פרשת כי תשא – מצות ביכורים בזמן הזה – הקדשת הראשית לה'

מבצע בתחילת הלילה…

סיפר הגאון הרב אליעזר יוטקובסקי שליט"א, וז"ל:^[1]

אני מתעסק רבות עם ילדים… ויום אחד עשינו מבצע גדול לילדי העיר בני ברק. וכך התנהל המבצע:

כל ילד צריך להיבחן על משניות בעל פה, וצריך לאסוף כמה שיותר משניות. בסוף, בין כל אלו שאספו את מספר המשניות הגדול ביותר תערך הגרלה.

פִרסמנו איזה פרס יקבל כל זוכה, והפרס הראשון היה ממש מלהיב – הילד הזוכה יוכל להיכנס למחסן הצעצועים של 'אבות ובנים', וכל מה שיצליח לקחת תוך עשר דקות – זה שלו!…

ההגרלה נערכה, וילד חביב אחד זכה. קבענו לשעה שמונה בערב, אבל כבר בשעה שבע וחצי הוא הגיע, וחיכה ליד המחסן. השעה רבע לשמונה, חמשה לשמונה, שמונה. הגיע הזמן…

יום קודם לכן הוא כבר ביקש, אם אפשר להחליף – שאחיו יבוא במקומו, כי נראה לו שאחיו יותר זריז ממנו. בסדר, שיהיה לו לבריאות.

האמת היא, שבדרך כלל לא נעים לילד, וגם לאדם מבוגר, להודות שאחרים טובים ממנו. זה די קשה, אבל כשמדובר על אפשרות להרויח – שום דבר לא קשה, העיקר הריוח.

שני האחים הביאו שקיות גדולות, שאפשר להכניס לתוכן הרבה. אני עומד ומחייך, וגיסי – שהוא הַקַּנְיָן של הסחורה, הוא נוסע לסין ומביא – עומד חִוֵּר ומודאג.

'מה קרה?' אני שואל אותו.

'תראה כמה דברים הוא מצליח להוציא!'

הוא דואג, אני צוחק, והילד מוציא ומוציא, ומוציא…

אנחנו מנסים לשאול אותו: 'תגיד, על כמה משניות הפרס הזה?' והוא עונה לנו: 'עוד מעט אני אענה לכם על כל השאלות שתרצו. אחרי שאני אסיים'.

הוא עובד במהירות, מארגן קרטונים שלמים. הוא מתאמץ, מזיע כהוגן, אבל זה בכלל לא מעניין אותו. הוא מוציא עוד חבילה ועוד חבילה.

גיסי כבר ממש מתחיל להרגיש לא טוב. ואני צוחק.

'למה אתה צוחק?' הוא שואל.

'כשהוא יסיים, אגיד לך'.

כשהילד סיים את 'המבצע', פניתי לגיסי ואמרתי לו: קודם כל, ברוך ה' זה לא הלך לאיבוד. נכון שיש פה – בוא נקרא לזה 'נזק' – של עשרת אלפים שקל (בערך). אך ברוך ה' סוף סוף ילד יהודי טהור זכה בזה.

וחוץ מזה, אגיד לך את האמת, חששתי שהוא יצליח להוציא הרבה יותר. כשראיתי שהוא לא עלה על הרעיון. צחקתי.

'ואיך היה אפשר להוציא עוד יותר?' תהה גיסי.

'היתה שם כזו מלגזה קטנה, שעובדת על לחץ שמן, כמו של ירקנים. לא צריך בשביל זה רשיון נהיגה. שתי לחיצות, והמכונה מעלה משטח, ואפשר להוציא את זה החוצה. אם הוא לא היה עובד עשר דקות, אלא היה חושב שתי דקות ועובד שמונה – הוא היה יכול להוציא כמעט את כל המחסן. חמישים־ששים אלף דולר היו הולכים בבת אחת.

מה היה חסר לו? שתי דקות של מחשבה, זה הכל'… (עד כאן הסיפור).

יוסי סיים לקרוא את הסיפור והרהר לעצמו: 'בדיוק אתמול שמעתי מישהו שהתנסה באופן דומה, וכך הוא אמר: 'מוטב לחשוב כמה פעמים ולעשות פעם אחת, מאשר לחשוב פעם אחת ולעשות כמה פעמים'…

'למרות שריכוז המחשבה שלפני המעשה היא לא פעולה מיוחדת, בכל זאת התועלת שהיא מביאה היא תועלת עצומה'…^[2]

יוסי קם ממקומו והלך לבית הכנסת להתפלל מנחה…

 

מהלכות בשר בחלב

בין מנחה לערבית עמד רב בית הכנסת ולימד הלכות. וכך הוא אמר: כידוע, שלש פעמים מוזכר בתורה הקדושה האיסור לבשל בשר בחלב.

בפרשת משפטים נאמר: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָֽתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶי"ךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּֽחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כג, יט).

בפרשת השבוע, פרשת כי תשא, מופיע הפסוק הזה שוב: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָֽתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶי"ךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּֽחֲלֵב אִמּוֹ" (שם לד, כו).

ובפרשת ראה הוא מופיע בפעם השלישית: "לֹא תֹאכְלוּ כָל־נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַֽאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶי"ךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּֽחֲלֵב אִמּוֹ" (דברים יד, כא).

התורה כתבה שלש פעמים: 'לא תבשל גדי בחלב אמו', ללמדנו שישנם שלשה איסורים: אכילה, בישול, והנאה^[3] (אסור ליהנות מהבישול או מהכסף הבא בעקבותיו).

איסור בשר בחלב הוא איסור חמור מאוד, ומטעם זה רבו עד למאוד החומרות הנוהגות להלכה מחז"ל ועד ימינו אנו.

ובספר הזוהר (משפטים דף קכה ע"א) החמירו ביותר, וכתבו כך: תו אשכחאן – עוד מצאנו, דכל מאן דאכיל האי מיכלא דאתחבר כחדא – שכל מי שאוכל מאכל זה של בשר בחלב שנתחבר כאחד, או בשעתא חדא או בסעודתא חדא – או בשעה אחת או בסעודה אחת, ארבעין יומין אתחזיא גדיא מקלסא בקלפוי, לגבי אינון דלעילא, וסיעתא מסאבא מתקרבין בהדיה – ארבעים יום נראה בעור בשרו של האוכל כמין דמות גדי מקולס, וכחות הטומאה רואים את הדמות הזאת ומתקרבים אליו להענישו.

ובנוסף וגרים לאתערא דינין בעלמא, דינין דלא קדישין – וגורם לעורר דינים בעולם, דינים שאינם קדושים. ואי אוליד בר באינון יומין, אוזפין ליה נשמתא מסטרא אחרא – ואם הוליד בן באלו הארבעים יום, מלוים לו נשמה מצד האחר, דהיינו נשמה טמאה מצד הטומאה…

ושמעתי – המשיך הרב וסיפר – מהרב'ה הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א שסיפר, שהיה בחור ישיבה אחד, שהיה כבר קרוב לגיל שלשים, ועדיין לא זכה לשידוך…

הבחור בא אל הגה"ק הרב יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל (הסטייפלר) לבקש ממנו ברכה שיזכה למצוא את זיווגו במהרה. הסטייפלר ביקש ממנו לקרוא למשגיח של הישיבה שלו, הוא קרא למשגיח, והסטייפלר הורה לו ללמוד עם בחור זה הלכות בשר בחלב, ובירך אותו שבעזרת ה' מיד כשהוא יגמור ללמוד הלכות אלו הוא ימצא את זיווגו.

המשגיח אמנם לא כל כך הבין את פשר הוראתו של הרב, אולם בכל זאת עשה כמצותו, וכל יום למד עם אותו בחור את ההלכות הנ"ל, ואכן מיד כשסיימו את לימודם הוא מצא שידוך הגון וטוב.

מאוחר יותר שאל אותו בחור את המשגיח: 'למה כבודו החליט ללמוד אתי הלכות בשר בחלב?' אמר לו: 'כך הורה לי הסטייפלר לעשות'. שאל אותו: 'האם כבודו סיפר לו עלי קצת?' אמר לו: 'לא סיפרתי עליך מאומה, אלא הרב מעצמו ביקש ממני לעשות זאת'.

אמר לו הבחור: 'אני אגלה לכבודו דבר שרק הקב"ה והסטייפלר יודעים, לצערי יש לי אהבה מיוחדת לאכול בשר בחלב, וכמה שניסיתי להתגבר על כך לא הצלחתי, כנראה שהרב ברוח קדשו ראה זאת והבין שזה מה שמעכב לי את הזיווג, ועל ידי שאלמד היטב הלכות אלו תיפסק ממני תאוה זו, ואכן כך היה, למדתי אתך את ההלכות האלו בעיון, והתאוה המוזרה הזו הסתלקה ממני'…

המשגיח התפעל מאוד מדברים אלו, והלך ושאל את הסטייפלר כיצד ידע שבחור זה אוכל בשר בחלב?

הסביר לו הסטייפלר: 'כשהוא בא אלי לקבל ברכה, ראיתי על המצח שלו צורת גדי, ומבואר בזוהר הקדוש (שם) שמי שאוכל בשר בחלב מציירים על העור שלו גדי מקולס, ומזה הבנתי שהוא אוכל בשר בחלב, וכיון שהוא רצה שאני אברך אותו, אמרתי שאם הוא ילמד הלכות בשר בחלב, יכנס בו בעזרת ה' איזה ניצוץ שימנע ממנו להמשיך לעבור על איסור זה'…

ולכן עלינו – סיים הרב את דבריו – ללמוד היטב הלכות בשר בחלב כדי שלא נכשל בהם חלילה.^[4]

ותפילת ערבית החלה…

יוסי סיים את התפילה וצעד לביתו עמוס הרהורים: 'אולי אפשר למצוא פה כעין אותו רעיון שהבנתי מהסיפור, כאשר מרוכזים בענין אחד וקולטים את כל התמונה אפשר להבין את התורה הקדושה.

