פרשת אמור – מעלין בקודש – סוד העליה התמידית בשמחה

שומר נפשות חסידיו…

 

סיפר הגאון הרב מנשה ישראל רייזמן שליט"א, וז"ל:^[1]

השמועה המרעישה פשטה כאש בשדה קוצים, והדהימה את כל יהודי ליטא ושכנותיה – הגה"ק רבי אליעזר גורדון זיע"א, ראש ישיבת טעלז, נסתלק לעולמו בחטף, בעודו שוהה על אדמת נכר, הרחק הרחק ממקום מושבו ובני קהילתו!

על פי השמועה נסע ראש הישיבה למסע גיוס כספים בלונדון המרוחקת לשם החזקת הישיבה בראשה עמד, ושם, בעת שהותו בלונדון הבירה, השיב את נשמתו הטהורה ליוצרה, והובא למנוחות ביום סגריר בבית העלמין שבלונדון.

שמו של ראש הישיבה היה ידוע ומפורסם, ורבים נאנחו על האבידה הגדולה לעולם התורה. יודעי דבר אשר הגיעו לאזניהם פרטים נוספים אודות מטרת נסיעתו של הגאון המנוח, לא נמנעו מלהביע את תהיותיהם בקול, ושאלות מטרידות הציקו את מחשבתם בנוגע לנסיעתו האחרונה, ממנה לא שב…

השמועה גרסה כי חוב בסך כחמשת אלפים רובל שרבץ על כתפי ההנהלה, היא שהביאה את ראש הישיבה לצאת למסע גיוס הכספים בלונדון, ומביני ענין זקפו גבה למשמעה: הגאון הגדול היה נערץ בפי כל, ורבים משועי תבל ראו זכות לעצמם לתמוך בישיבתו המעטירה. עשירים מופלגים מפטרבורג וממוסקבה נמנו על עמודי התווך הקבועים של ישיבת טעלז, וסכום כערך חמשת אלפים רובל כסף לא היה נשגב מהשגתם. בלב ונפש חפצה משלשלים היו את מלוא הסכום לידיו של רבי אליעזר, אילו רק מבקש היה זאת מהם באגרת שלוחה מידו. מה ראה איפוא הגאון לקום ולכתת את רגליו אל אנגליה המרוחקת, מקום בה לא ביקר לפני כן מעולם, כדי לעמול על קיבוץ הסך הנדרש?

והיתה התמיהה תלויה ועומדת ימים רבים, עד שביום מן הימים נקלע אחד ממיודעיו של הגאון אל לונדון הבירה, שם זכה להיוועד עם רבה של קהילת היראים המקומית שסיפר לפניו בקול נסער את השתלשלות מעשה ההשגחה העליונה, שזימנה את הצדיק רבי אליעזר גורדון אל ארץ מרחקים בשלהי חייו…

וזה הוא הסיפור:

לפני כמה עשרות שנים, שימש הגאון רבי יהושע הלר כרבה של העיר טעלז, ומשנהו היה הגאון רבי שלמה לוי (השם בדוי), שימש שנים רבות כראב"ד (ראש אב בית הדין).

לימים פרש הגאון רבי יהושע הלר מכס רבנות העיר ועבר להתגורר בווילנא. ומכך נגרם שמשׂרת הרבנות בעיר טעלז נותרה פנויה…

נתנו אחדים מטובי העיר את עיניהם בראב"ד רבי שלמה לוי והחלו לדבר בו נכבדות להכתירו כרבה החדש של קהילה קדושה טעלז. שמו של הגאון נישא בפי ראשי הקהל ואלו עלו ובאו בבתי עמיתיהם שאר ראשי ונכבדי הקהילה במטרה להביא למינויו של הראב"ד כרבה החדש של העיר.

מנגד היו הצעות נוספות שהועלו על הפרק, ובאסיפה שקיימו טובי העיר נִמנו וגמרו לקיים בחירות בהם יקבע מי יעלה לכהן כמרא דאתרא בקהילתם המעטירה. הימים חלפו ביעף, וככל שקרב ובא מועד בחירת רבה של העיר נדמה היה כי רוב מנין ובנין ראשי הקהל וטובי העיר יבחרו ברבי שלמה לוי. אלא שמועד קצר קודם לקבלת הכרעה בענין עלה בדעתו של אחד מראשי ועסקני הקהילה החשובים להציע את שמו של הגאון המפורסם רבי אליעזר גורדון כמי שיתמנה לרבה של העיר, מתוך תקוה כי הגאון בעצמו יאות לקבל על עצמו את המשׂרה הרמה ולתקוע יתד בטעלז המפוארה…

עצתו של האיש התקבלה בהתלהבות יתירה על ידי חבריו בהנהלת הקהילה, ואלה מיהרו לשגר משלחת נכבדה אל ביתו של הגאון להציע בפניו את רבנות עירם ולשאול את פיו אם יענה להזמנתם לעלות על כס הרבנות בעיר. נעתר הגאון למבוקשם של בני המשלחת, והואיל לבוא עמם ולקבוע את מושבו בתוכם.

מאחר והגר"א גורדון נבחר פה אחד לכהן כרבה של טעלז, חלשה דעתו של רבי שלמה לוי, אותו יִעדו אחדים מטובי העיר כממלא מקום קודמו על כס הרבנות, והצר לו על כי בני העיר ביכרו למנות להם רב מן החוץ – על פניו. רוחו של הראב"ד נפלה בקרבו, והוא חש בצערו כי אינו רצוי עוד בקרב עירו. הוא גמר אומר כי כאשר אך תזדמן לפניו הצעה לבוא ולשמש כרב או אב"ד בקהילה אחרת מקהילות ישראל, יקום ויסע למקום בו חפצים בו ובתורתו. היתה בלבו שמץ של טינה על הרב החדש שזה מקרוב בא, אך בצדקתו דחק את הדברים מלבו ולא העלה מאומה מהדבר על דל שפתיו.

חדשים אחדים חלפו, ויום אחד מתדפק על דלת ביתו של הראב"ד אדם זר, המציג עצמו כשליח הקהילה היהודית שבפינלנד הרחוקה. האיש שלף מחיקו אגרת חתומה, כתובה ברוב כבוד ובטוב טעם, בה שוטחים בני המקום את מבוקשם בפני הגאון הנודע – אשר שִמעו הגיע עד לארצם המרוחקת כי יואיל להעמיס על שכמו את עול רבנות עירם ולבוא לשמש כרב ואב"ד בהליסנגפורס שבפינלנד, בה מתקיימת קהילה יהודית אשר חבריה יראים ושלמים, ומבקשים רב בעל שיעור קומה שיורה לפניהם דת ודין.

לרגע חיכך הגאון בדעתו ונראה כמתלבט, הן רחוקה ונידחת היא פינלנד הצפונית ולמה לו לעזוב את ליטא מולדתו ולשים פעמיו לארץ מנוכרת. אך מקץ רגע התיישב הגאון, והחליט כי הוא נענה להזמנה. עגמת נפשו עדיין לא עומעמה, ונוח לו לעקור ממקומו אפילו במחיר השתקעות בארץ זרה ורחוקה.

זמן מה ישב רבי שלמה לוי בפינלנד על כס הרבנות בקהילה הקטנה והשכוחה שבהליסנגפורס, עד שביום מן הימים נשלחה אליו הזמנה לבוא ולכהן כרבה של הקהילה החדשה 'מחזיקי הדת' שבלונדון, המורכבת מעדת יראים ובני תורה, יוצאי ליטא ומזרח אירופה שהתיישבו בלונדון ויִסדו לעצמם קהילה. נענה רבי שלמה על אתר להזמנה, וכעבור תקופה קצרה עקר ללונדון והתמנה לרבם של קהילת היראים.

וכאן נעצור לרגע בסיפורנו ונחזור חזרה לטעלז…

ר' מנדל כהן (שם בדוי) היה יהודי יקר וירא שמים, ששימש כשוחט ובודק בקהילת טעלז עידן ועידנים. עוד משחר ימיו של הגר"י הלר כרבה של העיר נסמך רבי מנדל כשוחט מומחה, והכל סמכו על שחיטתו ללא עוררין ואכלו מזבחיו בלב בוטח. רבני ודייני טעלז הכירו בטיבו של ר' מנדל החרד והשלם, וכל אימת שבדקו את סכינו מצאוהו שלם ומדוקדק ללא כל סרך ופגם. הוא סר כליל למרותם של רבני העיר לדורותיהם, וקיים את כל הוראותיהם ודקדוקי הכשרות שהנהיגו – מבלי להפיל דבר וחצי דבר ארצה.

כאשר נקרא לראשונה להתייצב לפני רבה החדש של העיר – הגר"א גורדון, ולהציג בפניו את חלפיו (סכיניו), הזדרז ביראת כבוד והגיש את סכינו לעיונו של הרב. החליק הגאון בציפורנו על המאכלת, ולתמהונו של השוחט נשמעה מפיו כמין המהום של חוסר שביעות רצון מהרגשתו… נחרד ר' מנדל ונלפת בַּעֲוִית, והוא חש כי כל עולמו חרב עליו באחת. הרב אמנם השיב לו לבסוף את הסכין תוך שהוא מהנהן בראשו כמאשר שהחלף נמצא כשר, אך לא היה בכך כדי למחות את תחושתו הקשה של השוחט הוותיק, שדופי הוטל בנאמנותו ארוכת השנים.

הוא שב לביתו בשברון לב, נטל את הסכין בידו והחל לפשפש ולעיין בה בכל כחו, מנסה לעלות על סיבת חוסר שביעות רצונו של הגאון. אך לשוא. הוא לא מצא כל סרך ושמץ בסכינו החלק, אך עם זאת, ירא שמים מופלג היה ר' מנדל, והוא החליט באותו הרגע כי מכאן ואילך מניח הוא את הסכין מידו לצמיתות, ואינו עוסק עוד בשחיטה! מטה לחמו נשבר באחת, אך הוא לא נרתע לאחור. ארז את מטלטליו וחפצי ביתו הרבים, נטל את בני ביתו עמו, וביום בהיר קם ונטש את טעלז עירו האהובה, והועיד פניו ללונדון הרחוקה… שם מקוה הוא למצוא לו משלח יד חדש, ולהצליח לפרנס את ביתו בכבוד מבלי לשאת בעול הכבד של דיני שחיטות וטריפות החמורים, הרובץ על שכמו.

