תפריט
כך העיד אבינו מו"ר הרב יורם אברג'ל זיע"א:
"זו הייתה דרכו בקודש של מרן פאר דורנו ותפארתנו רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל:
החל מצעירותו ועד זיקנה ושיבה תמיד היה מכתת רגליו מעיר לעיר, מכפר לכפר, מעצרת לעצרת וכו' ומלמד תורה לעם ישראל בכל מקומות מושבותיהם. והודות לפעלו הקדוש של מרן זיע"א התרבתה התורה בקרב כל עם ישראל בכלל, ובקרב בני עדות המזרח בפרט.
לכן זכה מרן שבאו להלווייתו קרוב למיליון איש מעם ישראל, וזאת ללא שום שהייה וזמן להתארגנות וכו' אלא כהרף עין ממש, תוך שלוש שעות מרגע פטירתו כבר הייתה העיר ירושלים עמוסה באנשים מפה אל פה אשר באו לכבד את מרן הקדוש בדרכו האחרונה כאות תודה מעומק הלב על שמסר את נפשו למענם ולמען דור ההמשך שלהם.
בדרך האב הקדוש צעד גם בנו היקר והאהוב הגאון העצום ר' יעקב יוסף זצוק"ל שהיינו מקושרים זה בזה באהבת נפש ממש, וכפי ששמענו מבני ביתו שהיה מכתת רגליו בבתי כנסת שונים ומוסר כשישה שיעורי הלכה ביום, כארבעים ושניים שיעורים בשבוע.
גם בעת חוליו הקשה לא פסק ממנהגו הקדוש והמשיך למסור את כל השיעורים תמידין כסדרן במסירות נפש עילאית עד ממש כשבועיים בלבד לפני פטירתו, עד שכלו כל כוחותיו על הפצת התורה ונפטר לבית עולמו כשהוא מותיר אחריו שפע עצום של שיעורי תורה מוקלטים בכל תחומי ההלכה שבכל ארבעת חלקי השולחן ערוך בגאונות עצומה ובבהירות נפלאה – אשריו ואשרי חלקו."
חז"ל אומרים שסיבת מחלוקתו של קרח הייתה מה שראה ברוח קודשו שעתיד לצאת ממנו שמואל הנביא. על כן נזכיר מעט מקורות חייו של שמואל הנביא וכן מה שניתן ללמוד מהם, ואגב אורחא גם יתקשרו הדברים עם עניין מחלוקתו של קרח:
בתחילת ספר שמואל מסופר על איש אחד מן הרמתיים צופים שבהר אפרים ושמו אלקנה. אלקנה היה לוי, כיוון שהיה מבני אביאסף בנו של קרח הלוי. ולאלקנה היו שתי נשים: חנה ופנינה. פנינה זכתה ללדת ילדים לרוב ואילו חנה לא זכתה להיפקד בפרי בטן.
כעבור שנים רבות של צער, באחת הפעמים שעלה אלקנה עם כל בני משפחתו לבית ה' שהיה שוכן אז בשילה כדי להקריב קרבן, החליטה חנה להיכנס לבית ה' ולהפציר בתפילות לפני הקב"ה עד שיתרצה לפקוד אותה בפרי בטן. היא התפללה לפני ה' מעומק הלב "ותדר נדר ותאמר ה' צבאות אם ראֹה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתתה לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו".
בסמוך למקום תפילתה עמד עלי הכהן שהיה הכהן הגדול באותם הימים. הוא הביט בצורת תפילתה של חנה, שהייתה כנראה משונה מן הרגיל מרוב צערה הגדול, ולכן חשב אותה לאשה שִׁכֹּרָה והעיר לה שלא ראוי למי שהוא שיכור להתפלל כך לפני ה'.
מבאר מרן פאר דורנו רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל שעלי הכהן שאל ב'אורים ותומים' שהיו מונחים על ליבו מה טיבה של אישה זו. ודרכם של ה'אורים ותומים' היה להשיב על ידי שאותיות התשובה היו בולטות ומאירות מבין כלל האותיות שהיו על אבני החושן והכהן הגדול ברוח קודשו היה מצרף את האותיות ומבין את התשובה של ה'. והאירו לפני עלי הכהן האותיות ש' כ' ר' ה'. וכאשר צירף אותם יצא לו "שִׁכֹּרָה".
