פרשת במדבר – שבועות – לבית אבותם – עיקר החינוך הטהור תלוי באב

התהלך עמו בתמימות…

 

בימים ההם, בעיר קראקא, התגורר יהודי יקר ושמו יצחק.^[1] ויהי יצחק איש מצליח וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו.

בשבעה ילדים חנן אותו הבורא יתברך. ויצחק לא זלזל חלילה במתנה היקרה הזו. כבר משחר ילדותם, עוד בעת ינקותם הקפיד שיקבלו חינוך יהודי טהור. שלח אותם למלמדים יראים ושלמים והִקנה להם תורה ומצוות כנדרש. והילדים הגיבו יפה: הם אהבו את הלימודים, התרפקו על התורה, ויצחק ראה בהם נחת וברכה.

חסיד הוסיאטין הוא. מקושר מאוד להגה"ק רבי ישראל מהוסיאטין, ופעיל גדול בקרב חסידים אלה שבעיר. ימיו הגדולים היו כשהרב היה מגיע מדי פעם לקראקא לבקר את חסידיו, להיות בחברתם, ולהשפיע עליהם מיד ה' המלאה, הפתוחה, הגדושה והרחבה.

בימים אלה היתה העיר לובשת חג. היא כאילו עצרה מלכת, והסתופפה סביב דמותו הקדושה של האורח. המונים היו צובאים על הבית, שבו היה הצדיק מתאכסן, ותור ארוך, ארוך מאוד, של אנשים, המבקשים להיכנס אל הקודש פנימה, היה משתרך לאורך חצר הבית והרחוב.

כל מי שיצא מן הקודש נתבקש לספר למתגודדים בחוץ את אשר ראה וְחָוָה. ר' מרדכי שרגא באומינגר ז"ל, נינו של האדמו"ר סיפר, כי באחד הביקורים הללו בקראקא, נכנס אל הקודש במרוצת התור, אחד האנשים המקומיים, שאינו חסיד הוסיאטין, והגיש לצדיק את הפתקה האישית. הצדיק הרים את עיניו אל עבר האיש, דבר נדיר כשלעצמו, ושאלו ממה הוא מתפרנס. האיש השיב: 'יהודים טובים נותנים לי'. הצדיק הושיט את שתי ידיו אל עבר ערימת השטרות והמטבעות, שנערמו על שולחנו במהלך נתינת הפדיונות, חפן בשתי כפותיו כמות גדולה מן הערימה, ככל אשר ניתן היה לאחוז, הושיטן אל עבר האיש ואמר: 'הא לך, גם אני רוצה להיות 'אגוטער ייד'! (יהודי טוב).

אחיינו של רבינו, הגאון הצדיק רבי משה'ניו בויאנער הי"ד, שהיה גר בקראקא ועמד בראש 'ישיבת חכמי לובלין', בא פעם לבקר באכסניא שבה התארח דודו, והתפתחה ביניהם שיחה תורנית בענייני הלכה. תוך כדי שיחה נשלפו הספרים ממדפי הקיר, ונפתחו בזה אחר זה, כשכל אחד מביא ראיה לדבריו. בצאתו מן הקודש אמר: 'ידעתי גם ידעתי כי הדוד גדול בתורה ואדיר בגאונות, אך עד כדי כך, כפי שראיתי זה עתה – לא ידעתי'.

בימים אלה חשו כל תושבי העיר, כאילו הצדיק הוא שלהם, אך במיוחד חסידי הוסיאטין שבעיר, שנהגו בימים אלה כמחותנים ראשיים. יצחק היה כמובן ראש וראשון לכל הפעילות החגיגית הזאת.

כשהצדיק היה במקום מושבו הקבוע, בווינא, היה יצחק אוסף 'מעמדות' (כספי 'פדיון נפש') מחסדי העיר קראקא, ושולח לווינא בשם כל הציבור. בעיקר היה זה בסמוך למועדי ישראל, אך גם באופן פרטי ואישי, היה משגר מדי פעם קויטל (פתקה) ובה בקשותיו הפרטיות. כדי לא להטריח את הרב יתר על המדה בקריאת הפתקה, נהג יצחק לכתוב פתקאות קצרות. היה כותב בהן את שמו ושם אמו ואת שם זוגתו ושם אמהּ, ולא היה מפרט את שמות שבעת ילדיו. היה מסתפק במילים: 'ויוצאי חלציהם' (ויוצ"ח), ובנוסף היה כותב: לבריאות הגוף (לבריה"ג), לפרנסה בריוח (לפר"ב) ולרוב נחת (ולרו"נ). הפתקה הכילה בין שתים עשרה לחמש עשרה מילים ותו לא.

אחת מבנותיו, הבכורה, היתה נערה מוכשרת, בעלת שכל חד, חריף, ומהיר תפיסה. במרוצת השנים גילתה נטיה למוזיקה. זוגתו של יצחק, בהשפעת הרוח האופנתית, ששררה אז בקרב האצולה הפולנית שבקראקא, ביקשה להקנות לבת חינוך מוזיקלי, ובאותם הימים – היתה זו פריטה על פסנתר. מאליו מובן שיצחק, כיהודי חסיד, ירא ושלם, לא ישלח את בתו למורה פולני כמקובל, אלא בחר בקפידה רבה, מוֹרָה, נכריה אמנם, אך בעלת שם טוב. אצלה, כך קִוָּה, לא תושפע הנערה מן הרוחות החדשות, הנושבות מבית מדרשם של פורקי העול ('המשכילים'), והמהלכות כסופה ברחוב היהודי המקודש.

היא עשתה חיל בלימודיה. עד מהרה קלטה את הַתָּוִים, את השליטה במקלדת, והפכה להיות תלמידה מצטיינת. המורה התגאתה בה והציגה אותה לְרַֽאֲוָה בפני גדולי הקונסרבטוריון שבעיר. בסוף כל עונת לימודים – בקונצרט הָרַֽאֲוָה – קיבלה תפקיד ראשי, ומחיאות הכפים, שקיבלה מקהל הנוכחים, עלו על כל המשוער. מאליו מובן, שהיא נטשה אט אט את חברותיה לשעבר, והתחברה לחברותיה החדשות, לאלו מבנות הנכרים, שפגשה בסלוני המוזיקה.

והנה, למרבה הצער והיגון, נערה זו, איידל שמה, על אף היותה עדינה כשמה ('איידל' – עדין, זך), ממושמעת וצייתנית, קלטה בבית מורתה, ובקרב חברותיה החדשות, את האוירה המשכלת הקלוקלת. דעותיה הושמעו בבית ללא כל הסתרה, וביקורתה על היהדות – על מצוותיה ומנהגיה – החרידו את בני המשפחה. מאליו מובן, כי הבית היה כמרקחה, ויצחק לא טמן את ידו בצלחת. המתח וחילופי הדברים הגיעו עד לידי מריבות קולניות.

איידל החליטה שהיא אינה יכולה להתגורר עוד בבית זה. היא הלכה ושכרה לה דירה קטנה בפאתי העיר, בקרב האצולה האריסטוקרטית, שממנה הוקסמה והסתנוורה, ושם הרחיבה את מעגל ידידותיה, מקרב המגזרים המוזיקליים שבעיר. קשריה עם הבית נעשו רופפים ונדירים. מדי פעם היתה באה לביקור קצר, 'לשמור על הקשר' – כלשונה, ומיד היתה חוזרת לדירתה, לעיסוקיה ולחברותיה. הנערה שינתה את לבושה, את לשונה, ובעיקר את שמה: לא עוד איידל, מעתה – אדלה!

ביגונו כי רב, חשב יצחק לכתוב על כך לרבו. רבו כבר היה אז בארץ ישראל (והתגורר בתל אביב), ויצחק חשב לשלוח לשם, אך הוא נרתע מפאת הבושה. הכיצד, כך חשב, יבקש מהרב ברכה לבתו, שתשוב בתשובה שלימה, בעוד שהוא עצמו, במו ידיו, גרם לשינוי זה! לא, הוא לא יכתוב, והוא המשיך לייסר את עצמו על כך, על שנכנע לדרישת זוגתו ומסר את בתו למולך – כלשונו. ברם, לכשכתב כדרכו את הקויטל (הפתק) העונתי, כדי לשגר אותו לתל אביב, הקפיד הפעם, שלא כהרגלו, לפרט את שמות ילדיו, וליד כל אחד לציין את המילים: 'ליראת שמים'. אחרי הַכֶּֽשֶׁל הנורא, שֶׁכָּשַׁל בחינוכה של איידל, כך חשב, חייב הוא לעשות, ליתר הילדים, משמרת למשמרת, לבל יכשלו חלילה, ולבל ילכו בדרכי אחותם הבכירה. תוך כדי כתיבת הפתקה, התלבט יצחק אם להכניס גם את בתו איידל. מחד גיסא – רצה בכך מאוד, אך אז הוא יצטרך להוסיף את המילים 'לתשובה שלימה', ואת זאת כאמור, לא רצה. מאידך גיסא – אם יכתוב את שמה, ולא יכתוב תוספת זו – הוא מתכחש למצבה האמיתי, והרי מרבו עצמו למד את גודל מדת האמת, וידע עד כמה היא משמעותית.

אחרי דין ודברים עם עצמו ולאחר שיקול דעת ממושך וטורדני החליט, לא לכלול את שמה בפתקה. כתב את שמו, את שם זוגתו ואת שמות ששת ילדיו, בתוספת הבקשות הנדרשות כנ"ל. הפתקה הגיעה אל הרב והוכנסה אל הקודש פנימה יחד עם יתר הפתקאות שהגיעו באותו יום.

באותו יום, או אולי ביום שלאחר מכן, כשהרבי מהוסיאטין יצא מביתו לטייל ור' קלמן שאול וילנר ע"ה ליוה אותו – פנה הרב אליו ושאלו: 'היתכן שיצחק העלים מן הקויטל (הפתק) ששלח אלי את אחד הילדים?' ר' קלמן שאול בתדהמתו כי רבה השיב בהיסוס: 'אנו לא יודעים כמה ילדים לו ליצחק, הוא אף פעם לא מפרט אותם ואת שמותיהם, אפשר שיש לו רק ששה!' ורבינו השיב: 'כתוב ליצחק ושאל, למה השמיט מן הרשימה את אחד מילדיו!'