חז"ל הקדושים, ברוחב בינתם, ספרו את כל האותיות שבתורה וסידרו אותן לפי נושאים ועניינים, וכך התגלו להם מן השמים בתוך האותיות כל ההלכות'.

'טוב. ברוך ה', למדנו משהו היום'…

ובעקבות הפסוקים הללו נכתבה החוברת שלפניכם…

 

הכל התחיל מ'חצי חצי'…

יצחק אבינו זכה ונשא את רבקה בהיותו בן ארבעים. תשע עשרה שנה (בערך) הוא חיכה לילד. ואז, הוא התבשר שרבקה אשתו מעוברת בתאומים.

לא היה זה הריון ככל ההריונות – התאומים הללו היו ההיפך מטבע התאומים. עוד בבטן אמם כבר החלו המריבות, ונגמרו ב'עסקים': כשנצא מבטן אמנו, מצפים לנו עולמות, וזמנים…^[5] הבה ונחלק אותם כבר עכשיו, חצי חצי…

ואמרו במדרש:^[6] שני עולמות ניצבו בפניהם, העולם הזה והעולם הבא. והם החליטו לחלקם ביניהם: יעקב בחר – את העולם הבא, ועשיו – את העולם הזה.

ומוסיף הזוהר הקדוש (יתרו דף עח ע"ב) שלא רק את העולמות חילקו ביניהם אלא גם את השליטה בחדשי השנה.

והחלוקה היתה בשני שלבים, בהתחלה חילקו את חדשי החורף, שהם: תשרי, חשון, כסליו, טבת, שבט, אדר. ואחר כך חילקו את חדשי הקיץ, שהם: ניסן, אייר, סיון, תמוז, אב, אלול.^[7]

וכך חילקו את השליטה בחדשי השנה:

יעקב לקח את החדשים: תשרי, חשון, וכסליו, מחדשי החורף. ואת ניסן, אייר, וסיון, מחדשי הקיץ.

עשיו לקח את החדשים: טבת, שבט, ואדר, מחדשי החורף. ואת תמוז, אב, ואלול, מחדשי הקיץ.

כאשר ראה עשיו^[8] שחודש אלול נפל בחלקו שמח שמחה גדולה, ואמר: חודש אלול הוא לפני ראש השנה יום הדין הגדול והנורא, ומכיון שהוא בשליטתי אדאג להכשילם בו בעבירות, וכך לא יצליחו להגיע מוכנים ליום הדין…

יעקב ועשיו נולדו וכל אחד פנה לדרכו. עשיו נמשך אחר השטויות, מסעות ציד ורדיפה אחר החומר, כמו שנאמר: "ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה" (בראשית כה, כז). ואילו יעקב נמשך אחר הקדושה והרוחניות, כמו שנאמר: "ויעקב איש תם יושב אוהלים" (שם).

והנה צפה יעקב אבינו ברוח קדשו, שאחיו עשיו יפליא להרשיע ויגרום לבניו (של יעקב) צרות צרורות, וכמו שבאמת היה, וכך כתוב במשנה (תענית פ"ד מ"ו): חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב.

בשבעה עשר בתמוז – נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל.

בתשעה באב – נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. משנכנס אב, ממעטין בשמחה…

אמר יעקב אם עשיו מסוגל לגרום כאלו אסונות בתוך עשרים ואחד יום (מי"ז בתמוז ועד ט' באב), מה הוא עוד ימשיך לעולל בתשעים יום אלו? (בחדשים תמוז אב ואלול יש תשעים יום).

ולכן התחיל להתפלל תפילות נוראות, בכוונות ויחודים עצומים, בהתפשטות הגשמיות ובביטול כל הרגשות עד שהצליח לחטוף מעשיו את חודש אלול!^[9]

וזה סוד הכתוב: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (בראשית מח, כב), והיינו שהצלחתי לקחת את חודש אלול – המכונה בשם 'האמורי' על שם אמירת התפילות שבו – על ידי כח תפילתי.

ומכיון שהחודש הזה יצא מידיו של עשיו לידיו של יעקב וזה מכח עבודתו הנוראה של יעקב נהפך להיות חודש של רחמים, וכל הרוצה יכול להתקרב בחודש זה למלכו של עולם!^[10]

והמאבק הזה שהתחיל עוד בבטן, נמשך ועתיד להימשך כל שנות ימות עולם. עד עת בוא הגאולה, שאז יכרת זרעו של עשיו, וכמו שנאמר: "וְהָיָה בֵית יַֽעֲקֹב אֵשׁ, וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ, וְדָֽלְקוּ בָהֶם וַֽאֲכָלוּם, וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר" (עובדיה א, יח).

אך עד שנזכה לכך, נלמד על המאבק המרכזי ביותר שאירע בין יעקב לעשיו…

 

מארבע יוצאת אחת…

ערב פסח שנת 2171 לבריאת העולם, יצחק אבינו בן ה-123, קורא לבנו עשיו ואומר לו: דע לך, כי הלילה הקרוב, לילה מסוגל ביותר הוא! ליל פסח הוא זה, לילה בו כל העולם כולו אומר שירה, ואוצרות טללים נפתחים בו כך שהברכה מצויה! על כן, חפץ אני לברכך דוקא בלילה זה, ולכן אבקשך שתביא לי מטעמים כאשר אהבתי, ובכך תהא נפשי קשורה בנפשך בעת הנאתי ממעשה ידיך, וברכתי תהא בחפץ מלא וברצון שלם!

באותו זמן, רבקה אשתו של יצחק, שהתה באוהל שלה, והנה היא שומעת ברוח קדשה, את דברי יצחק לעשיו. ורבקה נבהלת, ביודעה כמה סכנה יש בהענקת הברכות לרשע, עשיו!

רבקה קוראת ליעקב ואומרת לו: מבקשת אני ממך, לך תביא לי שני גדיי עיזים, ואכין לאביך מטעמים, ותביא את זה לאביך, ותקח ממנו את הברכות שרצה להעניק לעשיו! וכמו שנאמר: "לֶךְ נָא אֶל־הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶֽעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּֽאֲשֶׁר אָהֵב" (בראשית כז, ט).

יעקב שומע לקול אמו מביא לאביו את שני גדיי העיזים, ויצחק בירך את יעקב ברכות גדולות ועצומות…

יצחק גמר לברך את יעקב, ויעקב פנה לצאת מהאוהל, והנה הוא רואה את עשיו בא וצידו בידו… יעקב הסתכל על פניו החתומות של עשיו, על עיניו המשקפות רוע ואכזריות, והתיירא מפניו, ומרוב הפחד נשתנו פניו. ולכן מיהר והתחבא, וכאשר עשיו לא שם לב, ברח מפניו.

עשיו נכנס ועמד לפני אביו… וכאשר התברר לעשיו שיעקב לקח לו את הברכות, התמלא חימה…

יעקב ועשיו נאבקו על הברכות, ויעקב ניצח! והמאבק הזה היה אולי המאבק הכי קריטי בכל תולדות העולם, וכמו שאמרו בזוהר הקדוש (תולדות דף קמב ע"א): 'רבי יוסי אמר, תא חזי, אי חס ושלום בההוא זימנא יתברך עשיו, לא ישלוט יעקב לעלמין'!…

עשיו החליט לא להיכנע, ותכנן את ה'מהלך' הבא: 'הוא כבר יתפוס את יעקב וידאג שלא ישאר ממנו שום זכר!…^[11]

אך הסייעתא דשמיא ממשיכה ללוות את יעקב, והקב"ה מגלה לרבקה אמנו, שעשיו רוצה להרוג את יעקב… רבקה קוראת ליעקב ואומרת לו: גילו לי ברוח הקודש, שעשיו רוצה להרוג אותך, אין לך ברירה ואתה חייב לצאת לגלות! תארוז את חפציך, קח את מה שאתה צריך, ותגלה לחרן, לביתו של אחי, לבן!

רבקה, שלא רצתה לספר ליצחק על רצונו של עשיו להרוג את יעקב, כדי שלא להיכשל באיסור רכילות,^[12] פנתה ליצחק ואמרה לו: 'יעקב, צריך להתחתן, וברצוני שהוא יקח אשה ממשפחתי'.

יצחק קורא ליעקב ומברך אותו: "וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים" (בראשית כח, ג)… ושולח אותו לביתו של לבן דודו.

יעקב שהה בביתו של לבן עשרים שנה, ובסופן חזר לארץ ישראל, בדרך פגש אותו שרו של עשיו ונלחם עמו…

יעקב ניצח את המלאך, והמלאך החל לבכות, וכמו שנאמר: "וַיָּשַׂר אֶל־מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ" (הושע יב, ה), ויעקב אמר לו: 'אם אתה רוצה שאשחרר אותך, תברכני!

וכך היה. המלאך בירך את יעקב: "וַיֹּאמֶר לֹא יַֽעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב, כט).

יעקב המשיך בדרכו, ואז הוא זכה לברכה רביעית, וכמו שנאמר: "וַיֵּרָא אֱלֹהִי"ם אֶל־יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ" (שם לה, ט)…

ומגלה לנו הזוהר הקדוש (תולדות דף קמו ע"א – בתרגום ללשון הקודש): 'באותו הזמן שראה יעקב עצמו בכל אלו הברכות, אמר באיזו ברכה מאלו אשתמש עתה? והחליט אשתמש רק בברכה אחת, ובברכה החלשה שבכולן, והיא הברכה שאבא שלי בירך אותי כשהלכתי לביתו של לבן ('ואל שדי יברך אותך'). ואת כל שאר הברכות אשמור אותן לעתיד לבוא, לאותה עת נוראה שבה בני יצטרכו לברכות הללו…

והזוהר הקדוש (שם) ממשיך ומגלה לנו את התקופה בה נצטרך את הברכות הללו, אך לפני שנביא את דבריו, נעצור לרגע ונסכם:

כאמור, יעקב אבינו עליו השלום הבין בהשגתו הנוראה ובשכלו הקדוש, שעתה מספיק לנו ברכה אחת. יהודים יכולים להסתדר בעולם הזה עם ברכה אחת!