אולם כשפנה עלי אל חנה והעיר לה, השיבה לו: "לא אדני. אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפוך את נפשי לפני ה'". פירשו חז"ל שאמרה חנה לעלי: "לא אדון אתה בדבר זה ולא רוח הקודש שורה עליך שאתה חושדני בדבר זה".
היינו, חנה הסבירה לעלי הכהן שרוח הקודש שלו לא עמדה לו בעת הזאת ולא צירף כראוי את האותיות של החושן, אלא הצירוף הנכון של האותיות הוא "כְּשֵׁרָה". דהיינו שאשה כשרה וטובה אני, אלא שמגודל צערי אני מתפללת בכח גדול יותר, וכן צירוף האותיות הוא "כְּשָׂרָה", כמו שרה אימנו, לרמז שגם היא עוד תזכה להיפקד בפרי בטן כפי שנפקדה שרה אימנו בהיותה בת תשעים שנה ביצחק.
כשנוכח עלי שחנה אישה צדיקה וכל חשקה הוא להיפקד בזרע של קיימא – בירך אותה ואמר לה: "לכי לשלום ואלקי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו". ואכן, תפילותיה של חנה בקעו את כל הרקיעים וכעבור זמן קצר חבקה בן זכר, אולם לא היה זה ילד רגיל ככל הילדים אלא קדוש וטהור במיוחד, "ותקרא את שמו שמואל כי מה' שאלתיו".
מבואר בדברי חז"ל שכבר ארבעים שנה לפני שנולד שמואל בנה של חנה, הייתה בכל יום ויום יוצאת בת קול ומכריזה בכל העולם כולו ואומרת: "עתיד צדיק אחד להיוולד שיהיה שקול בקדושתו כשתי זרועות עולם – משה ואהרן – ושמו יהיה שמואל".
לכן כל אישה שהייתה יולדת בן הייתה קוראת לו "שמואל" מתוך תקווה שתזכה היא באותו בן קדוש. אולם מאחר ועדיין היו שומעים את הבת קול מכריזה "עתיד צדיק אחד להיוולד…" – הבינו כולם שצדיק זה טרם נולד. עד שנולד שמואל בנה של חנה, ואז פסקה הבת קול, וממילא הבינו שילד זה הוא אותו צדיק שעליו מכריזה הבת קול כבר ארבעים שנה.
לאחר שהגיע שמואל לגיל שנתיים, העלתה אותו חנה אימו לבית ה' שבשילה והביאה פר כדי להקריבו כקרבן תודה לה'. אומרים חז"ל שכאשר הביאו את הפר לפני עלי הכהן, ביקש מהעומדים לפניו שיקראו לכהן כדי שישחט את הפר, וכשראה שמואל שהם מחפשים כהן אמר להם: 'למה לכם לחזר אחר כהן הרי ההלכה היא ששחיטת הקרבן כשרה גם בזרים ואין צריך לכך כהן?'
מיד הביאו את שמואל לפני עלי הכהן ושמואל השמיע לפניו את דבריו ואף הוכיח לו את הדבר מפסוק, ואמר לו עלי: 'אמנם יפה אמרת וכיוונת להלכה אולם מורה הלכה בפני רבך אתה, וההלכה היא שכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה'. אף על פי ששמואל טרם הספיק ללמוד תורה מפיו של עלי הכהן, בכל זאת, מכיוון שעלי היה גדול הדור, הרי הוא נחשב לרבו המובהק של שמואל הגם שלא למד ממנו מאומה.
כאשר שמעה זאת חנה, מיד באה וצווחה לפני עלי הכהן והתחננה לפניו שלא יעניש חלילה את ילדה הקטן. ואמר לה עלי הכהן שתניח לו להעניש אותו והוא יבקש עליה רחמים וייתן לה ילד עוד יותר טוב ממנו, אך חנה עמדה על שלה ואמרה לו "אל הנער הזה התפללתי".
