פרשת וישלח – הכרת מקומו האמיתי – הכרת הטוב

תפילה שלא נענתה…

 

המדרש של השבוע^[1] מתחיל כך (והבאנו את המדרש בלשוננו):

אמר רבי פינחס, כשמתבוננים בספר הראשון של התהלים (פרקים א-מא) רואים שחמש פעמים מנסה דוד המלך להקים את מלכות שמים (וזו הכוונה במילים 'קומה ה"). ואלו הן החמש פעמים:

א. "קומה ה' הושיעני אלה"י כי הִכית את כל אויבי לחי שִׁנֵּי רשעים שיברת" (תהלים ג, ח).

ב. "קומה ה' באפך הנשא בעברות צוררי ועורה אלַי משפט צִוית" (שם ז, ז).

ג. "קומה ה' אַל יעוז אנוש ישפטו גויים על פניך" (שם ט, כ).

ד. "קומה ה' אֵ"ל נשא ידך אַל־תשכח ענוים" (שם י, יב).

ה. "קומה ה' קדמה פניו הכריעהו פלטה נפשי מרשע חרבך" (שם יז, יג).

ממשיך רבי פינחס ואומר:

'אמר לו הקב"ה, דוד בני! אפילו אתה מקימני כמה פעמים איני קם. ואימתי אני קם? לכשתראה עניים נשדדים ואביונים נאנקים. וזה מה שנאמר: "משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה'" (שם יב, ו)…

ממשיך המדרש ומביא את דבריו של רבי יהושע דסכנין (בשם רבי לוי):

המשיך דוד המלך והתפלל להקב"ה: רבונו של עולם, כבר גילית לאברהם אבינו (במעמד בין הבתרים), וליעקב אבינו (בחלום הסולם), שעם ישראל עתידים לעבור ארבע גלויות, שהן: בבל, מדי, יון, ואדום.

וגילית להם, שהגלות הקשה ביותר והאיומה ביותר, תהיה תחת צאצאיו של עשיו הרשע, המכונה 'גלות אדום'.

אנא, רבונו של עולם – המשיך דוד המלך והתחנן – בטל את גלות אדום. עשה לו כבר עתה את מה שאתה עתיד לעשות לו בסוף הימים –

'פלטה נפשי' מאותו רשע שהוא עתיד ליפול בחרבך,^[2] כמו שנאמר: "כי רִוְּתָה בשמים חרבי" (ישעיה לד, ה)…

והקב"ה סירב לשמוע לתפילתו!

ונשאלות השאלות:

א. מה הפירוש 'כשתראה עניים נשדדים ואביונים נאנקים'. וכי עד עתה לא ראינו דבר כזה? והלא העולם ומלואו מלא עוולה וכחש?

ב. מדוע סירב הקב"ה לשמוע לדוד שביקש לבטל את גלות אדום?

ולפני שנשיב נקדים…

 

העולם הזה של עשיו!

 

בשיחה שמסר הגה"צ הרב יעקב גלינסקי זיע"א, אמר כך:^[3]

כולנו מכירים את המדרש שאומר, שכאשר היו יעקב ועשיו בבטן אמם, חילקו ביניהם את העולמות, יעקב בחר את העולם הבא, ואילו עשיו בחר את העולם הזה.^[4]

אך מה שאנו לא כל כך מכירים, איך נראה העולם הזה של עשיו.

ונתבונן בפעם הראשונה שמוזכר בתורה העולם הזה של עשיו:

"ויבוא עשיו מן השדה והוא עייף" (בראשית כה, כט) – מגלים לנו חז"ל (בבא בתרא טז:): 'חמש עבירות עבר באותו היום'. נו, הוא היה צריך לרקוד משמחה: 'הצלחתי לעבור חמש עבירות ביום אחד, לא פשוט בכלל'. אך לא, הוא שב מהשדה לבדו, ללא ידידים וחברים – עזוב ורעב כמו כלב.

רעב?! אדם כל כך מאושר יכול לחשוב על אוכל, ולהרגיש רעב?!

טוב, קורה לפעמים – למרות הכל רעבים.

טוב, משום מה, נגמר לו האוכל בבית, או שקרה משהו אחר – ועשיו יצא לחפש אוכל בבתי אחרים. לא היה שם בארץ הנגב 'בית התבשיל'.

באיזו דלת הוא נקש לבקש אוכל?

היה לו אח אברך כולל, לא כולל אחד אלא בכמה כוללים ('יושב אוהלים') אצלו הוא הלך לחפש אוכל…

מה?! אוכל בבית של יעקב?! הרי כבר סיכמו ביניהם שליעקב יהיה עולם הבא, וכי אצלו הולכים לחפש ארוחת צהרים?! כנראה שהיה לו מידע שלאברך שיש לו ה'עולם הבא' יש גם עולם הזה. אין לו מנה גדושה של עולם הזה, אבל משהו הוא כבר ימצא אצל אחיו יעקב. והעיקר – ששם, בביתו של אחיו, יתנו לו אוכל בנדיבות, בלב רחב. זאת הוא ידע.

דפק עשיו בדלת (הרעועה) של יעקב ואכן, מצאו שהוא מבשל משהו אדום במטבח. מיד ביקש: "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" (בראשית כה, ל). וקיבל.

הנה לכם עולם הזה של עשיו!

רגע, עדיין יש מה לשמוע.

כשיעקב אבינו התעתד לקבל את הברכות מיצחק אביו, אמר לרבקה אמו, איך אלך לאבי, והרי עשיו אחי שעיר ואני איש חלק?

אמרה לו רבקה אמו: אל תדאג, עשיו נתן לי לשמור לו על אחד מהבגדים שלו (שהיה בגד חשוב מאוד), אלביש אותך בו, ואז גם אם ימושך יצחק הוא לא יבחין בהבדל.

שואל רש"י (שם כז, טו): רבונו של עולם, עשיו היה אז בגיל 65, והיה נשוי לארבע נשים. וכי אדם כזה נזקק להניח בגדים אצל אמו, וכי אין לו ארון בגדים בבית הגדול שלו?

משיב רש"י: עשיו ידע שהנשים שלו גנבות! הנשים הטובות שהתחתן אתן, לקחו ממנו כל חלקה טובה, בלילה הלך לישון בכיסים מלאים ולמחרת לא נשאר בכיסו אפילו פרוטה ללכת לבית המרחץ.

הנשים שלו גנבו ממנו את כל מה שרק יכלו. לכן, את הדברים הטובים והחשובים לו, החזיק אצל אמו…

הנה לכם 'עולם הזה'.

כך היתה נראית המשפחה ההרוסה של עשיו. אותו עשיו שצעק אינני צריך עולם הבא, די לי בעולם הזה…

 

וישטום עשיו את יעקב אחיו

 

ונמשיך עם 'מהלך קבלת הברכות':

יעקב אבינו לבש את בגדיו של עשיו, לקח את המטעמים שהכינה לו אמו רבקה, ונכנס אל יצחק אביו.

יצחק אבינו חש שמשהו לא כשורה ולכן ביקש מהעומד מולו: "גשה נא ואמושך בני האתה זה בני עשיו אם לא" (בראשית כז, כא).

ולאחר מכן, ביקש שוב: "גשה נא ושקה לי בני" (שם פסוק כו).

"ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו^[5] ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר בירכו ה'" (שם פסוק כז).

מעמד הברכות הסתיים ויעקב חזר למקומו. "ויהי אך יצוא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשיו אחיו בא מצידו" (שם פסוק ל)…

וכשהתברר לעשיו שיעקב קיבל את הברכות במקומו, התמלא שנאה עזה ליעקב… "וישטום עשיו את יעקב על הברכה אשר בירכו אביו ויאמר עשיו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (שם פסוק מא)!

ואם אתם חושבים שהשנאה הזו נחלשה ברבות הימים, אז אתם טועים! אש השנאה בערה ויקדה בלבו 7300 יום ברציפות!

השנאה הזו טרדה את מנוחתו בימים, והסעירה את שלוַת נפשו בלילות!… מחשבות נקם הצטיירו במוחו, וקרסו שוב ושוב מול המציאות…

ועשיו איבד את שלוַת נפשו!

נו, נו, זה העולם הזה של עשיו!…

ויעקב אבינו ידע על המתחולל בלבו של עשיו… ובנקודה הזו מתחילה פרשת השבוע, פרשת וישלח…

 

דרכי ההתמודדות עם עשיו…

 

בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, וישלח – מאמר א), אמר כך:

בסוף הפרשה הקודמת, פרשת ויצא, למדנו שיעקב אבינו עוזב את בית לבן, ומתחיל במסעו לכיוון ארץ ישראל.

ומכיון שהדרך הזו היא דרך ארוכה, דרך העוברת באיזורים חשופים ללא שום מקום מסתור להתחבאות בעת הצורך, התמלא יעקב יראה מפני עשיו – "ויירא יעקב מאוד ויצר לו" (בראשית לב, ח)!

ולכן הוא החליט שעליו להתכונן לפגישה עם עשיו.

וכך הוא התכונן:

בראש ובראשונה בחר יעקב אבינו לנהוג בדרכי נועם ולנסות לפייס את עשיו הרשע על ידי מתנה גדולה ומכובדת. לשם כך הכין יעקב מנחה גדולה ביותר שכללה 580 בעלי חיים.

