בטעם הדבר, הפרי עיקר והדבש טפל, שהרי אין נתינת הדבש נועדה לתורת מאכל אלא להטעים את המאכל ונידון כתבלין, ולכן אין לו חשיבות מול חשיבות הפרי.
מקור: עיין בבית יוסף שכתב לדקדק בדין ורדים דלא חזו לאכילה לא חיים ולא מבושלים אלא אם כן הם מבושלים עם דבש, אם כן הוי ליה דבש עיקר, ויש לומר דאדרבה כיון שעיקר תיקון הורדים לאכילה אינו אלא עם הדבש הוי ליה דבש טפל, שהרי אינו בא אלא להכשיר הורד לאכילה, והוי ליה כפירות שאינם נאכלים חיים שמברך עליהם אחר בישולם ברכה הראויה להם, ואין אנו אומרים שיברך עליהם שהכל, מפני שהמים המובלעים בהם הכשירום לאכילה, וכבר כתבתי כן בסימן ר"ב גבי אגוז המטוגן בדבש, ואף על פי ששם כתבתי דאגוז רך המטוגן בדבש אינו מברך עליו אלא שהכל, התם טעמא אחרינא הוא דהיינו דלא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי, מה שאין כן בורדים דודאי אדעתא דהכי נטעי להו. עכ"ל הב"י. ומוכח שכל שנטעו את הפרי עלדעת לאוכלו והדבש מטעימו ואפילו מתקנו הוי דבש טפל.
