תפריט
יוסי היה מתפרנס יפה בתור נהג משאית, לימים ה' יתברך זיכה אותו והוא חזר בתשובה. אלא שעבודתו דרשה ממנו לצאת מהבית השכם בבוקר לפני תפילה, ותוך כדי עבודה הוא היה מניח תפילין ומתפלל תפילה חפוזה. יום אחד הוא בא לפני אבינו מורנו ורבנו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א וכשדמעות בעיניו הוא אמר לרב: רוצה אני להתפלל כראוי במניין, ואף לקבוע עתים לתורה, אך מה אעשה ועבודתי גוזלת ממני את רצונותי ושאיפותי? גם שלום ביתי וחינוך ילדי היקרים נפגע מאוד מצורת חיים זו, אך אין לי מה לעשות.
הרב הביט בו בעיניו הטובות ואמר לו: יש לך מה לעשות! עליך למסור נפש, לעזוב את העבודה הזו שלא מאפשרת לך לעבוד את ה', ולחפש עבודה אחרת נוחה יותר שלא תגזול את כל עתותיך. דע לך! פרנסה היא משמים, עליך לעשות רק השתדלות ולא מעבר לכך. ואם תרצה להיות אברך וללמוד תורה כל היום, גם תהיה לך פרנסה. אבל זה רק בתנאי שאתה רציני ואמיתי!
יוסי נדהם מדברי הרב ובהבזק של רגע הוא אמר לרב: זהו! עבדתי מספיק בחיי, עכשיו אני רוצה ללמוד תורה באמת!!! כמה דקות אחר כך הוא כבר היה רשום כאברך מן המניין בכולל של מורנו הרב…
יוסי מסר את רצונותיו לה' יתברך, הקדיש את חייו לתורה ועבודת ה', וה' יתברך עשה לו ניסים ונפלאות, והוא זכה להקים משפחה לשם ולתפארת, כל בניו ובנותיו הולכים בדרך ה', ואין מאושר ממנו.
בטח שואלים אתם: ומה עם הפרנסה? אל דאגה. התקיים בו הכתוב: "ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר"!!!
בקריעת ים סוף אמר הקב"ה למשה: "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה", מפרש בעל הטורים: 'ובקעהו' בזכות "ויבקע עצי עולה".
וכן מבואר במדרש רבה שבשכר שתי בקיעות שבקע אברהם אבינו עצי עולה לצורך העקדה, זכו עם ישראל שקודשא בריך הוא בקע לפניהם את ים סוף כשיצאו ממצרים.
נמצא שאותה זכות שאברהם אבינו השכים בבוקר וביקע עצים, על מנת להקריב לעולה את בנו אהובו שנולד לו לאחר מאה שנות ציפייה, עמדה לבניו אחריו לאחר מאות שנים להיוושע בבקיעת הים.
זו גם הסיבה לכך שנס קריעת ים סוף ארע דווקא באשמורת הבוקר ולא בתחילת הלילה, כמו שנאמר: "ויהי באשמורת הבוקר וישקף ה'…" ומבואר ב'ילקוט שמעוני' שכבר בתחילת הלילה ביקש המלאך גבריאל להרוג את המצרים, אלא שאמר לו הקב"ה: המתן להם עד אותה שעה שפעל אביהם עימי, שנאמר: "וישכם אברהם בבוקר", כיון ששמע גבריאל כך – לא נגע בהן כל הלילה.
אומר הזוהר הקדוש: באותה שעה השר של מצרים קטרג קשות על ישראל, משום שבהיותם במצרים הם חטאו בחטאים חמורים ביותר, ומידת הדין הייתה מתוחה עליהם. שלא לעשות להם נסים. מה עשה ה' יתברך באהבתו אותם? המתין לאותה השעה שאברהם אבינו הפך ושינה את מידתו הטבעית, מידת החסד, ונהג עם בנו במידת הגבורה, כדי לקיים את רצון הבורא להקריבו לפניו לעולה – ודבר זה גרם שגם הקב"ה ישנה את מידתו ששלטה באותה העת על עם ישראל, מידת הדין, ויהפוך אותה למידת החסד והרחמים.
דבר זה מלמד אותנו שבכל פעם שאדם מתגבר על טבעו ורצונותיו ועושה הפוך ממנו לכבוד הקב"ה, בכך הוא גורם שגם אם חלילה שורה עליו או על ילדיו היקרים מידת הדין ח"ו, גם הקב"ה ישנה בעבורו את מידתו, מידת הדין, ויתעורר עליהם ברחמים עליונים.
בכל פעם שאבא מתגבר על תאוות השינה שלו ומשכים בעוד לילה לעבוד את בוראו, בכך הוא מעורר על ילדיו את זכותו של אברהם אבינו שנאמר בו "וישכם אברהם בבוקר", והקב"ה מתמלא עליהם ברחמים, ויוצאת בת קול ומליצה בעדם, ומצווה למקטרג את מה שנאמר בפרשת העקדה: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה".
אלא שעדיין צריכים אנו להבין: הרי מבואר בדברי חז"ל שים סוף נבקע לפני עם ישראל רק לאחר שנחשון בן עמינדב, ואחריו עוד כמה וכמה מעם ישראל, קפצו לתוך הים הסוער במסירות נפש, וכמעט שכבר טבעו, עד שצעקו לה': "הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש, טבעתי ביוון מצולה ואין מעומד באתי במעמקי מים ושבולת שטפתני". ואם בקיעת הים הייתה בזכות בקיעת העצים שבקע אברהם אבינו, מדוע הים לא נבקע מיד כשעם ישראל באו לפניו?