לאחר שכל העדרים היו מוכנים, קרא יעקב אבינו לשלשה מלאכים^[6] וציוה אותם: הובילו בבקשה את העדרים הללו לעשיו אחי, וכך תאמרו לאדוני לעשיו: "כה אמר עבדך יעקב" (בראשית לב, ה)…

יחד עם זאת, אחז יעקב אבינו בעבודת התפילה, והתפלל לה' מעומקא דליבא: "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו כי ירא אנכי אותו פן יבוא והִכני אֵם על בנים" (שם פסוק יב). יעקב אבינו ידע ללא שמץ של ספק כי ללא תפילה אמיתית לה' יתברך אין שום מציאות בעולם שמשהו יצליח.

ורק אם לאחר כל זאת עדיין ירצה עשיו הרשע לפגוע בו ובבני משפחתו, התכונן יעקב אבינו גם לצאת למלחמה כנגדו. אולם את האפשרות הזאת דחה יעקב אבינו לתחתית רשימת האפשרויות, כיון שידע שממלחמה לא מרויחים כלום. בסופה של כל מלחמה ישנן אבידות קשות לשני הצדדים הלוחמים גם יחד – אבידות של נפשות אשר לא ניתנות להישבון לעולם, על כן יש להשתדל בכל הכח להימנע מכך עד כמה שרק ניתן.

אכן התנהגות זו של יעקב אבינו בדרכי נועם ובהכנעה רבה לפני עשיו אחיו פעלה את פעולתה והמיסה את לב האבן שבקרבו. על כך מליץ המדרש (קהלת רבה, פרשה ט – אות כז) את דברי שלמה המלך: "טובה חכמה מכלי קרב" (קהלת ט, יח). כלומר, טובה חכמתו של יעקב אבינו מכל כלי הקרב שהכין עשיו הרשע להילחם בו, שהרי יעקב אבינו ברוב חכמתו ראה לנכון לנהוג דוקא בדרך של הכנעה ופיוס, ובכך הצליח לשמוט מידיו של עשיו את כל הכלי הקרב שהביא עמו.

באותה שעה שבא יעקב עם כל בני משפחתו והשתחוו לפני עשיו הרשע נכמרו רחמיו של עשיו עליהם, והסיר מלבו את אותה כוונה זדונית לפגוע בהם חלילה וחס, כמו שנאמר: "וירץ עשיו לקראתו ויחבקהו ויפול על צַוָּארָו וישקהו ויבכו"^[7] (בראשית לג, ד), וכפי שמפרש רש"י שם: 'נתגלגלו רחמיו כשראהו משתחוה כל השתחוואות הללו'.

והנהגתו זו של יעקב היתה הכרחית, וממנה נצטוינו לדורות. וכמו שכתב השל"ה הקדוש (פרשת וישלח, חלק תורה אור – אות ו):

'ודע שענין פרשה זו לא לבד על יעקב יצא, כי אם על יוצאי חלציו גם כן, כי מעשה אבות סימן לבנים… וכל מלחמות יעקב עם עשיו רומז על העתיד… וכמו שנהג הוא לדורון לתפילה ולמלחמה, כן נוהגין אנחנו בדורנו לבני עשיו. ואין כחנו אלא בפינו להתפלל לה' יתברך בעת צרה, ומלחמה להילחם עם האומות לא שייך לנו.

אך ענין המלחמה עמהם – תוקף השתדלות שמחוייבין השתדלנים מישראל להעז פניהם נגד המלך והשרים ולהשתדל עבור ישראל בכל כחם, אף שמראים להם פנים זועפות ודוחים אותם, יחזרו וילכו. וזהו קיום ועמוד הגולה, כי הפרשה הזו הכל היא לדורות עד שיבוא משיח צדקנו'…

 

שורש גלות אדום

 

והנה, למרות שעל פניו נראה שיעקב אבינו עשה כפי הנדרש ממנו, מצאנו במדרש פליאה ותרעומת על יעקב אבינו. וזה לשון המדרש (רבי תנחומא, פרשת וישלח – אות ג):

יעקב היה ישן, והקב"ה והמלאכים משמרים אותו. שנאמר: "והנה מלאכי אלהי"ם עולים ויורדים בו, והנה ה' ניצב עליו" (בראשית כח, יב) – והוא משלח דורון ומתרפס: "כה תאמרון לאדוני לעשיו" (שם לב, ה)? הוי אומר: "מעיין נרפש ומקור מושחת, צדיק מט לפני רשע" (משלי כה, כו).

הקב"ה בא בתביעה ליעקב אבינו, וכך אמר לו: יעקב! אתה צדיק ובן תורה העמל בתורה הקדושה בכל כחותיך, ומכל מילה ומילה מהתורה שאתה לומד נברא מלאך!

אין ספור מלאכי השרת עומדים לצידך, והשכינה הקדושה חופפת עליך, ואתה מתרפס לפני עשיו הרשע?! הרי זה חטא עצום!

ומכיון שחטא, כעס עליו הקב"ה ולא ענהו בתפילתו עד כי הוכרח להכניע עצמו מאוד ונענש בגופו ובממונו, וכן עבור זה נתחייבו זרעו חובת גלות ושעבוד תחת יד זרע עשיו לפי שקיבל עליו אדנות!^[8]

והכעס על יעקב היה כל כך גדול, עד שגם כעבור שנים, כאשר עמד דוד המלך בתפילה והתחנן: "פלטה נפשי" (תהלים יז, יג) מאותו רשע שהוא עתיד ליפול בחרבך, כמו שנאמר: "כי רִוְּתָה בשמים חרבי" (ישעיה לד, ה)… סירב הקב"ה לשמוע לתפילתו. וכך אמר הקב"ה לדוד: אי אפשר לבטל את גלות אדום, מכיון שעדיין לא התכפר חטאו של יעקב!

וזה לשון המדרש (בראשית רבה, פרשה עה – אות א): 'אמר לו הקב"ה, לדרכו היה מהלך, והיית משלח אצלו ואומר: "כה אמר עבדך יעקב" (בראשית לב, ה).

ומצאנו לגה"ק רבי ירוחם ממיר זיע"א (דעת תורה, בראשית – עמוד ר), שביאר את מהות החטא:

'מעיין נרפש ומקור מושחת, צדיק מט לפני רשע' – כל היצירה מצד בריאתה כך נבראה, כי יתראה כבודו יתברך מכל וכל.

והנה כשצדיק מט לפני רשע, הרי זה מהפכה בעיקר היצירה, כי יתראה כאילו 'שורש דבר נמצא מבלתי עבודת ה' יתברך', הרי זה ממש עולם הפוך.

ממשיך רבי ירוחם ואומר:

והעונש שקיבל יעקב אינו ענין של עונש לבד, אלא מצד עצם המדה כן הוא, מכיון שהשפיל עצמו תחתיו ממילא הוא נעשה לראש!

וכתב הרמב"ן (בראשית לב, ד): 'ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים מהם שבאו ברומה והיא היתה סיבת נפילתם בידם, וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים'.

מבהיל ונורא כי יתכן שכל גלות אדום הוא מתוך 'צדיק מט לפני רשע!' היש לנו ציור בעונש הגדול והנורא הזה,^[9] העונש מצד מדה כנגד מדה. וגם מצד עצמה של המדה – אתם עשיתם אותם לאדונים, וממילא נעשתם לעבדים!… (ועיין שם במה שהרחיב עוד).

ונעבור לחיינו אנו…

 

אסור להתרפס בפני אומות העולם!

 

בשיחה שמסר הגאון הרב שלום מאיר ולך שליט"א, אמר כך:^[10]

אין לנו מושג, אף לא ברבותינו הראשונים כמלאכים, ודאי שלא באמוראים ותנאים, על אחת כמה וכמה בנביאים, ומה גם באבות ובבחיר האבות. אבל התורה נצחית היא, ומעשי אבות סימן לבנים בכל דור ודור. ומעשי יעקב אבינו ביחוד, שהרי 'יעקב אבינו לא מת', וחי הוא בלב כל יהודי מזרעו. וכל יהודי חייב לומר לעצמו בגאון ובעוז: 'הקב"ה והמלאכים משמרים אותי – ואני מתבטל בפני עשיו?!

ואנו נזכרים במאורע המסופר בנביא (מלכים־ב – פרק ו):

חיל ארם טמן מלכודות ומארבים לחיל ישראל, ואלישע הנביא היה מזהיר בכל יום את המלך ממארבים אלו…

תמה מלך ארם, וערך תחקיר מעמיק למצוא את המרגל המסגיר את סודות צבאו ליהודים.

אמר לו אחד המשרתים: 'לא, אדוני המלך. אין כאן שום מרגל ולא חפרפרת! אלא אלישע הנביא הוא אשר מגלה למלך את כל תוכניותיך, ומספר לו אף את הדברים אשר תדבר בחדר משכבך'.

החליט מלך ארם לקחת את הנביא בשבי. גילה הוא ששוהה הוא בדותן, ושלח לשם סוסים ורכב וחיל כבד, והקיף את הישוב בטבעת מצור. בבוקר קם משרתו של אלישע, וראה שהישוב מוכתר! נבעת וקרא: 'אהה, אדוני, מה נעשה!' אמר לו אלישע: "אל תירא, כי רבים אשר אתנו מאשר אתם" (שם פסוק טז)!

ונאמר שם: "ויתפלל אלישע ויאמר, ה' פקח נא את עיניו ויראה" (שם פסוק יז)!

"ויפקח ה' את עיני הנער, וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביב אלישע" (שם).