יהודים יכולים להסתדר עם אויבים קשים ומרים – בין אם האויבים מתגלים בצורה של בשר ודם, ובין אם האויבים מתגלים בצורה רוחנית, של כחות הטומאה, קליפות, שדים ורוחות – מכחה של ברכה אחת!

אך למרות זאת, המלחמה נגדם היא לא מלחמה פשוטה, ונוצרת שחיקת כחות! ולכן הקב"ה נתן לנו בתורתו הקדושה עצות ודרכים כיצד לחדש את הכחות שלנו, כדי שנשאר תקיפים כאריות כנגד כל המונעים. וכמו שנאמר: "לַֽיִשׁ (אחד מהשמות של האריה) גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה וְלֹא יָשׁוּב מִפְּנֵי כֹל" (משלי ל, ל)!

ועתה אנו רוצים להרחיב יותר בענין המלחמה…

 

כדי שתמליכוני עליכם!…

בספר הזוהר הקדוש (משפטים דף קכה ע"א) ביארו באורך רב את הפסוק: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָֽתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶי"ךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּֽחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כג, יט). ואנו נביא את דבריהם הקדושים בסגנון שלנו. וזה הוא:

כידוע, בששה ימים ברא הקב"ה את כל המציאות המוכרת לעינינו. והבריאה היתה על ידי דיבורו יתברך, וכמו שנאמר: "בִּדְבַר ה' שָׁמַֽיִם נַֽעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל־צְבָאָם" (תהלים לג, ו).

ובמסכת אבות (פ"ה מ"א) פירטו יותר ואמרו: 'בעשרה מאמרות נברא העולם'! כאשר על ידי כל מאמר נברא חלק מסויים בבריאה. ואלו הם העשרה מאמרות:^[13]

'ויאמר אלהי"ם יהי אור', 'ויאמר אלהי"ם יהי רקיע', 'ויאמר אלהי"ם יקוו המים', 'ויאמר אלהי"ם תדשא הארץ', 'ויאמר אלהי"ם יהי מאורות', 'ויאמר אלהי"ם ישרצו המים', 'ויאמר אלהי"ם תוצא הארץ', 'ויאמר אלהי"ם הנה נתתי', 'ויאמר אלהי"ם נעשה אדם', ויאמר אלהי"ם לא טוב היות האדם לבדו'.

ובא דוד המלך ולימד אותנו יסוד נוסף. וכך הוא לימד אותנו: "לְעוֹלָם ה' דְּבָֽרְךָ נִצָּב (פירוש, עומד) בַּשָּׁמָיִם" (תהלים קיט, פט).

ושאלו במדרש תהלים (מזמור קיט – אות לו): צריך להבין, מה פירוש שדיבור עומד בשמים? ועוד לשם מה צריך הוא לעמוד?

והשיב המדרש כך: ביום השני של הבריאה אמר הקב"ה את המאמר: "יהי רקיע בתוך המים" (בראשית א, ו), ועל ידו נברא הרקיע. ובא דוד המלך בפסוק הזה ולימד אותנו שהדיבור הזה עומד כל הזמן בשמים, והיינו אל תחשוב שהאמירה: 'יהי רקיע בתוך המים', היא אמירה חד פעמית, אלא, בכל רגע ורגע הקב"ה חוזר ואומר: 'יהי רקיע בתוך המים', ובכח המאמר הזה הרקיע עומד וקיים!

אם הקב"ה יפסיק לומר את האותיות: 'יהי רקיע', הרקיע יתבטל, והמצב יחזור לאין ואפס ממש, כמו לפני ששת ימי בראשית ממש! נמצא שהדיבור של ה' הוא אשר מהוה ומחיה ומקיים את הרקיע בכל רגע ורגע!

דברי המדרש אמורים לא רק לגבי הרקיע, אלא כך הדבר גם בכל הנבראים שבעולם, בדומם צומח חי ומדבר, כולם חיים וקיימים בזכות העשרה מאמרות הנאמרים בכל עת ורגע.

הקב"ה מהוה, מחיה ומקיים, בכל רגע ורגע את כל המציאות. ואם הוא יפסיק לאלפית שניה להשפיע את חיותו מאיזו בריאה, אותה בריאה תחזור להיות אין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית!

ובתורת החסידות (תניא, אגרת הקודש – סימן כה) הוסיפו וביארו, שהדיבור הזה של ה' הוא הנקרא שכינה, והטעם, לפי שהוא שוכן ומתלבש בנבראים להחיותם.

וכאשר דבר ה' נמשך ומתגלה, זה הגילוי נקרא השראת שכינה. וכל אדם הזוכה לגילוי והשראת השכינה נקרא קדוש.

ועתה, ברשותכם, נמשיך הלאה:

עד עתה ביארנו כיצד ברא הקב"ה את העולם, אך לא ביארנו לשם מה?

והנה בתחילת פרשת ראה הובא הטעם לכך. וכך נאמר: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים יא, כו) – העולם נברא בשביל הבחירה! שאדם יבחר באלקות!

ונרחיב בביאור הפסוק:

הקב"ה ברא את העולם ובתוכו סלל שתי דרכים: דרך אחת – הנקראת 'דרך הברכה'. ודרך אחת – הנקראת 'דרך הקללה'. וזה פירושן:

דרך ה'ברכה' – כאשר אדם זוכה להלך בדרכי ה', לקיים את חוקיו, ללמוד את תורותיו (תורה שבכתב ותורה שבעל פה) ולשמור מצוותיו. זוכה וצועד הוא בדרך הברכה, ששם נמצאות כל הברכות הישועות וההצלחות.

דרך ה'קללה' – כאשר אדם הולך בשרירות לבו, מתעלם מבורא עולם וחוקותיו, רע לשמים ורע לבריות. נכנס הוא לדרך הקללה, שבה נמצאים כל חולשות הנפש, השנאה העצמית, החרדות, היאושים והאכזבות. וכל הפסדי העולם.

ואחר שסלל הקב"ה את שתי הדרכים, ברא את האדם והעניק לו כח בחירה, ואמר לו: 'הבחירה בידך, בחר אתה את דרכך! אך אם תשמע לי בחר בדרך הברכה'…

ובשביל זה בראתי הכל, בשביל שתמליכוני עליכם! וזה על ידי שתלכו בדרך ה'ברכה'!…

ומפאת חשיבות הענין, נחזור, ברשותכם, שוב על הדברים…

 

הניצוץ הטוב שבכל נברא

כל ההווה והקיים בכל הבריאה כולה, מהנברא הרוחני העליון ביותר ועד הנברא הגשמי האחרון והשפל ביותר שבכל הבריאה, כולם מתקיימים וחיים רק מכח הניצוץ האלקי הקיים בתוכם.

וכתב הגאון החסיד הרב עדין אבן ישראל זיע"א, וז"ל:^[14] כל נברא יונק בצורה ישירה או עקיפה מקדושתו של הקב"ה. הקב"ה לבדו הוא הבסיס והתשתית של כל מציאות בכל אופן ובכל מופע, ואין מציאות אלא מכחו ועל ידו.

והנה, גילו לנו חכמינו הקדושים, שבתחילת הכל (כל תהליך הבריאה) עלה ברצונו שיברא אדם שיעמוד בין הטוב לרע, והוא יבחר בטוב.

ולכן ברא שתי מערכות, מערכה אחת של קדושה, וכנגדה מערכה שניה של טומאה. ואת האדם הניח באמצע.

וכאמור, כולם יונקים את חיותם מהקב"ה, אך, בכל זאת יש הבדל ביניהם:

המציאויות של הקדושה, יונקות את חיותן מפנימיות הקדושה, משום שהן רוצות בקב"ה ובטילות אליו והקב"ה רוצה בהן. ואילו המציאויות של הטומאה יונקות את חיותן מבחינת אחוריים (ולא מהפנימיות).

ונרחיב יותר: לכל נברא, ובכלל זה גם לקליפות אין מקור חיות עצמאי ונבדל מהקדושה. גם הקליפות מקבלות את חיותן, בדרכי עקיפין, ממקור החיות שבקדושה.

והנה, אין הקב"ה חפץ בקליפות, ולכן הוא משפיע להם חיות בצמצום גדול, שמספיק רק לחיותם ההכרחי. אך הוא נתן להם אפשרות לקבל תוספת תענוג וחיות, על ידי חטאי בני האדם.

הדרך מהקדושה אל הקליפה עוברת גם דרך האדם. האדם בעל הבחירה, שיכול לעשות גם נגד הרצון האלקי, נגד הקדושה ומקור החיות שלו עצמו, הוא זה שבעשותו אחת משס"ה מצוות לא תעשה מעביר את החיות מהקדושה אל הקליפה "אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי" (ירמיה מד, ד). תיאורטית, לוּ ניתן היה לבודד את הקליפה מבני האדם לחלוטין, היא היתה מפסיקה להיות משמעותית, היא היתה מפסיקה להתקיים כקליפה…

קיומה של הקליפה, גידולה ויניקת חיותה, הוא במובן זה קיום של טַפִּיל (פָּרָזִיט). הקליפה היא טפיל של האדם, היא מתקיימת ממנו, יונקת ממנו את חיותה, וכפי שקורה בתהליך כזה, היא גם הורסת אותו ובעצם גם את מקור החיות שלה עצמה…

את חיותו יונק הרע מהקדושה,^[15] וככל שהקדושה יותר גדולה כך היניקה שהיא יכולה לינק רבה יותר, ולכן הרע תמיד מחפש את המקום שיש בו יותר קדושה. וכמו שאמרו חז"ל: 'כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו' (סוכה נב.), וככל שהאישיות שממנה יונק הרע היא בדרגה של קדושה גבוהה ופנימית יותר, גם המשמעות והתוקף של הרע היא עמוקה ומשמעותית יותר…

וממשיך הזוהר הקדוש (משפטים דף קכה ע"א) ואומר: וזה פשט הפסוק, "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּֽחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כג, יט):

'גדי' – הם כחות הטומאה, הרוצים לינק (ולקבל חיות) מ'חלב אמו', שזו השכינה הקדושה.

