר ויותר אחד בפני השני – היפך הפתיחות הטבעית של חברים נאמנים.

עם כל הנ"ל יש לדעת שהאשה לא תוכל לגלות את כל המתעצם בה, שהרי היא, בצניעותה, בבחינת: 'ליבא לפומא לא גליא', כנ"ל בהקדמה. לכן על האיש להבין את 'חוסר תגובתה' לפעמים לעניינים מסויימים שבהם רצונו לדון כו' ולהתאים את עצמו, ב'אמונה' לקצב חייה, בסוד: "מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט" (ישעיה ח, ו), כמו שיתבאר בפרק ז…

[22] כמבואר בגמרא (שם): בלעם ביקש לקללם שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, ויצא מפיו: "מה טובו אוהליך יעקב" (במדבר כד, ה). ביקש לקללם שלא תשרה שכינה עליהם, ויצא מפיו: "משכנותיך ישראל" (שם). ביקש לקללם שלא תהא מלכותן נמשכת, ויצא מפיו: "כנחלים נטיו" (שם פסוק ו). ביקש לקללם שלא יהא להם זיתים וכרמים, ויצא מפיו: "כגנות עלי נהר" (שם).

ביקש לקללם שלא יהא ריחן נודף, ויצא מפיו: "כאהלים נטע ה'" (שם). ביקש לקללם שלא יהיו להם מלכים בעלי קומה, ויצא מפיו: "כארזים עלי מים" (שם). ביקש לקללם שלא יהיה להם מלך בן מלך, ויצא מפיו: "יזל מים מדליו" (שם פסוק ז).

ביקש לקללם שלא תהא מלכותן שולטת באומות, ויצא מפיו: "וזרעו במים רבים" (שם). ביקש לקללם שלא תהא עזה מלכותן, ויצא מפיו: "וְיָרֹם מאגג מלכו" (שם). ביקש לקללם שלא תהא אימת מלכותן, ויצא מפיו: "ותנשא מלכותו" (שם).

[23] אחד המאפיינים של בעל מוחין דגדלות הוא היכולת להסתדר עם כולם! אדם עם מוחין דגדלות מוצא טוב בכל אדם. ולעתים זה ההצלחה שלו! ובענין זה נספר:

רוחות נשבו בסער, מעיפים בדרכם את כל הנקרה בפניהם. עלים צהובים נהדפו מקום למקום, אנשים ההולכים ברחובות התכרבלו במעילם.

הגה"ק רבי יעקב דובנא (המגיד מדובנא), הלך ברחוב העיר וראה עִוֵּר עני, לבוש קרעים, וילד קטן אוחז בידו ומנחהו בדרכו.

אדם אחר היה חולף על פניהם באדישות. אם ניחון בלב רגיש, היה מבליע אנחה על הצער וְהַמַּדְוִים שיש בעולם. אם לב מתפעל לו, היה נותן בלבו הודאה לבוראו על חוש הראיה שחננו: 'ברוך אתה ה', פוקח עִוְרִים'. למגיד מדובנא היה לב רגיש ולב מתפעל, אך על כולם היה לו לב רחום. עצר בדרכו, פנה אל הַשְּׁנַֽיִם ונתן להם שלום. 'אַחַי, מאין אתם', שאל.

הָעִוֵּר מר נפש היה, רטן ולא ענה. הילד תלה במגיד עינים נוגות, מיוסרות. סיפר שזה אביו, ואמו נפטרה. סיפר שקר להם במעונם הטחוב, שאין עצים להסקה.

עם מי אתה משוחח שם, הפטיר הָעִוֵּר, המשך ללכת!

מיד, רחימאי (אהובי), ענה המגיד. אמור נא לי, כבר אכלתם?

לא, השיב הילד. לוקח אני את אבא לבית התמחוי לעניי העיר, שם נאכל את ארוחתנו ואחזירו לביתנו.

לא היה טעם לשאול את הילד האם הוא לומד. במצבו, פטור היה מלימוד תורה. 'בואו עמי', אמר להם, 'אתן לכם ארוחה משביעה, טובה בהרבה מהאוכל בבית התמחוי'.

זיק של הכרת טובה ניצת בעיני הנער, עיניו ניעורו לחיים – והביעו פִקחות רבה כל כך, מהולה בעצב עמוק. המגיד ביטל את תוכניותיו, סב על עקבותיו, התאים צעדיו לצעדי הילד. הביאם לביתו המוסק, החם, וערך לפניהם שולחן. שקד להנעים את שהותם, טרח להשביעם. גם האב הָעִוֵּר הפשיר, נרגנותו נסדקה. טעים, אישר, נעים כאן.