ופירש במלבי"ם (שם): 'פקח נא את עיניו, לראות כי חונה מלאך ה' סביב ליראיו, ומחנות מלאכים מקיפים את איש האלהי"ם לשמרו. והמלאכים שהוכנו עתה להצלתו באו בצורת רכב אש וסוסי אש, כנגד הרכב והסוסים במחנה ארם'.

תמיד היינו 'כבשה אחת בין שבעים זאבים' (אסתר רבה, פרשה י – אות יא). גם עתה, ואולי במיוחד עתה, מעייננו באויבים הקרובים, הפלסטינים, ימגרם ה' במהרה, והדעת מוסחת מהאויבים סביב, ומאלו שמאחריהם, ישמור ה' ויציל. מה כחנו, אי קטן בלב ים עוין וגועש, שטיליו מכסים כל שטחנו? רק הידיעה 'כי רבים אשר אתנו מאשר אתם', שה' שומר עלינו ומלאכיו מגוננים סביבנו.

ומהיכן המלאכים?

'העושה מצוה אחת, קונה לו פרקליט אחד' (אבות פ"ד מי"א). כל מצוה – מלאך! קראת קריאת שמע, הנחת תפילין, שמרת שבת, כשרות, טהרה – סובבת עצמך בחומת מגן!

וכל זה נכון, במישור הלאומי והאישי: 'מצוה מגינה ומצילה', וחונה מלאך ה' סביבו ליראיו ויחלצם.

אבל יש כאן הוראה נוספת, וחשובה לא פחות:

עשיו בא וארבע מאות איש עמו, מחנה עצום ורב, מטיל אימה, ממיט יראה. ויעקב אבינו שולח לו דורון, מצוה לאמר: "כה אמר עבדך יעקב" (בראשית לב, ה), ויש כאן מקום לתביעה: ה' אתך, ומלאכים סביבך, ואתה מתבטל בפניו, מתגמד ומתרפס?!

וכלפי מה הדברים אמורים? כלפי היחס שלנו למה שמכונה 'התרבות המערבית'. נכון, מתעוררת התפעלות מהישגי הטכנלוגיה, מההמצאות המתוחכמות, בבחינת: 'חכמה בגויים – תאמין'. למה לא, אדרבה, ננצל ונשתמש, נקל על חיינו ונהנה מהחידושים.

אך דבר אחד לא נעשה!

בשום פנים ואופן!

לא נתבטל ולא נתגמד ולא נתמזער.^[11] כי הטכנולגיה, עם כל יתרונותיה, אך 'חכמה חיצונית' היא, מעשירה את תנאי החיים החיצוניים. אך התורה הקדושה מעשירה את הפנימיות, מגבשת את האישיות, מטעינה באוצרות רוח בל ישוערו. ומולם, הכל מתגמד ומאבד מחשיבותו!

שיקנאו הם בנו, יבואו ויצטרפו אלינו!

וכאן נעצור לסיפור…

 

הנדרש, עמוד שדרה!

 

סיפר הגה"צ רבי אריה שכטר זיע"א (אריה שאג, פסח – עמוד קכז), וז"ל:

הסיפור הבא התרחש ב'סמינר קירוב' שהתקיים בארצות הברית. הסמינר נפתח ביום חמישי והיה אמור להימשך כמה ימים.

ביום ששי בבוקר ניגש אלי בחור אחד ואמר לי: 'כבוד הרב, אני חייב לנסוע הביתה!'

'מי קבע שאתה חייב?' שאלתי קצרות.

'כבוד הרב!' – התפרץ הבחור – 'אספר לך את הסיפור שלי ואתה תקבע אם אני חייב או לא':

הגעתי לארה"ב לפני כ-11 חדשים. חברים שלי סיפרו לי שהדולרים מתגלגלים פה ברחובות. טסתי לארה"ב ולא רק שלא מצאתי את הדולרים, אלא לאחר שהחברים שלי קלטו שבאתי בלי אגורה, גם אותם לא מצאתי.

נשארתי לבד, בלי כסף למלון או לדירה, ובלא שיהיה לי מושג קלוש מה אני עושה ולהיכן אני פונה. במשך כמה ימים הסתובבתי סהרורי ותעיתי ברחובות בחוסר מעש, בלי קורת גג לראשי.

בשלב מסויים גיליתי שאפשר להסתנן לרכבת תחתית בלי לשלם פרוטה. וברכבת יש מזג אויר נפלא, בקיץ קריר ובחורף חמים! ומאז, הפכה הרכבת תחתית על תחנותיה להיות הבית שלי. בכל תחנה הרכבת עוצרת, ומדי כמה דקות מגיעה רכבת חדשה.

הייתי יורד בתחנות הממוקמות באיזורים עשירים, מחטט בפחי אשפה, מאתר כמה שקיות מזון ומלקט מתוכן שיירי מזון שהעוברים ושבים השליכו במהלך היום.

כשהייתי רוצה לשאוף מעט אויר צח, הייתי עולה לרחובות, משוטט מעט על פני האדמה ומשתחל חזרה למקום המבטחים במנהרות הרכבת התחתית. למותר לציין כי בכל אותה תקופה נוראה לא הסתפרתי וכמעט ולא התקלחתי… חייתי כמו נווד תשעה חדשים תמימים!

עד שביום בהיר אחד נתקלתי בבחור ששם עלי עין ושאל אותי: 'אתה לא ישראלי?!'

'כן, נכון, אני ישראלי!' פלטתי במבוכה קלה.

הבחור נעץ מבט מופתע בשערי המגודל ובפני המזוהמות. 'מה אתה עושה פה? אתה נראה כמו כושי!'

גוללתי את קורותי באזני הבחור שהתנער וקרא בפתוס: 'באה עת ישועתך, בוא התלוה אלי, מהיום אתה עובד אתי!'

הבחור לקח אותי אליו הביתה. הייתי צריך להתקלח עשר פעמים כדי להיפטר מהלכלוך שצברתי במשך תשעה חדשים. המים שניגרו מגופי היו שחורים כזפת!

הבחור, שבינתים נודע לי ששמו מיכאל, נתן לי בגדים נקיים, וסידר עבורי דירה מרוהטת, בת שני חדרים.

מיכאל נתן לי כמה ימים להתמקם, ולאחר מכן התחלנו לעבוד במלוא המרץ. בבעלותו ישנה משאית סמיטריילר ענקית גדושה בסחורה. מזמן לזמן אנו יוצאים לנסיעות ומשווקים את מרכולתנו, כשעיקר העבודה מתרכז בשבתות ובימי ראשון!

הבחור סיים לפרט את גלגוליו, ואמר: 'הרב, השבת הזו מצפה לנו נסיעה מיוחדת הטומנת בחיקה ריוח גדול, ומיכאל מצפה לי שאעזור לו. אם אני לא חוזר היום, ביום שני אצטרך לחזור לשוטט בתחנות הרכבת תחתית. מה אתה אומר? מה אתה פוסק? מה עלי לעשות?!

אחזתי בחום בידי הבחור, והתבוננתי בו בהתרגשות בלי לחוש בדמעות הגדולות המתגלגלות מעיני.

'כבוד הרב, למה אתה בוכה?' – התפלא הבחור.

'אני מקנא בך כל כך', השבתי לו בהתרגשות, והסברתי לו גם במה, ולמה אני מקנא:

אחרי שהקב"ה היכה את המצרים בתשע מכות נסיות והראה להם מיהו בעל הבית על העולם, הוא ניסה את עם ישראל בנסיון קשה מנשוא:

'קחו לכם שה וקשרו אותו לכרעי המיטה. במשך ארבעה ימים תשמרו עליו, ואז, בי"ד בניסן, בערב פסח, תקריבו אותו לקרבן'.

איפה הנסיון? בנקודה אחת: השה היה העבודה זרה של מצרים.

אמנם בשכל הם כבר הבינו שאין להם סיבה לפחד מהמצרים. תשע מכות הוכיחו לכולם שהקב"ה מנהל את העולם, ושהוא שומר על עמו.

אבל מבחינה רגשית – עדיין היה קושי עצום. למצרים היתה שליטה חסרת תקדים על עבדיה. חז"ל אומרים^[12] שלעבד לא היה שום סיכוי לצאת ממצרים! רוסיה של הקג"ב היתה משחק ילדים לעומתה…

בני ישראל חיו באימה נוראה שכזו מפני המצרים, עד שגם אחרי הנסים הגדולים והגלויים שראו במשך תשע מכות, עדיין פחדו לעשות מעשה שיעורר עליהם את חמתו של העם המצרי.

'הקב"ה מעמיד אותך במבחן שבו הוא העמיד את יוצאי מצרים' – אמרתי לבחור. 'אתה מבין למה אני מקנא בך? מי יודע איזו נשמה גדולה יש לך שראויה למבחן כזה… מבחינה רגשית, אתה חש משועבד למיכאל, וזוהי תחושה טבעית בשביל מי שעבר תשעה חדשים של גיהנם, ואחר כך קיבל חדשים של גן עדן. אבל בוא נפעיל את השכל, כי כאן המבחן. אתה יודע, בכיתה א' עוברים מבחנים של כיתה א', בכיתה ח' – של כיתה ח', ובאוניברסיטה, עוברים מבחנים לקראת תואר דוקטור…

המבחן הזה הוא מבחן עצום שבו אתה מכריע מי מבחינתך הוא בעל הבית על העולם: הקב"ה או מיכאל.

כעת הבה נתבונן: מיכאל – במקרה הטוב היום פה ומחר פה, ורק הסחורה שלו בקבר. במקרה הגרוע, חלילה, גם מיכאל בעצמו כבר לא כאן. אבל הקב"ה חי וקיים לעולם, והמצוות שלו הן ציוויים ישירים מבעל הבית של העולם כולו.