אחר מסע ארוך וקשיי קליטה – הצליח ר' מנדל להתאקלם במקומו החדש, והחל לראות ברכה בעמלו. הוא שלח ידו במסחר מקומי, ועד מהרה נעשה לבעל בית חשוב, מקובל ונשוא פנים בקרב הקהילה…

שמו הנערץ של ראש ישיבת טעלז שנישא בגאון בליטא ארצו, לא הגיע ללונדון הרחוקה, והמון העם לא ידע את הגאון הגדול ואת פעליו הכבירים בהקמת עולה של תורה. כאשר הופיע הגר"א גורדון בלונדון שבאנגליה, מלא תקוות כי יעלה בידו לגייס את מלוא הסכום הנצרך לו למען ישיבתו הקדושה, נוכח לְהַוָּתוֹ כי בני הקהילה לא שמעו אודות ישיבתו המעטירה, ואף את שמו אין הם יודעים להגות כראוי. מעט מזעיר אנשים שמעו מן העבר הרחוק את שמו של רבה של טעלז, אך גם אלה המעטים לא נחלצו חושים לסדר עבור הגאון הגדול אכסניא הדורה לפי כבודו, ולעמוד לו לעזר במסע ההתרמה למען החזקת התורה.

ר' מנדל כהן (השוחט לשעבר), שהיה ממכירי הגאון עוד מימי שבתו בטעלז, נחלץ איפוא לעזרתו עתה בעת דחקו, וברוב טובו העמיד לרשותו את ביתו הנאה על כל אגפיו, שישמש למגורי הגאון כל ימי שהותו במקום, אף ר' מנדל גופו לא נותר לעמוד מן הצד, והוא נעשה למשמשו הצמוד של ראש הישיבה כל הימים ההם, בעודו זונח את עסקיו לטובת השהות בצוותא עם הגאון. למרות טינה שהיתה שמורה לו בלבו משנים קדמוניות כלפי הגאון, על אשר בעטיו נאלץ לעקור ממולדתו ומחיי התורה שבעירו, ולנדוד אל ארץ נכריה, לא העיב הדבר כהוא זה על רגשות הכבוד שרחש לרב, והוא שימשו נאמנה בהדרת כבוד, כיאה לכבוד התורה.

כיון שנתקרבו הגאון ור' מנדל בעת שהותם יחדיו, החל הגאון משוחח עמו על ימים עברו, ובקורות עמו מאז עקר מעירו טעלז ועד עתה. תחת אחד השיחים גילה ר' מנדל לראש הישיבה בגילוי לב, כי הסיבה בשלה עזב את עירו ונטש את ארצו בימים ההם, היא מפני שנפגע עד מאוד מתגובתו של הרב בשעה שבדק את סכינו לראשונה…

הגר"א שמע את הדברים בתדהמה עזה, ולבו חדל מלפעום לרגע קט. 'ר' מנדל!' – קרא הגאון בקול נשנק מבכי – 'שלשים שנה שומר אתה את הכאב הזה בלבך, והכל בשלי! אוי! אנה אני בא!'…

שעה ארוכה התמוגג הרב בבכי סוער. שלולית מי דמע טהור נִקְוְתָה לרגליו… ואחר נטל את ידו של ר' מנדל, אימצה בחום וביקש מקירות לבו בעינים דומעות: 'אנא ר' מנדל! סלח לי! מחל לי! חלילה לא היתה לי שום כוונה רעה באותה שעה, אך שגגה היא שיצאה מלפני'.

נתפייסו הרב ור' מנדל בלב שלם, ולא זזו משם עד שנמחתה כליל שארית התרעומת שעוד קיננה בלבו של זה האחרון, ושמחו זה בזה כריעים אהובים וידידים אמיצים.

היות ומקום אכסנייתו של הגאון היה במזרחה של העיר, מקום ריכוזה של קהילת היראים, עשה הגאון את תפילותיו בבית הכנסת שעל יד הקהילה, העומדת תחת ראשות הראב"ד – מיודעו משכבר הימים הגאון רבי שלמה לוי. נפגשו הגאונים דבר יום ביומו בזמני התפילות, ולאחריהם נזדמן להם לשוחח יחדיו בדברי תורה ופלפול הלכה, ובשיחת ריעים של תלמידי חכמים…

ככל שחלפו הימים נקשרו הגאונים ונתיידדו יותר ויותר, עד שבאחת משיחותיהם לאחר תפילת השחר, גילה רבי שלמה את מצפוניו בפני רבה של טעלז, וסיפר לו דברים כהווייתם, מפני מה ראה לנכון לעזוב בימים ההם את משרת הראב"ד הכבודה בטעלז, ולהצפין לפינלנד המרוחקת, מקום בה קהילה קטנה ומצומקת, ואנשים בה מתי מעט.

רבי שלמה דיבר בקול שקט, בעוד עיניו נעוצות בקרקע. כאשר סיים את וידויו, נשרה דמעה סוררת מזוית עינו וגלשה במורד זקנו המלבין, שריד לאותו כאב חד שהותיר את חותמו בתוך לבו פנימה אף בחלוף שנים רבות. הוא נשא את מבטו בחשש לעבר ראש הישיבה היושב דומם מולו, ולחרדתו הבחין כי פניו של הגאון הֶֽחֱוִירוּ, כל כך הֶֽחֱוִירוּ עד שנעשו כמעט כשקופות… ומבעד ללובן העז ניבטו שתי עינים אדומות־אדומות, שמתוכם יורדים בסער ובשטף עז נהרות דמע, טהורים, שקופים…

דקות ארוכות־ארוכות חלפו… הדמעות, הנשימות הכבידות, פעימות הלב… כל אלו מנעו מהגאון לפתוח את פיו…

אך בסוף, הוא הצליח, איך שהוא, לבקוע את מסך האימה־חרדה שאפפה אותו, ואיימה לבלוע את כל זכויותיו ומעשיו הטובים שעשה כל ימי חייו… והוא פתח בקול שבור ורצוץ ואמר:

'רבי שלמה יקירא! לא ידעתי מהסיפור הזה! אוי לי ואוי לנפשי! גרמתי – במשך עשרות שנים – צער לתלמיד חכם!'…

וסכר הדמעות נפתח שוב, והדמעות איימו לשטוף את כל מציאותו…

'רבי! אני סולח לכם!' – מיהר הראב"ד לצעוק בקול – 'אני מוחל וסולח לכם על הכל בלב שלם!'…

שלשים שנה שבהם דחק רבי שלמה בתוך לבו כאב עמום ורחוק של גלות ונדודים קשים, והליכה ממקום תורה והוראה למקום שממה וריקנות, באו עתה לסיומם… ברוך השם, עתה התפוגג הכל והכאב התרפא וחלף לו כליל…

באותו היום נחלש לבו של הגאון רבי אליעזר והוא נפל למשכב בעיר הזרה והרחוקה, אחר ימים אחדים בהם סעדוהו הרב שלמה ור' מנדל במסירות ובנאמנות, השיב ראש הישיבה את נשמתו ליוצרה, כשהיא זכה ומזוככת ומאירה כספירים.

רצה רוכב ערבות לאסוף אליו נפש נקי וצדיק כשהיא מוכתרת בתכלית השלימות, שלחה מבעוד מועד אל לונדון הרחוקה בלא טעם ועילה,^[2] כדי להביאה אל שלימותה!…

 

אנא! אל תביאנו לידי נסיון!

 

בכל יום אנו מתחננים ומבקשים (בברכות השחר) מהקב"ה שתי בקשות: אנא, רבונו של עולם! 'אל תביאנו לידי נסיון ולא לידי בזיון'.

וביארו בעלי המוסר ואמרו, שאנו מבקשים מהקב"ה שלא יביאנו לידי נסיון (למרות שזה עיקר האדם לעמוד איתן כנגד כל הנסיונות), כי אם נבוא לידי נסיון, ישנם הרבה סיכויים (שהרי 'רשעים ברשות לבם') שנגיע לידי בזיון, כשנכשל בחטא.

ומכיון שכן, זו לא חכמה להעביר ביקורת, כי מי יודע איך אנו היינו מתנהגים אם היה בא לידנו אותו נסיון. מי יודע, אולי היינו מבוזים יותר (מתנהגים גרוע יותר)…

אך אף על פי כן, עלינו ללמוד לקחים מכשלונות של אחרים (לקחים ולא ביקורת). ואדרבה, רק כך אפשר להתקדם בעבודת השם. וכסיפור הידוע על הגה"ק רבי ישראל מסלנט זיע"א.^[3]

ומכיון שכן, אנו רוצים – בשיחתנו זאת – להתבונן בסיפור שהבאנו, ולבחון האם התגובות של גבורי הסיפור היו תקינות או לא.

והנה, בסיפור הזה השתתפו שלשה דמויות, והם: רבי אליעזר גורדון, הראב"ד, והשוחט. וכדי לשמור על כבודם, שינינו את שמותיהם של הראב"ד והשוחט, והמצאנו להם שמות בדויים, והם: רבי שלמה לוי, ור' מנדל כהן, וכל זה כדי לשמור על כבודם.

ואחר כל ההקדמה הזו, נתחיל בהתבוננות…

 

עיקר הגלות – גלות הרגש!

 

כידוע, האדם מורכב מחמשה ממדים, והם (מלמעלה למטה): שכל, רגש, מחשבה, דיבור, ומעשה.

וחכמינו הקדושים חילקו את החמשה ממדים הללו לשנים. והם: גוף ונשמה.

השלשה ממדים התחתונים, מעשה דיבור ומחשבה, נחשבים כגוף.

והשני ממדים העליונים, רגש ושכל, נחשבים כנשמה.

וממילא כאשר הממדים התחתונים מנותקים מהממדים העליונים, הרי הם כגוף בלא נשמה!…

יהודי שלא מאירים בו רגשות של קדושה, הרי הוא כמת מהלך! שהרי הנשמה, החיוּת, דופק החיים, הם נמצאים רק במימד הרגש והשכל^[4] (והשכל שאנו מדברים עליו הוא שכל אלקי, זך ורוחני מאוד, והוא גבוה מאוד מאוד! ואם רחוקים מהרגש, כל שכן שרחוקים מהשכל).

והנה, בכלליות ישנם שבעה סוגי רגשות כלליים, והם: אהבה, יראה, רחמנות, עקשנות, תמימות, שייכות (רצון להיות שייך למישהו או לקבוצה),^[5] שפלות.