כשחזרו מן הטיול התיישב ר' קלמן שאול ליד מכתבתו, וכתב ליצחק גלויה, ובה העלה את שאלת הרב.

תוך שבועיים הגיעה תשובה מפורטת מקראקא, ובה הוא מגולל את כל קורותיה של איידל המאכזבת. המכתב, כך הורגש, נכתב בדמע ובכאב, והשתפכותו הבלתי רגילה של יצחק הוכיחה, כי בנפשו הדבר. בין השאר כתב, כי הוא לא רוצה בה יותר כבת, לאחר שבגדה באלקי אביה.

ר' קלמן שאול נכנס לקודש פנימה עם המכתב, והציגו בפני הצדיק, והוא זצ"ל עיין בו זמן מה והורה: כתוב לו, כי איש לא שָׂמוֹ אדון על ילדיו להרחיק מי מהם, ולבטל את התיילדותו על משפחתו ועל בית אבותיו, הוצאת ילד מן הקויטל כמוה כסילוק ילד מתחת כנפי השכינה, ולכך אין הוא רשאי. 'כתוב לו' – כך סיים הצדיק – 'כי ישלח קויטל חדש, הכולל את כל יוצאי חלציו', והוסיף: 'כלום יודע הוא ממי יהיה לו נחת יהודי אמיתי?'

חלפו שנים והגיעו ימי השואה הנוראים – ימי הסתר הפנים. הצורר ימח שמו הניף את ידו על יהדות פולין להכריתה הכרתת עולם. כל הנתפס הובל אל המוקד, למסור את נפשו על קידוש השם. כוס התרעלה עברה גם על משפחתו של יצחק. בתום חמש שנות גיהנם, לכשנרגעו רוחות הזעם והשרידים החלו ללקט את עצמם, התברר לו, כי הוא נותר לבדו. הוא לא מצא איש מבני משפחתו, ושיער, כי כולם נספו בטרגדיה הנוראה.

במסגרת הסיוע של 'ועד ההצלה' מצא יצחק את עצמו נוסע לארה"ב ובונה את עצמו מחדש שם בקהילה היהודית שבברוקלין.

בשבת הראשונה לבואו הוצע לו להתארח בבית משפחה מסויימת, שהיתה ידועה כמכניסה אורחים. בבואו לשם לאחר תפילת ערבית וכשראה את פניה של בעלת הבית – הסתחרר, צנח והתעלף. זו היתה בתו איידל.

מתברר, כי היא הצליחה להגיע לארה"ב, לעשות את חשבון עולמה ולשוב עד מהרה בתשובה. היא נישאה כדין לאיש שומר תורה ומצוות, ומנהלת בית יהודי למהדרין, המהוה מרכז להכנסת אורחים. יצחק התגורר מכאן ואילך בביתה וראה ממנה ומיוצאי חלציה נחת של ממש עד ליומו האחרון…

ונספר סיפור נוסף…

 

ודובר אמת בלבבו…

 

סיפר הגה"ק הרב יצחק הוברמן, הצדיק מרעננה זיע"א:^[2]

פעם אחת, בזמן קבלת קהל, נכנסו שני אברכים אל הגה"ק רבי צדוק מלובלין זיע"א. הרב קיבל אותם בסבר פנים, ושמע את דבריהם. ולאחר מכן פנה אל אחד האברכים ושאל אותו: האם סיימת כבר את הש"ס והשולחן ערוך?

והאברך השיב: 'ברוך ה', זכיתי לסיים'…

השמש של הרב שעמד בצד שמע את הדו שיח הזה והתפלא מאוד. 'כבר כמה שנים אני זוכה לשמש את הרב ומעולם אני לא זוכר שהוא שאל מישהו את השאלה הזו?'…

ועל כן, לאחר שיצאו שני האברכים, הרהיב עוז בנפשו לשאול את הרב: 'הרב, מדוע היה חשוב לך כל כך לדעת אם האברך הזה סיים את הש"ס והשולחן ערוך?'

'שמע וַאֲחַוֶּה לך' – השיבו הרבי.

אביו של האברך הזה היה בתחילתו חסיד של מורי ורבי הקדוש, רבי מרדכי יוסף מאיזביצא. מסחרו של אותו יהודי היה בשוורים (הסחר בשוורים היה אז מהמסחרים הגדולים באותה תקופה)…

לאחר תקופה ארוכה, הוא עזב את הרבי מאיזביצא, והתחיל לנסוע לאדמו"ר אחר… לאחר תקופה זמן מה, פרצה מגפה בעדרי השוורים שלו, והם החלו למות…

במהירות נסע לרבו והשיח לפניו את לבו, אך רבו לא ענה לו מאומה. האיש הזה חזר לביתו, וירא שהמגפה לא פסקה והשוורים ממשיכים למות…

הוא עלה על העגלה ונסע שוב אל רבו, ושוב לא ענהו מאומה, והוכרח לשוב לביתו בפחי נפש. אך בבואו הביתה, וירא כי כבר אבד כל הונו, וכי עוד גם ממון אחרים שהיה לו בהלואה יפסד, ועל זה דָּוָה לבו מאוד שלא יוכרח לקרוא שמיטה לממון אחרים ובפרט שהיתה בידו נדוניית אברכים שישבו ועסקו בתורה ונתפרנסו מהעיסקא שהיה להם אתו, ועתה על ידו ח"ו יתבטלו מלימודם. על כן נסע עוד הפעם לרבו ובכה לפניו מאוד במר נפשו על האסון הנורא שקרה לו, וביותר על הפסד ממון אחרים שתחת ידו…

אז השיבו רבו מה אוכל לעשות, סע לך אל הרב הקדוש מאיזביצא שנסעת אליו מקודם ויושיעך.

והנה קשתה עליו נסיעה הלזו עד שחשב שאם היה רק ממון שלו בהעסק היה מניח כל ההון הרב לירד לטמיון אך ורק בלי לנסוע לאיזביצא, כי הוא היה חסיד אמיתי, ומאחר שלא נשא חן בעיניו דרכו של הרב הקדוש מאיזביצא היה מוסר נפשו ומאודו בזה, אך לא היה יכול על ידי זה להיות גרמא בניזקין לאחרים ובפרט ביטול תורתנו הקדושה וחילול השם הגדול ח"ו כנ"ל, ועל כן עבר על דעתו ונסע להרב הקדוש לאיזביצא…

ובבואו לפני האיזביצער ושׂח לפניו דאגתו, שאלו הרבי: 'אם אני אושיע אותך תחזור להיות חסיד שלי?'

השיב לו האיש: 'לא! כי הלב שלי מלא בקושיות על ההנהגה שלך!'

שאל אותו הרבי: 'ואם כן, מה תאמר כשתבוא לך ישועה על ידי?'

והאיש השיבו בפשטות: 'אומר שעשיתם לי כישוף!'

אז נתפעל מורי הרב הקדוש מגודל אמיתתו של החסיד שלא רימהו ושכל כוונתו לשם שמים, והבטיחו שמהיום הבהמות יתקיימו, ועוד יתוסף הונו בשנה זו עשרת מונים, ויוושע גם כן בבן זכר שיהא תלמיד חכם גדול…

וזה האברך ששאלתי אותו אם הוא סיים את הש"ס והשולחן ערוך, הוא הבן של אותו יהודי! ושאלתי אותו כדי לראות כיצד התקיימה ברכתו של מורי הרב הקדוש מאיזביצא. שיזכה לבן שיהיה תלמיד חכם…

ועתה, ברשותכם נתחיל בשיחה…

 

עשר פעמים נמנו ישראל…

 

בדברי המדרש (במדבר רבה, פרשה ב – אות יא), מבואר שעם ישראל נספרו עשר פעמים, ואלו הן:

אחת בירידתן למצרים, שנאמר: "בְּשִׁבְעִים נֶֽפֶשׁ יָֽרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָֽיְמָה" (דברים י, כב).

ואחת בעלייתן (ממצרים), שנאמר: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶֽלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף" (שמות יב, לז).

ואחת אחר מעשה העגל, שנאמר: "כִּי תִשָּׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם" (שם ל, יב)…

אחת בדגלים, שנאמר: "וַיִּהְיוּ כָּל־הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶֽלֶף וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַֽחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַֽחֲמִשִּׁים" (במדבר א, מו).

ואחת בחילוק הארץ, שנאמר: "אֵֽלֶּה פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶֽלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלשִׁים" (שם כו, נא).

ושתי פעמים בימי שאול, שנאמר: "וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת־הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַֽיִם אֶֽלֶף רַגְלִי וַֽעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת־אִישׁ יְהוּדָה" (שמואל־א טו, ד). ונאמר: "וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁלשׁ מֵאוֹת אֶֽלֶף וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלשִׁים אָלֶף" (שם יא, ח).

אחת בימי דוד, שנאמר: "וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת־מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל־הַמֶּֽלֶךְ וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶֽלֶף אִישׁ חַֽיִל שֹׁלֵף חֶֽרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶֽלֶף אִישׁ" (שמואל־ב כד, ט).

ואחת בימי עזרא, שנאמר: "כָּל־הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבָּע רִבּוֹא אַלְפַּֽיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים" (עזרא ב, סד).

ואחת לעתיד לבוא, שנאמר: "עֹד תַּֽעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה אָמַר ה'" (ירמיה לג, יג)… עד כאן דברי המדרש.

והנה, לפני שנעמיק קצת נרענן את הזכרון:

כידוע, בחמשה חומשי תורה ישנן 54 פרשיות. כאשר הפרשה הראשונה היא פרשת בראשית – והיא מתחילה בבריאת העולם. והפרשה האחרונה היא פרשת וזאת הברכה – והיא מסתיימת בפטירתו של משה.

ומכיון שמשה רבינו הסתלק ב-ז' אדר (יש אומרים אדר א'), שנת 2488 לבריאת העולם, נמצא שהמאורעות הכתובים ב-54 פרשיות אירעו ב-2488 שנה.

ועתה נבוא לפרט את סדר המאורעות וחלוקתם בפרשיות:

פרשת בראשית מקיפה בתוכה עשרה דורות, ואלו הם: אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך, מתושלח, למך, נח.