ביאור דבריה: את שמואל זכתה חנה לקבל רק לאחר שנים רבות של בכיות ודמעות מקירות ליבה לפני ה', ואילו את הילד שכעת רוצה עלי הכהן לתת לה בתמורה לשמואל, הוא ישיג בבקשה קצרה לפני ה', בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" – ובוודאי שאין להשוות את ערכו של מה שמשיגים לאחר ים של תפילות ותחינות ודמעות, לבין מה שמשיגים בתפילה אחת קצרה.
אגב: מתשובת חנה לעלי הכהן נוכל גם ללמוד, שיש כח עצום בתפילתה של אם יקרה על הילד שלה הרבה יותר מתפילתם של אחרים עליו, ואפילו הרבה יותר מתפילתם של גדולי וצדיקי הדור עליו. משום שאימו של הילד היא זו שסחבה אותו ברחמה תשעה חודשים, והיא זו שמסרה את נפשה על גידולו, וממילא היא גם זו שקשורה בו בכל נימי נשמתה יותר מכל אדם אחר בעולם, ממילא תפילתה עליו נובעת מהעומקים העמוקים ביותר שבליבה, ולכן יש בכוחה לפעול בעבורו גדולות ונצורות מה שלא תוכל לפעול שום תפילה שבעולם עליו.
בנוגע לעצם הערתו של שמואל לממונים בבית המקדש ששחיטת הקרבן כשרה בזר – מלבד הפשט הפשוט שבדבר שגם זר יכול לשחוט את הקרבן ואין צורך בכהן לשם כך – לפי דעת הזוהר הק' אסור לכהן לשחוט את הקרבן וצריך בדוקא שזר (לוי או ישראל) ישחט אותו.
הטעם לכך: משום שנשמתו של הכהן היא מצד החסד ועליו לעסוק אך ורק בדברים שמתאימים למידת החסד (כהדלקת המנורה בבית המקדש שהייתה משפיעה שפע של חכמה לכל עם ישראל, וכהקטרת הקטורת שהייתה ממתיקה את כל הדינים ומעוררת שפע של רחמים על ישראל, וכן במצוות ברכת כהנים וכל כיו"ב), ואילו שחיטת הקרבן מורה על מידת הדין ההפוכה ממידת החסד, שהרי בשחיטת הקרבן הוא נוטל ממנו את חייו. ואם חלילה הכהן ישחט את הקרבן, בזה הוא יפגום במידת החסד העליונה ויגביר את מידת הגבורה.
כאשר נקשר את דברי הזוהר הק' הללו לדברי הזוהר הק' שפגמו של קרח היה מה שרצה להשליט את הלויים על הכהנים ובכך להגביר את מידת הגבורה (בחינת הלויים) על מידת החסד (בחינת הכהנים) – יובן היטב מדוע סיבבה ההשגחה העליונה שדווקא שמואל הנביא הוא זה שהעיר לתשומת ליבו של עלי הכהן ששחיטת הקרבן כשרה בזר:
כי מכיוון ששמואל הנביא יצא מזרעו של קרח, ומשום כך גם ראה קרח לחלוק על משה – נמצא שיש לשמואל הנביא שייכות כלשהי לפגם של קרח ועליו לתקן זאת.
ומכיוון שפגמו של קרח היה שרצה להגביר ולהשליט את מידת הגבורה על מידת החסד, על כן בא שמואל הנביא ותיקן זאת על ידי שהעיר לעלי הכהן שאסור לכהן לשחוט את הקרבן, כיוון שמהותו של הכהן היא מידת החסד, ואסור לו לעשות דברים שאינם ממידה זאת כדי שלא יגביר חלילה את מידת הגבורה על מידת החסד.
בנוגע למה שאמרו חז"ל שהיה שמואל הנביא שקול כמשה ואהרן, ולמדו זאת ממה שנאמר: "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו", הכוונה היא ששמואל הנביא זכה לשלב בתוכו הן את מידותיו של אהרן הכהן, והן את מידותיו של משה רבנו. וביאור הדבר:
שמואל הלך בדרכו של אהרן הכהן, כיוון שדרכו של אהרן הכהן הייתה לצאת אל העם ולקרב אותם באהבה ובחיבה ולעשות שלום ביניהם, וכמובן נבע הדבר ממידת החסד שהייתה בו במידה גדושה. וכמידת החסד של אהרן, כך הייתה גם מידתו של שמואל, כפי שנרמז הדבר בשמו "שמואל", שהוא נוטריקון "שמו אל", והיינו ששמו נקרא על שם מידת החסד הנקראת "אל", כמו שנאמר: "חסד אל כל היום".