ובפרטיות כל רגש מחולק גם הוא לשבעה (זה כבר יותר קשה לתפיסה, אך זה כך). ואם כן בסך הכל ישנם 49 (שבע כפול שבע) סוגי רגשות.

והנה הרגשות הללו נמצאים גם בצד הקדושה (רגשות קדושים), וגם בצד הטומאה (רגשות טמאים).

וכנגדם יש לנו 49 שערי קדושה, וכן 49 שערי טומאה. כאשר כל רגש מכוון כנגד שער אחד.

כל רגש שבקדושה פותח שער אחד (שמצד הקדושה), וכן כל רגש טומאה פותח שער אחד (שמצד הטומאה).

והנה, כידוע, הטומאה מכונה 'מוות',^[6] והטעם לכך, כי אין לה חיוּת ותענוג. ולכן, כל שער שבטומאה, מגביר ומחזק באדם את העצבות, המרירות והדכאון. ה' ישמרנו…

ואם כן נמצא, שכאשר רגשותיו של האדם לא מתוקנים, הוא נמצא תחת השליטה של כחות הטומאה… וזה סוד הגלות!

 

חכו! אתם עדיין לא ראויים!

 

גילו לנו חכמינו הקדושים, שבגלות מצרים התדרדרו עם ישראל ונפלו לתוך כל ה-49 שערי טומאה! כל הרגשות הקדושים שלהם נעלמו לגמרי!

והנה כאשר זכו ויצאו ממצרים (בט"ו ניסן), התחננו לקבל כבר את התורה, אך הקב"ה אמר להם: חכו, אתם עדיין לא ראויים!

ועם ישראל שאלו: ומתי נהיה ראויים?

והקב"ה אמר להם: כאשר תזכו ותזככו את כל הרגשות שלכם!

ועם ישראל החלו בעבודת הזיכוך, עבודה שבמהלכה ניתזו מהם ניצוצות של מרירות, כעס, יאוש ועצבות…^[7]

וכך הם עבדו, יום אחרי יום. ובכל יום הם זכו לצאת משער אחד של הטומאה, ולהיכנס לשער אחד של הקדושה, עד שכעבור 49 יום הושלמה עבודת הזיכוך. והקב"ה הודיע: אתם כבר ראויים! מחר תקבלו את התורה!…

 

אז – ולדורות!

 

והנה, למרות שכבר זכינו וקיבלנו את התורה, עלינו לדעת שהתהליך הזה חוזר על עצמו בכל שנה, גם בזמן הזה, עם כל אחד ואחד מישראל!

כאשר יהודי סופר את ספירת העומר (בשילוב עבודה נפשית של רצון, כוונה והשתוקקות), נפשו יוצאת מעוד שער של טומאה, ובאה לתוך שער נוסף של קדושה, כך שבחג השבועות הוא כבר ראוי לקבל את האור הנפלא של מתן תורה.

ונרחיב יותר:

בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר כך (אמרי נועם – מועדים, ספירת העומר – מאמר א):

 

בערב הראשון שאחר ליל הסדר מתחילים אנו לספור את ספירת העומר במשך ארבעים ותשעה ימים עד הגיענו לחג השבועות ביום החמישים. הטעם לכך מבואר בספר שיבולי הלקט (סדר עצרת – סימן רלו), וזה לשון קדשו:

ומדרש אגדה: למה תלה הכתוב יום חג שבועות בספירה, מה שאין כן בכל המועדות? לפי שכשנתבשרו ישראל לצאת ממצרים, נתבשרו שהן עתידין לקבל את התורה לסוף חמישים יום ליציאתן, שנאמר: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהי"ם על ההר הזה" (שמות ג, יב), הרי הנו"ן של 'תעבדון' יתירה – לומר לך, לקץ חמישים יום תעבדון את האלהי"ם, שתקבלו את התורה. וישראל מרוב חיבה היו מונין בכל יום ויום ואומרים הרי עבר יום אחד ויום שני וכן כולם, שהיה נראה בעיניהם כזמן ארוך מתוך חיבתן הגדולה על הדבר – לכך הספירה נקבעה לדורות.

ומה שהצריך הקב"ה את עם ישראל להמתין ולצפות חמישים יום קודם מתן תורה, משום שבהיות עם ישראל במצרים הם היו שקועים בארבעים ותשעה שערי טומאה, וכדי שיהיו ראויים לקבל את התורה הוצרכו לצאת מאותם שערי טומאה ולבוא בשערי הקדושה.

ובכל יום מארבעים ותשעת הימים שעם ישראל ספרו, זכו לצאת משער אחד של טומאה, ותמורתו לבוא בשער אחד של קדושה, עד שביום מתן תורה זכו לצאת מכל שערי הטומאה ובאו בכל שערי הקדושה.

ובדומה לכך נעשה גם בזמן הזה עם כל אחד ואחד מישראל, אשר על ידי זה שהוא סופר את ספירת העומר בימים אלו, נפשו יוצאת מעוד שער של טומאה, ובאה לתוך שער נוסף של קדושה, כדי שבחג השבועות יהיה כל אחד מישראל ראוי לקבל את האור הנפלא של מתן תורה.

וכן מבאר הגה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א (ליקוטי תורה – פרשת אמור, דף לה ע"א ד"ה 'וספרתם') שמה שנאמר בפרשת השבוע, פרשת אמור: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּֽחֳרַת הַשַּׁבָּת…" (ויקרא כג, טו), פירושו על דרך החסידות, שתאירו ותזככו את המדות שלכם כאבן ספיר מאירה ומבהיקה. וכך פירוש הפסוק: 'וספרתם' – שתאירו כאבן ספיר מאירה את ה'לכם', היינו את המדות שלכם.

בליל הסדר יורד על כל אחד מישראל אור עצום בלי גבול ומדה ללא כל השתדלות מיוחדת מצידו, אולם מיד בעלות השחר אור זה מסתלק בחזרה לשמים. ועבודתנו בימי הספירה היא להשתדל לקנות שוב את האור הזה בכח עצמנו (ולא במתנת שמים), אך לא ברגע אחד, אלא על ידי עבודה מתמדת יום יום במשך ארבעים ותשעת ימי הספירה.

וישאל השואל: אם גם כך האור הזה מסתלק מאתנו, מדוע בכלל הוא ניתן לנו מלכתחילה בליל הסדר?

שאלה דומה ניתן לשאול על מה שאמרו חז"ל (נדה ל:) שבהיות העובר בבטן אמו נר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ומלאך מלמדו את כל התורה כולה, וקודם שהוא יוצא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו את כל התורה כולה, כדי שיתייגע ללמוד אותה בכחות עצמו. ולכאורה, כיון שלבסוף משכיחים לעובר את כל מה שלימדוהו, לצורך מה בכלל לימדוהו את אותו לימוד?

התשובה לכך היא: המלאך לומד עם העובר את כל התורה כולה כדי שכשהוא יבוא ללמוד את התורה שוב במשך חייו לא יהיה זה כלימוד חדש שקשה ללומדו, אלא כחזרה על דבר שכבר למד בעבר.

וכמו כן ממש הוא בנוגע לעבודתנו בימי הספירה: אילו היה נדרש מאתנו לרכוש בעבודתנו בימי ספירת העומר אור חדש, היה הדבר קשה ביותר להשגה, ולכן הקב"ה ברחמיו כבר נותן לנו את האור הזה במתנה בליל הסדר, אף שאחר כך הוא לוקחו בחזרה, ומעתה כל שנדרש מאתנו זהו רק לרכוש שוב את האור שכבר היה לנו ולא אור חדש, ודבר זה ניתן להשגה יותר בנקל.

והנה, בזמן שהיה בית המקדש קיים היו מקריבים בבית המקדש ביום הראשון של הספירה את 'קרבן העומר' שהיה בא מן השעורים, ובסיום הספירה, בחג השבועות, היו מקריבים את 'שתי הלחם' שהיו עשויים מחיטים.

הטעם הפנימי לכך: בתחילת חג הפסח נפשו הבהמית של האדם עדיין שולטת בקרבו, וכנגד זה מביאים את קרבן העומר מן השעורים, כיון ששעורים הן מאכל בהמה (סוטה יד.).

אך לאחר ימי ספירת העומר שבהם האדם זיכך את נפשו מדרגה אחר מדרגה, והוציאה מארבעים ותשעה שערי טומאה והכניסה לארבעים ותשעה שערי קדושה, הוא כבר לא בבחינת 'בהמה' אלא בבחינת 'אדם', על שם שכעת נפשו האלקית, שהיא בבחינת 'אדם', שולטת בקרבו, ולכן מביאים קרבן מן החיטים שהן מאכל אדם.

הגם שבחיצוניותם של ימי העומר הם ימי חול רגילים ופשוטים לכאורה, בפנימיותם הם ימים קדושים מאוד, בדומה לקדושתם של ימי חול המועד (כמבואר ברמב"ן – ויקרא כג, לו). לכן גם מי שמסיבה כל שהיא אינו רגיל לטבול במקוה בכל יום במשך שאר השנה – בימי העומר ישתדל לטבול בכל יום.

בימי העומר הקדושים יורדות מן השמים כמויות אדירות של סייעתא דשמיא בעבודת ה' ותיקון המדות כנגד כל שאר ימות השנה גם יחד, על כן ראוי למעט בהם בטיולים למיניהם ובשאר ענייני העולם הזה שאינם הכרחיים, ולנצל כל רגע מהם ללימוד התורה ולעבודה בבירור וזיכוך המדות, כדי שכל אחד ואחד מאתנו יזכה להיות כלי ראוי לקבל את האור הנפלא והעצום של מתן תורה בחג השבועות.

ומכיון שכן עלינו לנצל את הזמן. וברשותכם נרחיב…

 

צריך להתקדם בכל עת!

 

כאמור, בפרשה שלנו נצטוינו על ספירת העומר, וכמו שנאמר: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּֽחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיֽאֲכֶם אֶת־עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶֽׁבַע שַׁבָּתוֹת^[8] תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא כג, טו).

ומצאנו לריי"צ מליובאוויטש זיע"א שאמר כך:^[9]

בספירה אנו אומרים: 'היום יום…'. והכוונה היא, שהיום יהיה יום (מאיר). שידעו מה פעלו בכל יום, מה פעלו אתמול ומה צריכים לפעול היום.