והיא כוללת בתוכה את ה-1500 שנה (בערך) הראשונות של הבריאה.

גם פרשת נח מקיפה בתוכה עשרה דורות, ואלו הם: שם, ארכפשד, שלח, עבר, פלג, רעו, שרוג, נחור, תרח, אברהם.

והיא כוללת בתוכה את ה-523 שנה הבאות.

ומהפרשה השלישית – פרשת לך־לך, עד סוף חומש בראשית יש לנו 10 פרשיות, ובהן התורה מדברת על חמשה דורות, והם: אברהם, יצחק, יעקב, י"ב בניו, ובניהם.

והן כוללות בתוכן את ה-308 שנה (בערך) הבאות.

ועתה נעבור לחומש שמות:

השני פרקים הראשונים של פרשת שמות מקיפים בתוכם את כל השנים של שעבוד מצרים.

ומהפרק השלישי של פרשת שמות ועד סוף פרשת בא (שזה ג' פרשיות: שמות, וארא, בא) מתוארות עשרת המכות ויציאת מצרים – אירועים שנמשכו על פני שנה.

ומפרשת בשלח ועד סוף חומש שמות, מתואר כל מה שעבר על עם ישראל בשנה הראשונה להילוכם במדבר.

באותה שנה הם הספיקו לקבל את התורה ולחטוא בחטא העגל.

ובתחילת השנה השניה, א' בניסן הוקם המשכן. וכך נאמר בפרשת 'פקודי' (שהיא הפרשה האחרונה בחומש שמות): "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, יז).

ועתה נעבור לחומש ויקרא:

חומש 'ויקרא' עוסק ברובו ככולו בדיני הקרבנות ודיני טומאה וטהרה, בדיני מאכלות אסורות ודיני עריות.

וכתב בספר בית אלהי"ם למבי"ט (שער היסודות – פרק לב) שכל ספר ויקרא נאמר למשה בתוך חודש אחד. מא' ניסן ועד א' אייר.

וחומש במדבר מתחיל בא' אייר של השנה השניה, ובה מנה הקב"ה את עם ישראל.

והחמש פרשיות של חומש במדבר, שהן: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח־לך, וקורח, אירעו בחצי שנה הראשונה של השנה השניה.

ומאז, עברו 38 שנה של שהייה במדבר, ומכל אותה תקופה ארוכה לא נכתב מאום בתורה הקדושה!

ומהפרשה הששית של חומש במדבר, שהיא פרשת חוקת, עד סוף חומש במדבר, שהן חמש פרשיות מתארת התורה את מאורעות השנה ה-40 להליכתן של בני ישראל במדבר.

והחומש האחרון, חומש דברים, נאמר כולו ב-36 ימיו האחרונים של משה רבינו במדבר. כאשר ה-7 פרשיות הראשונות (דברים – כי תבוא) נאמרו ב-35 ימים.

והארבע פרשיות האחרונות, שהן: נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה. אמרן משה רבינו ביומו האחרון – ז' באדר.

ואחר שסידרנו, פחות או יותר, את סדר הזמנים, ברצוננו, ברשותכם, לחזור ולהתבונן בדברי המדרש…

המדרש הזכיר בתוך העשר פעמים שנמנו ישראל, את מניינם של ישראל שהיה בזמן עלייתן ממצרים, את מניינם שהיה אחר מעשה העגל, ואת מניינם שהיה בדגלים.

והנה, לפי מה שכתבנו, יוצא שבתוך 11 וחצי חדשים נמנו עם ישראל שלש פעמים! וכשמתבוננים עוד, רואים שבסך הכל בשנה וחצי הראשונות ליציאתן ממצרים מוזכר מספרם חמש פעמים! כאשר הפעם הראשונה היא בפרשת בא, והפעם החמישית היא בפרשת בהעלותך. ונפרט:

בפרשת בא נאמר: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶֽלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף" (שמות יב, לז).

בפרשת פקודי נאמר: "בֶּֽקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַֽחֲצִית הַשֶּֽׁקֶל בְּשֶֽׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן־עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶֽלֶף וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַֽחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַֽחֲמִשִּׁים" (שם לח, כו).

בפרשת במדבר נאמר: "וַיִּהְיוּ כָּל־הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶֽלֶף וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַֽחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַֽחֲמִשִּׁים" (במדבר א, מו).

ושוב, בפרשת במדבר נאמר: "אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם כָּל־פְּקוּדֵי הַמַּֽחֲנֹת לְצִבְאֹתָם שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶֽלֶף וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַֽחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַֽחֲמִשִּׁים" (שם ב, לב).

ובפרשת בהעלותך נאמר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶֽלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָֽכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים" (שם יא, כא).

ונסכם: חמש פעמים הוזכר מניינם של עם ישראל. פעמיים הוזכר המספר 'שש מאות אלף', ושלש פעמים הוזכר המספר 'שש מאות אלף שלשת אלפים וחמש מאות וחמשים'.

והשאלה נשאלת מאליה: מדוע נעלמו (בשני הפסוקים הללו) 3550 אנשים? או, לאן נעלמו 3550 איש?

והנה, את השאלה הזו ששאלנו: 'מדוע ולאן נעלמו 3550 האנשים', שאל הגה"ק הרב יצחק אייזיק כ"ץ זיע"א,^[3] ולפני שהשיב הוא ביאר את המשנה האחרונה המסיימת את הש"ס, והיא (עוקצין פ"ג מי"ב):

'אמר רבי יהושע בן לוי, עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות, שנאמר: "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא" (משלי ח, כא). אמר רבי שמעון בן חלפתא, לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (תהלים כט, יא).

וברשותכם, לפני שנביא את ביאורו על המשנה, ואת תירוצו על השאלה, נביא את ביאורו של אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א על המילים: 'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום'…

 

בקש שלום ורודפהו

 

וכך הובא באמרי נועם (פרשת במדבר – מאמר א):

ברוב השנים שבת פרשת 'במדבר' היא השבת הסמוכה לחג שבועות, זמן מתן תורתנו הקדושה.

לכן היתה שבת זאת נקראת משנים קדמוניות על ידי גדולי הדרשנים 'שבת כלה', כיון שזוהי השבת שלפני נישואיהם של עם ישראל עם כלתם הנעימה – התורה הקדושה – ביום מתן תורה, והיו עוסקים בדרשותיהם הקדושות שבשבת זו בענין מתן תורה וההכנות הנדרשות מן האדם כדי שיזכה לכתרה של התורה. ובנוסף לכך, 'שבת כלה' אותיות 'שבת הכל', לרמוז שבשבת זו ניתן לזכות לכל ההכנות הנצרכות למתן תורה.

אכן, כבר בפתיחת פרשתנו, במאמר התורה: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני…" (במדבר א, א), נרמזת הכנה עיקרית לקבלת התורה, כי התיבות 'במדבר סיני' עולות בגימטריא 'בשלום' – לרמוז שכדי לזכות לתורה הקדושה, אדם צריך לאחוז במדת השלום, ולנהוג עם כל אחד ואחד מישראל באהבה ואחוה ושלום וריעות.

והיינו משום שאחד משמותיו של הקב"ה הוא 'שלום' (שבת י:), ולכן מצינו בענין האשה הסוטה שהתיר הקב"ה למחות את שמו שנכתב בקדושה במים כדי לעשות שלום בין איש לאשתו (שם קטז.), כי כל מהותו של שמו של ה' היא – להרבות שלום.

והרי מבואר בזוהר הקדוש (משפטים דף קכד ע"א) שהתורה כולה היא שמותיו של הקב"ה. ומכיון ששמו של ה' הוא 'שלום', ממילא מובן שכל מהותה של התורה הקדושה היא להביא שלום לעולם, וכמו שנאמר על התורה הקדושה: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז).

וממילא מובן, שכל מי שרוצה לזכות בכתרה של התורה הקדושה, מוכרח לאחוז במדתה של התורה – מדת השלום – וללכת בדרכה. אך מי שחלילה אינו הולך בדרך השלום אלא מחזיק במחלוקת, בשום אופן לא תחפוץ התורה הקדושה לדור בקרבו.

ולכן אומרים אנו בסיום תפילת שחרית, לפני 'עלינו לשבח' (ומקורו בסוף מסכת ברכות): 'אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיה נד, יג), אל תקרי 'בניך' אלא בוניך. "יהי שלום בחילך, שלוה בארמנותיך. למען אַחַי וְרֵעָי אדברה נא שלום בך. למען בית ה' אלהינ"ו אבקשה טוב לך" (תהלים קכב, פסוקים ז-ט). "וראה בנים לבניך שלום על ישראל" (שם קכח, ו), "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול" (שם קיט, קסה), "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (שם כט, יא)'.

והיינו משום שכל הליכותיו בקודש של תלמיד חכם אמיתי הן בדרכיה של התורה הקדושה, ומכיון שדרכה של התורה היא להרבות שלום בעולם, לכן תלמידי חכמים, ההולכים בדרכה, גם הם מרבים שלום בעולם.

וראה מה שכתב המאור הגדול ר' חיים פאלאג'י (כף החיים, סימן יז – אות יט):

מה שאומרים אחר התפילה 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם', לפי שיש בה שמונה פעמים 'שלום' עם 'שלוה' כדי להכביד שמונה כנפיו של סמא"ל שלא יתעורר על התפילה… ומזה אל תהי קלה בעיניך לצאת מהרה מבית הכנסת ולסמוך על השליח ציבור שאומר: 'תנא דבי אליהו', אלא קרא אתה בפיך תיבה בתיבה, ולכוין במספרם כמו שאתה מונה סממני הקטורת, כדי שתקובל תפילתך ברצון.

והיינו כי בקטע זה של התפילה יש שמונה פעמים 'שלום' (יחד עם תיבת 'שלוה' שגם עניינה שלום), וידוע מה שכותב המהר"ל מפראג בכמה מקומות בספריו הקדושים^[4] שכל מה ששייך לטבע של העולם הזה נכלל במספר שבע (שבעה ימים בשבוע, שבע שנים בכל שמיטה, שבע שמיטות בכל יובל), ומה שהוא מעל הטבע של העולם נכלל במספר שמונה. ואם כן, גם למדת השלום יש כח לפעול עניינים שמעל הטבע, וכן לזכות את האדם לתורה הקדושה, שגם היא למעלה מן הטבע.