והתורה הקדושה מזהירה אותנו: 'לא תבשל' – מלבד חטא בשר בחלב (כפשט הפסוק, וכמו שנפסק בהלכה), זו אזהרה כללית: אל תגרמו על ידי החטאים שלכם, שכחות הטומאה יינקו מן הקדושה.

ומסיימת התורה ואומרת: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָֽתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶי"ךָ" (שם) – דעו לכם, שעל ידי קיום מצות ביכורים, שהוא סוד החסדים תתמלא השכינה הקדושה עם חסדים, ולא יוכלו הקליפות שנקראים 'גדי' לינק מן השפעת השכינה…

 

הביכורים של היהודי מקדשים שלשה כלים

מבואר בדברי הזוהר (שם), שבזמן שבית המקדש היה קיים, היו עם ישראל פועלים על ידי הקרבת הביכורים לסלק את יניקת הקליפות (העודפת על החיות ההכרחית) מן השכינה.

והנה, עתה בעוונותינו הרבים, אין לנו לא מקדש ולא כהן, לא מנחה ולא ביכורים, ואם כן עלינו לחפש האם ישנה דרך להקריב ביכורים גם עתה. בימינו אלו?

ומצאנו דרך, הרי הביכורים עניינם הוא הקדשת הראשית לה', ואם כן הענין הזה נשאר גם בימינו אנו שכאשר אדם זוכה להקדיש את ראשית יומו וראשית חושיו לה', הרי הוא כמקריב ביכורים!

וכך כתבנו בספרנו חלב הארץ (חלק א – עמוד 349 ואילך, וגם שאר הקטעים בהמשך הם משם):

השם יתעלה ברא את האדם ישר, וברא בו ג' כלים מרכזיים, אשר הם ג' צינורות, שבהם זוכה האדם לשמש את קונו, ולעשות רצונו בנאמנות ובשלימות. והם: מחשבה, דיבור, וכלי המעשה.

באלו הכלים באים לידי ביטוי כל רצונות האדם, תשוקותיו, וכיסופיו, ושאר מחשבות לבו הצפונות אף עמוק עמוק בקרבו. ועל ידם פועל האדם כל פעולותיו בימי חייו בעולם הזה.

וכחם של כלים אלו רם ונישא מאוד, הן לטוב הן למוטב (הן לתקן והן לקלקל רח"ל), על כן על האדם מוטלת המשימה הגדולה – לשמור על קדושתם, טהרתם, וזַכותם – כבבת עינו ממש, ובכח זה זוכה להיות רצוי והגון לפני בוראו יתברך ויתעלה כל ימיו.

ובספרי הקדמונים האריכו הרבה שעיקר הדביקות והחיות האלקית הנשפעת לאדם בכל יום, שואבת את כחה מאותה 'מחשבה' הראשונה ומאותו 'דיבור' הראשון ומאותו 'מעשה' הראשון כשמתעורר. וביארו חז"ל הקדושים שזוהי בחינת 'מצות ביכורים' בזמן הזה, שכאשר היה בית המקדש קיים, היה אדם מביא את ראשית פירותיו שביכרו לבית המקדש, ועתה שחרב בית המקדש בעוונותינו הרבים, צריכים אנחנו להביא את ראשית עבודתנו ופרי ביכורינו שבכל יום לקוננו יתברך ויתעלה.

ולכן ראוי לאדם שאת ראשית המחשבה הדיבור והמעשה של היום יקדיש לקונו. והיינו שתיכף בהקיצו משנתו המחשבה הראשונה שחושב, והדיבור הראשון שמדבר, והמעשה הראשון שעושה, יהיה לכבוד קונו, ובזה ממשיך אור גדול, קדושה וברכה לכלים אלו אשר השפעתם ניכרת כל היום כולו. ועל ידי שאת ראשית היום יקדיש האדם לעבודת השם יתברך, בכך יזכה שכל היום ימשך אחר הראשית…

 

המחשבה הראשונה שתעורר את היהודי בפתיחת יומו

והנה, אחר אשר נתבאר בסייעתא דשמיא, כי בחינת מצות ביכורים שבכל יום, הוא: להקדיש את ראשיתו לקונו יתברך, והיינו להקדיש להשם יתברך את המחשבה הראשונה שיחשוב ואת הדיבור הראשון שידבר ואת המעשה הראשון שיעשה תיכף בהתעוררו משנתו.

עתה נבוא לבאר באיזו דרך יזכה האדם להקדיש את ראשית ה'מחשבה' להשם יתברך, ויתחלק לכמה חלקים, ואלו הם: א. האמונה בבורא יתברך. ב. קבלת עול מלכות שמים. ג. ההודאה להשם יתברך.

והנה בעת התעורר האדם משנתו, מיד יהרהר במציאותו יתברך ויקבל על עצמו אמונה שלימה.

מיד שיתעורר משנתו, יקבל עליו את מצות האמונה, כמו שכתוב: "אנכי ה' אלהי"ך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, ב). ופירושו: תדעו ותאמינו שיש לעולם אלו"ה המשגיח, שהרי הוצאתיך מארץ מצרים.

ויאמין בבורא יתברך דאיהו רב ושליט על כולא. וכולא קמיה – כלא חשיב. ושהוא עיקרא ושרשא דכל עלמין. ושהוא יתברך ברא יש – מאין ואפס המוחלט. ושאין שום מציאות ח"ו מבלעדיו יתברך כלל (כמבואר באורך לעיל).

והנה כאשר יתבונן האדם בגדולת מעשי השם יתברך, בבריאת השמים והארץ. ובחכמות ונפלאות אשר בהם. וימשיך להתבונן ויבין כי הכל נחשב כגרגיר חרדל נגד עולם הגלגלים. וכולם נחשבים לאין ואפס נגד מלאך. וכולם כלא נגד כסא אל רם ונישא, והכסא כאין ואפס נגד כבודו יתברך, והוא עילת העילות וסיבת הסיבות, ואין זולתו ישתבח שמו ויתעלה.

והנה בחשוב האדם כל אלה הגדולות והנוראות, מיד יתמלא יראה ובושה גדולה ממנו יתברך, ותכנס בלבו אהבה עזה אליו יתברך, וכל כולו יתמלא השתוקקות וחשק נמרץ להיות דבק בו יתברך, וממילא 'יקבל עליו עול מלכותו יתברך', אלקותו, יראתו, ואהבתו, ויודה לו על אשר החזיר לו נשמתו והחייהו, וחידש כחו, אונו וחילו, ויחשוב בלבו עד כמה הוא נחשב לאין ואפס מוחלט לפניו יתברך.

וכמו כן יחשוב בלבו שהרי הוא מוכן ומזומן להיות שליח נאמן של השם יתברך בכל עת ורגע, ולכל מקום שישלחהו ילך בשמחה.

הנה אחר מחשבה טהורה זו, יתמלא 'הודאה' עצומה לאל נורא עלילה, אשר הגדיל לעשות עמו עצה ותושיה, והשיב נשמתו בגופו אשר בעולם העשיה, ויקשר עצמו ביצירה ובבריאה, עד הגיעו אל האצילות וכו', אשר אצל בחיר כל נברא, ובדרך זו תהיה מחשבתו כסא לשכינה הקדושה.

 

'מודה אני' – נשאר בשלימותו בכל מצב

והנה, אחר שנתבאר בסייעתא דשמיא שיש להקדיש את ראשית ה'מחשבה' לבורא יתברך, עתה יבואר הדרך להקדיש את ראשית ה'דיבור' לבורא יתברך, וזהו באופן שמיד כאשר מתעורר משנתו, קודם שירד מן המיטה, ימלא פיו שבח והודאה להשם יתברך שהחייהו, והשיב נשמתו לגופו, ודבר זה נהגו העולם מאז ומתמיד שתיכף בהתעוררם משנתם, לתת שבח ותהילה לאל נורא עלילה.

והיום נהגו לומר: 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך'.

וסיפר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א,^[16] שכאשר גמר לכתוב את ספרו 'בצור ירום – סוד מלכות בית דוד', הלך לבקש הסכמות. וכאשר הגיע להגה"צ רבי מאיר ברנדסדרפער זיע"א, פתח את הספר לעיין בו, ולנגד עיניו נגלו דברי הרבי מליובאוויטש שכתב בספרו היום יום (י"א שבט), וז"ל: סדר היום מתחיל ב'מודה אני', ואומרים זאת קודם לנטילת ידים, אפילו בידים טמאות – מפני שכל הטומאות שבעולם אין בכחם לטמא ה'מודה אני' של יהודי. אפשר שחסר בזה או בזה, אך ה'מודה אני' נשאר בשלימותו.

וכאשר רבי מאיר קרא את זה, האירו פניו הקדושות ואמר לאבא: אני לא צריך להמשיך לקרוא, רק בשביל הדיבור הזה צריך להדפיס את הספר.

אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א המשיך להסתובב אצל גדולי ישראל ולקבל שבחים רבים על ספרו. אולם, בסוף החליט לגונזו…

 

במעלת נטילת ידים סמוך למטתו

והנה, אחר אשר נתבאר בסייעתא דשמיא, שראוי ונכון לכל ירא השם לבחור במדה נפלאה זו ולהקדיש את כל ראשיתו לבורא יתברך, עתה נבוא לבאר כיצד הדרך להקדיש את ראשית המעשה וזאת על ידי הזהירות בנטילת ידים של בוקר כהלכה, שעל ידי זה ימשך כל אותו היום בקדושה עצומה ונוראה, דגופא בתר רישא גריר.