וזהו ענין העבודה, השעות צריכות להיות ספורות, ואז הימים ספורים (וזה הלימוד המתגלה בימי ספירת העומר).

כשעובר יום, יש לדעת מה פעלו ומה יש לעשות. בכלל, צריכים לראות שהמחר יהיה יותר יפה מהיום.

ונרחיב בזה עוד:

כידוע, הבריאה מתחלקת לשלשה חלקים כלליים, והם: נשמות ישראל, מלאכים, ושאר הברואים שבכדור הארץ.

שלשה חלקים הללו מכילים בתוכם מיליארדי יצורים, וכמעט לכולם יש מכנה משותף, אף אחד מהם לא יכול לצאת מ'הדפוס' שבו הוא נוצר! חוץ מעם ישראל!

עם ישראל הם הברואים היחידים שניתן להם הזכות והיכולת לצאת מתוך ה'דפוס' שלהם ולהתקדם הלאה!

ולכן נשמות ישראל נקראים 'מהלכים', ואילו המלאכים נקראים 'עומדים', וכמו שנאמר: "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" (זכריה ג, ז).

ולתוספת ביאור:

כתב הגאון רבי שניאור זלמן גופין שליט"א (בביאורו להמשך תרס"ו (חלק א – עמוד 251)), שההבדל בין 'מהלך' ל'עומד', אינו כפשוטו, היינו שהללו עומדים במצב אחד בעבודת ה' שלהם והאחרים הולכים ומתקדמים מדרגה לדרגה, שכן ברור כי המלאכים (וגם הנשמות בטרם ירידתן לעולם הזה) עובדים את ה' באימה וביראה ומתעלים כל הזמן בדביקותם באלקות, אלא שההתקדמות של המלאכים היא מדרגה לדרגה שבערך זו לזו, ולעולם אינם יוצאים מההגבלה (מהדפוס והחותמת). ולכן גם ה'הילוך' שלהם הוא בעצם 'עמידה' במקום אחד.

אך לאחר שהנשמות יורדות לעולם הזה, הן עובדות את ה' באופן של קפיצה ודילוג מדרגה לדרגה שלא בערך זו לזו. התקדמות כזו נקראת 'הילוך' שלא בערך, הניכר הן בעבודת התשובה בה האדם מדלג ממהות למהות, והן בעבודה היומיומית, בתפילה ובתורה.

שהרי בכל תפילה (שמתפללים כראוי) – יהודי הופך את מהותו מישות גשמית לישות רוחנית.^[10]

וגם לימוד התורה דורש יגיעה וביטול ההשגות הקודמות, כדי להתקדם ולהתעלות מדרגה לדרגה בהבנת התורה…

ונמשיך בנקודה…

 

אסור לבזבז את החיים!

 

כידוע, נשמות ישראל נבראו לפני בריאת העולם. וכבר באותה העת, בשעת הבריאה קיבלה כל אחת מהנשמות את התפקיד הפרטי והמיוחד לה שהיא צריכה לבצע.

כבר באותה העת העניקו לה את היכולת להתקדם. והוסיפו ואמרו לה, שהיכולת הזו תוכל להתגלות רק בזמן השהייה שלה כאן בעולם הזה.

ומאותה עת, עומדות כל הנשמות וממתינות שיגיע זמנן לרדת לעולם הזה. כי הן יודעות שהירידה לכאן היא מהותית, חשובה וגורלית.

הן יודעות שכל גורלן לנצח נצחים הכל תלוי כפי התפקוד שלהן בזמן שהן היו כאן – בעולם הזה.

וכדי לקרב זאת אל השכל נביא סיפור אמיתי מן החיים:

מעשה באדם אחד, שה' יתברך שלח לו משמי שמי קדם מתנה נשגבה ועצומה מאוד – 12 בנים ו-12 בנות.

וה' יתברך הגדיל חסדו עליו והוא זכה להשיא 23 ילדים.

אך, עם בת אחת הוא נתקע.

כל הנסיונות והסגולות נוסו – אך לשוא, הבת נשארה תקועה!

אין מילים לתאר את צער ההורים. ולמרות שישנו כלל מפורסם: 'שהזמן – הוא התרופה הטובה ביותר', כאן 'הזמן' הוא גורם הצער.

כל יום שעובר ו'האפרוח' עדיין בתוך 'הקן', תחושת הצער מתעצמת…

'מה עם הבת היקרה הזאת, כלילת המעלות? מתי יגיע היהלום שראוי לה? מי יזכה בה ומתי?'

עוד יום עובר, עוד חודש, עוד שנה, שנתים… הכאב גדול. היא משוועת להתחתן ואף אביה ואמהּ משוועים ומעתירים לה' בתפילה שה' ישלח לה זיווג, מחכים שתצא כבר מהבית. לא כי הם רוצים שתצא, כי הם רוצים שהיא תבנה את עצמה.

והנה בשעה טובה הגיע הזמן המיוחל, הקב"ה שלח בחור מובחר מאוד, כליל המעלות, כפתור ופרח. בחור שהצליח להתמזג אתה, ועם המשפחה, כאילו נולד בבית. ממש מתנה מהשמים.

שבת חתן עוד לא הסתיימה. וכבר פנו ההורים אל בתם וביקשו: בואו אלינו לשבת… וכך זה דרך העולם.

ואותו דבר קורה עם הנשמה. כאשר היא למעלה (קודם ירידתה לעולם הזה) היא כדוגמת בת בוגרת החיה בבית הוריה. היא חיה בבית על חשבון אביה ואמהּ, זה הבית שלה, אבל זה גם לא הבית שלה. זה הבית שלה – להשתמש בו, לאכול, לשתות, לישון וכו', אבל היא לא יכולה למכור אותו, היא לא יכולה לעשות עסקה על הבית הזה, כי אין לה בעלות עליו, שהרי היא סמוכה על שולחן אביה. אבל כשהיא מתחתנת, היא נכנסת לבית שלה.

הנשמה כשהיא למעלה, דומה לאותה בת בוגרת שמחכים מתי היא כבר תצא משם. אבל כשהיא באה מהעולם הזה, זה כמו בת נשואה שבאה לשבת עם ילדיה, שכל השבוע פרפרים של התרגשות אוחזים בלב ההורים, איזה יופי השבת יבואו הנכדים… הם חיים את זה, הם ישנים עם זה והם קמים עם זה. יש להם שבוע של חג לפני, מעצם הידיעה שהנכדים צריכים לבוא. זה כבר מבט אחר.

בעולם הזה יש מעלה, שאפשר להשיג בו דברים שרק בו אפשר להשיג. ואי אפשר להשיג אותם בשום מקום אחר. אלא שיש כמה תעתועי דמיון שמפריעים לאדם לקלוע אל המטרה.

וכך כתב בספר היום יום (ג' אלול): המאמין בהשגחה פרטית יודע כי מה' מצעדי גבר כוננו. ולכל נשמה ישנה שליחות פרטית, ומוטל עליה לברר ולתקן איזה בירור ותיקון במקום פלוני.

ורק אותה נשמה, בלבד, יכולה לקיים את שליחותה. ופעמים שהדבר הצריך תיקון מחכה מאות שנים או משעת בריאת העולם, לאותה נשמה שתבוא לבררו ולתקנו.

וגם הנשמה הלזו מאז נאצלה ונבראה – היא מחכה לזמן ירידתה לברר ולתקן את אשר הוטל עליה.

כי כל נפש קודם בואה לעולם הזה היתה אלפי שנים אצל ה' יתברך, והמתינה בקוצר רוח – מתי כבר יגיע התור שלה לרדת לעולם הזה, משום שהנשמה יודעת היטב שהעולם הזה הוא עולם יקר ביותר, משום שרק בו ניתן להרבות בתורה ובמעשים טובים ולדלות אין סוף של פנינים ומרגליות רוחניות, איש איש כפי אשר תשיג ידו בטהרתו. וכך, כשידיה של הנשמה עמוסות בשלל הפנינים והמרגליות שהשכילה לאסוף בעולם הזה, עליה לחזור לאחר אריכות ימים ושנים לפני אביה שבשמים, על דרך שאמרו חז"ל (פסחים נ.): 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו'…

ומכיון שקיבלנו את המתנה המופלאה הזו – את היכולת להתעלות, לכן אסור לנו להפסיד את המתנה הזו…

ונחזור לימי הספירה…

 

שלא נהגו כבוד זה בזה

 

מאותה עת בה נצטוו ישראל על מצות הספירה, קיימו אותה בשמחה גדולה. ומצאנו להגה"ק הרב יהודה אריה ליב מגור זיע"א שכתב כך (שפת אמת, פרשת אמור – שנת תרמ"ב):

'ימי הספירה נזכרים תוך המועדות, שהמה ימים טובים כמו חול המועד^[11] שיש קדושה לפניהם ולאחריהם מיציאת מצרים עד קבלת התורה…

ועוד הם נקראים בפסוק: "שֶֽׁבַע שַׁבָּתוֹת" (ויקרא כג, טו), מכלל שכל הימים אלו יש להם בחינת שבתות בצד מה.

והימים הללו מסייעין טהרה, כמו שאמרו (יומא לח:): 'בא ליטהר מסייעין אותו'. ואחר יציאת מצרים שנעשין כקטן שנולד ויצאנו מידי סטרא אחרא, יש לנו לבקש טהרה. לכן הכין לנו השם יתברך אלה הימים, דכתיב: 'וספרתם לכם' – שהיא מתנה לטובתנו שנוכל לבוא לטהרה. וכל השנה תלוי באלה הימים, כמו שגידול כל התבואות בימים אלו, כן חיוּת האדם מתגלה עתה, כי הכל רק רמז אל הנהגה הפנימיות'… (עכ"ל).

ומסתמא, אם הימים הללו הם כחול המועד, היו נוהגים בהם כבחול המועד בשירים וריקודים ובהופעה נאה.

והנה, כעבור 1400 שנה (בערך), קרה מקרה נורא! וכך מובא במדרש (בראשית רבה, פרשה סא – אות ג):

התנא האלקי, רבי עקיבא, זכה ובמשך ארבעים שנה רצופות שימש כראש ישיבה (מגיל 80 עד 120).