ויחד עם זאת שהתיבות 'במדבר סיני' עולות בגימטריא 'בשלום' כנ"ל, תיבת 'סיני' עצמה (עם הכולל) עולה בגימטריא 'ענוה' – כדי לרמוז לנו שרק מי שיש בו מדת ענוה יוכל לחיות בשלום עם כל אחד ואחד מישראל, אך לא מי שיש בו גאוה.

כי לפי דרכו של עולם ישנן לאדם אין סוף סיבות מדוע לריב עם אשתו או שכנו או כל אדם אחר בעולם מפני שלא נהגו בו כבוד כפי שראוי לו לפי דעתו, ואולי אפילו פגעו בו וזלזלו בכבודו, או שמא לא עשו בדיוק את מה שהוא רוצה, ועוד רבות כיו"ב שהן מעשים שבכל יום, ואם אדם ינהג במדת גאוה ולא יעביר על מדותיו ולא ימחל על כבודו, ממילא יחיה במריבה ומחלוקת עם כולם. אך אם אדם ינהג במדת ענוה, יעביר על מדותיו וימחל לכל מי שציער אותו ופגם בכבודו, ממילא יוכל להמשיך לאחוז במדת השלום עם כולם.

בנוסף לאמור עד כה, ניתן להסביר בתוספת עומק מדוע דוקא על ידי מדת השלום יוכל האדם לזכות לתורה הקדושה, וזאת בהקדים את דבריו של רבי יהושע בן לוי בגמרא (שבת פח:):

בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: 'רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו?'. אמר להן: 'לקבל תורה בא'. אמרו לפניו: 'חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?!'… אמר לו הקב"ה למשה: 'החזיר להן תשובה'. אמר לפניו: 'רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם'. אמר לו: 'אחוז בכסא כבודי והחזר להן תשובה'.

מפשוטם של דברים משמע שמלאכי השרת התנגדו לירידת התורה לארץ מפני כבודה של התורה שהיא זכה וטהורה ואילו העולם הזה מלא חושך ויצרים רעים. ומה שאמר הקב"ה למשה: 'אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה', זה רק בכדי שמשה ירגיש בטוח ומוגן ליד כסאו של ה' ולא יחוש שמא ישרפוהו המלאכים בהבל פיהם.

אולם מצינו להגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – תניינא, תורה א אותיות א-ב) שמבאר את הדברים בדרך פנימית ונפלאה:

מתחילה מקדים רבי נחמן ואומר, כי איש הישראלי נברא שתהיה לו ממשלה על המלאכים, וזו התכלית והסוף של ישראל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי – שבת פ"ו ה"ט): 'עתידין צדיקים, שתהיה מחיצתן לפנים ממלאכי השרת', שנאמר: "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א"ל" (במדבר כג, כג), שהמלאכים יצטרכו לשאול מישראל כשירצו לידע 'מה פעל א"ל'. וצריך כל אחד לראות שיבוא לזו התכלית שתהיה לו ממשלה על מלאכים.

כלומר, נשמתו של יהודי גבוהה בשרשה פי כמה וכמה ממלאכי השרת, וכן כתב האור החיים הקדוש (ויקרא כב, יב): 'שעם בני ישראל הדרגתם למעלה מהדרגת המלאכים'. ולכן אם יהודי יזכך את עצמו כראוי ויעלה מעלה מעלה במעלות התורה הקדושה יהיה לו כח למשול על מלאכי השרת ולכפוף אותם לפניו. ולדרגה זו צריך לשאוף כל יהודי ויהודי.

אלא שמוסיף רבי נחמן ואומר, אך צריך לשמור עצמו מאוד ולראות שיהיה לו כח לעמוד בממשלה זו שלא יקנאו בו מלאכי השרת ויפילו אותו ח"ו, כי המלאכים מתקנאים מאוד באדם כזה שיש לו ממשלה עליהם… והעצה על זה לקשר עצמו עם נשמות ישראל. ועל ידי ההתקשרות ניצול מהם.

והיינו כי על אף שקדושתם של מלאכי השרת גדולה ועצומה, בכל זאת, בכל פעם שהם רואים יהודי שמאוד מתעלה ומתקדש ועשוי לעלות למעלה ממדרגתם ולמשול בהם הם מקנאים בו קנאה גדולה ומנסים להפיל אותו ממדרגתו העצומה. ומלמדנו ר' נחמן, שישנה אך ורק עצה אחת להנצל מקנאת המלאכים – לקשר את עצמו עם כל נשמות עם ישראל.

ועל פי הקדמה זו מבאר רבי נחמן בהמשך דבריו את דברי הגמרא שהזכרנו לעיל שאמר הקב"ה למשה: 'אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה', והיינו כי התנגדותם של מלאכי השרת לכך שהתורה הקדושה תרד למטה לארץ היתה מפני שקינאו בעם ישראל שיזכו על ידי לימוד התורה הקדושה להתעלות למעלה ממדרגתם ואפילו למשול בהם, ומפני קנאה זו רצו מלאכי השרת לפגוע במשה רבינו ולהפיל אותו ממדרגתו. אלא שאז אמר לו הקב"ה: 'אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה'.

והיינו שהקב"ה נתן למשה רבינו עצה כיצד להנצל מקנאתם של המלאכים, וזאת על ידי שיקשר את עצמו עם כל נשמות ישראל החצובות מתחת כסא הכבוד. וזהו: 'אחוז בכסא כבודי', כלומר תאחוז ותתקשר בבחינת שרשי נשמות ישראל החצובות מתחת כסא כבודי ועל ידי כך תנצל מקנאת המלאכים.

ועל פי זה יובן היטב מה שאמרנו בפתח דברינו, שרק מי שיש בו את מדת השלום יוכל לזכות לתורה הקדושה – משום שעל ידי עסקו ועמלו של האדם בתורה הקדושה יומם ולילה זוכה הוא להתעלות למעלה ממלאכי השרת ואף למשול בהם, וממילא מלאכי השרת מתקנאים בו ורוצים להזיק לו ולהפיל אותו ממדרגתו. והעצה היחידה להנצל מקנאת המלאכים היא להתקשר בכל הנשמות של עם ישראל כנ"ל. וההתקשרות בנשמות ישראל נעשית על ידי שהאדם אוהב כל אחד ואחד מישראל ומשתדל בכל כחו לאחוז במדת השלום ולחיות בשלום עם כולם, בבחינת: "בקש שלום ורודפהו" (תהלים לד, טו).

ובזה יובן גם מה שמסופר בגמרא (חגיגה יד:) על ארבעת התנאים הקדושים בן עזאי, בן זומא, אלישע בן אבויה ורבי עקיבא, שנכנסו בפרדס (כלומר, שעלו לרקיע ע"י שם קדוש כדי לראות דברים נסתרים – רש"י שם). ושלשת התנאים הראשונים ניזוקו מכך (בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע ואלישע בן אבויה קיצץ בנטיעות), ורק רבי עקיבא 'יצא בשלום'. ובאמת בהמשך הגמרא (שם טו:) מובא שגם את רבי עקיבא ביקשו מלאכי השרת לדוחפו ולהזיק לו, אלא שהקב"ה מנע זאת מהם ואמר להם: 'הניחו לזקן זה שראוי להשתמש בכבודי'.

והענין בזה הוא: כי כשעלו תנאים קדושים אלו לשמים הרגישו מלאכי השרת שהתנאים הללו עולים להשיג השגות שהן למעלה מהשגתם של המלאכים, ומדרגתם תהיה למעלה פי כמה וכמה ממדרגת המלאכים והם ימשלו בהם, ומרוב קנאתם הזיקו להם והפילו אותם.

אך לרבי עקיבא הם לא הצליחו להזיק, משום שמדת השלום שלו עם כל אחד ואחד מישראל היתה חזקה מאוד, כפי שאמר בעצמו: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) – זה כלל גדול בתורה (בראשית רבה, פרשה כד – אות ז). וממילא הוא היה אחוז וקשור היטב בכסא כבודו של ה', דהיינו בשרשי נשמות ישראל החצובות מתחת כסא הכבוד, ודבר זה הציל אותו מקנאת המלאכים.^[5]

ונרחיב עוד מעט בענין השלום…

 

שלום – יסוד הבנין!

 

בשיחה שמסר הגאון הרב גדליה גרינבוים אמר כך:^[6]

'שלום' – פירושו, לחיות בשלום – בשלוה – בהשלמה, עם האדם שהוא שונה ממני. אדם שטבעו שונה, יש לו הרגלים שונים משלי, מנהגים שונים ואולי גם דרישות שונות. כל הניגודים הללו מטבעם עלולים להרחיק בין אדם לזולתו.

אך כאשר בני האדם זוכים ומביטים אל השוה שביניהם, מחפשים את הצד השוה והתואם שביניהם, מתמקדים בו, ומבססים את שכנותם או היכרותם או את חייהם המשותפים בנקודות הזהים והשוים, אזי הם בעצם מגלים כי חלקים אלו של שניהם משלימים זה את זה, וממילא דוקא על ידי ניגודיהם הרי הם משלימים אחד את השני.

שלום, משמעותו להשלים עם הזולת, למרות ועל אף שנהג עמי ו-או כְלַפַּי שלא כהוגן. ואפילו אם פגע בי חלילה, גם אם גרם לי נזק, הריני מוכן ומזומן לחיות עמו בשלום ובשלוה, באחדות ובריעות, (אין זה אומר שלא אתבע אותו על ממון שהוא חייב לי בין אם מחמת נזק ובין מכל סיבה שהיא), אבל זה כן אומר שלמרות שאולי איני סובל אותו, את מעשיו ואת הנהגתו, ובמיוחד כיצד שנהג עמי ואלי, אחיה עמו בשלום. אקבל אותו כמו שהוא, ואחיה לצידו ללא טרוניות ותרעומת. בלי להיות נרגן, אשתדל להשרות אוירה טובה ונעימה בינינו. ואשתדל לשמר אותה, כדי שלכולנו יהיה טוב.

