תפריט
תלמידיו הקרובים ביותר של ר' שמעון בר יוחאי שזכו ללמוד מפיו את סודות התורה נקראים בזוהר "חברים". כמו כן מכנה אותם הזוהר בכמה מקומות בכינוי: "מחצדי חקלא" (קוצרי השדה), על שם שהיה כח בלימוד תורת הסוד שהם למדו לקצור ולכלות את כל הקוצים – הקליפות והחיצונים – מהשדה העליונה.
מספר לנו הזוהר הקדוש, שכאשר החברים הקדושים הללו היו מגיעים לפרשת קדושים, היו שמחים מאוד. הגם שבוודאי כל התורה כולה משמחת מאוד, כמו שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב" – בכל זאת, בהגיעם לפרשה זו הייתה מתעוררת בהם שמחה יתירה, משום שידעו שכל פסוק בפרשתנו הוא עוד נתיב מיוחד ו'קיצור דרך' נפלא להגיע להקב"ה. מי שבקי בפרשה הזאת יודע בדיוק כיצד להגיע להקב"ה.
בפתיחת פרשתנו נאמר: "דבר אל כל עדת בני ישראל…", ומפרש רש"י: "מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה".
כלומר, כשרצה משה רבנו למסור לעם ישראל את המצוות שבפרשת קדושים, הקהיל את כולם ללא יוצא דופן ומסר להם אותן, בשונה משאר המצוות שנמסרו לעם ישראל בסדר מיוחד – מתחילה מפי משה לאהרן הכהן, אחר כך לבניו של אהרן ולזקני העדה, ורק לבסוף לשאר העם – מפני שכלולות בה בקצרה רוב מצוות התורה.
ועל דרך זה מבואר בזוהר הקדוש: "פרשתא דא כללא דאורייתא היא, וחותמא דקושטא דגושפנקא היא. בפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא בעשר אמירן וגזרין ועונשין ופקודין עלאין, דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן".
פירוש: פרשת קדושים היא כלל כל התורה, והיא חותם האמת של הטבעת. בפרשה זו התחדשו סודות עליונים של התורה בסודות של עשרת הדברות וגזרות ועונשים ומצוות עליונות. וכשהיו החברים – תלמידי רבי שמעון בר יוחאי – מגיעים לפרשה זו, היו שמחים.
המצוה הראשונה שנזכרת בפרשתנו היא מצות: "קדושים תהיו".
המשמעות הפשוטה של מצות "קדושים תהיו" היא, שנהיה מופרשים ושמורים מאיסורי ערוה למיניהם, כמובא במדרש: "מפני מה נסמכה פרשת עריות (שבפרשה הקודמת) לפרשת קדושים? אלא ללמדך שכל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה… כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש".
לכן נאמרה מצוה זו בהקהל (תורת כהנים תחילת פר' קדושים והובא ברש"י), כלומר, באסיפת כל עם ישראל, אנשים נשים וטף, כמו שכתוב: "דבר אל כל עדת בני ישראל" – כי ענין שמירת גדרי הקדושה והצניעות הוא דבר עיקרי ויסודי ביותר בדת ישראל, ומחמת החומרה והחשיבות שבדבר נצטוה משה לאומרו באסיפת כל עם ישראל.
בתוספת עומק יש לבאר שמצות "קדושים תהיו" פירושה: שתהיו ראויים להשראת השכינה עליכם. ולפי זה יש לומר שמצוה זו נאמרה באסיפת כל עם ישראל משום שאין השכינה שורה על ישראל אלא כשהם באחדות זה עם זה, וכדברי אדמו"ר הזקן בתניא קדישא שאין השכינה שורה על ישראל "כשיש פירוד ח"ו בנשמות, דקב"ה לא שריא באתר פגים". וזהו שאנו אומרים בתפילת העמידה (באלוקי נצור): "וברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך", כלומר שאי אפשר לזכות לגילוי אור פני ה' והשראת שכינתו עלינו אלא כאשר "כולנו כאחד" – באהבה ואחדות "כאיש אחד בלב אחד".
לכן נאמרה מצות "קדושים תהיו" בלשון רבים – ולא "קדוש תהיה" בלשון יחיד – כדי לרמוז לאדם שיוכל לזכות להיות קדוש באמת רק כאשר יתאחד עם כלל ישראל. כיון שמקור הקדושה שורה על כלל ישראל, וכאשר היחיד מחבר את עצמו עם הכלל, יכול הוא למשוך קדושה פרטית לעצמו מתוך קדושת הכלל.
אך אם ח"ו יחשוב האדם להתקדש על ידי שיסגור את עצמו באיזה חדר וכו' ויפרוש מכלל ישראל, טעות היא בידו, כי אם יפריש את עצמו מכלל ישראל שהם מקור הקדושה, מניין ימשוך קדושה פרטית על עצמו?!
אלא שעשוי אדם לתמוה: כיצד אוכל להתאחד עם הזולת, הרי אנכי חכם וצדיק וקדוש וכו' ואילו הזולת פשוט שבפשוטים?
לכן אומר לנו הקב"ה: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם", כלומר: 'רצוני שתתאחדו זה עם זה ותתקדשו ביחד דוקא, ואם יהיה מי שיחשוב שאין באפשרותו להתאחד עם הזולת כיון שהוא גדול וקדוש וכו' כנ"ל, הרי אני קדוש במידה כזו שהיא למעלה מהשגת אנוש, ובכל זאת משפיל אני את עצמי אליכם ונעשה אלקיכם, על כן גם אתם תלמדו ממני ותשפילו עצמכם גם לפני מי שלפי דעתכם הוא קטן ממכם ותתאחדו עימו'.
והנה שני הפירושים שהזכרנו למצות "קדושים תהיו" עולים בקנה אחד, כי האחדות משרה שכינה על ישראל רק כאשר נשמרים בה כל גדרי הקדושה והצניעות, ואז שורה ברכת ה' על ישראל, ומתקיים מה שנאמר: "ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך", שבזכות "קידוש מעשים" ו"ציון מעשים" שבנו הקב"ה יריק עלינו שפע של ברכות וישועות בכל המצטרך, הן בגשמיות והן ברוחניות.