אם כן מי הבוס שלך, מיכאל או הקב"ה? מבחינה רגשית אין ספק כי אתה צריך לחזור למיכאל. אבל מבחינה שכלית עליך להחליט, מי הבוס של העולם, מיכאל או הקב"ה? מיכאל יכול להיות היום כאן, ומחר, חלילה, בקבר, אבל הקב"ה חי וקיים לעד ולעולמי עולמים. נתנו לך משמים את הזכות הנדירה להחליט אחרי מי אתה צועד, אחרי מיכאל או אחרי ה' יתברך, אל תפספס את הרכבת!

הבחור נעמד דום, הצדיע כמו חייל בטרם קרב, וזעק בקול: 'כבוד הרב, אני כבר החלטתי, ה' הוא הבוס, אני נשאר!'

בסופו של דבר, גם אחרי שבת, הבחור לא שב למיכאל, והוא נשאר.

הוא לא חזר למיכאל, וגם לא לרכבת התחתית. כשהסתיים הסמינר ביום שלישי הוא נסע לישיבה של הרב בכרך שליט"א במונסי, והתחיל ללמוד בהתמדה. שם הוא למד במשך שנתים וחצי וקיבל אוכל, שתיה ולינה.

מעת לעת היה מגיע לישיבה במונסי יהודי אמיד אוהב תורה. הוא היה מבקר בישיבה לפרקים ומשוחח עם הבחורים ובמיוחד עם הבחור, בוגר רכבת התחתית, שמצא חן בעיניו באופן מיוחד.

בסופו של דבר הוא לקח את הבחור כחתן לבתו והעניק לו דירה בת חמשה חדרים, מכונית יוקרה, והבטיח לפרנס אותו במשך 15 שנה כדי שיוכל לשבת וללמוד בנחת בלי עול פרנסה ודאגות!…

פעמים רבות אנו עומדים לפני נסיון. באותם רגעים נראה לנו כי על פי דרך הטבע ישנו רק מוצא אחד שאינו עולה בקנה אחד עם דרך התורה.

ובאמת, באותם רגעים, עלינו לשום אל לבנו כי העולם אינו הפקר, חלילה. והקב"ה מביט וצופה ומשגיח על כל פרט ופרט, וכאשר אנו עומדים בנסיון ובוחרים בקב"ה על אף החששות והלבטים, ניתן לזכות לשני השולחנות גם יחד!

 

יעקב מגיע אל המנוחה!

 

המפגש עם עשיו הסתיים, ויעקב המשיך במסעו לעיר מגורי אביו. בדרכו חנה באיזה שהוא מקום, ושם: "ויבן לו בית^[13] ולמקנהו עשה סוכות על כן קרא שם המקום סוכות" (בראשית לג, יז).

והנה בפסוק לא מבואר כמה זמן הוא חנה שם. אך רש"י הביא את דברי המדרש, האומר, שיעקב שהה שם 18 חודש, קיץ וחורף וקיץ.

והמקום הזה בו חנה יעקב, היה מקום חשוף לכל רוחות השמים, מקום פרוץ ללא שמירה, ולכן בכל אותם 18 חודש ארוכים עדיין לא נרגע יעקב אבינו מהיראה שחש מפני עשיו, ומכיון שכך המשיך לשלוח לו כסף ומתנות. וזה לשון המדרש (בראשית רבה, פרשה עח – אות טז): 'רבי ברכיה בשם רבי לוי אמר, כל אותן חדשים שעשה בסוכות היה מכבד את עשיו באותו דורון!'

אך למרות הפחד והיראה, לא מיהר יעקב להתקדם בדרכו אל מגורי אביו, כי הוא ידע שאי אפשר להיכנס לארץ ישראל מבלי להתקדש ולהזדכך קודם לכן.

ורק כעבור שמונה עשר חודש, הרגיש יעקב אבינו שהוא ראוי, ואז המשיך במסעו לארץ ישראל. וכשהגיע, הדבר הראשון שעשה, קנה חלקת שדה בארץ ישראל.^[14]

ושם, בחלקה שהוא קנה, הוא חש סוף סוף ברוגע. כל היראה מעשיו נגוזה ונעלמה כלא היתה.

וכתב הרמב"ן (בראשית לג, יח), וז"ל: 'בסוכות היה מתפחד מעשיו, כי סוכות… היתה קרובה לשעיר. ועד היותו בארץ כנען לא שקט לבו, כי אז ידע שלא יגע בו, כי אביו קרוב משם, או שיעזרוהו אנשי הארץ כי אביו נשיא אלהי"ם בתוכם, או שזכות הארץ תצילהו'…

הכלל העולה: ששם, בחלקת השדה הקטנה הסמוכה לשכם, נח לבו של יעקב מיראתו… והשקט והשלוה הזו מילאו את לבו בהכרת הטוב לאנשי שכם.

ממשיכה התורה ואומרת: "ויחן את פני העיר" (שם), וביארו במדרש (בראשית רבה, פרשה עט – אות ו) שהוא עשה שתי פעולות: א. שלח מתנות לכל האנשים המכובדים שבשכם. ב. העמיד דוכנים ומכר סחורה בזול מאוד, כדי שיהיה ריוח והנאה לאנשי שכם.

ומההנהגה הזו של יעקב למדנו לדורות: 'שאדם צריך להחזיק טובה למקום שיש לו הנאה ממנו!'

 

טיהר את העיר טבריה…

 

ממשיך המדרש (בראשית רבה, פרשה עט – אות ו) ומספר: מלך רומי רדף אחר רבי שמעון בר יוחאי להורגו. ורבי שמעון נס מפניו יחד עם בנו, רבי אלעזר.

הם החלו לנוס ממקום למקום, עד שבסופו של דבר, הם החליטו שהמקום המוצלח ביותר להתחבאות בו, הוא בתוך מערה.

שלש עשרה שנה התחבאו במערה, שלש עשרה שנה קשות בהן כל מאכלם היה חרובים יבשים ללא כל לחלוחית של דבש, עד שבסיומן, העלה גופם חלודה.

ואז, החליט רבי שמעון שהגיע הזמן לצאת קצת החוצה לראות מה קורה בעולם. יצא רבי שמעון מהמערה ונעמד בסמוך לפתחה, והנה הוא רואה צייד שמנסה לצוד ציפורים.

ממשיך המדרש: רבי שמעון התבונן בצייד, והנה הוא הבחין שלפני כל נסיון צידה יוצאת בת קול מן השמים ומכריזה על הצלחת הנסיון: אם הבת קול מכריזה 'דימוס', היתה הציפור ניצלת. ואם הבת קול היתה מכריזה 'ספקולא' היתה הציפור נלכדת.

אמר רבי שמעון: 'ציפור אינו ניצוד מבלעדי גזירה מן השמים על אחת כמה וכמה נפש האדם, לפיכך אלך לי אל מקומי, ואם אינו נגזר מן השמים לא אמות, ואם חס ושלום נגזר לא יועיל בריחתי'.

יצא מן המערה ושמע שהתבטלה הגזירה, ומעתה הוא חופשי לנפשו. הלכו הוא ובנו לחמי טבריה ושם נתרפא בשרם.

אמר רבי שמעון לבנו: 'צריכים אנו לעשות טובה לאנשי טבריה, כדרך שעשה יעקב אבינו לאנשי שכם'.

ולכן הם הלכו וטיהרו את שבילי העיר טבריה מטומאת מת, ובכך עזרו לכהנים ולשומרי הטהרה לקצר את דרכם בדרכים…

 

הכרת הטוב – סימפטום של צדיקים

 

כתב הגה"ק רבי ירוחם ממיר זיע"א (דעת תורה, בראשית – עמוד רי), וזתו"ד:

הנה כשיעקב לקח איזה חלקת שדה, בדמים מרובים קנה אותה, שילם מאה קשיטה עובר לסוחר! ומה זה כל ההנאות הרבות שהיה לו מהם?

אלא כי האיש המחזיק טובה, הוא כבר מוצא על כל צעד וצעד טובות מטובות שונות, הרי נמצא הוא בעיר של ישוב, מוצא הוא לקנות לחם לאכול ובגד ללבוש, ועוד כדומה, ולהאיש המחזיק טובה די לו כבר בזה להיות משועבד להם.

האבות תמיד פרעו ושילמו, כי בכל מקום, בכל דבר ודבר, תיכף הרגישו את הטובה שעשו עמהם, ומכיון שכך נעשו לבעלי חובות 'להכיר טובה', ובעל חוב ודאי פורע.

ומה שאנו רואים שישנם אנשים שאינם פורעים את חובם, כי הם אינם מרגישים בעלי חוב. ורק כאשר הם חשים שאין להם דרך להתחמק, ומצד ההכרח עליהם להכיר טובה, הם מכירים. ולכן אנשים כאלו מכונים 'כפויי טובה', שהכרת הטוב שלהם נובעת מתוך חיוב וכפיה!…

האבות הקדושים תמיד החזיקו טובה,^[15] תמיד פרעו כי הכירו טובת זולתם להם, וה'מכיר טוב' מחזיק טוב.

בזה נבין היטב ענין 'מפני תיקון העולם' התופס מקום גדול כל כך בדברי חז"ל, כי חוב הוא על כל אדם להיות תמיד מחזיק טובת העולם עליו, כי לולא הם איך היה חי לבדו?