שלום משמעו לקבל את הזולת למרות השוני המהותי, למרות השוני שאולי נוגד את השקפתי, ואת המסורת. היכולת לקבל את השני כמות שהוא, אין לך דבר גדול מזה.^[7] היכולת לסלוח לשכוח ולהבליג, על כל ריב ומדון, על כל צער וכאב, על כל הפרעה וקושי, ולהיות מוכן, ואפילו מעוניין להשלים, להיות שלום, בהתנהגות מעשית, וגם בלב עם השני שאולי הכאיב וציער, שונה ממני וחלק עלי, ופילג בינותינו. ועוד כהנה וכהנה, ובכל זאת לנגד בעל מדת השלום, עומד רק דבר נעלה אחד – להיות עם אחד, להיות שלם ומושלם.

הרי מדה ומעלה זו היא נהדרת ביותר, עד שאין כל פלא, שעל מדה זו נאמר: 'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה – אלא השלום'! שהרי ההיפך מן השלום מאבד ומכלה כל חלקה טובה מונע טוב וברכה מכל אדם, ובכל מצב ועת, ואילו המדה ההפכית – השלום, המאחדת והמשמרת את הקשר, והמעצימה את המהות הכללית, בוודאי שהיא היא הכלי המלא ברכת ה', והיא המחזקת את הברכה – ועל כן אנו אומרים: 'שים שלום טובה וברכה'…

ונמשיך עוד בדרכנו…

 

שני מלכים בשני כתרים

 

ה' זיכה אותנו להכיר ולפגוש, להקשיב ולהתחבר עם אלפי אנשים ברחבי הארץ, והתברר לנו בסייעתא דשמיא שעיקר הסיבה לבעיות בשלום בית היא חוסר היכולת להכיל אחד את השני.

והרוצה באמת לזכות ולהכיל את בן זוגו עליו להשתלם בשני דברים: א. להכיר את ההבדל הנפשי הקיים בין איש לאשה. ב. להשקיע מחשבה ולהוליד רצון לספק לבן הזוג את צרכיו הנפשיים.

והנה בספרנו חלב הארץ (חלק ז – עמוד 375 והלאה) הארכנו בזה בסייעתא דשמיא, והנה מעט גרגירים ממה שכתבנו שם:

ה' יתברך ברא את האדם זכר ונקבה, כלשון הכתוב: "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה, ב), וכשה' יתברך בראם – בראם בצורה מיוחדת ובתכונות מיוחדות השונות בתכלית זה מזו, ולכל אחד מהם יִעֵד ה' יתברך תפקיד משלו, אמנם מטרת שניהם אחת והיא להשלים אחד את השני, הזכר ישלים את הנקבה על ידי מילוי תפקידו, והנקבה תשלים את הזכר על ידי מילוי תפקידה, ולפיכך זִוֵּג הקדוש ברוך הוא לכל איש את האשה הראויה לו, כפי שורש נשמתו וכפי תכונת מדותיו, וזאת עוד קודם יצירתו בבטן אמו, וכאומרם בגמרא הקדושה (סוטה ב.): אמר רב יהודה אמר רב, ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני, וכו'.

וכתב הגאון הרב אליהו כי טוב בספרו הבהיר איש וביתו (פרק שמיני – עמוד צד), וזה לשונו:

האיש והאשה שני מלכים המשמשים בשני כתרים, ומלכותם בשני עולמות משלהם. שני מינים בתוך המין האנושי. שני תפקידים לשניהם ושני סוגי זכויות. שתי מעלות נפרדות ונכבדות. ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא. האיש פשטו של העולם, האשה סודו. האיש כובש והאשה נותנת לו כח לעשות חיל, האיש משול לגזע האילן, והאשה משולה למעיין לא אכזב שמתחתיו, הנותן חיים לאילן. האיש מפעלו רחב, נראה כחובק זרועות עולם ומעשה ידיו גלויים לכל, וזהו יתרונו על האשה. והאשה מפעלה קיים ורושמה לעד, וזהו יתרונה על האיש…^[8] (עיי"ש).

ומכיון שבטבעם הם שונים יש ללמוד איך להכיל את אישיותו של בן הזוג. והדבר הראשון הנצרך הוא הידיעה הבסיסית: כל אדם חפץ ומשתוקק שיקבלו את אישיותו, יכבדוהו, ויתחשבו ברגשותיו כמו שהוא!

וכאשר זוכים לצאת מאפרוריות הגאוה… ולזכות להתאחד עם בן הזוג אזי זוכים להרגיש את לבו של בן הזוג. וכמו שאמר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א בלשונו הזכה, כי אבן הבוחן של האדם לדעת אם הגיע לרמה של שלימות בזוגיות היא, הבהירות בהרגשת הלב אחד את השני. ולא פעם ופעמיים היה מספר לנו במתיקות לשונו על הצדיק אוהב ישראל רבי אריה לוין זיע"א שפעם הגיע עם אשתו לרופא ואמר לרופא: כואבת לנו הרגל, והרופא שאל: הרגלים? השיבו: לא, הרגל של אשתי כואבת לנו, כי חש ומרגיש אני את כאביה.^[9]

תקופה מסויימת זכיתי ללמוד חברותא עם תלמיד חכם, למדנו בהתמדה ובשקידה, והיינו משתדלים לא לענות לטלפונים בשעת הלימוד, גם אשתו שהעריכה את הלימוד של בעלה לא היתה מתקשרת באמצע הלימוד.

באחד הימים אמר לי: מחילה, אני צריך להתקשר לאשתי. התקשר ושאל אותה: כואבת לך הברך של רגל שמאל והיא ענתה לו אכן מאוד, דיבר אִתה… והשיחה הסתיימה.

פנה אלי ואמר לי: הרגשתי כאב בברך ולא ידעתי אם הבעיה בברך שלי או של אשתי, והתברר לי שהבעיה בברך של אשתי…

וכל זוג החפץ במדרגה זו ידע שאין זו מתנת שמים ולא כשרון מולד, אלא עבודה והשקעה מתמדת בזוגיות, הדעה המשותפת, ההבנה בצרכי נפשו של השני, ההכרה בשליחות ובתפקידים שהוטלו על האיש, וכן על האשה, ההקרבה למען השני, והמחשבה הפעילה סביבו, יוצרים אחידות ולכידות בין שתי הנשמות עד היותם מציאות אחת ממש.

חרוט בקרבי זכרונות ילדות עמוק בלב פנימה כיצד אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א, על אף העומס העצום שפקד אותו מדי יום, הן בלימוד ועסק התורה הקדושה לעמוד בכל הסדרים הנשגבים שהציב לעצמו והן בעיסוקו בהחזקת מוסדות התורה והחסד שפעל והקים והן בעיסוקו בצרכי עמך המרובים מאוד, פינה זמן קבוע לשבת בחברותא עם אמי תבדל לחיים טובים וארוכים, כל יום בסדר לימוד, וכך הצליחו ללמוד הרבה עניינים יחד. ואף אותנו הדריך כן, ולא ויתר להשקיע בלימוד המשותף, זהו זמן של טעם, זמן של איכות נקי. זוהי השקעה לטווח ארוך, זהו גורם מניע עצום להצלחת הילדים בדור ההמשך.

הורים שכל הקשר ביניהם הוא רק קשר טכני (קשר יבש כעץ), לא יפלא אם יום מן הימים יעלה הבית על שרטון ח"ו, כי זהו בית שמיסודו קם עקום, גדל עקום, עד שנעקר מהשורש, ואת התוצאות אין לשער ח"ו.

אולם כאשר הורים מבינים שכמו שאדם הבונה עסק משקיע את כל כולו בתוך העסק, כן אדם שנושא אשה, צריך ואף חייב להשקיע את כל כולו בבנין הבית,^[10] בהצבת יסודות של תורה וקדושה, בהעמדת קרן היהדות, וכל עניינים של עבודת ה' על תילם, בנין המוחין המשותפים ותובנות ישרות בהשקפת חיים בריאה, וחינוך ילדים טהור וקדוש על תכלית טהרת הקודש…

 

למשפחותם – לבית אבותם!

 

ובפרשה שלנו, פרשת במדבר, מתחדדת התביעה יותר! וכך מובא בפרשה: "וְאֵת כָּל־הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַֽלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן־עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם" (במדבר א, יח).

ומבואר בפסוק, שלענין יחוס המשפחה, היחוס תלוי באבא (ולא באמא). וזה לשון המשנה (קידושין פ"ג מי"ב):

'כל מקום שיש קידושין ואין עבירה, הוולד הולך אחר הזכר. ואיזה, זו כהנת לויה וישראלית שנישאת לכהן וללוי ולישראל'.

ופירש רש"י, וז"ל:^[11]

לוי שנשא כהנת או ישראלית – בנה לוי. וכהן שנשא לויה וישראלית – בנה כהן. ישראל שנשא כהנת או לויה – הוולד ישראל. 'למשפחותם לבית אבותם' כתיב.

ומבואר שעתיד הילד אם הוא יהיה כהן או לוי או ישראל, תלוי באביו. כפי היחוס של האב כך יהיה הילד.

אך בנוסף לפשט, ישנם עומקים נוספים לאין שיעור. ואחד מהם הוא הענין הנקרא 'דוגמא אישית'. ועיקרה דוקא בדוגמא האישית של האב! ('למשפחותם לבית אבותם'), ונבאר:

בשפה המדוברת כיום, המושג 'חינוך' כולל את כל מה שנעשה ביחס לילדים – הבעת חיבה וגם הטחת ביקורת. הקניית ידע וגם הטפת מוסר. הטלת עונש וגם מתן פרס. הפעלת משמעת וגם הענקת עידוד – הכל נכלל כיום תחת הערך 'חינוך'.

אך, האמת היא לא כך.

'חינוך' – אין פירושו לתת פקודות, הוראות וציוויים!

'חינוך' – אין פירושו להרגיל ולתרגל את החניך בפעולות מסויימות!

'חינוך' – אין פירושו למסור לילד מידע ולמלא את ראשו בחומר אינפורמטיבי על עולם ומלואו.