ולכן, יהודי הרוצה להנצל מיצר הרע ולזכות לקדושה עליונה, בעת קומו בבוקר ממטתו יזהר ליטול ידיו סמוך למטתו, ויוסיף זהירות לא להוריד רגליו ממטתו קודם הנטילה.

לפי שהזוכה ליטול ידיו בבוקר עוד קודם שמוריד רגליו מהמיטה, זוכה להפריד את חימום הרע שבנפש הבהמית הרודפת אחר האדם להסיטו מדרכי חיים – חיי תורה וקדושה – לחיי הבל.^[17]

וכאן נעצור ונרחיב מעט:

בספר הזוהר הקדוש (וישב דף קפד ע"ב) התבאר שבשעה שיהודי או יהודיה מתעוררים משנתם, שורה רוח רעה על ידיהם.

והרוח רעה הזו אינה סרה מעל ידי האדם עד שנוטל ידיו ג' פעמים לסירוגין דוקא, מטעם שכאשר יוצק מים על ידו אחת אזי דולגת הרוח רעה לידו האחרת, וכן נעשה בשנית וכן בשלישית, ורק אחרי ג' נטילות כאלו נעקרת הרוח רעה ממקומה לגמרי והולכת לה.

וצריך להיזהר שהנטילה תהיה על כל האצבעות והכף יד, עד פרק הזרוע (מלבד יום הכיפורים וט' באב שאזי נוטלים עד סוף קשרי האצבעות).

וכתבו רבותינו הפוסקים שכאשר בא ליטול ידיו שחרית יקדים ליטול את ידו הימנית באופן שימלא את הכלי ביד ימינו וימסרנו לשמאלו (כדי שממנה ישפוך על יד ימינו תחילה), ויצוק על ימינו, ואחר כך יאחז הכלי ביד ימינו ויצוק על שמאלו, וישוב על פעולה זו ג' פעמים רצופות.

וטוב שלא ימסור מיד שמאל ליד ימין אלא יניח את הכלי על גבי הקרקע או על גבי השיש ויקח בידו הימנית את הכלי בחזרה ואז יטול בה לשמאל, וזאת כדי להראות הכנעה לשמאלית כנגד הימנית שהוא כאדון הגוזר על עבדו לשמשו.

אחר שנטל ידיו לסירוגין ישפשף את ידיו זו בזו ג' פעמים, ואחר השפשוף לא יניח אצבעותיו כפופות למטה, אלא תיכף ומיד יזקוף ידיו ואצבעותיו למעלה, ויגביהן עד כנגד הראש, ואז (אחרי ההגבהה) יברך על נטילת ידים (אולם אם צריך לנקביו יטול ידיו בלי ברכה, ואחר שיתפנה יטול ידיו ויברך).

וכן צריך שיהיו ידיו גבוהות וזקופות עד שיסיים הברכה, שלכך מברכים על נטילת ידים שהוא לשון התנשאות, כמו: "וינטלם וינשאם" (ישעיה סג, ט), ויזהר שכשיגביה שתי ידיו כנגד הראש, שיכניס קשרי הזרועות שהם אצילי הזרועות לפנים מן הגוף, וכן טוב הדבר שיפשוט שתי כפות הידים בעת הברכה, כמי שרוצה לקבל בהן איזה דבר, והוא לרמוז קבלת הטהרה בהן, שבכל אלו ההנהגות יש בהן עניינים עמוקים נוראים על פי סודם של דברים.

ובנוסף, כתב הגה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זיע"א (אגרא דפרקא – אות ט), וזתו"ד:

בשעה שהאדם מתעורר משנתו יזהר שלא להוריד רגליו מן המיטה קודם שיטול ידיו. כי בהציג האדם רגליו על הארץ בלא נטילה אזי חס ושלום הוא נותן כח לנפש הבהמית לרדוף אחריו ולהסיתו.

וזה פירוש הפסוק: "אָוֶן יַחְשֹׁב עַל מִשְׁכָּבוֹ, יִתְיַצֵּב עַל דֶּֽרֶךְ לֹא טוֹב, רָע לֹא יִמְאָס" (תהלים לו, ה) – כאשר יהודי מוריד רגליו לארץ קודם נטילה, הרי הוא במצב של 'יתייצב על דרך לא טוב', וזה יכול להביאו חלילה ל'רע לא ימאס' – ובמקום לחיות חיי תורה וקדושה הוא חי חיי חומר ותאוה כל אותו היום…

ועתה נסכם את מה שלמדנו ונוסיף עוד פרט:

ישנה אפשרות לפעול גם היום את אותה הפעולה שהיו פועלים בשמים מקריבי הביכורים, וזאת על ידי הקדשת ראשית היום להשם יתברך, והיינו: ראשית המחשבה, ראשית הדיבור, וראשית המעשה.

ועתה נבוא להוסיף, על היהודי לדעת שכשם שיש ענין לזכות ולפתוח את יומו בטהרה והקדשת ראשיתו לקונו יתברך ויתעלה, כן על יהודי להיות נזהר להקדיש את אחרית היום לקונו. באופן הבא:

כשיהודי מתעורר בבוקר, אזי:

המחשבה הראשונה – שִויתי ה' לנגדי תמיד.

הדיבור הראשון – מודה אני.

המעשה הראשון – נטילת ידים.

וכשהוא הולך לישון בלילה, גם צריך לנהוג כך, אלא בסדר הפוך של מעשה דיבור ומחשבה.

המעשה האחרון – הכנת כלי לנטילת ידים בבוקר על יד המיטה.

הדיבור האחרון – קריאת שמע שעל המיטה.

המחשבה האחרונה – להרהר בדברי תורה עד שתחטפנו שינה.

וכאשר חתימת היום נעשית בצורה כזו, אזי החתימה הזו היא עצמה מסייעת לו לפתוח את היום הבא בטהרה ובתוספת ברכה, בבחינת: "אם זכרתיך על יצועי – באשמורות אהגה בך" (שם סג, ז)… ה' יזכנו לזה, אמן.

ועתה, אחר כל האריכות הזו, נחזור לדברי הזוהר שפתחנו אתם…

 

הברכות – הנשק האחרון

וזה לשון הזוהר הקדוש (תולדות דף קמו ע"א – בתרגום ללשון הקודש):

בוא וראה כמה ברכות התברך יעקב: אחת של אביו (כשהתחפש לעשיו)… ואחת של השכינה, שבירך אותו הקדוש ברוך הוא כשהיה בא מלבן… ואחת שבירך אותו המלאך ההוא, הממונה של עשיו. ואחת ברכה אחרת שבירך אותו אביו כשהלך לפדן ארם…

בזמן ההוא שראה יעקב את עצמו בכל הברכות הללו, אמר, באיזו ברכה מהן אשתמש כעת? אמר, כעת אשתמש בחלשה שבהן, ומי היא? זו האחרונה, שבירך אותו אביו. ואף על גב שהיא חזקה, אמר, אינה חזקה בשלטון העולם הזה כמו הראשונה.

אמר יעקב, אטול עכשיו את זו ואשתמש בה בעולם הזה, כדי שבני יוכלו לסבול עולו של עשיו, ואעביר את כל אותן האחרות לזמן שאצטרך לי ולבני אחרי.

ומתי אצטרך להן? בזמן שיתאספו כל האומות לאבד ח"ו את בני מן העולם, ועל אותה תקופה התנבא יחזקאל ואמר (על גוג ומגוג): "וְעָלִיתָ עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ בְּאַֽחֲרִית הַיָּמִים תִּהְיֶה" (יחזקאל לח, טז), כי בעת ההיא תהיה עת צרה לבני יעקב, ואותן הברכות תעמודנה להם למגן ולצינה, וכמו שכתוב: "כָּל־גּוֹיִם סְבָבוּנִי… סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי… סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים" (תהלים קיח, י-יב) – הנה כתובים כאן שלשה סיבובים, וכנגדם תעמודנה שלש הברכות שנשארו, וילחמו נגדם…

אמר יעקב, שָׁם, באותה תקופה נוראה, אני צריך אותן! שם, באותה עת צרה, אני זקוק להן, ולכן אשמור אותן לאותה העת!…

משל למה הדבר דומה:

למלך שהיו לו כמה מחנות של צבאות חזקים, כמה בעלי מלחמות שיודעים להילחם היטב. ומטבע הדברים, הם עמדו מוכנים לכל תרחיש…

בין כך שמע המלך על לסטים אחד ששודד לבני אדם, קרא לשר הצבא שלו ואמר: שלח הוראה לכל ה-ש. ג. (שומר גדר) שיתפסו אותו.

שאל אותו שר הצבא: וכי מכל המחנות שלך אינך שולח לשם אלא את אלו?

אמר המלך: כנגד זה הלסטים די באלו שומרי השערים. כי את כל המחנות ובעלי המלחמה אסלק ואניח כשיצטרכו לי ללחום נגד המלכים החזקים ביום המלחמה.

אף כך יעקב אמר כלפי עשיו, די לי כעת בברכות הללו. אבל לזמן ההוא שתצטרכנה לבני כלפי כל המלכים והשליטים של כל העולם, אעלה אותן. כשיגיע אותו הזמן, תתעוררנה אותן הברכות מכל הצדדים, וישמידו אותם לגמרי, ויתקיים העולם בקיומו כראוי, וכמו שנאמר:

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָ"י אֱלֹהִי"ם תַּֽעֲלֶה חֲמָתִי בְּאַפִּי. וּבְקִנְאָתִי בְאֵשׁ עֶבְרָתִי דִּבַּרְתִּי אִם לֹא בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַֽעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וְרָֽעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם וְעוֹף הַשָּׁמַֽיִם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה וְכָל־הָרֶֽמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָֽאֲדָמָה וְכֹל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָה וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים וְנָֽפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת וְכָל־חוֹמָה לָאָרֶץ תִּפּוֹל" (יחזקאל לח, יח-כ).