התסכים להתגורר כאן, שאל המגיד. אקצה לכם חדר מוסק, שלש פעמים ליום תקבלו כזו ארוחה. חינם אין כסף, מיהר להוסיף. והילד יוכל ללמוד בתלמוד תורה, חשב. על חשבונו, כמובן.

האב הָעִוֵּר התלבט. עיני הילד נצצו בתקוה. לבסוף הסכים האב, לנסיון. למעשה, התנחל בדירת המגיד, שִעבד את הבית לנרגנותו ורצונותיו. והמגיד סבל הכל, הן גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה. במיוחד כאשר הילד החל לפרוח. קיבל מזון וביגוד, הלך ללמוד והתערה בַחֶבְרָה. ברבות הימים נפטר האב, והילד המשיך לימודיו בישיבה. הוברר שיש לו זכרון מדהים, לא שכח דבר מתלמודו.

תפיסתו מהירה היתה כברק, שכלו חד כתער, מדותיו זַכּוֹת כשמן, נשמתו טהורה כבדולח, התמדתו ושקידתו באין הפוגה.

עד מהרה קנה שם טוב ונודע לתהילה. בנה בית לתפארת ועלה על כס רבנותה של ברודי, ושמו נערץ לדורות, הלא הוא הגאון האדיר רבי שלמה קלוגר, שחיבר בחייו שלש מאות שבעים וחמשה ספרים כמנין 'שלמ"ה', ואחד מספריו נקרא 'האלף לך שלמה', שיש בו אלף שאלות ותשובות!

כשנפטר המגיד מדובנא – כך סיפר ר"א אייזיק – הראו לו בעולם האמת ספריה מלאה ספרים שהוא חיבר.

תמה המגיד – והלא אינם שלי? אך השיבוהו – כיון שגידלת את מחברם, רבי שלמה קלוגר, הצלת את גופו ונפשו והבאת לכל הצלחותיו, אנו מייחסים לך את כל הספרים שהוציא לאור… (מעיין השבוע – שמות עמוד ט, להגאון רבי שלום מאיר ולך שליט"א. וספר היכל התורה – עמוד קל, להגאון רבי ע. קנדל).

[24] בשיחה שמסר הרבי מליובאוויטש (תורת מנחם, שנת תשמ"ז חלק ג – עמוד 345) אמר כך:

כל אשה בישראל היא – 'עקרת הבית' (וכן כל בת בישראל, שמתכוננת למילוי תפקידה העיקרי כ'עקרת הבית', בבוא הזמן המתאים שתזכה לשידוך טוב, לבנות בית בישראל), כלומר, עיקרו של הבית, ומכיון שכן, הרי, עיקר השליחות דעשיית הבית משכן ומקדש לו יתברך, 'ושכנתי בתוכם', מוטלת על נשי ובנות ישראל.

וכפי שרואים במוחש בחיי היום יום:

הבעל – מכיון שעוסק בענייני הפרנסה, הרי, זמן רב עסוק הוא עם עניינים שמחוץ לבית, ואינו פנוי כל כך לעסוק בענייני הבית.

ואילו האשה – להיותה 'עקרת הבית', הרי, עיקר עִסקה הוא בענייני הבית, שכן, גם כאשר עוסקת בעניינים נוספים, כפי שמתאר ה'חכם מכל האדם' את דרכה והנהגתה של 'אשת חיל'… הן בנוגע להתעסקותה ב'טרף לביתה'… והן בנוגע לפעולות של צדקה וחסד… הרי עיקר עניינה הוא – "צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ" (משלי לא, כז), וכפי שאמר המשורר: "כָּל־כְּבוּדָּה בַת מֶֽלֶךְ פְּנִימָה" (תהלים מה, יד), היינו, שהכבוד האמיתי של 'בת מלך' (כל אחת מנשי ובנות ישראל) הוא – 'פנימה', על ידי זה שעושה בלבה פנימה, ובתוך ביתה, משכן ומקדש לו יתברך.