'חינוך' – איננו פקודות, לא תרגול ולא ידיעות…

'חינוך' – אין הכוונה להשפיע על התנהגותו של הילד בהווה באמצעות עונשים, משמעת או פרסים. שכן אלה הם רק אמצעים המייצרים השפעה מידית בהווה, אבל אינם משפיעים על העתיד. כי בעתיד – כשהחניך יעמוד ברשות עצמו – הוא כבר לא יירא מהעונש, לא יהא כפוף למשמעת וגם לא יצפה לפרס. לכן לא תהא לו סיבה להמשיך בעצמו את ההתנהגות שנכפתה עליו או שנסחטה ממנו.

'חינוך' – הוא משהו אחר לגמרי! 'חינוך' – הוא הולדת רצון!

והיינו שעל המחנך לטעת בלב החניך את הרצון והחשק לעבוד את ה', וללכת בדרך הישר.

וזה נעשה באמצעות הסברה ודוגמא אישית. הסברה במתק שפתים, בסבלנות,^[12] בדיבורים אמיתיים עד שלב השומע יתרכך ויתחבר…

וכך היה הגה"ק הרב ישראל קליינר זיע"א רגיל לומר:^[13]

חינוך אמיתי מתחיל באדם עצמו, אם אדם לא יחנך את עצמו לא תעזורנה שום 'שיטות חינוך' עבור הבן שלו.

והיה רגיל לספר על הרב מבריסק, ששאל אותו אדם שנולד לו בן, ממתי צריך להתחיל לחנך את הבן,^[14] והשיבו שכבר איחר את המועד כי את עצמו היה צריך לחנך!

ועלינו לדעת – המשיך ואמר – שהילד מבין מהר מאוד מה שחשוב לאבא גם בלי שיסבירו לו.

כשאחד בא להתלונן על בעיות בחינוך בנו, שאלו האם פעם קם הבן ועשה את צרכיו באמצע הבית, פשוט שלא. ולמה? כי הוא יודע שזה חשוב לאבא. כך אם יהיו הדברים האמיתיים חשובים לך באמת, לא יעבור הבן עליהם…

ועתה נחזור לשאלה ששאלנו לאן נעלמו ה-3550 איש?…

 

שלום וברכה – כלי ושפע

 

וכך ביאר הגה"ק הרב יצחק אייזיק כ"ץ זיע"א,^[15] את המשנה האחרונה החותמת את הש"ס:

'אמר רבי יהושע בן לוי, עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות, שנאמר: "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא" (משלי ח, כא). אמר רבי שמעון בן חלפתא, לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (תהלים כט, יא).

דע כי התיבה הראשונה של התורה היא התיבה 'בראשית', והיא מתחלקת לשני חלקים 'בראת יש'.

והנה בשתי המילים הללו גנוז סוד המשכת השפע משרשו, בצורה כזו: המילה 'בראת' עולה בגימטריא 603, שזה בדיוק כמנין 'ברכה שלום' – והברכה (שזה השפע) משתלשל ונכנס לתוך השלום (שזה הכלי).

והשורש של הברכה משתלשל מהנחלה המעותדת לעם ישראל לעתיד לבוא 'להנחילם י"ש (310) עולמות'. וי"ש הללו הם עשר פעמים שם א"ל (א"ל בגימטריא 31), והוא מן השורש עליון הנמשך מתרין ריעין – קנ"ה חכמה קנ"ה בינה (ופעמיים קנ"ה עולה בגימטריא י"ש).

ונסכם: בתיבה 'בראשית' גנוז סוד תהליך המשכת השפע, והן אותיות 'יש' שמבראשית הנמשכות אל מספר 'בראת' הנשארות שהן 'ברכה שלום'.

ורבי יהודה הנשיא בחותמו את המשנה רצה לחבר את סוף המשנה אל תחילת התורה שבכתב, ולכן הביא את שתי המימרות הללו, את המימרא של רבי יהושע בן לוי העוסקת בשורש השפע 'יש'. ואת המימרא של רבי שמעון בן חלפתא העוסקת בהשתלשלות, ושלשתן (יש, ברכה, שלום) יחד עולות תיבת 'בראשית'.^[16]

ממשיך הרב יצחק אייזיק (שם) וכותב:

ודע, כי מספרם של בני ישראל תלוי במספר שמו של הקב"ה, וכמו שנאמר: "הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" (ישעיה מ, כו).

וביתר פירוט: מכלל שמותיו של הקב"ה ישנם שני שמות, אשר האחד נקרא: שם העצם והוא שם הוי"ה. והשני נקרא שם ההיכל, והוא שם אדנ"י, וכמו שנאמר: "וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל־הָאָרֶץ" (חבקוק ב, כ) – ('היכ"ל' גימטריא אדנ"י, וגם המילה 'ה"ס' גימטריא אדנ"י).

ומשני שמות הללו, מכל שם לחוד, משתלשל מספרם של עם ישראל.

ורבי יצחק אייזיק זיע"א מאריך ומבאר (שם) כיצד משתלשל מספר עם ישראל משם העצם, וכיצד הוא משתלשל משם ההיכל.

והנה לבאר כיצד משתלשל המספר משם ההיכל נצטרך להאריך הרבה ולכן לא נביא את דבריו והרוצה יעיין בדבריו שם.

ונבאר כיצד משתלשל המספר משם העצם:

כאמור לעיל שם העצם הוא שם הוי"ה, והנה עצם מחצב נשמות בני ישראל הוא בתפארת ישראל שהוא האות ו שבשם, וה-ו' יונקת מראש ה-ו' שהוא אות י שבשם. ולכן עצם המחצב הוא ו' כפול י'.

והאות ה היא בסוד עצם המנין לחשבון.

ו-ה' מורה שצריך לכפול את המחצב חמש פעמים. והיינו לכפול ו' כפול י' ואת התוצאה לכפול ב-י' עוד ארבע פעמים, בצורה כזו: 60, 600, 6000, 60000, 600000. ונמצא מספר ה-600,000 תלוי בג' אותיות יה"ו משם הוי"ה.

ואות ה אחרונה שבשם היא כלולה מעשר ספירות בלימה, ועשר פעמים 'ספירה' הוא בגימטריא 3550.

והנה כאשר המנין הוא מצד הזכר, שהן ג' אותיות יה"ו, אזי מספרם של עם ישראל הוא 600,000.

וכאשר המנין מצד הנוקבא אזי מצרפים גם את העשר ספירות בלימה, ואזי מספרם: 603550.

והנה בוודאי עיקר המנין הוא מצד הנוקבא, ולכן בתיבת 'בראשית' נרמז המנין הזה, שהרי התיבה 'בראשית' מתחלקת לשנים 'בראת יש'. והנה 'בראת' בגימטריא 'בני ישראל', וגם בגימטריא '603' שזה מרמז על 603 אלפים (של מנין עם ישראל), שהוא מנין עצמם ומספרם מבורך ממקור הברכות שהוא י"ש, כמבואר לעיל.

וה' יזכנו לאחדות ישראל,^[17] אמן!

 

העולה מן האמור להלכה ולמעשה

 

א. השבת הסמוכה לחג השבועות נקראת 'שבת כלה', כיון שזוהי השבת שלפני נישואיהם של עם ישראל עם כלתם הנעימה – התורה הקדושה – ביום מתן תורה, ולכן בשבת זו נדרש מהאדם להכין את נפשו היטב לקראת קבלת האור הגדול – התורה הקדושה!

ב. והנה, ההכנה העיקרית לקבלת התורה, היא על ידי הקבלה הגמורה שיקבל האדם על עצמו לחיות בשלום עם כל אדם! כי השלום הוא הכלי היחיד המסוגל להכיל בתוכו את אור התורה!

ג. 'שלום' – משמעו לקבל את הזולת למרות השוני המהותי, למרות השוני שאולי נוגד את השקפתי, ואת המסורת. היכולת לקבל את השני כמות שהוא, אין לך דבר גדול מזה. היכולת לסלוח לשכוח ולהבליג, על כל ריב ומדון, על כל צער וכאב, על כל הפרעה וקושי, ולהיות מוכן, ואפילו מעוניין להשלים, להיות שלום, בהתנהגות מעשית, וגם בלב עם השני שאולי הכאיב וציער, שונה ממני וחלק עלי, ופילג בינותינו. ועוד כהנה וכהנה, ובכל זאת לנגד בעל מדת השלום, עומד רק דבר נעלה אחד – להיות עם אחד, להיות שלם ומושלם.

ד. בשפה המדוברת כיום, המושג 'חינוך' כולל את כל מה שנעשה ביחס לילדים – הבעת חיבה וגם הטחת ביקורת. הקניית ידע וגם הטפת מוסר. הטלת עונש וגם מתן פרס. הפעלת משמעת וגם הענקת עידוד – הכל נכלל כיום תחת הערך 'חינוך'.

אך, האמת היא לא כך.

'חינוך' – אין פירושו לתת פקודות, הוראות וציוויים! 'חינוך' – אין פירושו להרגיל ולתרגל את החניך בפעולות מסויימות! 'חינוך' – אין פירושו למסור לילד מידע ולמלא את ראשו בחומר אינפורמטיבי על עולם ומלואו. 'חינוך' – איננו פקודות, לא תרגול ולא ידיעות…

'חינוך' – אין הכוונה להשפיע על התנהגותו של הילד בהווה באמצעות עונשים, משמעת או פרסים. שכן אלה הם רק אמצעים המייצרים השפעה מידית בהווה, אבל אינם משפיעים על העתיד. כי בעתיד – כשהחניך יעמוד ברשות עצמו – הוא כבר לא יירא מהעונש, לא יהא כפוף למשמעת וגם לא יצפה לפרס. לכן לא תהא לו סיבה להמשיך בעצמו את ההתנהגות שנכפתה עליו או שנסחטה ממנו.

'חינוך' – הוא משהו אחר לגמרי! 'חינוך' – הוא הולדת רצון!

והיינו שעל המחנך לטעת בלב החניך את הרצון והחשק לעבוד את ה', וללכת בדרך הישר.

וזה נעשה באמצעות הסברה ודוגמא אישית. הסברה במתק שפתים, בסבלנות, בדיבורים אמיתיים עד שלב השומע יתרכך ויתחבר…

ה. חינוך אמיתי מתחיל באדם עצמו, אם אדם לא יחנך את עצמו לא תעזורנה שום 'שיטות חינוך' עבור הבן שלו.