"וְקָרָאתִי עָלָיו לְכָל־הָרַי חֶֽרֶב נְאֻם אֲדֹנָ"י אֱלֹהִי"ם חֶֽרֶב אִישׁ בְּאָחִיו תִּהְיֶה. וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶֽבֶר וּבְדָם וְגֶֽשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו וְעַל אֲגַפָּיו וְעַל עַמִּים רַבִּים אֲשֶׁר אִתּוֹ. וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָֽדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" (שם פסוקים כא-כג), במהרה בימינו, אמן!

 

העולה מן האמור להלכה ולמעשה

א. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו עם ישראל פועלים על ידי הקרבת הביכורים לסלק את יניקת הקליפות (העודפת על החיות ההכרחית) מן השכינה. אך גם היום, שאין לנו אפשרות להקריב ביכורים בפועל, אפשר בכל זאת לפעול את אותה הפעולה שפעלו הביכורים.

ב. ענין הביכורים הוא הקדשת הראשית לה' יתברך, ולכן, גם היום, כאשר יהודי מקדיש את ראשית יומו וראשית כחותיו לה' יתברך, הרי הוא פועל את פעולת הביכורים.

ג. הקדשת הראשית צריכה להיות בשלשה לבושי הנפש, שהם: מחשבה, דיבור, ומעשה.

והיינו, כשהוא מתעורר בבוקר, הוא צריך שהמחשבה הראשונה, הדיבור הראשון, והמעשה הראשון, יהיו קודש לה' יתברך.

ד. המחשבה הראשונה – כשיתעורר משנתו צריך לחשוב על מציאותו יתברך, ולקבל עליו עול מלכות שמים.

הדיבור הראשון – צריך להיות דברי שבח והודאה להשם יתברך שהחייהו, והשיב נשמתו לגופו, ולכן יאמר: 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך'.

המעשה הראשון – נטילת ידים סמוך למטתו, ויוסיף זהירות לא להוריד רגליו ממטתו קודם הנטילה.

ה. כשם שיש ענין לזכות ולפתוח את יומו בטהרה והקדשת ראשיתו לקונו יתברך ויתעלה, כן על יהודי להיות נזהר להקדיש את אחרית היום לקונו.

אך כשהוא הולך לישון, הסדר הוא הפוך, קודם מעשה ולאחר מכן דיבור ומחשבה. באופן כזה:

המעשה האחרון – הכנת כלי לנטילת ידים בבוקר על יד המיטה.

הדיבור האחרון – קריאת שמע שעל המיטה.

המחשבה האחרונה – להרהר בדברי תורה עד שתחטפנו שינה.

וכאשר חתימת היום נעשית בצורה כזו, אזי החתימה הזו היא עצמה מסייעת לו לפתוח את היום הבא בטהרה ובתוספת ברכה, בבחינת: 'אם זכרתיך על יצועי – באשמורות אהגה בך'… ה' יזכנו לזה, אמן.

---

הערות שולים:

[1] הובאו דבריו בדורש טוב – בין המצרים (עמוד קכא).

[2] ולא רק לפני מעשה! אדם שמצליח לצמצם את מחשבתו ולהתרכז בדבר אחד (לאורך זמן), הוא אדם גדול. ובפרט, אם הוא מצליח למקד את מחשבתו במציאות האלקית המאירה בכל רגע ורגע, שאזי הוא מתעלה ומתרומם מעל כל המציאות!

ובענין זה סיפר הגה"ק רבי דוד קאהן (הדעה והדיבור – גליון רנה, עמוד מא) כך:

מסופר על אחד מתלמידי הגה"ק רבי יצחק מנעשכיז זיע"א, שהיה חשוך בנים, ולעת זקנותו נעשה לו נס, ואשתו ילדה לו בן.

הילד גדל, וכשרונותיו גדלו עמו, 'פרח' של ילד… לבם של הוריו לא הפסיק להודות לה'… וכאשר הגיע הילד לשנתו הי"ג, פנה אביו לאמו ואמר לה: את יודעת, שנינו כבר זקנים מאוד, אולי כדאי שנחתן אותו, ואולי נזכה לראות גם את הנכדים…

אמו הסכימה. והם החלו לחפש שידוך…

לא חלפו ימים מרובים ואת הילד תקף חיידק אלים, והוא התמוטט וקרס… ויחד עמו קרס גם עולמם של ההורים. האב 'טס' לבית מדרשו של רבו רבי יצחק מנעשכיז…

ביום ששי לעת ערב הגיע האב לנעשכיז, ונכנס לרבו בבכי חסר מעצורים… הרבי לא התייחס לבכיו, אלא צעק 'שבת! שבת!' תיכף הדליקו את הנרות, התפללו בהתלהבות ובאש קודש תפילת מנחה, קבלת שבת וערבית.

התפילה הסתיימה, וכל הקהל הלכו יחד עם הרבי לבית המדרש, סעדו סעודת ליל שבת ואחר ברכת המזון התחילו החסידים לרנן ולרקוד, גם האב קם ממקומו והחל לרקוד בשמחה גדולה מאוד שאין לשער.

שאל אותו אחד מהחסידים: 'מה שלום בנך?' והשיב: 'הלא שמעת מה שאמר לי הרב כי היום שבת?' ושאל אותו החסיד: 'סוף סוף הרי בנך חולה ומדוע אתה כל כך בשמחה?'

והאב אמר לו, אספר לך: לפני 15 שנה הייתי פה בפרשת בראשית, והרבי דרש אז בענין קין והבל. וכך הוא אמר:

כתוב בפסוק: "וַיְהִי הֶֽבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַֽיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה" (בראשית ד, ב).

הבל היה צדיק, ורצה רק רוחניות ולא גשמיות, אך מכיון שלא היתה לו ברירה הוא התעסק גם בגשמיות, אך מתוך הרגשת צער, ולכן נאמר עליו: 'ויהי הבל' – וכידוע, שהמילה 'ויהי' היא לשון צער.

ולעומתו, קין רצה גם רוחניות וגם גשמיות, ולכן כשהוא התעסק בגשמיות התמלא לבו בשמחה, ולכן נאמר עליו: 'וקין היה' – לשון שמחה.

והנה לבסוף כשהרג את הבל, אמר ה' לקין: "נע ונד תהיה בארץ" (שם פסוק יב), 'נע' תהיה מרוחניות ו'נד' תהיה מגשמיות.

"ויאמר קין אל ה' גדול עווני מנשוא" (שם פסוק יג) – ענשת אותי בעונש גדול כזה שלקחת ממני את שניהם הרוחניות והגשמיות. והשיב לו ה', אם כן אני מחזיר לך את הגשמיות, ולכן כתיב אחריו: "וַיֵּשֶׁב בְּאֶֽרֶץ נוֹד" (שם פסוק טז), שהחזיר לו את הגשמיות.

'ויאמר קין אל ה", עכשיו כשחסר לי הרוחניות, "והיה כל מוצאי יהרגני" (שם פסוק יד) – פירוש, כל הסיבות הרעות המוצאות אותי הם יהרגוני ויטרידו אותי מעבודתך, כי כשיש לו לאדם חלק הרוחני אז באיזה מצב שנמצא יכול להתרומם ממצבו בכח האמונה, הבטחון ושמחת הנפש ביוצרה. אבל בעת שנלקח הכח הזה, אז כל סיבה שתמצא אותו, יצטער ביותר בלא שום מבוא לחיזוק ולא יוכל להתרומם ממצבו כלל!

מיד: "וַיָּשֶׂם ה' לְקַֽיִן אוֹת" (שם פסוק טו) – זהו האות של שבת שנקרא 'אות', "לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל־מֹצְאוֹ" (שם) – פירוש, שעל ידי שמחת השבת קודש ישיג הרוחניות ולא יתבטל על ידי זה משום סיבה לא טובה המוצאת אותו, כי שמחת השבת תבטל ממנו את כל הדאגות והצער שיש לו.

וסיים האב, כאשר שמעתי את הרבי צועק: 'שבת! שבת!', נזכרתי תיכף מזה המאמר שאמר אז מלפני 15 שנה, והרגשתי שבאה עלי שמחה גדולה משמחת השבת קודש, ואין אני מרגיש בנפשי שום צער ועצב שיבטלני מעבודתו יתברך בשמחה.

וכל השבת רקד האב עם החסידים בשמחה גדולה, ובמוצאי שבת בא שליח מיוחד והביא לו בשורה טובה כי ב"ה הוקל החולי מבנו.

אז נענה הרבי ואמר: דעו לכם כי אתמול כשבא האב לפני בבכיה ראיתי שאין שום אפשרות לעזור לו כי כבר נגזר הדין רח"ל, ולכן צווחתי: 'שבת! שבת!', והזכרתי אותו בזה המאמר הזה, ועל ידי שנתמלא בשמחה גדולה משמחת השבת בשמחה רוחנית עד שלא שלט בו שום עצבון ודאגת בנו, באה השבת בעצמה לפני ה' יתברך והמליצה בעד בנו, שבזכות כך שהוא שמח בשמחת השבת יומתק הדין, והמלצת השבת עשתה פרי עד שנתרפא הבן ברפואה שלימה…

[3] וזה לשון הטור (יורה דעה – סימן פז):

איסור בשר בחלב, כתיב: 'לא תבשל גדי בחלב אמו', ונאמר ג' פעמים בתורה, אחד לאיסור בישול, ואחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה.

והוציא איסור אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול. אבל מדרבנן אסור בכל ענין.

ו'גדי' לאו דוקא, דהוא הדין נמי שור שה ועז, ולא שנא 'בחלב אמו' ולא שנא בחלב אחרת אלא שדיבר הכתוב בהווה.