הרי רבי שמעון בן יוחאי ובנו, היו אנשים שהיו חיים גם במערה, ואף על פי כן מפני איזה טובה שהיא כבר מצאו עצמן מחוייבים ומשועבדים לכל העיר!…

הכלל העולה: צריכים להכיר טובה כדרך שהיו אבותינו מכירים!

ונרחיב עוד…

 

עיקר הקורבה – ההודאה

 

מצות עשה מן התורה לקרוא בכל יום פעמיים קריאת שמע, פעם אחת בשחרית ופעם אחת בערבית. ואנשי כנסת הגדולה תיקנו לברך קודם קריאת שמע שתי ברכות.

בשחר מברכים ברכת 'יוצר אור' וברכת 'אהבת עולם', ובערב מברכים ברכת 'מעריב ערבים' וברכת 'אהבת עולם'.

וקודם קריאת שמע של שחרית, בברכת 'אהבת עולם', אנו אומרים: 'וקירבתנו מלכנו לשמך הגדול באהבה – להודות לך ולייחדך ליראה ולאהבה את שמך'.

וכתב הגאון רבי ירחמיאל רפאל שאול מילר זיע"א,^[16] וזתו"ד: הרי מבואר שהקִרבה והחיבור (אהבה) לה' מוגדר כאן ב'להודות לך – ולייחדך'. וביאור הדברים:

כל אדם תופס את המציאות שסביבו לפי רגשות לבו. וגם בנושא ה'קבלה' זה כך.

אדם שמרגיש בלבו שהכל מגיע לו, וחייבים לתת לו – אז כשהוא מקבל דבר מסויים מהזולת, הוא לא מתפעל, וחושב לעצמו 'מה הוא עשה, בסך הכל הביא לי מה שמגיע לי', וממילא הוא לא מרגיש צורך להודות, וגם אם הוא יודה זה יהיה מהשפה ולחוץ.

אך, אדם שמאיר בו האור האלקי, אזי הוא מרגיש 'לא מגיע לי כלום', לא מגיע לי שאשתי וילדי יתנו לי כלום, לא מגיע לי שההורים שלי יעזרו לי, לא מגיע לי שהחברים והסובבים אותי יעניקו לי, וממילא כאשר הזולת, ואפילו הקרובים אליו ביותר, כגון: אשתו – מעניקים לו משהו, לבו מתמלא ברגשי תודה, והרגשות עולים וצפים, ואמירת התודה בוקעת מהפה במנגינה מיוחדת, נעימה ומתוקה…

והכרת הטוב זו מעלתם המיוחדת של עם ישראל!

ואם כך על טובה אחת, כמה צריך להודות להקב"ה, שמטיב עמנו תמיד, בכל עת ובכל רגע, 'כי באור פניך נתת לנו ה' אלהינ"ו, תורה וחיים, אהבה וחסד, צדקה ורחמים, ברכה ושלום. וטוב בעיניך לברכנו'…

וכאשר יהודי זוכה ומרגיש שכל מה שהקב"ה נותן לו זה חסד ומתנת חינם, אזי מתגלה בלבו רגש פנימי של הודאה והכרת הטוב. ורגשות אלו – הוא המצב האמיתי של התייחסות האדם לבוראו. וכאשר הנברא מבטל את גופו לבורא גופו, וכן מחבר נשמתו לבורא נשמתו – היא היא מציאות של חיבור.

מה שאין כן כשאינו מכיר טובה, ואדרבה מרגיש שמגיע לו, ואני ואפסי עוד, אם כן מרגיש מלכות עצמו ואינו מתבטל לבוראו, ובזה בונה כותל החוצץ בינו לבין בוראו, ומתרחק ממנו.

נמצא שה'קירבתנו מלכנו לשמך הגדול' היא תוצאה ישירה מה'להודות לך'.

ונוסיף עוד…

 

אין גבול להכרת הטוב

 

בשיחה שמסר הגה"צ הרב אליהו אליעזר דסלר זיע"א, אמר כך (מכתב מאליהו, חלק ה – עמוד 79):

אחד מהציוויים שנצטוינו הוא הציווי: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו… דור שלישי יבוא להם בקהל ה'" (דברים כג, ח-ט).

ציווי זה פלא גדול. להכיר טובתם של מצריים! על מה? על עבודת הפרך, שחיטת הבנים, שיקוע בנים בבנין, זריקתם למים, תבן לא ינתן לכם ומתכונת לבנים תתנו, וכשבאו לשדות לקושש קש היו המצרים מכים אותם באכזריות (מדרש רבי תנחומא, וארא – אות ו). לאלו חייבים להכיר טובה?

ולמי? לכפויי טובה אלו, שהחיה אותם יוסף ברעב והעשירם למכביר, והתכבדו בביאת יעקב והשבטים (שהרי אלמלא השבועה לא היו מניחים אפילו להוציא גופתו של יעקב ממצרים וברכת יעקב עד היום מונעת מהם את הצורך לגשמים), ונגד בני יעקב ויוסף התאכזרו כל כך? הרי אין לך כפויי טובה יותר מאלו!

אלא שהתורה ריחמה עליהם משום אותן השנים 'שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק' (רש"י – דברים כג, ח). ומפשטות הכתוב משמע שמחוייבים אנו להכיר טובה למצריים על כל השנים שגרנו על אדמתם אף שחיי צער היו, כי סוף סוף 'גר היית בארצו'. וכל האכזריות אינה מכבה טובה זו!

למדנו: עד היכן מגיעה חובת הכרת הטוב.

ממשיך הרב דסלר וכותב: ודבר זה הוא נחמתנו בעוניינו, ותקותנו הגדולה. שהרי, כידוע, גם הקב"ה מקיים את התורה שנתן לנו.

ואם בתוך האכזריות הנוראה של המצרים מצא הקב"ה טוב, וציוה אותנו להכיר טובה! כמה וכמה טוב הוא מוצא בכל יהודי ויהודי, ומכיר לו טובה על כך!

כמה הכרת הטוב חש הקב"ה לכל יהודי ויהודי על כל רצון, מחשבה, דיבור ומעשה, שהוא עושה למענו!

'אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה מאוד ירושתנו!'

ונחזור לשאלה הראשונה ששאלנו: מה הפירוש 'כשתראה עניים נשדדים ואביונים נאנקים'. וכי עד עתה לא ראינו דבר כזה? והלא העולם ומלואו מלא עוולה וכחש?

 

זיכוך אחר זיכוך…

 

כאשר הסתיימה השואה הנוראה, נשא האדמו"ר מסלונים זיע"א דרשה (נתיבות שלום – קונטרס ההרוגה עליך, עמוד סח), ובתוכה אמר כך:

הנה כחלק בלתי נפרד מהגאולה השלימה בביאת המשיח מצינו בחז"ל את ענין חבלי משיח, צרות רבות וגזירות קשות העתידות לבוא על ישראל קודם ביאת המשיח. כמו שאמרו (סנהדרין צח.): אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר חכה לו.

ובזוהר הקדוש (בלק דף ריב ע"ב) איתא הלשון על דורו של משיח שיהיה אז עקתא בתר עקתא (צרה אחרי צרה).

ולהבין את המשמעות של חבלי משיח הקודמים לגאולה, יש לבאר בפשטות כדי שיזדככו ויתכשרו לעתיד המצפה להם.

כל הבריאה מצפה לתיקון הגמור כמעט ששת אלפים שנה, שיבוא מלך המשיח וכל הבריאה תתהפך לטוב, וכל הברואים ירצו רק את הטוב ולא יתאוו כלל לרע, ויזכו להיות כאדם הראשון קודם החטא, שהוא שיא המדרגה שילוד אשה מסוגל להתעלות אליה.

ובכדי שישראל יהיו ראויים למדרגה הזו, צריכים הם לעבור את הזיכוך הקשה על ידי כל היסורים והצרות של חבלי המשיח… (עכ"ל).

ויותר מזה, מכיון שכשיבוא המשיח ניוולד מחדש, ונהפך להיות מציאות אחרת, מציאות חדשה, לכן בתקופה האחרונה הסמוכה למשיח, תרקב כל המציאות הישנה ותהפך לאין, ומהאין יוולד יש חדש!

וכמו שנאמר: "כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב" (דברים לב, לו), וביארו המפרשים, שסמוך לתקופת המשיח כל הרגשות הקדושים והחיוביים יעלמו מהלבבות, ובמקומם יתגלו רגשות של מרירות ולחץ.

וכל בני האדם יכספו וישתוקקו לרגשות קדושים, ולא ישיגו. ומכיון שכך, כל בני האדם יהיו 'עניים' 'ואביונים' ביחס לרגשות הללו, ואז יבוא המשיח!

 

העולה מן האמור להלכה ולמעשה

 

א. הקב"ה ברא את כל הבריאה כולה כדי שיתגלה כבודו יתברך מהבריאה. ועיקר כבודו יתברך מתגלה בזכות לומדי התורה, ולכן כאשר לומד תורה נכנע באישיותו לאדם הרחוק מן התורה, הרי הוא הופך את כל כוונת הבורא בבריאה, ועונשו גדול, רחמנא ליצלן.

ב. אדם חייב להכיר טובה לכל מי שמטיב עמו, להוריו, לאשתו, לילדיו ולכל הסובבים אותו. האדם חייב לדעת, כי אף אחד לא חייב לו כלום, ומי שבכל זאת מטיב עמו עושה זאת מרצונו. ולכן לבו צריך להתמלאות ברגשי תודה, ברגשות שיעלו ויצופו, ויגרמו לאמירת התודה שתיבקע מהפה במנגינה מיוחדת, נעימה ומתוקה…

והכרת הטוב זו מעלתם המיוחדת של עם ישראל!