שֵׁמַע ישיבתו הקדושה התפשט בכל העולם, ומכל עבר נהרו אליה טובי המוחות, ואבירי הדעת.^[12]

וכך היא הלכה וגדלה, עד שהגיעה למנות עשרים וארבעה אלף תלמידים! אך מכיון שהיתה עיניהם צרה אלו באלו, מתו כולם בתוך 32 יום! (24,000 חלקי 32 שוה 750! בכל יום היו, בממוצע, 750 הלוויות),^[13] ונשאר העולם שומם!

ובעקבות כך, בעקבות פטירתם של תלמידי רבי עקיבא, התפשט המנהג בכל תפוצות ישראל,^[14] וכן נפסק בדברי השולחן ערוך (או"ח, סימן תצג – סעיף א), שלא לישא אשה בין פסח לעצרת (כפי גדרי ההלכה), ושלא להסתפר…

וצריך להתבונן, מדוע תפסו חז"ל דוקא את שני הדברים הללו, שלא לישא אשה ושלא להסתפר?…

ולפני שנשיב, נחזור…

 

הנדרש – תחושת שובע!

 

כבר אמרנו לעיל, שהמימד העיקרי בחיי האדם הוא מימד הרגש. ובמימד הזה תלויים מ"ט שערי קדושה ומ"ט שערי טומאה.

ובמימד הזה נמצאים הנשמה, החיוּת ודופק החיים. ולכן רק כאשר מימד הרגש מתוקן, באמונה, אהבת ה', יראת ה' ובשמחה,^[15] יש להקב"ה נחת מהמעשים, הדיבורים והמחשבות (ראה בדברי רבי נחמן מברסלב שהבאנו לעיל בהערה 4).

והנה, בוודאי, כל ימי היותנו בעולם הזה, מוטל עלינו להתקדם הלאה, ללא לֵאוּת וללא עייפות (וכמו שנכתב לעיל).

אך למרות זאת אסור לנו לחוש שהרצון להתקדם גורם לנו למרירות, עצבות, ועצבנות. שהרי הם אמרו (נדרים סד:), שהעני חשוב כמת!

והמשיכו וביארו, שכוונתם במושג 'עני' זה אחד שנפשו מרגישה בתמידות, אי שקט וחוסר מנוחה נפשי!

ואילו 'עשיר' זה אחד שנפשו מרגישה בתמידות, שובע רגשי, שמחה וסיפוק ממעשה ידיו.^[16]

והקב"ה הבטיח לתת את תחושת השובע הזו לעבדיו, וכמו שנאמר (לאדם חי, כפשוטו של מקרא): "וְנָֽחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ" (ישעיה נח, יא)!

ואם כך מוטל עלינו למצוא את האיזון הנדרש בין הצמאון והשתוקקות להתקדם, לבין השובע הרגשי. איך אפשר לשלב ביניהם?

ומצאנו להגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – תניינא, תורה כד) שאמר כך:

'והכלל, שצריך להתגבר מאוד בכל הכחות, להיות אך שמח תמיד. כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים, על כן צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל, ואפילו במילי דשטותא.

אף שגם לב נשבר הוא טוב מאוד, עם כל זה הוא רק באיזו שעה, וראוי לקבוע לו איזה שעה ביום לשבר לבו ולפרש שיחתו לפניו יתברך, כמובא אצלנו, אבל כל היום כולו צריך להיות בשמחה. כי מלב נשבר בקל יכולין לבוא למרה שחורה, יותר מאשר יכולין ליכשל על ידי שמחה, חס ושלום, לבוא לאיזה הוללות, חס ושלום, כי זה קרוב יותר לבוא מלב נשבר למרה שחורה. על כן צריך שיהיה בשמחה תמיד, רק בשעה מיוחדת יהיה לו לב נשבר'… (עכ"ל).

ומבואר בדבריו הקדושים, שבמשך 23 שעות ביממה צריך שיתגלה בתוכו רגש של עשירות, ורק שעה אחת ביממה, צריך שיתגלה בתוכו רגש של אי שביעות ממצבו הרוחני! באותה שעה הוא צריך להתבודד עמו יתברך, ולשפוך את לבו כמים על מצבו הגרוע, ועל התוהו ובוהו הרוחני שהוא חי ושרוי בתוכו…^[17]

ונרחיב עוד…

 

תחושת השובע – עין טובה!

 

הגה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א, זכה בימי חייו להאיר את העולם בכמה וכמה 'תורות' נוראות ונפלאות, שביררו וזיככו את נפשות הלומדים.

אחת מאותם תורות נוראות ונפלאות, נקראת 'מעשה מחכם ותם' (סיפורי מעשיות – מעשה ט). בתורה נפלאה זו לוקח רבי נחמן את נפש האדם ומעלה אותה על שולחן הניתוחים…

ובסיום הניתוח מתברר שהנקודה המרכזית בתיקון המדות, היא: תחושת השובע! אדם שרגשותיו שבעים הוא אדם טוב לזולת!

אדם שחש ברגשותיו תחושת שובע, לא 'מחפש' את הזולת! וכמו שכתב רש"י (בראשית מא, ב): 'בימי השובע הבריות נראות יפות זו לזו שאין עין בריה צרה בחברתה'.

וכדי שנבין טוב יותר, נעתיק חלק מלשונו הקדושה (והרוצה להעמיק – יעיין שם):

ומנהגו (של 'התם' גבור הסיפור) היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאוד, והיה רק מלא שמחה תמיד. והיו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים. והיה אומר לאשתו: אשתי, תן לי לאכול! והיתה נותנת לו חתיכת לחם ואכל. אחר כך היה אומר: תן לי הרוטב עם קטנית! והיתה חותכת לו עוד חתיכת לחם ואכל. והיה משבח ואומר: כמה יפה וטוב מאוד הרוטב הזה! וכן היה מצוה ליתן לו הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ובעד כל מאכל ומאכל היתה נותנת לו חתיכת לחם, והוא היה מתענג מאוד מזה ושיבח מאוד את אותו המאכל, כמה הוא מתוקן וטוב, כאילו היה אוכל אותו המאכל ממש. ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה…

ורבי נחמן ממשיך לתאר שם, את גודל שמחתו של התם, ואת רגש התענוג שהיה מתגלה בתוכו בתמידות.

ולאחר מכן ממשיך רבי נחמן ומספר, שאשתו (של 'התם') שאלה אותו: אם אתה כל כך שבע רצון מעצמך, ואתה חש שמעשיך טובים ומושלמים, אז למה לא זכית למה שזכו חבריך?

והוא השיב לה: 'מה לי בזה? זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי!'…

ואצל העולם היה ללעג, והשיגו תאותם בו, שמצאו ממי להתלוצץ כרצונם, כי היה נדמה למשוגע. והיו באים בני אדם, והתחילו בכוונה לדבר עמו בשביל להתלוצץ. והיה אותו התם אומר: רק בלי ליצנות! ותיכף שהשיבו לו בלי ליצנות, קיבל דבריהם והתחיל לדבר עמם, כי יותר לא היה רוצה להעמיק לחשב חכמות, שגם זה בעצמו ליצנות, כי היה איש תם… (וראה שם עוד באורך).

בלבו של התם הקדוש התגלה בתמידות רגש של שמחה. שמחה זכה, נקיה וטהורה. ובנוסף, התם הקדוש זכה והוא חש תענוג ממשי מכל מצוה, תורה ותפילה (עבודת התענוג הזו היתה עבודתו של האר"י הקדוש, כמובא בהערה 15), ולכן הוא זכה לתחושת שובע שגרמה לו לא להתרגש מהסובבים אותו, ולהיות חזק ותקיף בעבודתו הקדושה כאריה!

ועתה נסגור את הקצוות של השיחה:

תלמידי רבי עקיבא לא חשו תחושת שובע ברגשותיהם, וזה אשר הפיל אותם לכך ש'חיפשו' את הזולת, והיתה עיניהם 'צרה' בחברם. (שהרי בימי השובע אין עין בריה צרה בחברתה').

וחכמינו הקדושים שהבינו שזה השורש, החליטו להקדיש את הימים הללו לעבודה על שובע נפשי.

והנה, כל זמן שאדם מודד את עצמו לפי הסביבה החיצונית שלו, הוא לעולם לא יזכה לשובע, שהרי אין כח לסביבה החיצונית להעניק את תחושת השובע.

ורק כאשר האדם יתאחד עם מציאותו האמיתית, שהוא חלק אלו"ה ממעל, ויבין שזו הסיבה שבכל מעשה דיבור ומחשבה של תורה ומצוה שלו, ובכל הליכה בדרכיו של הקב"ה שהוא הולך, הוא גורם נחת רוח לבורא – רק אז הוא יזכה לתחושת השובע!…

ולכן הם תיקנו שאדם לא יסתפר ולא יתחתן, כדי שיראה מבחינה 'חיצונית' 'מבולגן', עם שערות 'שעפות' לו – מתחת לכיפה – לכל הכיוונים. ובכך, הוא יתייאש מלקבל כבוד ומעמד מהסובבים אותו.

ודוקא אז, אחרי שאדם הסיח דעת מהחיצוניות, הוא יוכל להתרכז בפנימיות שלו, ולגלות את הטוב והמיוחדות שבו, ובכך הוא יזכה ויגיע לשובע נפשי.

ובכך גם מתברר לנו שהתגובות של גבורי הסיפור (הראב"ד והשוחט) לא היו תקינות! אם הם היו מרגישים שובע נפשי לא היה מעניין אותם כלל מה אחרים חושבים עליהם!

כי אדם החש בשובע נפשי חי בגן עדן בעולם הזה!^[18]

 

העולה מן האמור להלכה ולמעשה

 

א. הקב"ה העניק לנו ברחמיו הרבים מצוה יקרה והיא מצות ספירת העומר. על ידי שיהודי מקיים את המצוה הזו וסופר את ספירת העומר, נפשו יוצאת משערי טומאה, ונכנסת לתוך שערי קדושה, ובסיומה של המצוה הזו, בחג השבועות, זוכה היהודי ומקבל את האור הנפלא של מתן תורה.

ב. כדי שנהיה ראויים לאור הרוחני המאיר בימי ספירת העומר, נצטוינו, בנוסף, לעבוד על רגשותינו ומדותינו ולהאירם, וכמו שנאמר: 'וספרתם לכם', 'וספרתם' – שתאירו כאבן ספיר מאירה את ה'לכם', היינו את המדות שלכם.