ובפשטות – שניכר בגילוי שהבית מתנהל על ידי 'עקרת הבית' שלבה פנימה הוא משכן ומקדש לה', והנהגתה בפועל היא על פי הוראת התורה, אשר, ענין זה מתבטא בהנהגת כל בני הבית, הבעל, הילדים והילדות, שהנהגתם במעשה בדיבור ובמחשבה תהיה חדורה בעשיית משכן ומקדש לו יתברך…

ועל ידי זה נעשה שלום ואחדות בכל הבית – החל מבני הבית, 'שלום בית' כפשוטו…

ולא עוד אלא שהבית מקרין אור וקדושה בכל הסביבה, בדוגמת המשכן ומקדש הכללי שממנו אורה יוצאה לעולם.

[25] ונסיים בדבריו של הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א אמר כך (ואביטה, שנת תשפ"ג – בהר בחוקותי):

בזוהר הקדוש (אידרא רבא – נשא דף קכט ע"א) נאמר, כי 'לית שמאלא בהאי עתיקא – כולא ימינא' (בפרצוף עתיק יומין, פנימיות הכתר, אין שמאל – כולו ימין).

ההסבר הפנימי הוא שכדי להעתיק־להזיז מישהו ממקומו אין תועלת בקו השמאל, דינים וביקורת, אלא רק בקו הימין, חסד ואהבה.

לעתים, כדי למנוע נזק מידי, נדרשת ביקורת, אותה יש לומר בדיסקרטיות וברגישות, אך שינוי אמיתי בא רק על ידי העצמת הצדדים הטובים והחיוביים באישיות.

ידועה תורת רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה רפב) על הפסוק: "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תהלים לז, י) – כדי להזיז רשע ממקומו הראשון ('וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ') יש לראות 'עוד מעט' טוב ('אֵין רָשָׁע') שיש בו. מיקוד התודעה בטוב של הזולת מעצים אותו, הופך אותו לעיקר האישיות, ומעלה את האדם למקום אחר.

אכן, כדי להעצים את הטוב שבזולת, ולהפוך את הַחֶבְרָה שלנו לטובה ומוארת יותר, אין להסתפק במחשבה טובה על הזולת – צריך לבטא אותה גם בדיבור, לספר בשבח החבר בפניו ושלא בפניו, ולהאיר את העולם בשבח הדברים הטובים שרואים בזולת. כך מתאר הרמב"ם את דיבור החכם (הלכות דעות פ"ה ה"ז): 'דן את כל האדם לכף זכות, מספר בשבח חברו ולא בגנותו כלל'.

חכם אמיתי יודע לזהות את הכוונות הטובות של כל אדם, לפרש בחיוב את מעשיו ולהביע את השבח באופן שלא תצא ממנו כל גנות (אפילו במשתמע או בעקיפין).

הרמב"ם אומר (שם פ"ו ה"ג) שהסיפור בשבח הזולת הוא גם הביטוי הראשון ל'כלל גדול בתורה' של אהבת ישראל – 'מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), לפיכך צריך לספר בשבחו וכו".

מהו, אם כן, ההבדל בין הסיפור בשבח החבר שמוטל על כל אדם לבין המעלה המיוחדת של החכם המספר בשבח חברו?

אפשר להחמיא לזולת באופן כללי, בלי לרדת לפרטים, ואף להגזים בשבחיו – העיקר ליצור אוירה טובה, מכבדת ואוהבת. כך מצליחים להחמיא גם למי שאיני יודע בדיוק את מעלותיו, וגם 'לא לוקחים סיכון' שמתוך מחמאה מדוייקת ומדודה תשתמע ביקורת סמויה. אבל לתלמיד חכם אמיתי יש גדלות מוחין המספיקה כדי לאתר במדוייק את נקודות הטוב והחוזק של הזולת, לשבח אותן באופן שמגלה אותן, מעצים אותן באישיות ו'מקבע' אותן במציאות. לצד הדיוק והמדידה הוא גם יודע לעשות זאת באופן הנכון, של 'מספר בשבח חברו ולא בגנותו כלל'. מחמאה מוצלחת כזו לא רק יוצרת אוירה חיובית כללית אלא יוצרת שינוי נפשי מדוייק ועמוק הרבה יותר.

אף על פי כן, יש לזכור שבעל התניא אמר שהגאולה תבוא על ידי חסד, גם כשאינו חסד של אמת – גם אם המחמאה האוהבת היא חסד לא אמיתי ולא מדוייק, העיקר הוא להרבות באהבת ישראל וכך להביא את הגאולה.