ג. ועל ידי כך שהוא מכיר טובה למטיבים אתו, הוא יזכה להתעלות ולהכיר טובה להקב"ה המטיב עמו תמיד, בכל עת ובכל רגע, ועל ידי כך הוא יזכה לדביקות אמיתית בבורא עולם!

מה שאין כן כשאינו מכיר טובה, ואדרבה מרגיש שמגיע לו, ואני ואפסי עוד, אם כן מרגיש מלכות עצמו ואינו מתבטל לבוראו, ובזה בונה כותל החוצץ בינו לבין בוראו, ומתרחק ממנו. רחמנא ליצלן.

ד. הקב"ה ציוה אותנו להכיר טובה למצרים על כך 'שאירחו' אותנו בתקופת גלות מצרים. ולמרות שהמצרים העבידו אותנו בפרך, ועשו לנו צרות צרורות, אף על פי כן, כל האכזריות של המצרים אינה מכבה טובה זו!

למדנו: עד היכן מגיעה חובת הכרת הטוב.

ודבר זה הוא נחמתנו בעוניינו, ותקותנו הגדולה. שהרי, כידוע, גם הקב"ה מקיים את התורה שנתן לנו.

ואם בתוך האכזריות הנוראה של המצרים מצא הקב"ה טוב, וציוה אותנו להכיר טובה! כמה וכמה טוב הוא מוצא בכל יהודי ויהודי, ומכיר לו טובה על כך!

כמה הכרת הטוב חש הקב"ה לכל יהודי ויהודי על כל רצון, מחשבה, דיבור ומעשה, שהוא עושה למענו!

'אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה מאוד ירושתנו!'

---

הערות שוליים:

[1] בראשית רבה (פרשה עה – אות א).

[2] ופירש בעץ יוסף: 'וכיון דסוף סוף עתיד ליפול, ראוי שמעכשיו תעשה כן דגברא קטילא קטלת (אדם הרוג הרגת)!

[3] הובאו דבריו ב'להגיד' (בראשית עמוד 249), לגאון הרב יעקב אריה אריאל שליט"א.

[4] וזה לשון המדרש (ילקוט שמעוני, תולדות – רמז קיא): 'כשהיו יעקב ועשיו במעי אמן, אמר יעקב לעשיו: אחי, שני עולמות לפנינו עולם הזה ועולם הבא, רצונך שנחלק בינינו את העולמות?

ועשיו הסכים. באותה שעה נטל עשיו חלקו – העולם הזה, ויעקב נטל חלקו – העולם הבא'.

כלומר, עוד לפני מכירת הבכורה היתה ביניהם חלוקה אחרת שקדמה לה – של עולם הזה ועולם הבא – יעקב רצה את העולם הבא, ועשיו החליט שאין לו להמתין – 'אני רוצה כאן ועכשיו'…

לפי שיטתו של עשיו, קבורת חמור באמצע אלנבי לא תפריע לו, גם אם כל המוניות יעברו על קברו, לא מזיק לו מאומה. העיקר – לחיות טוב בחיי חיותו.

'לא מעניין אותי עולם הבא, מה שיהיה אחרי המוות לא איכפת לי'…

[5] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם – מועדים, יום כיפורים – מאמר א), וז"ל:

כאשר שמעה רבקה אמנו שיש בכוונת יצחק אבינו לברך את עשיו מיד קראה ליעקב אבינו וְצִוְּתָה אותו: "לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עיזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב, והבאת לאביך ואכל בעבור אשר יברכך לפני מותו" (בראשית כז, ט-י).

ומפרשים חז"ל במדרש (בראשית רבה, פרשה סה – אות יד) שכוונת רבקה באומרה: 'שני גדיי עיזים טובים', היינו ששני גדיים אלו 'טובים לך – שעל ידן אתה נוטל את הברכות, וטובים לבניך – שעל ידן הוא מתכפר להם ביום הכיפורים'.

והיינו שבנוסף לטובה האישית שתהיה ליעקב על ידי שני גדיי עיזים הללו בכך שיזכה בברכות של יצחק אביו – תהיה מהם טובה נוספת לכל בניו אחריו בהמשך הדורות שהקב"ה יתן להם את יום הכיפורים הקדוש אשר בו הכהן גדול לוקח שני שעירים (כמבואר בספר ויקרא – פרק טז), ואת האחד מקריב לה', ועל השני נותן את כל עוונותיהם של עם ישראל ומשליך אותו ביד איש עתי המדברה, ועל ידי כך מתכפרים כל עוונותיהם של עם ישראל.

נמצא לפי דברי המדרש הללו שבמעשה זה של נטילת הברכות היה כבר רמז לענין הכפרה שתהיה לעם ישראל ביום הכיפורים.

והנה, באותו מעשה התורה מספרת שכאשר קרב יעקב אל יצחק אביו כדי שינשק אותו ויברך אותו, נאמר שם: "וירח את ריח בגדיו ויברכהו" (בראשית כז, כז).

ומבארים חז"ל במדרש (בראשית רבה, פרשה סה – אות כב) שתיבת 'בגדיו' נדרשת גם מלשון 'בוגדיו', והיינו שבאותו מעמד, אשר בו נוצר שורש הכפרה של יום הכיפורים כנ"ל, הריח יצחק אבינו את הריח הטוב שנודף אפילו מהבוגדים והפושעים ביותר שיצאו מזרעו של יעקב אבינו.

וסודו של ריח זה הוא בעצם ריחה הטהור של עבודת התשובה, אשר על ידה יכול כל יהודי, ולוּ הרחוק ביותר, לזכות שה' יתברך יכפר לו על כל עוונותיו ויקרב אותו אליו כאילו לא חטא מעולם, וריח זה של התשובה עולה כריח ניחוח לה'.

וכדוגמא לכך מביא המדרש שני מעשים על שני בוגדים ופושעים גדולים שהיו בישראל, ועל ידי שעשו תשובה אמיתית הקב"ה ברגע אחד כיפר להם כל עוונותיהם וזיכה אותם לחלק בגן עדן:

המעשה הראשון על יוסף משיתא: בשעה שביקשו השונאים להיכנס להר הבית ולהחריב את בית המקדש אמרו שמוטב שיכנס לפני כן מישהו מעם ישראל, והבטיחו שמי שיכנס יקח לעצמו את הכלי הראשון שיוציא מבית המקדש. במקום היה נוכח יהודי אחד שכבר הרבה שנים קודם לכן פרק מעליו את עולו של הקב"ה והמיר את דתו ושמו יוסף משיתא. וכששמע יוסף את דברי השונאים רץ לעשות זאת בחפץ לב ובשמחה. הוא נכנס והוציא בידיו את המנורה של בית המקדש.

אמרו לו השונאים: 'אין דרכו של אדם פשוט להשתמש בכלי יקר שכזה, לכן תשאיר למלכנו את המנורה והיכנס שוב לתוך הבית ומה שתוציא כעת יהיה שלך', אך יוסף לא הסכים להיכנס למקדש שוב בשום אופן. הציעו לו השונאים שאם יכנס הם יוותרו לו על תשלום המכס במשך שלש שנים ובכל זאת לא הסכים, ואמר: 'לא דַיִּי שהכעסתי לאלה"י פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה?!'

תפסו אותו השונאים והחלו לנסר מגופו אבר אבר כדי להכריחו שיכנס ובכל זאת לא הסכים, והיה צווח בקולות אדירים של כאב ואומר: 'ווי לי, אוי לי שהכעסתי לבוראי', עד שיצאה ממנו נשמתו מרוב צער ומת על קידוש ה'.

והמעשה השני על יקום איש צרורות: באותה שבת שהוציאו מלכות הרשעה את התנא הקדוש רבי יוסי בן יועזר להריגה, לִוָּה אותו למקום התליה בן אחותו, יקום איש צרורות – שפרק מעליו כל עול ופקר בכל התורה כולה – כשהוא רכוב על סוס, ואמר לו: 'ראה איזו תמורה קיבלת משמים על כך שכל ימיך עסקת בתורה ובמצוות – שיוצא אתה להריגה. ואילו אני שכפרתי בכל שמח ומאושר', והשיב לו רבי יוסי בן יועזר: 'אם כך הוא עונשם של עושי רצונו של הבורא, קל וחומר למכעיסיו שיהיה עונשם רע ומר כפי שלא ניתן לתאר'.

דבריו של רבי יוסי בן יועזר שיצאו מלב טהור ואמיתי נכנסו בלבו של יקום כארס של נחש ושרפו אותו. פתאום הוא הבין עד כמה חמור מצבו הרוחני והוא פשוט לא יכל לשאת זאת. מה עשה יקום הרשע? הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין – סקילה, שריפה, הרג, וחנק:

הוא הביא קורה גבוהה ונעץ אותה בקרקע, וקשר בה חבל, וערך תחתיה עצים והקיפם בגדר של אבנים, ועשה מדורה לפניה, ונעץ חרב באמצע, והצית אש תחת העצים והאבנים, ותלה את עצמו על הקורה ונחנק, ובאה האש ופסקה את החבל ונפל גופו על גבי החרב ולתוך האש ונשרף.

באותם רגעים התנמנם לרגע רבי יוסי בן יועזר וראה בחלומו את מטתו של יקום פורחת באויר היישר לגן עדן, ומרוב התרגשות פתח ואמר: 'בשעה קלה קדמני זה לגן עדן'.