ג. בנוסף, הלימוד המתגלה בימי ספירת העומר, הוא הלימוד על חשיבות הזמן. על האדם לדעת מה היא שליחותו, ואיך הוא מתקדם בשליחותו. מה הוא פעל אתמול ומה צריך לפעול היום. ובכלל, צריך לראות שהמחר יהיה יותר יפה מהיום.

ד. אם ברצוננו לזכות בחג השבועות לכתרה של תורה, עלינו בימי הספירה להתחזק בשמחה, והטעם לכך כי תשובה אמיתית היא דוקא שנעשית מתוך שמחה עצומה. הסימן שבעל תשובה מצא חן בעיני ה' ותשובתו התקבלה בשמים זה כשמתחילה להיכנס בו שמחה.

אם ח"ו התשובה מלווה בעצבות, היא לא מתקבלת בשמים, בבחינת מה שנאמר: 'כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק'. תשובה של עצבות לא הולכת לצד הקדושה אלא לצד ההפוך שהוא בבחינת 'יגון ואנחה'.

צריך להתרחק מהדרכים העקלקלות הללו ולשוב אל ה' בשמחה, ועל כך נאמר: 'בשמך יגילון כל היום' – ראשי תיבות: 'בכיה' – ללמדנו שעיקר מעלת הבכיה היא כאשר היא בוקעת מהלב מחמת שמחה. כי יש בכי של שמחה, והשמחה היא על כך שהקב"ה קורא לנו לשוב בתשובה – כי ימינך פשוטה לקבל שבים.

אדם שמרגיש שמחה עצומה בתפילה, בלימוד וכו', או שהוא שומע שיעור תורה והלב שלו שמח, יש לשמחה הזאת כח לתקן מאות פרטים שנשכחו ממנו, כי ברגע שאדם עובד את ה' בשמחה, השמחה מוחקת את כל העבר הבלתי רצוי שהיה לו, כמו שנאמר: 'כי בשמחה תצאו', דהיינו שעל ידי מדת השמחה בעבודת ה' זוכים לצאת מכל העבר הלא טוב. ורמז לכך, שהרי תיבת 'בשמחה' – היא ראשי תיבות: 'מחוק ברחמיך הרבים שטרי חובותינו'.

אדם שתמיד שמח, גם אם הוא מלא עבירות כרימון, שום עבירה לא תזכר לו בשמים, כי אצל הקב"ה יש כלל – הוא לא מתעסק עם אנשים שמחים. כל מי שמקיים בעצמו את הפסוק: 'אנכי אשמח בה" – מתקיים בו גם הפסוק הבא אחריו: 'יתמו חטאים מן הארץ', וכל עוונותיו כלים מאליהם…

---

הערות שוליים:

[1] הובאו דבריו בהמבשר תורני (גליון 228 – עמוד ל).

[2] הקב"ה אוהב כל יהודי ויהודי (ולא משנה כלל מה מצבו הרוחני של היהודי), ולכן הוא שולח לו, כל הזמן, סימנים ורמזים, שמטרתם היא: 'אני מחכה לך! בוא התקרב אלי חזרה' (וזו פירוש המילה 'תשובה', לשוב ולחזור למקום הטבעי של היהודי).

ולעתים הקב"ה מניע את היהודי ממקום למקום בעולם, וזאת רק בשביל המטרה הזו!

ובענין זה סיפר הגאון הרב טוביה ליצמן שליט"א (סיפורים שאהבתי לספר, חלק א – עמוד 190), וז"ל:

מישל ווייס נולד למשפחה יהודית בצרפת, אך עובדה זו היתה חסרת משמעות עבורו. הוא ראה את עצמו כצרפתי לכל דבר. הוא גדל להיות איש ציבור, פוליטיקאי, וכל כך עסוק היה ביצירת קשרים והתקדמות בקריירה הפוליטית שלו עד שלא מצא אפילו זמן להתחתן.

פעילויותיו הובילו אותו למדינות רבות בהן נפגש עם אנשים שונים, אך פגישה אחת בניו יורק שינתה את חייו.

ביום ששי אחד עבר מישל ברחובות מנהטן הומי האדם, כשלאזניו הגיעו ממרחק צלילי קלרינט מבין קולות צופרי המכוניות.

קולות המוזיקה התגברו. הוא הבחין בטנדר גדול עם רמקולים העומד חציו על המדרכה וחציו על הכביש. מספר צעירים, כולם בעלי זקן מסתובבים לידו.

'כנראה יש להם אישור מיוחד לחנות כאן', חשב לעצמו. 'מי הם האנשים הללו?'

הוא התקרב אליהם וראה בחורים עסוקים בפעילויות שונות. כמה מהם שוחחו עם עוברים ושבים, אחרים קשרו רצועות שחורות על זרועות האנשים. הדבר עורר בו ענין, אך לפני שהספיק לומר מילה ניגש אליו אחד הצעירים ושאל: 'סליחה אדוני, האם אתה יהודי?!'

'יהודי?' ענה מישל. 'כן, כנראה. זאת אומרת, אני צרפתי אבל…'

'האם אמא שלך יהודיה?' שאל החסיד. מישל נִענע בראשו בחיוב.

'אם כן, אתה יהודי! מזל טוב! בוא תניח תפילין!'

הבחור הושיט לו קופסא שחורה עם רצועות שחורות מתנדנדות.

מישל מעולם לא ראה תפילין ולא ידע על מה הבחור מדבר, אבל זה היה נראה לו משהו שקשור לדת. הוא היה צרפתי מתבולל וכל הענין היה נראה לו זר ומוזר.

'מה זה? משהו דתי?' אמר והסתכל על הצעיר במבט מלא מיאוס.

'לא', אמר הבחור. 'זאת יהדות'.

מישל נפנף בידו לאות שלילה ופנה לדרכו, כשהבחור העיר הערה חכמה וקרא לו בחזרה לשוחח עמו.

מישל נרגע. הוא אהב אנשים חכמים ומיד החל לשוחח ולהתבדח עם הבחור כאילו הם חברים וותיקים. כשהזכיר את סיבת בואו לארה"ב בענייני פוליטיקה, האירו פני הבחור.

'אה? פוליטיקה?! למה לא סיפרת לי עד עכשיו? אם רצונך לפגוש פוליטיקאים, עליך להגיע לרבי מליובאוויטש. כל הפוליטיקאים מגיעים אליו ביום ראשון'.

 'ליובאוויטש? רבי?' חזר מישל. 'כל הפוליטיקאים? לעולם לא שמעתי על זה. אתה בטוח?'

מישל גילה התעניינות בדבר. הבחור שִכנע אותו למסור לו את שם בית המלון ואת מספר הטלפון שלו. הם לחצו ידים ונפרדו. על פני השטח היה נראה ששניהם ישכחו מהפגישה.

בשעת בוקר מוקדמת ביום ראשון צלצל הטלפון של מישל. חברו החסידי מחכה למטה על מנת לקחת אותו לרבי. 'לרבי?' שאל מישל בתמהון מתוך שינה.

'כן', ענה הבחור. 'אתה זוכר? הפוליטיקאים אצל הרבי מליובאוויטש'.

'אה, כן, כן'.

'טוב, אני מחכה לך כאן בחוץ עם מונית'.

וכך קרה שמישל עמד עם חברו החסידי בתור שהשׂתרך לאורך הרחוב לפני מרכז חב"ד ב-770 איסטערן פארקוויי. התור מאחריהם הלך וגדל, ולאחר שעה של המתנה הם עמדו לפני הרבי.

הבחור החסידי הציג את מישל לפני הרבי: 'הנה מישל, פוליטיקאי מצרפת'.

מישל התרשם מאוד מהרבי. הוא אמנם בא לפגוש פוליטיקאים אך קלט שמתרחש כאן דבר גדול.

'מה השם היהודי שלך?' שאל הרבי.

'שמי היהודי? קוראים לי מישל', הוא ענה בפשטות.

'לא, השם הניתן לך בברית מילה'.

'אה, כן', ענה מישל. 'שם משפחתי הוא ווייס'.

'לא', השיב הרבי. 'עליך להתקשר לצרפת ולשאול את אמך אודות שמך הפרטי היהודי. חזור אלי וספר לי'.

הרבי מסר שטר של דולר למישל וביקש ממנו לתת אותו לצדקה. רגעים אחדים לאחר מכן מישל וחברו עמדו בחוץ וניסו לעכל את המתרחש.

מישל היה מעט מבולבל. לעולם לא פגש אישיות כמו הרבי. הוא פנה לבחור ואמר: 'היה מרשים מאוד. אך היכן כל הפוליטיקאים שהבטחת לי?'

הבחור חשב במהירות. 'כאן הכל הולך לפי השם היהודי. אי אפשר להתחיל בלי זה'.

מישל חזר לבית מלונו והתקשר לאמו.

'שמך היהודי?' שאלה אמו. 'היכן אתה, מישל? הכל בסדר? אתה בבעיות? אתה מרגיש טוב?'

הוא הבטיח לאמו שהכל בסדר ואמו אמרה לו להתקשר לדודה פולאט שהיתה 'דתיה' (היחידה במשפחה שצמה ביום כיפור מפעם לפעם). אולי היא יודעת.

עם המידע החדש שבידו התקשר מישל לדודתו שמסרה לו את שמו היהודי. למחרת בבוקר הוא מיהר בחזרה למרכז ליובאוויטש. הוא נפגש עם הבחור בשעה שנקבעה מראש, בישר לו את החדשות הטובות ושניהם עמדו ליד דלת הרבי וחיכו שהרבי יצא לתפילת המנחה.

לאחר המתנה קצרה נפתחה הדלת לחדרו של הרבי. מישל ניגש לרבי ואמר בחצי לחש: 'כבוד הרבי, שמי היהודי הוא… מנחם מענדל'.

הרבי חייך ואמר: 'מנחם מענדל, הֱיֵה יהודי טוב וּשְׁמוֹר על שולחן ערוך', והמשיך לחדר הסמוך להתפלל מנחה.

לאחר מכן סיפר מישל שבאותו רגע הוא הפך לאדם אחר.

'עד לאותו רגע הייתי עסוק ואך רק בעצמי והקריירה שלי. זה היה הדבר המניע ועבור זה הייתי חי. אך לאחר שהרבי אמר את המילים הספורות הללו התחלתי לחשוב: 'כיצד אוכל לעזור ליהודים? כיצד אוכל לשפר את העולם?'