אולם הביאור לכך הוא:
בקיעת העצים של אברהם לצורך העקדה הייתה מתוך עבודה של מסירות נפש עצומה. הלא ברור ופשוט שבאותו הרגע שאברהם אבינו שמע את ציווי הבורא להעלות את בנו לפניו כקרבן, ליבו רעד ומעיו נהפכו מגודל הצער והכאב שהרגיש מכך שיצטרך להיפרד מבנו אהובו, ובפרט שעליו לשוחטו במו ידיו. אך אף על פי כן, אברהם אבינו עשה זאת מתוך מסירות נפש עצומה לכבוד הקב"ה, ומיד ללא כל שהייה, וללא כל התייחסות לרגשותיו, וכן ללא כל התייחסות למה שיאמרו העולם על כך, הזדרז להשכים קום ולצאת לדרך כדי לקיים את מצות הבורא.
כי זו הייתה כל מהותו של אברהם אבינו – עבודת ה' מתוך מסירות נפש! מעת היותו צעיר לימים, כשהתגורר באור כשדים והושלך על ידי נמרוד הרשע לכבשן האש כדי לקדש שמו יתברך, ועד לסוף ימיו.
ועל כן הוא נקרא 'אברם העברי', כמו שפירשו חז"ל 'כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד', והיינו שאף על פי שהיו בימיו של אברהם אבינו עוד כמה וכמה צדיקים עובדי ה' כגון שם ועבר וכיו"ב, בכל זאת לא נחשבה עבודתם לעומת עבודתו של אברהם למאומה, ואדרבה! הם נחשבו חלק מהעבר האחר, ואברהם לבדו בעבר השני, כיון שאברהם היה היחיד בדורו שעבד את ה' מתוך מסירות נפש, והיה מוכן להקריב את כל היקר לו לכבוד הקב"ה.
לכן לא היה שייך לעורר את זכות בקיעת העצים של אברהם אבינו ללא שגם הם יעשו מעשה של מסירות נפש לכבוד הקב"ה. ורק כאשר עם ישראל, ובראשם נחשון בן עמינדב, קפצו לים הסוער מתוך מסירות נפש כדי לקיים את מצות הבורא שאמר למשה: "דבר אל בני ישראל ויסעו" – רק אז הצליחו לעורר את זכות בקיעת העצים של אברהם ונבקע לפניהם הים.
והנה מלבד עצם קריעת הים הם זכו לגילוי אלוקי נשגב עד שרבותינו אמרו: ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים. וזאת כיוון שמסרו נפש לעשות את רצון ה', נחשב כאילו מתו וכל מה שנאמר: "כי לא יראני האדם וחי" זהו דווקא בעוד שהוא חי בעולם הזה, אבל לאחר פטירתו מן העולם יש לו אפשרות לראות את ה' (כמובן רק אם יהיה זכאי לכך).
בנוסף לכך, מבאר רבנו ה"צמח צדק", כי בעוד שהיבשה מסמלת את בחינת 'עלמא דאתגלייא' (העולם המגולה), כי כמו שכל מה שעל היבשה הוא גלוי לעין כל, כך גם בחינת הטוב שיורדת מעלמא דאתגלייא גלויה לעין כל, ורבים זוכים להשיג אותה – הים מסמל את בחינת 'עלמא דאתכסייא' (העולם המכוסה), כי כמו שהים מכסה ומסתיר את כל הנבראים הנפלאים שנמצאים בתוכו, כך גם בחינת הטוב שיורדת מבחינת עלמא דאתכסייא היא מאוד נסתרת ונעלמת, ומעטים בלבד זוכים להשיג אותה.
מכיון שבשעת קריעת ים סוף עם ישראל היו מכוסים ונסתרים בתוך מי הים, זכו להתחבר ולהתקשר לבחינה המכוסה והנסתרת של 'עלמא דאתכסייא'. ולכן הייתה להם אפשרות באותה שעה לזכות לראות את הקב"ה בכבודו ובעצמו, כי כל מה שנאמר: "כי לא יראני האדם וחי" זהו רק בעודו בבחינת 'עלמא דאתגלייא', אך בבחינת 'עלמא דאתכסייא' ניתן לזכות לכך.
נמצינו למדים שכאשר אדם עובד את בוראו מתוך מסירות נפש מוחלטת, הוא מגיע לדרגות נעלות ונשגבות.
אמנם לא נדרש מאיתנו ב"ה למסור את נפשנו כפשוטו ממש, אך מה שכן נדרש מאיתנו זה למסור את הרצונות שלנו ולבטל אותם בפני הרצון של הקב"ה כמאמר חז"ל: 'בטל רצונך מפני רצונו', ודבר זה למסירות נפש יחשב לנו, כיון שתיבת 'נפש' מתפרשת גם במשמעות של 'רצון' (על דרך שנאמר: "אם יש את נפשכם" שפירושו 'רצונכם') ו'מסירות נפש' היינו מסירת הרצון האישי וביטולו לפני הרצון של ה'.
וכל מי שמוכן לוותר על הרצון שלו כדי לעשות את רצון בוראו, עליו אמר הנביא: "עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו".