שני מעשים אלו הן דוגמא לכחה העצום של התשובה אשר ברגע אחד יכולה לכפר את כל עוונותיו של האדם המרוחק ביותר מהקדושה, ובלבד שתיעשה באמת ובכנות מעומקא דליבא.

ואת ריחה הקדוש של התשובה הריח יצחק אבינו לפני שבא לברך את יעקב אבינו, והבין בדעתו הקדושה שבזכות ריח זה תהיה תקנה גם לבוגדים הגדולים ביותר שיצאו מזרע יעקב, וזאת במיוחד ביום הכיפורים הקדוש שבו הקב"ה מכפר על כל עוונותיהם של ישראל כאשר הם זוכים לשוב בתשובה שלימה לפניו…

[6] "וישלח יעקב מלאכים" (בראשית לב, ד), ופירש רש"י: 'מלאכים ממש'.

וגילה המקובל האלקי רבי שמשון מאוסטרופולי הי"ד (ניצוצי שמשון, פרשת וישלח – ד"ה 'וישלח יעקב מלאכים'), שיעקב אבינו שלח שלשה מלאכים, שהראשי תיבות שלהם 'ממ"ש'. והם: מיכאל, מלכיאל, שננדיאל.

והשלשה שמות הללו עולים בגימטריא 'עזר"ת' ויש לכוין אותם בתפילה במילים 'עזרת אבותינו'.

[7] ופירש החתם סופר (תורת משה, פרשת וישלח – ד"ה 'ויבוא יעקב שלם'): "וישקהו ויבכו" (בראשית לג, ד), שניהם בכו! עשיו בכה על כך שלא הצליח בסופו של דבר להרוג את יעקב. ויעקב בכה כי הוא חשש שמא עשיו נישק אותו בלב שלם, והוא יקבל שכר על כך!

והתורה הקדושה גילתה לנו, "ויבוא יעקב שלם" (שם פסוק יח) – האמת היא, שעשיו לא נישק את יעקב בלב שלם, וממילא לא קרה שום נזק ליעקב מהנשיקה של עשיו, והוא נשאר שלם!

[8] לשון נזר הקודש (ריש פרשת וישלח).

[9] סיפר הגה"ק מטאהש זיע"א (עבודת עבודה – עמוד פט):

פעם הגיע צדיק אחד לבית מדרשו של המגיד מטריסק, בנו של הגה"ק רבי מרדכי מטשרנוביל זיע"א.

אותו צדיק התבונן בעבודתו הזכה של המגיד מטריסק והתמלא בהתפעלות…

כמה ימים שהה אותו צדיק במחיצת המגיד, ובמהלך אותם ימים הוא הבחין שהמגיד כמעט ולא אוכל כלום.

ולפני שיצא אותו צדיק לדרכו, ניגש להיפרד מהמגיד, ובתוך כדי הדברים שאל: מדוע אתה אוכל כל כך מעט?

השיב המגיד: באמת אני רוצה לאכול, רק שאיני יכול.

התפלא הצדיק ושאל: למה?

השיב המגיד: כי אני לא יכול לישון.

ולמה אתה לא יכול לישון?

והמגיד מטריסק פתח וסיפר: פעם נסע אבי, רבי מרדכי, לאיזה מקום, ואני התלויתי אליו. בדרך עמדנו לפוש מעט באיזה אכסניא, וכאשר שהינו שם, הגיעה אל האכסניא עגלה אחת, ועליה ישב איש זקן שהיה מדוכא מאוד ביסורין, מלא מכאובים מכף רגל ועד ראש, וביקש ליכנס אל אבי.

כאשר אבי ראהו, רץ לקראתו וקיבלו בשמחה רבה, נכנס עמו לתוך חדרו ונעל את הדלת…

אחר שגמרו שיחתם, ביקש ממני אבי הקדוש שאלווהו החוצה ואסייע לו לעלות לעגלה. והזקן ההוא כמעט שלא היה בכחו לזוז באבריו, ובכל פסיעה ופסיעה צעק וגנח מאוד מרוב היסורים והעינויים… ובקושי רב הצלחנו להעלותו לעגלה, ואז התאנח וצעק ביותר מחמת יסוריו הקשיים.

כאשר נסע משם לדרכו, שאלתי את אבי, מי היה אותו זקן? והשיב: 'הזקן הזה הוא משיח צדקנו, אשר נאנח וצווח מפני היסורים הנוראים שסובל מעוונות בני ישראל'.

וסיים המגיד מטריסק, מאותו יום, קשה לי מאוד ליתן לעפעפי תנומה מגודל צערו של משיח צדקנו, ומתוך שאיני יכול לישון איני יכול גם לאכול.

[10] מעיין השבוע (בראשית – עמוד תמז).

[11] וברשותכם נביא שני סיפורים:

סיפר הגה"צ הרב שלמה לווינשטיין שליט"א (ומתוק האור, יציאת מצרים עשרת המכות – עמוד רמב), וז"ל:

הרב יחיאל בר לב מפתח תקוה נסע בבחרותו לארה"ב. כדי להבטיח את עתידו הרוחני קיבל על עצמו בהגיעו לשם, שתי קבלות: האחת – שלעולם לא יסיר את הכיפה מראשו. והשניה – להקפיד על תפילה במנין שלש פעמים ביום.

זמן קצר אחרי הגיעו, הוצעה לו משרת הוראה בשיקאגו, הוא קיבל על עצמו את המשימה, וקצר הצלחות יפות. בכל זאת עדיין העיבה דאגה אחת על מצב רוחו – הוא טרם הצליח לקבל 'גרין קארד', כלומר: אישור שהייה חוקי בארה"ב למשך תקופה ארוכה.

רב בית הכנסת שבו התפלל יעץ לו לפנות לחברת יא"ס, המתמחה בעזרה למהגרים. הוא יצר קשר עם אחד מעורכי הדין של החברה, וכעבור כמה חדשים הודיע לו הלה כי הצליח לקבוע עבורו פגישה עם סוכן פדרלי. 'בפגישה הזו יחרץ גזר דינו של הגרין קארד שלך!' – צירף אזהרה – 'הקפד לבוא בזמן ולהיות לבוש באופן מכובד!'

הפגישה לא היתה אמורה להתארך מדאי, ומאחר שהיא נקבעה לשעה ארבע, וזמנה של תפילת מנחה בתקופה זו היה בחמש אחר הצהרים, החליט הרב בר לב להתפלל מיד לאחריה.

בדיוק בשעה ארבע הוא ניצב בחדר הקבלה של אותו פקיד ביחד עם עורך הדין שלו. המזכירה הודיעה כי ישנו איחור קל, משום שהפגישה הקודמת, שאליה יצא הסוכן התאחרה מעט, ושניהם ישבו והמתינו בסבלנות.

בשעה ארבע וחצי התרומם הרב יחיאל ממקומו והתכונן לצאת.

'לאן אתה יוצא?' – עורך הדין נעמד לפניו.

'להתפלל תפילת מנחה'.

'אתה נורמלי?' – פניו של עורך הדין סמקו בבת אחת, ושני ורידים התנפחו במצחו – 'בכל רגע אמור הסוכן הפדרלי לחזור. הוא יפגע מאוד מכך שלא המתנת לו, והסיכוי שתקבל את הגרין קארד שלך שואף לאפס'.

'הגרין קארד חשוב לי מאוד' – השיב הבחור – 'אבל תפילת מנחה חשובה לי יותר'.

'מנחה תוכל להתפלל מחר ובשבוע הבא, אבל לגרין קארד לא תהיה לך הזדמנות אחרת!' – ניסה עורך הדין לנפק את השיקולים ההגיוניים ביותר שהצליח לדלות אל מול התופעה המוזרה שעדיין לא נתקל בה, אבל כשהבחין בנחישותו של הלקוח שלו, הפטיר: 'טוב, לך להתפלל, אתה באמת זקוק לעזרה של האלקים כרגע'… וברצון לרכך מעט את האוירה, הוסיף: 'אל תשכח להתפלל גם עלי!'

הרב בר לב יצא להתפלל, וכשחזר מצא את המשרד נעול. הפגישה הוחמצה.

אכזבה קלה התגנבה ללבו, אחרי הכל הוא הפסיד מקיום המצוה שלו. האמנם לא היתה אפשרות למצוא פינה במשרד ולעמוד לתפילה ביחידות?! עם זאת לא יכול היה להתעלם מתחושת הסיפוק – הוא עמד בקבלה שלו.

אל עורך הדין שלו הוא לא העז להתקשר…

היה זה דוקא עורך הדין שיצר אתו קשר למחרת בבוקר. קולו היה נרגש וחגיגי: 'לא תאמין למה שקרה אתמול! כמה דקות אחרי שעזבת את המקום הגיע הסוכן הפדרלי. הוא מיד שאל היכן אתה נמצא. בלית ברירה סיפרתי לו שיצאת להתפלל בבית הכנסת. הוספתי שניסיתי להסביר לך את המשמעות של ביטול הפגישה, אבל אתה התעקשת'.