מישל כבר לא חשב אודות פוליטיקה. הוא באמת הפך לאדם אחר. בשובו לצרפת הוא יצר קשר עם בית חב"ד המקומי והתחיל ללמוד יהדות. זמן קצר לאחר מכן נשא לאשה בחורה יהודיה ולאט לאט התחיל לשמור כמה מצוות… נס לאחר נס.

מאז הוא נהיה לכתובת ליהודים בצרה. פעמים רבות הושיט להם עזרה על חשבון זמנו, כחו וכספו, ומספר פעמים אף בסיכון הקריירה היקרה שלו.

הוא התחיל לחיות.

סיפור זה סיפר מישל ווייס (שם משפחה בדוי) לרב דרייפוס, שליח הרבי בנתניה, והוסיף לספר כיצד הרבי דאג לשמירת המצוות שלו גם אחר כך:

לדוגמא, אחת מהחלטותיו הקשות ביותר היתה לאכול רק כשר. היה זה כמעט בלתי אפשרי להעלות על הדעת שהוא, מישל, בעל התאוה, שעיסוקו היה לסעוד יחד עם גויים חשובים במסעדות צרפתיות לא כשרות, לא יטעם יותר מעדנים מהמטבח הצרפתי האקסקלוסיבי.

למרות הכל הוא עשה החלטה כזאת – אך לא לזמן רב. מספר חדשים לאחר מכן קרה מקרה. הוא סעד יחד עם איש עסקים חשוב מפולין במסעדת יוקרה למזון מן הים והוא נשבר. הריחות, כולם סביבו סועדים בתיאבון, עצם המחשבה שהוא מנודה מהמטבח הצרפתי המעודן לתמיד! הוא נשבר והזמין סִדרה שלימה של בעלי החיים העסיסיים מן הים שהוא כל כך אהב.

הוא ואורחו טעמו אגוזים ופירות כהקדמה למנה העיקרית, כשאיש העסקים מפולין שאלו: 'תגיד לי, מישל, שם המשפחה שלך הוא ווייס, נכון? זה שם יהודי, לא?'

מישל לא הבין למה אורחו חותר ומדוע הוא מעלה את הנושא הזה. הוא ענה בחיוב, ואורחו המשיך:

'אולי תוכל להסביר לי משהו. תסתכל כאן'. הוא שלף עיתון מכיס מעילו ופתח אותו.

'הכתבה כאן משכה את תשומת לבי אתמול והתחלתי לקרוא אותה. הכתבה מעניינת אך לא הבנתי הרבה. תסתכל. זה אודות רבי בשם ל-יו-בא-וויטש. אתה רואה? ממש מסקרן'.

לפני מישל התגלתה תמונה גדולה של הרבי – ומבטו של הרבי היה אותו מבט כפי שהיה כשהרבי הסתכל עליו שנים לפני כן ואמר לו: 'מנחם מענדל, הֱיֵה יהודי טוב!' מחשבותיו ניתקו על ידי המלצר שהביא עמו מגש עמוס במעדני הים. 'הזמנתכם, אדונים נכבדים'.

'הממ…' אמר מישל. 'אני מצטער. בדיוק קיבלתי כאבי בטן חזקים. אני אסתפק בכוס תה'.

כך עזר לו הרבי לחיות לפי שולחן ערוך.

[3] וזהו הסיפור (תנועת המוסר (מהדורת תשע"ו, חלק א – עמוד 168) לגאון הרב דוב כ"ץ):

בעיירה בליטא התגורר אביון שהיה שוליא לסנדלר, שמו בעיירה נישא בפי כל – 'דער לאטשוטשער'.

ביום מן הימים זרחה שמשו של זה, ירושה רחוקה הפכה אותו באחת מעני לעשיר מופלג – וכרגיל, בעל המאה הפך לבעל דעה – עקב עושרו ורוב גדולתו טיפס ועלה לכהן כראש קהל בעיירתו…

עם חלוף השנים שידך את בנו עם בת רב העיירה. אותו יום בו הוביל לחופה את בנו עם רב העיר היה פסגת האושר אליה הגיע.

אלא שמחזה זה לא נעם במיוחד לאחד הסנדלרים בעיירה: צרם לנפשו של זה מראה ה'לאטשוטשער' הוותיק, שוליית סנדלר בזוי, שהפך באחד הימים להיות ראש קהל עתיר נכסים, המוביל לחופה את בנו כמחותן הרב…

בעין צרה קם מתוך הקהל, בעיצומה של החופה, פנה לעבר המחותן המאושר כשסנדל קרוע בידו. בעודו מנפנף בסנדל, קרא בקול רם: לאטשוטשער יקר, שמא תוכל לעשות לי טלאי לסנדל זה? כמה פרוטות תחפוץ בתשלום עבור כך?

הלאטשוטשער הֶֽחֱוִיר כסיד, ופניו לא היו לו עוד. בִּן רגע אזלה מפניו ארשת השמחה, וקומתו כראש הקהל השתוחחה, ברכיו פקו וידיו החלו לרעוד, ברוב כלימה נפל לאחוריו מתעלף. המהומה היתה אדירה, ניסו להשיב את רוחו של המחותן לאיתנה אך ללא הועיל. רופא שהוזעק קבע כי נפטר המחותן לבית עולמו, פרחה רוחו הימנו מרוב בושה ויגון, נהפך ששון החופה לאבל מר…

כשהגיע הסיפור לאזניו של הגה"ק רבי ישראל סלנטר, הזדעזע עד עמקי נשמתו, ואמר: 'מובטחני, שגדולי הדור הקודם היושבים בגן עדן מובאים בגלל מעשה הזה בדין, על אשר לא לימדו את העם דעת ומדות, ולא חינכו אותם שלא יוכלו לקרות מקרי השחתה כאלה'.

ומני אז החליט להקדיש את חייו להפצת רעיון המוסר. והיינו שיש חיוב על כל יהודי ללמוד ספרי מוסר…

והמשיך רבי ישראל סלנטר בדרכו זאת עד שהקים בית מדרש מיוחד ללימוד מוסר, הנקרא 'בית המוסר'.

[4] וזה לשון קדשו של רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה ס אות ו):

'כי יש בני אדם שישנים את ימיהם, ואף שנדמה להעולם שהם עובדים את השם, ועוסקים בתורה ובתפילה, אף על פי כן כל עבודתם אין להשם יתברך נחת מהם. כי נשאר כל עבודתם למטה, ואין יכול להתרומם ולהתעלות למעלה. כי עיקר החיוּת הוא השכל, כמו שכתוב: "החכמה תחיה את בעליה" (קהלת ז, יב). וכשהעבודה היא עם שכל, משימין בה חיוּת שתוכל להתעלות. אבל כשנופל לבחינת מוחין דקטנות, בחינת שינה, אין יכול להתעלות למעלה!'…

והנה, למרות שרבי נחמן כתב ש'המעלית' המעלה את כל המעשים הוא השכל, פשוט שכוונתו היא גם לרגש, וכמו שמבואר בזוהר הקדוש (תיקוני הזוהר, תיקון י – דף כה ע"ב) ובכל ספרי הקבלה והחסידות, שכנפי המצוה (המעלות אותה למעלה) הם רגשות אהבה ויראה ('דחילו ורחימו').

[5] רגש השייכות הוא הרגש המאיר בתוך מדת היסוד, והוא שייך בעיקרו ליוסף הצדיק. ולכן בחייו הוא הוצרך לזכך את הרגש הזה.

בתחילה אחיו דחו אותו (גרמו לו להרגיש שהוא לא שייך אליהם), ואחר כך מכרו אותו לעבד (לא שייך כלל לבני חורין), ולאחר שהגיע למצב של 'ריסוק', באה אשת פוטיפר ורצתה לתת לו שייכות… ויוסף זכה וניצח! ועד עתה זכותו עומדת לנו!…

[6] שנאמר: "הֲנִגְלוּ לְךָ שַֽׁעֲרֵי מָוֶת וְשַֽׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה" (איוב לח, יז), וראה בזוהר הקדוש (ויצא דף קס ע"ב).

[7] כך הובא במסכת אבות (פ"ה מ"ד):

'עשרה נסיונות ניסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר, שנאמר: "וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי"' (במדבר יד, כב).

במשך ארבעים שנה (שזה בערך 14,600 ימים), עברו עם ישראל על רצונו של הקב"ה רק 10 פעמים! ומתוכם 6 פעמים היו ב-49 ימים הראשונים (מהיציאה ממצרים ועד מתן תורה).

ואלו הן:

א. עם ישראל יצאו ממצרים ביד רמה והחלו במסעם… ובמסעם השביעי הגיעו לשפת ים סוף.

מולם – גלי הים הנזרקים אל החוף. מצדדיהם – מדבר צחיח, מקום משכנם של הנחשים והעקרבים. ומאחוריהם נצפו ענני אבק גדולים, הראיה הצטללה ומבעד לאבק נראו גייסות צבא מצרים…

עם ישראל פחדו מאוד, ובעקבות כך התלוננו: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים" (שמות יד, יא)?!

והקב"ה שידד את כל מערכות הטבע, וים סוף נקרע…

ב. אחרי קריעת ים סוף, המשיכו עם ישראל במסעם "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם" (שם טו, כב-כג)… ועם ישראל שוב התלונן, וכך נאמר: "וילונו העם על משה לאמר מה נשתה" (שם פסוק כד).

ג. ט"ו באייר, היום השלשים לצאתם ממצרים, ולעם ישראל נגמר הלחם שהוציאו ממצרים… "וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר. ויאמרו אלהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר" (שם טז, ב-ג)…

ד. בט"ו באייר החל לרדת המן לישראל, ומשה רבינו מסר לעם ישראל כמה הוראות, ואחת מהם: "איש אל יותר ממנו עד בוקר" (שם פסוק יט) – והיינו שאסור לשמור מן לצורך מחר, אלא בכל יום ויום צריך לאסוף מן חדש.

והיו מספר אנשים שחשבו: הוא רוצה שנהיה תלויים בו?! לא מסכימים… "ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בוקר" (שם פסוק כ)…

ה. הוראה נוספת שמסר משה רבינו לעם ישראל בענין המן: בשבת קודש לא ירד מן ולכן ביום ששי תאספו שתי מנות. והיו אנשים שחשבו: מי אמר שהוא צודק? "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו" (שם פסוק כז).