ואינו נוהג אלא בטהורה, כגון בשר בהמה טהורה בחלב טהורה, אבל בשר טהורה בחלב בהמה טמאה, או בשר טמאה בחלב טהורה, ובשר חיה ועוף אפילו בחלב טהורה, אינו אלא מדרבנן, ומותר בבישול ובהנאה…

[4] יענקל'ה, בחור ישיבה חביב, הסתובב בחדרו ולבו פועם בהתרגשות ובחוזקה. 'ברוך ה', זכיתי ללמוד ולסיים את מסכת בבא בתרא'.

עליצות לבו הלכה וגברה משעה לשעה, והוא החליט לערוך מסיבת הודיה.

הוא ניגש להוריו וביקש: 'ברצוני לעשות סעודת הודיה ולהזמין אליה את חברי'. הוריו התלהבו עמו והכינו לו ארוחה בשרית.

שירי נשמה ודביקות, שירי ערגה וכיסופים… ולימוד הסיום… ואחר שסיימו לברך ברכת המזון, הגישו לכל אחד מהמשתתפים צלוחית ובה חתיכת עוגה ולידה כדור גלידה…

המשתתפים התפזרו לבתיהם, ויענקל'ה נכנס למטבח, והודה נרגשות לאמו ואחיותיו על המאכלים הנפלאים, ועל המחשבה הרבה שהושקעה… עיניו ששוטטו אנה ואנה, נתקעו מבלי משים בקופסת הגלידה הריקה…

עיניו חשכו ולבו עמד כמעט מלפעום, הגלידה היתה חלבית!!!

הוא יצא מהמטבח מבלי לומר מילה, ורץ לחדרו. שם השתטח על המיטה ומעיין של דמע החל לנבוע מעיניו, נכשלתי והכשלתי את חברי באיסור החמור והנורא 'בשר בחלב'!

שעה ארוכה מירר בבכי. ולאחר מכן קם, שטף פניו, והתקשר לאחד מרבני קהילתו.

הרב הקשיב לסיפור ואמר: מבחינה הלכתית אין מה לעשות עכשיו. הם כבר אכלו ואת הנעשה אי אפשר להשיב. אך אתה בטח מבקש תיקון לנפשך, וזה אין בכחי לעזור לך. פנה לרב'ה שלכם וספר לו.

משפחתו של יענקל'ה היתה קשורה לאדמו"ר מפיטסבורג, רבי מרדכי ישכר בער לייפר זיע"א, והוא ניגש אליו וסיפר לו על המכשול.

האדמו"ר מפיטסבורג שמע את דבריו והחל לשבח אותו: סיימת את מסכת בבא בתרא? אשריך! אין לנו אפשרות לבטא את מעלתו של יהודי העוסק בלימוד הגמרא הקדושה לשם שמים, וכל שכן שאין לנו אפשרות לבטא את מעלתו של יהודי הזוכה ללמוד מסכת שלימה!

וכך, במשך כמה דקות, הסביר האדמו"ר, כמה יקר וחשוב בשמים יהודי העוסק בלימוד הגמרא לשם שמים.

ואז, המשיך האדמו"ר ואמר: יענקל'ה, קרתה לך תקלה ואתה רוצה לתקן אותה. והתיקון שלך ללמוד עוד מסכת ולסיים אותה, ולערוך שוב סעודה בשרית, ולהגיש גלידה, והפעם תשגיח היטב שהגלידה הזו תהיה פרוה…

את הסיפור הזה סיפר יענקל'ה, וסיים: כל כך הרבה עידוד וכח קיבלתי מאותה שיחה שמימית, עד שכעבור שנים בודדות זכיתי לעשות סיום על כל הש"ס…

[5] עשיו יצא מבטן אמו כשהוא מלא שערות, שנאמר: "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּֽרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו" (בראשית כה, כה). ואילו אחיו יעקב אבינו יצא 'איש חלק', וכמו שהעיד על עצמו: "וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק" (שם כז, יא).

וביאר הגה"ק רבי אברהם מסלאנים זיע"א (באר אברהם, ריש פרשת וישלח), וזתו"ד: בהיותם בבטן אמם ריחפו שם שתי מדות: תמימות וערמומיות. יעקב בחר – במדת התמימות, ועשיו – בחקירות והטלת ספיקות.

וכידוע השערות באים ממותר השכל שבחכמה, וזה "הן עשיו אחי איש שעיר" (בראשית כז, יא) – שעסק בחקירה ובשכל להשיג אלקותו, אבל יעקב – "ואנכי איש חלק" (שם) – שעבד את בוראו באמונה תמימה מבלי שכליות וחקירה…

[6] וזה לשון המדרש (ילקוט שמעוני, פרשת תולדות – רמז קיא): כשהיו יעקב ועשיו במעי אמן, אמר לו יעקב לעשיו: אחי! שני עולמות לפנינו העולם הזה והעולם הבא. העולם הזה יש בו: אכילה ושתיה, ומשא ומתן, לישא אשה ולהוליד בנים ובנות. אבל העולם הבא אין בו כל המדות הללו. רצונך טול אתה העולם הזה ואני אטול העולם הבא… אותה שעה נטל עשיו חלקו – העולם הזה, ויעקב נטל חלקו – העולם הבא… עיי"ש.

[7] כתב הבני יששכר (מאמרי ראש חודש, מאמר ג – אות ד): כתב מרן האר"י ז"ל שכל חדשי הקיץ הם יחידה אחת, וכל חדשי החורף הם יחידה אחת.

חדשי החורף הם בבחינת דכורא, וכך הם מתחלקים: תשרי – גולגלתא, חשון – אוזן ימין, כסליו – אוזן שמאל, טבת – עין ימין, שבט – עין שמאל, אדר – חוטם.

וחדשי הקיץ הם בבחינת נוקבא, וכך הם מתחלקים: ניסן – גולגלתא, אייר – אוזן ימין, סיון – אוזן שמאל, תמוז – עין ימין, אב – עין שמאל, אלול – חוטם.

[8] כך כתב הבני יששכר (מאמרי חדשי תמוז אב, מאמר א – אות ו).

[9] ועל זה התאונן עשיו ואמר: "וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַֽעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַֽעֲמַֽיִם אֶת־בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה" (בראשית כז, לו).

וזה לשון הגה"ק רבי יוסף מפוזנא זיע"א (יסוד יוסף, חלק י – עמוד שעח): 'הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים'. ויש לדייק מאי זה שדייק 'זה פעמיים', וכי אם היה פעם אחת לא היה ראוי להיקרא בשם יעקב?

והנה, התורה ביארה שהשם יעקב הוא על שם אחיזת העקב, וכמו שנאמר: "וְאַֽחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶֽזֶת בַּֽעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַֽעֲקֹב" (בראשית כה, כו)…

ואמרו חז"ל שיעקב ועשיו חילקו את חדשי השנה, יעקב נטל את ניסן אייר סיון, ועשיו לקח את תמוז אב אלול. ואחר כך לקח יעקב גם את חודש אלול שיהיה ביד זרעו לשוב בתשובה.

ולזה התאונן עשיו לפי שבחדשים שלקח היה תמוז ואב שהם מעותדים לקללה ולחורבן, והיה לו חודש אחד של ברכה. ויעקב לקח ממנו את חודש הברכה – חודש אלול.

ואם היה לוקח ממני ג' חדשים הראשונים שמכרתי לו את בכורתי, היה לו להניח את חודש אלול אצלי, ואם רצונו היה באלול לא היה לו ליקח חדשים הראשונים, ומבואר בספר יצירה (פ"ה מ"ח) שאלול הוא נגד אות יו"ד, ויומתק שנקרא 'יעקב' ביו"ד על שנטל אלול מעשיו, וזו שאמר עתה נתגלה לי למה נקרא 'יעקב' ולא עקב על שתחילה לקח בכורתי ועל ידי זה נטל חדשי ניסן אייר סיון, ועתה לקח ברכתי דהיינו אלול שהוא חודש המבורך שבחדשים שלו.

[10] וזה לשונו של אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (בצור ירום, אגרת התשובה חלק ד – עמוד סה, מהדורת תשפ"ד): כתב הבן איש חי (ש"א, הקדמת פרשת דברים) שיעקב ועשיו חילקו את החדשים, יעקב לקח את ניסן אייר סיון, ועשיו לקח את תמוז אב אלול. בתמוז נגזרה הגזירה של חטא העגל, ובאב הוכפלו הצרות, רצה עשיו לקחת גם את אלול, ולא נתן לו יעקב, מה עשה? אומר הבן איש חי, שיעקב אבינו התמלא ברחמים, "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (בראשית מח, כב), את חודש אלול 'לקחתי מיד האמורי', מסביר הצמח צדק (אור התורה, בראשית־ו – עמוד 2254): 'האמורי' – מלשון אמירה, יש אמירה דקדושה ויש אמירה דסטרא אחרא. גם להם יש אמירה, שהרי גם להם יש בית תיפלה, אבל שם זה אמירה דקליפה. כמו שחדשים תמוז ואב הם דין גמור מאוד, גם חודש אלול היה צריך להיות דין גמור, אבל כאשר יעקב התגבר הוא הפך את החודש הזה לרחמים…

יעקב אבינו הצליח להמתיק את חודש אלול, אך את החדשים: תמוז, אב, טבת, שבט, אדר – לא הצליח להמתיק ולכן בחדשים אלו קרו כמה וכמה צרות.

והנה הגיע המן הרשע והחליט לקבוע את י"ג אדר לפתרון הסופי, וכמו שנאמר: "ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד בשלשה עשר לחודש שנים עשר הוא חודש אדר ושללם לבוז" (אסתר ג, יג).