לכן, מסופר בנביא שדרכו של שמואל הנביא הייתה לסבוב במשך כל השנה מעיר לעיר ומכפר לכפר בכל מקומות מושבותיהם של עם ישראל כדי ללמדם תורה וכן להשיב להם על כל שאלותיהם. מחמת מידת החסד שהייתה בשמואל הוא לא רצה להטריח את עם ישראל לבוא אליו אלא היה הוא בעצמו הולך עד אליהם.
אולם על בניו של שמואל נאמר: "ולא הלכו בניו בדרכיו, ופירשו חז"ל שאין הכוונה שבניו של שמואל לא היו צדיקים חלילה, אלא שלא עשו כמעשה אביהם שהיה מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם, אלא ישבו בעריהם והמתינו לאנשים שיבואו אליהם, בבחינת 'הרוצה את הרב יבוא אליו', ולכן לא זכו להגיע למעלת אביהם.
כמו כן, שמואל הנביא הלך בדרכו של משה רבנו, כיוון שמידתו של משה רבנו הייתה שהוא לא נטל שום טובת הנאה לעצמו, אלא כל מהותו הייתה אך ורק נתינה ולא לקיחה.
לכן כשהראה לו הקב"ה למשה את מחצב היהלום באוהלו ואמר לו לחצוב משם את שתי לוחות הברית השניות ואת כל מה שיישאר ייקח לעצמו ויתעשר מכך עושר עצום, משה לא לקח לעצמו מאומה, אלא מיד כשסיים לחצוב מאותו מחצב את הלוחות רחץ את ידיו היטב היטב עם סבון וחומר חיטוי כדי שלא ידבק בידו מאומה מעניני העולם הזה והבליו.
כך גם שמואל הנביא מאס בבצע ולא לקח מאומה לעצמו, כפי שאומרים חז"ל שגם כשהיה שמואל סובב בערי ישראל תמיד היה לוקח עימו את כל כלי תשמישי ביתו וכן אוהל כדי לחנות בו, וכל זאת בשביל שלא יצטרך לקחת מאומה משום אדם שבעולם.
לכן, בדומה למה שאמר משה רבנו בפרשתנו: "לא חמור אחד מהם נשאתי", ופירש רש"י: "אפילו כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור, והיה לי ליטול אותו החמור משלהם, לא נטלתי אלא משלי" – גם שמואל הנביא אמר לעם ישראל: "הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי את מי רצותי ומיד מי לקחתי כופר ואעלים עיני בו ואשיב לכם", והשיבו לו כל עם ישראל: "לא עשקתנו ולא רצותנו ולא לקחת מיד איש מאומה", ואף יצאה בת קול מן השמים ואמרה: "אני עד בדבר זה".
בדרכו של שמואל הנביא צעדו וצועדים צדיקי האמת שבכל דור ומשליכים מנגד את ענייניהם הפרטיים, ומכתתים את רגליהם ממקום למקום במסירות נפש ממש כדי ללמד תורה לעם ישראל, וכל זאת ללא שום בקשת תמורה חלילה, וללא שום נטילת טובת הנאה לעצמם חלילה, אלא אך ורק לכבודו של הבורא יתברך.
על כך נאמר: "אדם לעמל יולד", כי "לעמל" ראשי תיבות "ללמוד על מנת ללמד", והיינו שעיקר עמלו של האדם בעולם צריך להיות בלימוד התורה לאחרים ולא רק לעצמו.
על כך אמרו חז"ל: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת". והיינו שאם זכית ללמוד הרבה תורה אל תחזיק את אותה טובה רק לעצמך אלא תלמדה גם לאחרים, לפי שלשם כך נוצרת – "ללמוד על מנת ללמד".