ו. "ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה' ויחנו ברפידים – ואין מים לשתות העם. וירב העם עִם משה ויאמרו: תנו לנו מים ונשתה! ויאמר להם משה מה תריבון עמדי? מה תנסון את ה'" (שם יז, א-ב)?

[8] ומה שאמר: 'שבע שבתות', יובן עם מה שכתבנו לעיל, בכל שבוע אנו מזככים רגש אחד, ומכיון שכל רגש (כללי) כולל בתוכו שבעה חלקים, אנו מזככים בכל יום (מהשבוע) חלק אחד פרטי.

[9] ספר השיחות ה'תש"ג (בלשון הקודש – עמוד פ). וספר היום יום (א' אייר).

[10] כתב בספר היום יום (כ"ט אייר), וז"ל: עליית הנשמה היא שלש פעמים בכל יום בהג' תפילות, ובפרט נשמת הצדיקים ד'ילכו מחיל אל חיל'…

[11] בפרק כג (פסוקים א-מד) מפרטת התורה את ענין השבת והמועדים, בסדר הזה:

שבת, פסח, קרבן העומר, מצות הספירה, שבועות, ראש השנה, כיפור סוכות.

ומכך שהתורה הכניסה בתוך הרשימה של החגים את ימי העומר, אנו למדים שהמה ימים טובים כמו חול המועד.

[12] ואפילו רבי מאיר בעל הנס שהיה חריף מאוד, ומרוב חריפותו לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו. בתחילת דרכו כאשר הגיע לישיבתו של רבי עקיבא, לא הצליח להבין את שיעוריו מחמת עומקם. ולכן הוא הלך ללמוד בישיבתו של רבי ישמעאל, ורק לאחר מכן חזר לישיבתו של רבי עקיבא!…

וזה לשון הגמרא הקדושה (עירובין יג.): מעיקרא אתא לקמיה דרבי עקיבא, ומדלא מצי למיקם אליביה, אתא לקמיה דרבי ישמעאל וגמר גמרא, והדר אתא לקמיה דרבי עקיבא וסבר סברא…

[13] כתב הטור (או"ח – סימן תצג), תלמידי רבי עקיבא מתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה, והיו העם בטלין ממלאכה…

[14] כך כתב רב נטרונאי גאון (תשובות הגאונים – שערי תשובה, סימן רעח), וז"ל: ומאותה שעה נהגו ראשונים בימים אלו שלא לכנוס…

[15] והאר"י ז"ל גילה שמספיק רק רגש השמחה! וזה לשון קדשו (שער רוח הקודש – דף ח ע"ב):

'הנה צריך האדם בעת קיומו כל מצוה ומצוה, או בהתעסקו בתורה, או כשמתפלל התפילה, להיותו שמח וטוב לב, יותר מכאשר מרויח או מוצא אלף אלפים דינרי זהב, וכמו שמצינו (ברכות ל:) על החכם ההוא אביי ע"ה, דהוה קאים קמיה דרבה והוא קא בדח טובא, ואמר תפילין קא מנחנא וכו'…

וכתב הגה"ק רבי אהרן ראטא בספרו שומר אמונים (צהלי ורוני – פרק ה), וז"ל:

ודע אחי חביבי כי על ידי שמחה של קדושה תתעלה נפשך רוחך ונשמתך ולבך, בבחינת: "ויגבה לבו בדרכי ה'" (דברי הימים־ב יז, ו), בלבד שיהא בצירוף בושה והכנעה לה', ויכול להחיות הרבה בני אדם על ידי שמחה, שמחזק לב חברו ומטה אותו לבטחון ושמחה, אז לפעמים (עבודה זרה י:): יש קונה עולמו בשעה אחת.

וכתב בספר צפנת פענח (פרשת בא – פן ז) על רבינו הקדוש האר"י ז"ל שכל המדרגות והשגות שהשיג היה הכל בשביל גודל השמחה שהיה לו בעידן קיום המצוה.

והנה זה היה עבודת הבעש"ט הקדוש זיע"א שגילה בעולם דרך קצרה וארוכה שהיא עבודה של שמחה, כי כשאדם רוצה לשמוח בעבודת ה' תיכף רוצה הבעל דבר לעשותו לבעל תשובה, ומכניס בלבו עצבון עבירות, ונראה ונדמה בעיניו כאילו השמחה היא עבירה גדולה, לכן גילה הבעש"ט הקדוש אזני תלמידיו והנמשכים אחריו שהשמחה אינה עבירה ח"ו, רק על ידי שמחה נעשה אדם בעל תשובה ממש, ונתהפך לבבו מבחינת אבן לבחינת לב בשר כידוע לדורשי ה'… עיי"ש בדבריו המלהיבים.

[16] ובלשון קדשם (אבות פ"ד מ"א): 'איזהו עשיר? השמח בחלקו'.

[17] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א (אמרי נועם, כי תבוא – מאמר ד) אמר כך:

תשובה אמיתית היא דוקא שנעשית מתוך שמחה עצומה. הסימן שבעל תשובה מצא חן בעיני ה' ותשובתו התקבלה בשמים זה כשמתחילה להיכנס בו שמחה.

אם ח"ו התשובה מלווה בעצבות, היא לא מתקבלת בשמים, בבחינת מה שנאמר: "כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק" (אסתר ד, ב). תשובה של עצבות לא הולכת לצד הקדושה אלא לצד ההפוך שהוא בבחינת 'יגון ואנחה'.

צריך להתרחק מהדרכים העקלקלות הללו ולשוב אל ה' בשמחה, ועל כך נאמר: "בשמך יגילון כל היום" (תהלים פט, יז) – ראשי תיבות: 'בכיה' (ליקוטי מוהר"ן – קמא, תורה קעה) – ללמדנו שעיקר מעלת הבכיה היא כאשר היא בוקעת מהלב מחמת שמחה. כי יש בכי של שמחה, והשמחה היא על כך שהקב"ה קורא לנו לשוב בתשובה – כי ימינך פשוטה לקבל שבים.

אדם שמרגיש שמחה עצומה בתפילה, בלימוד וכו', או שהוא שומע שיעור תורה והלב שלו שמח, יש לשמחה הזאת כח לתקן מאות פרטים שנשכחו ממנו, כי ברגע שאדם עובד את ה' בשמחה, השמחה מוחקת את כל העבר הבלתי רצוי שהיה לו, כמו שנאמר: "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה, יב), דהיינו שעל ידי מדת השמחה בעבודת ה' זוכים לצאת מכל העבר הלא טוב. ורמז לכך, שהרי תיבת 'בשמחה' – היא ראשי תיבות: 'מחוק ברחמיך הרבים שטרי חובותינו'.

אדם שתמיד שמח, גם אם הוא מלא עבירות כרימון, שום עבירה לא תזכר לו בשמים, כי אצל הקב"ה יש כלל – הוא לא מתעסק עם אנשים שמחים. כל מי שמקיים בעצמו את הפסוק: "אנכי אשמח בה'" (תהלים קד, לד) – מתקיים בו גם הפסוק הבא אחריו: "יתמו חטאים מן הארץ" (שם פסוק לה), וכל עוונותיו כלים מאליהם…

[18] סיפר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זיע"א (הובא בספר להגיד בראשית עמוד 239):

השתתפתי באחד מהסמינרים שנערכו לבעלי תשובה. בסיום הסמינר נכנס לאולם איש צעיר ומצלמה בידו. הוא פנה אלי ואמר: אני איש עיתונות ובאתי לראיין את המשתתפים.

כידוע, בסוף הסמינר, עולים מספר משתתפים ומספרים על חויותיהם ומסקנתם. אחד מהדוברים היה אחד מאנשי הבידור המרכזיים בארץ שהשתתף גם הוא בסמינר, והוא סיפר על עוצמת החויה שחוה, והודיע שברצונו להתחיל חיים חדשים, חיי יהדות, בקיום התורה והמצוות.

בסיום דבריו ניגש אליו העיתונאי ואמר: זה מעניין מאוד המהלך שאתה עושה, מאיפה הכח לוותר על המעמד, הכבוד והכסף? זה ממש מסירות נפש!

ואותו אדם השיב: למעשה שלי אתה קורא 'מסירות נפש'?! מסירות נפש אמיתית יש רק לנער חרדי היושב בישיבה ולומד תורה בהתמדה ובטהרה!

והעיתונאי התפלא: אני לא מבין מה אמרת.

והוא הסביר: בימי חיי הספקתי להכיר את 'העולם הזה' טוב, לטעום ממטעמיו, וליהנות מהסחורה שהוא מציע. וגִליתי, שאין ל'עולם הזה' שום דבר להציע. מאחורי כל הנוצץ הזה מסתתר חור ריק ואפל, ריקני מכל אושר ושמחה.

מתחת לכל המעטה הסוחף והמושך הזה, מסתתרת מועקה כבדה, חוסר סיפוק, תחושה תמידית שחסר לנפש משהו מבפנים…

התחושה הזו ליותה אותי שנים ארוכות, ונִסיתי בכל מיני דרכים למלאות אותה, ולא הצלחתי…

אחרי כל דבר שעשיתי שמעתי קול פנימי הלוחש בתוכי: זה לא זה!…

וכאן, בסמינר, גילו לי, שיש בתוכי נפש של יהודי, המתמלאת רק על לימוד תורה וקיום מצוות. וכבר בזמן הקצר ששהיתי כאן, כבר הספקתי להרגיש את אותה הרגשה מופלאה של: שובע נפשי.

אותה הרגשה מופלאה שיש בשביל מה לקום בבוקר!

אז תגיד אתה – המשיך אותו איש ואמר – איזו 'מסירות נפש' צריך כדי לברוח מֵ'הַבִּצָּה' העכורה הזו?!…

אבל נער חרדי שכל ימיו גדל בתוך מסגרת של תורה ומצוות. רואה רק את 'הנוצץ' שבעולם הזה, מריח את הריחות המגרים של החויות, והדמיונות שלו כבר מפליגים למחוזות אחרים…

ואם הוא בכל זאת מצליח להתגבר על הכל ולהמשיך ולשבת בתוך עולמה של תורה, הרי הוא בכל שניה ושניה מוסר את נפשו על קידוש שם ה'!…

והתפעלתי מאוד מתשובתו – סיים רבי יעקב גלינסקי את סיפורו.