ועלינו לדעת שהילד מבין מהר מאוד מה שחשוב לאבא גם בלי שיסבירו לו. וכאשר הבן מבין שהדבר הזה חשוב לאבא באמת, לא יעבור הבן עליו…

---

הערות שוליים:

[1] הסיפור הובא בספר אמרו צדיק (הוסיאטין – עמוד 191) לגאון הרב מאיר צבי גרוזמן שליט"א.

[2] בן לאשרי ברכה משולשת – חלק ג (סיפורי קודש – עמוד סג).

[3] בספרו ברית כהונת עולם (מאמר לשקלים – פרק ח).

[4] חידושי אגדות למהר"ל (נדרים לג. – ד"ה גדולה המילה). נר מצוה (עמוז פז – הוצאת מכון ירושלים), ועוד מקומות.

[5] וזהו שמובא בתלמוד ירושלמי (חגיגה פ"ב ה"א): רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. והיינו שבזכות שרבי עקיבא 'נכנס בשלום' – כלומר, בעוד שהיתה בו את מדת השלום – בזכות זה ניצל מקנאת המלאכים 'ויצא בשלום'.

[6] והובאו דבריו במבשר התורני (גליון 291 – עמוד כג).

[7] ומיותר לציין שנדרשת סבלנות אמיתית, בה הזולת הוא שוה ערך. ולא כאלו שסבלנותם לזולת היא כמו האדם האומר, שהוא מוכן לסבול לידו איזה שהוא תמהוני או פרימיטיבי. זו כבר סובלנות מסוג אחר לגמרי…

[8] תדע שכן הוא, והלכה פסוקה בתורתנו הקדושה שבת ישראל הנישאת לנכרי, רח"ל, בניה ובנותיה יהודים לכל דבר, ואפילו בנותיה שנישאו לנכרים זרעם יהודים עד סוף כל הדורות.

ברם, בן ישראל שנשא נכרית כל זרעו נכרים מיד, רח"ל, וזאת לפי שרישומה של האם קיים בבניה ובבנותיה לעד, אולם רישומו של האב יכול להימחק ולהתבטל מזרעו, רח"ל.

[9] בספר איש צדיק היה (עמוד 69) מסופר על אבי האסירים הצדיק רבי אריה לוין זיע"א, וכך מתואר: בדרך כלל רואים בני אדם רק את הדברים הקרויים גדולים ולא את אלה הקרויים קטנים. וכאן באמת נמצא ההבדל בין הכחות הגופניים, החומריים, לבין הכחות הרוחניים. הגבורה הגופנית מתוארת בדרך כלל על ידי הגודל החיצוני, על ידי הכמות, ואילו הגבורה הרוחנית נמדדת דוקא על ידי הכח לראות את הדברים הקטנים, החרישיים, הנסתרים מן העין.

קולות גבוהים, רועשים – כל אדם רגיל יכול לשמוע, אבל אנחה חרישית, דמעה שבלב, רק האדם בעל כחות רוחניים, יכול לשמוע. האנשים הגדולים רואים גם את הדברים הקטנים, דברים גדולים רואים גם האנשים הקטנים.

אחד מאותם אנשי פלא, שכחם היה גדול ורב, לחוש ולהרגיש את הזולת, היה הצדיק ר' אריה לוין. חֵרֶף אסונות ופגעים, יסורי גוף ורוח, רעב, וחולי שפקדוהו – שמר תמיד על בת שׂחוקו ועל אמרי עידודיו לזולת, משיב נפש היה ומשיב רוח טובה על כל אדם כי מנחם היה לכל סובל ומר נפש. כבן עשרים לרדוף היה, צדקה וחסד רדף, אחר חלכאים ונדכאים רדף, כי לב שופע היה לו, שופע רחמים וניחומים לקרוב ולרחוק.

היה לו, לר' אריה, שעון משלו. הוא ידע בינה לעתים שונות בחיי אדם, ובכל עת נענה לֶֽעֱנוּת אדם. לו משלו, לא היה כלום. ברם, מן העשירים שבבני אדם היה, ונתן יותר מכל בעל צדקה וחסד. את עצמו נתן. פיזר ונתן אהבה וכיבוד, חלק מנדיבותו לכל.

וכך אמר בנו הרב חיים יעקב לוין – תמיד נסיתי למצוא את שורש מדותיו של אבא, שאלתי עצמי במה זכה להערצה כה רבה שרבים וכן גדולים לא זכו לה. מה השורש לכל פעולותיו, לאישיותו?

עד שירדתי לעומקו של דבר, מדה אחת היתה לו לאבא זצ"ל, והיא שורש וגם כתר למעשיו הטובים. היתה זו מדת הענוה, שהצטיין בה למעלה מבינת אנוש.

רגילים אנו לפרש את האִמרה שבפרקי אבות (פ"ד מ"י): 'הוה שפל רוח בפני כל אדם' – אפילו בפני האדם הכי קטן. אבל, לעניות דעתי, הפירוש אחר הוא: נקל מאוד לבן אדם להיות עניו בפני מי שקטן ממנו, שהרי בזה מתבלטת ענוותנותו… מגלה הוא את רוחב לבו שהוא עניו ביחסו כלפי אנשים פחותים ממנו. גם לא קשה לאדם להיות עניו מפני אנשים שהם הרבה יותר גדולים ממנו. אולם, מה קשה לאדם, להיות עניו כלפי אנשים שהם בדומים לו. כיון שאם אדם מגלה מדת ענוה מפני איש כמותו, הרי שעליו להשפיל עצמו ולהראות שחברו גדול ממנו. קשה, קשה הדבר.

כיון שכך, הרי שהציווי ו'הוה שפל רוח בפני כל אדם' אינו מכוון מפני קטן או גדול ממך, אלא אף בפני אדם שהוא בדומה לך…

ואני יכול להעיד על אבא זצ"ל, שהיה עניו כלפי כל אדם, הרכין ראשו מפני הגדול ממנו, כפף ראשו מפני קטן ממנו, אף נכנע בפני מי שהיה, או נדמה שהוא, בדומה או בשוה לו…

[10] בגמרא הקדושה (סוכה מט:) איתא: אמר רבי אלעזר, מאי דכתיב: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַֽהֲבַת חֶֽסֶד וְהַצְנֵעַ לֶֽכֶת עִם אֱלֹהֶי"ךָָ" (מיכה ו, ח).

'עשות משפט' – זה הדין. 'ואהבת חסד' – זו גמילות חסדים. 'והצנע לכת עם אלהי"ך' – זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה. והלא דברים קל וחומר, ומה דברים שדרכן לעשותן בפרהסיא אמרה תורה: 'הצנע לכת', דברים שדרכן לעשותן בצינעא על אחת כמה וכמה.

וביאר הגה"צ המשגיח רבי מאיר חדש זיע"א (מאור האוהל – עמוד עה), וז"ל: רגילים לחשוב שהצניעות הנדרשת מהאדם היא רק בדברים שדרכם להיות בצינעא, אך בדברים שדרכם להיעשות בציבור ובפרהסיא, אין על זה חובת הצניעות.

וזה מה שבאה הגמרא ללמדנו – שהצניעות הנדרשת מאדם היא גם בדברים שדרכם להיעשות בפרסום וברעש, כגון: הוצאת המת והכנסת כלה לחופה.

ולתוספת ביאור כתב הגה"צ רבי יצחק זילברשטיין שליט"א בספרו עלינו לשבח (דברים, חלק א – עמוד תעז), וז"ל:

הצנע לכת הוא הרבה יותר מאשר הסתרת המעשים, אלא הוא כמשמעו, לילך בתמידות עם הקב"ה על ידי דביקות המחשבה בו יתברך, כלשון הנביא: 'והצנע לכת עם אלהי"ך'. וזה נקרא 'הצנע לכת', משום שהיא עבודה שנעשית במקום של צינעא, דהיינו בסתרי מחשבותיו.

וזה באמת מהיסודות העיקריים שה' דורש מעמנו. והיא מן ההישגים הכי גדולים שיכול האדם להשיג עלי אדמות, והיא המשימה שעל ידה יכול האדם להתגדל ולהשתלם בזה העולם, וההצלחה הגדולה ביותר שיכול האיש להצליח בעולמו.

להתרגל ללכת תמיד עם ה', לכל מקום ולכל פינה, ולהמליכו עלינו תמיד בסתרי מחשבותינו.

והיא השלימות הגדולה שנשתבחו בה גדולי עולם. להיות עם הקב"ה ולהרגיש – גם במחשבותיו פנימה – כאילו הוא עומד לפניו תמיד. וכמו שמצינו אצל נח – "את האלהי"ם התהלך נח" (בראשית ו, ט), או אצל חנוך – "ויתהלך חנוך את האלהי"ם" (שם ה, כב), וזה מה שנצטוה אברהם – "התהלך לפני והיה תמים" (שם יז, א).

וזה מה שמלמדת אותנו הגמרא – שגם כאשר האדם עסוק בעשיית מעשים בפרהסיא, הרי בעולמו הפנימי הוא חי עם הקב"ה, וכל מחשבותיו וכיסופיו ותשוקתיו לבורא כל העולמות.

ונביא מספר דוגמאות: אדם חוזר לביתו, לאחר יום שלם שלא היה עם משפחתו. ה'והצנע לכת' שלו יתבטא בכך – אם לפני שהוא דופק בדלת, יעמוד כמה שניות ויחשוב בסתרי מחשבותיו כיצד לגמול חסד עם אשתו, איך ובמה לעזור לה, וכיצד להתנהג בבית בכלל.

במחשבותיו פנימה יתכנן האיש איך לסייע עתה ביד אשתו, וביד ילדיו, ישקיע מחשבה ותכנון בשאלה: 'כיצד לא להגיע בשום אופן למצב של כעס', וכו'.

אף אחד אינו יודע ואינו רואה מה הוא עושה עתה. הכל נעשה בלבו פנימה, בצניעות גמורה. זה היסוד של 'והצנע לכת'. והדברים מופלאים ביותר. פלאי פלאים של עבודת ה' יש כאן.