באותו דור חיו שני צדיקים קדושים ונוראים, מרדכי ואסתר. וכאשר ראו את גזירתו של המן, החלו 'לנענע' את כל העולמות העליונים…

עד שהצליחו לעורר על המן הרשע את כל כחות הדין, והמן הרשע ועשרה מבניו הרשעים נתלו מהצואר… והם לא הסתפקו בכך והמשיכו בעבודתם הקדושה עד שהצליחו לחטוף את החודש הזה מיד המן הרשע (הצאצא של עשיו) ולהכניסו אל הקדושה! וזה סוד הכתוב: "וְנַֽהֲפוֹךְ הוּא" (שם ט, א) – שהחודש עבר משליטת עשיו לשליטת יעקב.

בחודש אדר זכינו ל'ונהפוך הוא', והכל התהפך לקצה השני, כמו שלבן ושחור, אור וחושך, יום ולילה, האחד הפוך מהשני, כך "ביום אשר שִׂבְּרוּ אויבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" (שם).

ובאמת, הקשר בין אדר ואלול הוא לא מקרי, ומצאנו לכך רמז בראשונים שהחדשים אדר ואלול מכוונים זה כנגד זה, והנה אחד מהם:

הגמרא הקדושה (ברכות יז:) מגנה את הגויים שגרו בעיר 'מתא מחסיא' שרואים בעיניהם את כבודה של התורה פעמיים בשנה – ונשארים בהמות! (שהרי אף אחד מהם לא התגייר).

ומגלים לנו התוספות (שם ד"ה תרי זימני בשתא), שבשני חדשים בשנה – בחודש אלול וחודש אדר – היה נערך 'ירחי כלה' (שיעורים שהיו מיועדים לכלל עם ישראל), ובאותם זמנים היה יורד עמוד של אש מן השמים וחופף אותם. איה הסופר ואיה המשורר שיצליח להעלות עלי גליון קמצוץ מאותו 'שובע אלקי' בו חשו המשתתפים ששהו שם…

ולפי מה שביארנו, מובן מה הקשר בין אלול לאדר, כמו שאדר היה חודש של סכנה, והוא נהפך לשמחה – 'ונהפוך הוא', כך היה גם באלול.

ומכיון שחודש אדר נהפך לקדושה לכן כל הרוצה להתקרב בו למלכו של עולם יכול (כמו בחודש אלול)…

[11] וזה לשון רש"י (בראשית כז, מב): כבר אתה מת בעיניו, ושתה עליך כוס של תנחומים.

[12] וזה לשון האור החיים (בראשית כז, מו): 'קצתי בחיי וגו" – לא רצתה לגלות הדבר ליצחק משום איסור רכילות, ואמרה סיבה אחרת, אבל מה שגילתה ליעקב אדרבה קיימה מצות "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז).

[13] כפי שהובאו באבות דרבי נתן (פרק לו – נוסחא ב).

[14] בספרו ביאור תניא (פרק ו – עמוד 145, ופרק לז – עמוד 212).

[15] באותם הימים היו הרבה יהודים מתפרנסים מהחזקת אכנסיא ובתי מרזח. כמעט בכל עיירה (ברוסיה ובמדינות הסמוכות) היה יהודי שהחזיק עסק כזה וממנו התפרנס בכבוד.

והנה, יום אחד החליט הצאר (הרוסי) הצורר, לגרש את כל היהודים מהכפרים, ולהעבירם לערים הגדולות. בעקבות הגזירה הנוראה הזו נשארו רבבות יהודים בלי פרנסה, בעירום ובחוסר כל.

לבו של הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא, זיע"א, כמעט ונפקע מרוב צער, והוא יצא למסע על פני המדינה לקבץ כסף לעזור למשפחות האומללות, וליתן שוחד לשרים כדי להקל את הגזירה.

בנסיעותיו הגיע בעל התניא עד מחוז וואהלין סמוך לעיר טאלטשין, והיות שבטאלטשין היה מקום מושבו של הגה"ק רבי ברוך נכדו של הבעש"ט, סר לעיר טאלטשין להתראות עם רבי ברוך.

רבי ברוך קיבלו בכבוד גדול, ובין הדברים שאל את בעל התניא: למה באתם בגבולי? והשיב לו בעל התניא: ראשית, כי "לה' הארץ ומלואה" (תהלים כד, א). והשנית, כי לא יכולתי לסבול צער העניים שגורשו ממקומם, ואני אוסף כסף שישמש כשוחד, להקל הגזירה.

ואמר לו רבי ברוך, הלא יכולים למתק הדינין בהעברת היד על המצח, ולמה צריכים לכסף? והשיב לו בעל התניא, שיעקב אבינו ע"ה בוודאי היה יכול להמתיק הדינין, ומכל מקום אמר: "מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו… אֲכַפְּרָה פָנָיו" (בראשית לב, יט-כא), ולא סמך על המתקת הדינין בהעברת היד על המצח.

ויאמר לו רבי ברוך, הלא יכולתם ללמד אותם את ה'אחד' של זקני הבעש"ט, וממילא היו נמתקין הדינין?

בעל התניא שתק מעט ואז אמר: אדרבא מפני ה'אחד' של זקנכם נגזרה הגזירה. וסיפר:

לאחר גזירת שפניא (ספרד) שגורשו היהודים משם, לא רצו אף אחד מהמדינות והמלוכות (והמלכויות) לקבלם. והסיבה לזה היתה כי השרים שלהם למעלה (המלאכים הממונים על האומות) לא רצו לקבלם, כי אמרו שכשמתיישבים היהודים באיזה מדינה, ראשית כל הם בונים בתי מדרשות ובתי כנסיות ולומדים ומתפללים ואומרים: 'ה' אחד', ובזה יבטלו מציאותם כביטול החושך מפני אור הקדושה, וזה היה הסיבה שגם למטה לא רצו המלכויות לקבלם.

רק השר של פולין אמר: 'אני איני ירא מהם, אדרבא, אקבל יניקה מהם כשאקבלם, הם יסחרו ויעשו עוול ואונאה, מסתמא גם יעשו ישיבות וילמדו תורה שלא לשמה, יבנו בתי כנסיות יתפללו ויקראו קריאת שמע ויאמרו: 'אחד', אבל לא יכוונו, ויעשו היפך ה'אחד', אם כן אדרבא, תהיה לי יניקה', והסכים לקבלם.

וכן גם למטה מלך פולין הסכים לקבלם על ידי שוחד, שהעמידו קאזאק עם רומח על סוס, וביקש שיעמידו ערימה של כסף בגובה של הקאזאק עם הרומח. ונתנו לו ונכנסו לגור שם…

וכך היה, היהודים באו למדינת פולין, בנו בתי כנסיות ובתי מדרשות, למדו והתפללו וקראו קריאת שמע, לא כראוי, והשר של פולין היה שבע רצון כי נתקיימה מחשבתו, עד אשר בא זקנכם הבעש"ט ולימד את ישראל ה'אחד' באופן אחר מכבתחילה, וטען השר שמקחו מקח טעות, כי הוא הסכים רק על ה'אחד' הישן אבל לא על החדש, ואינו רוצה להניחם אצלו יותר.

ומזה היה שגם למטה התחילו שרי המלוכה לגרש את היהודים. נמצא שאדרבא על ידי ה'אחד' של זקנכם הבעש"ט נִתְהַוְּתָה הגזירה מחדש, ועל כן צריכים שוב שוחד לבטל הגזירה… (שמועות וסיפורים מרבותינו הקדושים, חלק ב – עמוד 38, לגאון הרב רפאל נחמן כהן).

[16] את הסיפור הזה זכינו לשמוע מפיו הקדוש בחג הסוכות תשע"ב.

[17] ובענין זה מסופר (קובץ נחלת צבי, חלק ו – עמוד קמא):

אחרי פטירתו של הגאון הקדוש רבינו אלימלך מליזענסק זיע"א, ביקשו שְׁנַֽיִם מחסידיו לתור להם רבי ומורה דרך. תחילה בחרו לנסוע לאניפולי לתהות על קנקנו של הרב הקדוש רבי זושא אחיו הקדוש של רבם הנערץ.

ויהי בדרך נטה עליהם הלילה, עצרו בכפר קטן של גויים שאף יהודי לא גר בו ולא יכלו להמשיך בדרכם. בלית ברירה הכינו עצמם ללון שם בפונדק. טרם ישכבו ביקשו להכין לעצמם מים לנטילת ידים ולא מצאו.

ענה בעל הפונדק לעומתם, כי תמו המים, והדרך עד הבאר בשעות הלילה, הלא היא ארוכה ומסוכנת אך בל ידאגו כי עם בוקר בוא יבואו שואבי המים ומאומה לא יחסר.

באו הַשְּׁנַֽיִם במבוכה, הכיצד יניחו עצמם לישון בלא מים! האחד פטר את עצמו באומרו: 'אונס (אנוס) – רחמנא פטריה', ופנה לישון.

ואולם חברו לא מצא מנוח לנפשו וגמר בדעתו שאם לא יזדמנו לו מים לא יניח עצמו לישון. כה חיכך בדעתו עד שעלה רעיון במוחו, בעוד לילה קנה בקבוק שֵׁכָר אצל בעל הפונדק והניחו ליד משכבו ובבוקר נטל עליו את ידיו.

ויהי בבוקר השכם, קם בעל העגלה ודחק בהם למהר בדרכם. נחפזו השנים אל העגלה ובתוך זמן לא רב הגיעו לאניפולי וביקשו לגשת אל הרבי. והנה בעודם בדלת פונה הרבי רבי זושא אל האברך ומורה לו ליטול את ידיו, נענה הרבי רבי זושא ואמר: כל הזוהמא אשר אחי הקדוש הרבי רבי אלימלך שאב ממך במשך ט"ו שנים שבה אליך בהליכתך בלא נטילת ידים.

נחרד התלמיד לשמע הדברים הנוקבים אך בד בבד נוכחו הַשְּׁנַֽיִם בעיניו הגלויות… או אז דבקו בו מאוד וקיבלו מרותו.