היה רגע ארוך של שתיקה, ואז אמר הסוכן: 'אוקיי. תזמין את היהודי הזה שוב, וכמה שיותר מהר. אנחנו זקוקים בארה"ב למורים מן הסוג הזה! אם הוא כל כך נאמן לאמונתו, אין לי ספק שהוא יהיה נאמן לעבודתו!…

והרב יחיאל קיבל את הגרין קארד…

ונעבור לסיפור השני…

סיפר הגה"צ הרב יצחק זיבלרשטיין שליט"א (ברכי נפשי, שמות – עמוד תקעג), וז"ל:

יהודי באחת מארצות אירופה, ביקש לרכוש לעצמו פַּרְוָה למעילו. הוא התכונן לשלם על כך מחיר יקר, כיאה למוצר שכזה, הידוע במחיריו הלא זולים. מה גדלה הפתעתו כאשר הגיע אל המוכר הגוי, וזה הציע לו לרכוש פַּרְוָה במחיר מוזל מאוד שהגיע לכעשרים אחוז מהמחיר הקבוע בשוק.

אם מחירה הרגיל של פַּרְוָה היה, למשל, אלף שקל, היה מוכן הסוחר למוכרה ליהודי שלנו ב-200 שקלים בלבד.

בתחילה לא האמין למשמע אזניו, ושאל את הסוחר פעם שניה ושלישית באיזה מחיר הוא מתכונן למכור לו את הַפַּרְוָה. כשהסוחר אישר שוב ושוב את המחיר המוזל שנקבע בתחילה, החליט היהודי לרכוש ממנו מספר רב של פרוות, ולמוכרן במחיר הרגיל, וכך יעלה בידו להרויח מעִסקה זו הון רב.

וכך עשה, והצליח לצבור לעצמו סכום כסף גדול.

לאחר שסיים את מכירת הפרוות, וירא כי טוב, החליט לנסות את מזלו בשנית. והנה גם הפעם היה מוכן הסוחר למכור לו את הפרוות במחיר המוזל. היהודי רכש כמות גדולה של פרוות, ומכרן, והצליח גם הפעם להרויח הון רב.

כשהגיע בפעם השלישית, השתנו לפתע פניו של הסוחר, שהרים עליו את קולו ושאל: 'תגיד לי, כמה כסף שילמת על הפרוות שמכרתי לך?'

כשנקב במחיר המוזל, החל הסוחר לצעוק, ואף לאיים עליו, ותוך שהוא מנפנף באצבעו השמיע איומים קשים נגד היהודי, הגדירו כגזלן, וטען שסחט אותו עד שהגיע למחיר הלא יאמן הזה… ותבע ממנו להחזיר לו את כל הפרוות…

היהודי היה המום, ולא הבין על מה רגשה הארץ ועל מה נעו אַמּוֹת הַסִּפִּין. 'הרי אתה עצמך הצעת לי לרכוש את הַפַּרְוָה במחיר הזה, ומה אתה רוצה עכשיו ממני?' – שאל.

אבל עד שפנה ימין ושמאל, הגיעו שוטרים והניחו אזיקים על ידיו, ושמהו במעצר.

לסוחר ההוא, כך התברר, היו קשרים טובים עם ראשי השלטון בארץ ההיא, ובשל מעמדו המכובד מילאו רשויות החוק אחר הוראותיו, והיהודי הובל למעצר…

לא עזרו לו כל הטענות וההצטדקויות שמעולם לא גזל פרוטה מאף אחד, וגם הפעם איננו אשם במה שקרה… החוקרים האמינו לסוחר, והיהודי הושם מאוחרי סורג ובריח.

כעבור מספר ימים, נכנס הסוחר אל כִּלְאוֹ של העצור היהודי ואמר כשעיניו יורקות אש: גזלן שכמוך, רציתי שתדע שביררתי בשבילך, כמה שנים מקבל גזלן עלוב שכמוך, ואמרו לי שלפחות עשר שנים!

אך אני אדם טוב, אדם הגון, וכואב לי הלב לחשוב שאתה עתיד להירקב כאן עשר שנים. ולכן באתי להציע לך עסקה:

הבאתי אתי צלב, אם תנשק אותו, אני אבטל את התביעה, ואדאג לשחרר אותך מכאן!…

היהודי שמע והזדעזע. הוא התעשת באופן מידי, ואמר לסוחר: 'עוף לי מהעינים! שוטה שכמוך!'

הסוחר לא נעלב ולא נפגע, ובחלקת לשון ניסה לפתותו. 'תחשוב בהגיון, לא ביקשתי ממך להאמין בצלב, רק ביקשתי ממך לנשק. ותמורת זה תחסוך לעצמך עשר שנים של בדידות וקושי!'

אך עיניו של היהודי הביטו בו, בעינים יוקדות, באישונים בוערים באמונה ובאהבה, במבט אמיץ ונוקשה…

מתוך המבט השתקפו כל אותם רבבות רבבות יהודים אשר מסרו נפשם בכל הדורות, למן היות עם ישראל לגוי, על קדושת שמו.

השתקפו כל אותם יהודים שמסרו נפשם ללא היסוס, בסקילה, שריפה, הרג וחנק, בקיצוץ אברים, ובריסוק העצמות… למען אחדותו יתברך…

הסוחר השפיל את עיניו…

ולפתע שינה הסוחר את טון דיבורו, והחל לדבר בְּרֹךְ ובנעימות. 'עבדתי אצלך לפני 30 שנה, במשך תקופה ארוכה. והתקופה הזו הייתי בשבילי אחת התקופות השלוות ביותר שהיו לי בימי חיי… ובנוסף לשלוה העצומה שהשרית עלי, למדתי ממך כיצד צריך להתנהג עם הבריות, דבר שעזר לי בהמשך החיים לרכוש מעמד גבוה מאוד בחברה.

ולמרות שאחר כך עזבתי אותך. מעולם לא שכחתיך!

כאשר ראיתי אותך נכנס לחנות הפרוות שלי, החלטתי למכור לך את הסחורה במחיר מוזל מאוד, כדי להחזיר לך ולוּ במשהו על כל מה שעשית למעני בתקופת עבודתי אצלך.

ואכן, מכרתי לך מרצוני את הפרוות במחיר ה'מצחיק' ההוא, שלא החזיר לי אפילו את העלות שהשקעתי אני בקניית הפרוות. הכל היה שוה לי, כדי לגרום לך נחת רוח.

גם כשהגעת בפעם השניה, לא שיניתי את טעמי ויחסי אליך. ברם, לאחר מכן, נזכרתי שבתקופת עבודתי אצלך, היית מדבר רבות בשבחה של הדת היהודית, והאמונה בבורא עולם. וביטלת לחלוטין את כל מי שדיבר על אלהים אחרים.

ברגע שנזכרתי בכך, החלטתי שלא שוה לי להעשירך עושר כה רב, במכירת הפרוות במחיר המוזל, אלא אם כן אעמידך בנסיון ואדרוש ממך לנשק את הצלם שלי, ואראה האם הדברים שדיברת אתנו אז, מפעמים באמת בלבך, והינך מאמין באלקיך עד תום, או שמא הכל היה מן השפה ולחוץ.

ועכשיו, משראיתי את אמונתך העזה, ונוכחתי בעצמי בנאמנותך לבורא עולם, אני משאיר בידיך את כל הפרוות שקנית ממני, עם הריוח הגדול בצידן, ואף אמכור לך עוד ועוד פרוות, ובמחירים יותר מוזלים, על מנת שתצליח להרויח עוד כסף, ולהתעשר בצורה יותר משמעותית.

[12] מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (פרשת שמות – ד"ה 'ומשה היה רועה').

[13] יונתן בן עוזיאל בתרגומו, פירש את המילים: 'ויבן לו בית', שהבית הזה המדובר כאן הוא בית מדרש, שבו יוכלו הוא ובניו לעסוק בתורה. וזה לשונו: 'ובנא ליה בי מדרשא'.

[14] וזה לשון האבן עזרא (בראשית לג, יט): 'חלקת השדה' – חלק בשדה. והזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, ומי שיש לו בה חלק, חשוב הוא כחלק עולם הבא.

[15] בשיחה שמסר הגה"צ הרב יעקב גלינסקי זיע"א (והגדת, בראשית – עמוד 22), אמר כך:

יעקב אבינו, באחרית ימיו, מוקף בבניו, שבטי־יה, בכבוד והערצה, נושא תודה לה'. על מה? "האלהי"ם הרועה אותי מעודי עד היום הזה" (בראשית מח, טו).

'הרועה' – הדואג למרעה. והוא ה' שזן אותי.

בראש ובראשונה, תודה על האוכל!

מי חושב על כך?!

ואמרו בגמרא הקדושה (ברכות נח.): 'כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש, זרע, קצר, עמר, דש, זרה, ברר, טחן, הרקיד, לש ואפה. ואנחנו משכימים ומוצאים כל אלו מתוקנים לפנינו!'

כבר חשבו ומצאו ש-42 אנשים עבדו עבור הלחם שלי –

ומי מדבר על השמש שזרחה, והגשמים שירדו, והאדמה שנתנה לשדה, ועל הטרקטור שפילח רגביה, ובית החרושת שיצר אותו, והאנשים שעובדים בו –

הלא הכל בכלל: 'חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם' (סנהדרין לז.).

הכל בכלל 'אורח טוב מהו אומר, כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי. כמה בשר הביא לפני, כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות הביא לפני, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי!' (ברכות נח.).

הלא לכן תיקנו לנו לברך 'יוצר אור', להרגיש שהשמש זורחת עבורי, ועלי להודות עליה. 'רוקע הארץ על המים', כדי שאני אעמוד על קרקע מוצקה –

'כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי!'

[16] הובאו דבריו בספר מזמור לתודה (עמוד 279) לגאון רבי דניאל יעקב טרביס.