או כאשר הוא מתעתד להיכנס לבית המדרש, לכולל, או לשיעור בדף היומי, ישים אל לבו כיצד לנצל עתה את הזמן בצורה היעילה ביותר, יחשוב על דברים שהוא יכול לעשות לתועלת הציבור כולו, ויבצע אותם אחר כך מבלי שהציבור ידע שהוא עשאם.

והגה"צ רבי אביגדור מילר זיע"א סיפר שבישיבת ליקווד היה דבר מופלא, שבמשך שלשים שנה רצופות קנה מאן דהוא סבון לתועלת כלל הציבור, והניחו ליד הכיור בישיבה, ואף אחד לא ידע מי הוא זה ואי זה הוא המצליח להתחמק מעיני הציבור, ולהניח את הסבון לתועלת הכלל. היו אף שניסו להציב לו 'מארבים', כדי לגלותו, ולא הצליחו לעלות על עקבותיו.

תארו לכם במה מדובר, שלשים שנה, בלי לזהות אותו! זה נקרא 'והצנע לכת', וזה נקרא להיות דבוק בהקב"ה בסתרי מחשבותיו…

ויהודי המקדש את מחשבתו יש לו כח עצום לפעול בעולמות העליונים…

[11] קידושין סו: (ד"ה כהנת לויה וישראלית וכו').

[12] בספר מלכות שלמה (עמוד 158) לגאון רבי שלמה צופיוף הובא המעשה הבא:

היה זה ביום הששי ערב שבת חנוכה שנת תש"נ עם כניסת השבת. הגה"ק רבי יהודה צדקה זלה"ה הטיב את הנרות והדליקן בברכה על פתח ביתו מבחוץ, כמנהגו בכל יום מימי חנוכה, כשהוא פונה והולך משם לעבר בית הכנסת 'שאול צדקה' לקבל פני שבת המלכה. בינתים השתובבו ילדים משחקים סמוך לחצר ביתו. אחד מהם הפך במרוצתו את המנורה. הנרות כבו, והשמן נשפך…

כשחזר מבית הכנסת אחרי התפילה, הבחין מיד שהפכו את המנורה ונשפך שמנהּ, ונרותיה כבו – אך הוא לא הוציא מפיו אף מילה. נכנס בלאט הביתה כדרכו, הסב אל השולחן לקדש ולערוך את סעודת שבת קודש בשקט ובשלוה, כאילו לא אירע מאומה.

אביו של הילד השובב, כאשר נודע לו מה שקרה, לקח והביא את בנו אל רבינו זלה"ה כדי שיבקש ממנו מחילה. הרב ליטף בנועם את ראש הילד והאיר לו פנים. הסביר לו בשפה קלה 'מאי חנוכה', מה פשר הנס, על שום מה מדליקים נרות. אחר כיבד אותו במיני מתיקה והרעיף עליו מברכותיו.

הילד שחשש והתיירא תחילה מפני הקפדתו, הופתע כליל מן החום והאהבה ששפע אליו. מני אז נקשרה נפשו של אותו ינוקא בנפש רבינו לכל הימים. בהשפעת המאורע הזה, התחיל להשגיח בעצמו על מעשיו, והשתדל ללכת בדרך טובים.

[13] קובץ קול התורה (חלק פד – עמוד סז).

[14] סיפר תלמיד חכם אחד: ילדים קטנים היינו, וביום השבת לקח אבינו אותנו עמו לתפילת שחרית. לאחר התפילה ניגש אבינו להגה"ק רבי אליהו לופיאן והחל לשוחח עמו באריכות.

היות שלא היתה לנו תעסוקה שיחקנו באבנים על הרצפה, אבא העיר לנו שהיום הוא שבת ואבנים הן מוקצה… עזבנו את האבנים, ואחר כך כשאבא לא ראה, שוב התחלנו לשחק באבנים… שוב העיר לנו אבא שהיום שבת… כך היה מספר פעמים.

לפתע שמענו איך שרבי אליהו אומר לאבא: זה חינוך?… הרי הם קטנים ואינם מבינים כלל מהו מוקצה, דבר אחד הם לומדים מהמוסר שלך, כשאבא לא רואה – לא שומעים בקולו…

חינוך אמיתי הוא רק על דבר שהילד יכול להבין, ועל דברים שאינו מבין – החינוך הוא כשרואה את דוגמת אביו והתנהגותו, זה משריש בלבו חינוך אמיתי ויסודי, הכלל הוא 'דוגמא אישית'… (אוצר הסיפורים למחנכים ולמרצים, חלק א – עמוד 293, לגאון רבי ישעיה הורוויץ שליט"א).

[15] בספרו ברית כהונת עולם (מאמר לשקלים – פרק ח).

[16] והמשיך רבי יצחק אייזיק כ"ץ (שם) וביאר:

ועל ידי תורה שבכתב והמשניות נעשה השם שלם, שכן 'בראשית ברא אלהי"ם' – עולה בגימטריא 'תורה נביאים כתובים', והם כנגד שלש האותיות יה"ו, וכנגד שלשת האבות: אברהם יצחק ויעקב.

והמשניות כנגד ה' אחרונה שבשם, וכנגד דוד המלך (ולכן עליו נאמר: 'והוי"ה עמו', שהוא השלים את השם). ועל ידי לימוד התורה שבכתב עם התורה שבעל פה נעשה השם שלם.

[17]  ונסיים את השיחה בנקודה נוספת של התעוררות.

כתב הגה"ק רבי נתן צבי פינקל זיע"א (שיחות רבי נתן צבי, בראשית עמוד עב), וז"ל:

בהקדמה לקבלת התורה נאמר: "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, ב), וביאר רש"י, 'ויחן' לשון יחיד, משום שחנו 'כאיש אחד בלב אחד', באחדות מלאה.

בדברי הכתוב האלו מבואר, שאם לא היתה חנייתם 'בלב אחד', לא היה שייך כלל לזכות לקבלת התורה!

והנה בענין זה צריך תיקון גדול, כי ישנם הסוברים שאם יתרשלו בקיום הראוי של המצוות שבין אדם למקום, הרי שבוודאי חסר בפנימיותם ועתידין ליתן על כך את הדין.

אולם על מצוות שבין אדם לחברו, אדם חושב שאין הדבר מחסר במהותו והוא לא יצטרך ליתן את הדין על דברים אלו.

אבל האמת היא שכשם שדנים את האדם על מצוות שבין אדם למקום, כך ידונו אותו איך הוא התנהג בין אדם לחברו, והנה פשוט שאם פגע או הזיק או הלבין פני חברו ודאי יענש על כך, אלא אפילו אם נמנע מלעשות מעשה חסד או צדקה וכדומה מתי שמחוייב בכך, יתבעו אותו על כך.

ובענין זה נספר (ויגד משה – הגדה של פסח, עמוד 174, לגאון הרב שלום מאיר ולך שליט"א):

בודד הוא הקבצן בעולמו. מקושש פרוטות מפנים חתומות. יש הקופצים ידם ויש הפותחים, אבל הלבבות נשארים אטומים. מלבד אחד. בהיכל ישיבת 'תפארת ירושלים' מכהן כראש ישיבה, הגה"ק רבי משה פיינשטיין. והוא, ראש הישיבה תמיד מתעניין בשלומו, שומע את סיפוריו, מעודד ומברך מכל הלב.

ביום ששי הגיע הקבצן להיכל הישיבה, וראה שכולם מתגודדים לשמוע את השיעור של ידידו ראש הישיבה. אם רצונו לקושש מעות, עליו להמתין עד גמר השיעור. יתן איפוא מרגוע לרגליו העייפות.

חברו הגיע, והכל קמו לכבודו. החל בשיעורו, והקבצן לא הבין מילה. לפתע הומטרו שאלות מכל עבר, כולם המו, קראו, התנצחו, התווכחו. וראש הישיבה הודף קושייתו של זה, ומשבח תשובתו של זה –

הקבצן חש צביטת קנאה. הרי ראש הישיבה הוא ידיד שלו. עמו הוא מדבר ובו הוא מתעניין, וכאן משוחחים עמו ומתווכחים ומתנצחים, וממנו מתעלמים כליל!

חייב הוא להתערב, להראות להם מי באמת חברו של ראש הישיבה. התרומם ממקומו: 'מה פרשת השבוע היום'?

וניצח! הראיה שכולם השתתקו ונעצו בו עינים.

וראש הישיבה, שחילק תשומת לבו בין כולם, ייחד כעת רק לו את כל תשומת לבו: 'השבת נקרא בפרשת בשלח'.

עליו למצות את הרגע, להמשיכו כמה שאפשר: 'מה?! לא שמעתי'!

וראש הישיבה חזר בנועם: 'השבת נקרא ברצות השם פרשת בשלח'!

'אה', הפטיר, והתיישב במקומו. שכולם יראו ויקנאו!…

ונעתיק סיפור נוסף (שם):

נחמן היה נהג מונית. לכאורה, נהג ככל הנהגים. עמד עם חבריו ברחבה, המתין לנוסעים שיבואו. אבל חש עצמו נעלה יותר, מרומם יותר משאר הנהגים. הביט עליהם בשמץ התנשאות. התרברב: 'אני משתתף בשיעור של רבי משה פיינשטיין ביום ששי. גם מתערב, שואל שאלות, והוא תמיד עונה לי'!

לא יאומן: 'ודאי דוחה את קושייתך'!

לא – הבהיר נחמן – תמיד מתייחס אליה ועונה עליה בבהירות ולענין!

אין פלא שקרנו עלתה, וחבריו התייחסו אליו ביראת כבוד.

ומאז הקפיד שבעתיים על מנהגו. בכל יום ששי, בשעת הבוקר, היה עולה לבית המדרש של ישיבת 'תפארת ירושלים'. המון בני הישיבה ואברכים מופלגים שבאו במיוחד התגודדו סביב דמותו של רבי משה, שהרצה במשך שעות את מערכותיו הסבוכות והמסועפות בסוגיות הנלמדות. ואז התנשאה דמותו של נחמן, נהג המונית, ונשאלה שאלתו המוחצת:

'רבי' – רעם קולו – 'מה השעה'?

ורבי משה היה נושא עיניו אל השעון הגדול הקבוע בקיר ועונה בנחת: 'השעה היא אחת עשרה ועשרה'!

עטור נצחון יצא מבית המדרש. הנה, שאל, ונענה…