תפריט
אברך אחד בא לפני מורנו ורבנו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א ונפשו בשאלתו: כל שאיפתי היא לגדל את ילדיי לתורה ויראת שמים, ולכן רוצה אני להכניסם למסגרת לימודית שמורה ביותר, מסגרת של 'חניכי הישיבות', שכל ילד וילד עובר סינון בשלוש עשרה נפות על ידי ועדת קבלה רצינית, וכך ילדיי יהיו בחברת ילדים שמורים קדושים וטהורים, האם הרב יכול לכתוב לי מכתב המלצה לאותה ועדת קבלה נכבדת?
הרב שאל אותו: מה אני אמור לכתוב באותה המלצה? האברך השיב: שאני ורעייתי בעלי יראת שמיים, עובדים את ה' באמונה, ומחנכים את ילדינו בקדושה ובטהרה.
אמר לו הרב: אם אכן דבריך נכונים, אתה לא צריך שום מכתב המלצה, אין לך ממה לדאוג, היכן שבניך ילמדו הם יצליחו! כי כאשר ההורים צדיקים, והבית מושתת על אדני התורה והיראה, הילדים שמורים ומוגנים לעד ולנצח נצחים.
המשיך הרב ותמה: וכי באיזה 'חניכי הישיבות' למדו אפרים ומנשה?! וכי ועדת קבלה סיננה עבורם את החברים? לא ולא! אלא יוסף אביהם נהג בקדושה עליונה, וממילא הם המשיכו את המורשת ושמרו על קדושתם בתוככי ערוות מצרים.
סיים הרב ואמר לאותו אברך: היצר הרע אינו נבהל משום ועדת קבלה, הוא נמצא בכל מקום ובכל מוסד חינוכי. אדרבה! אלו שנשענו על ועדות קבלה, גילו לאכזבתם שזו משענת קנה רצוץ, ריקה מתוכן. המחנכים היחידים אלו ההורים, וכאשר הם צדיקים ויראי אלוקים, גם בניהם ימשיכו בדרכם עד עולם.
מדוע יעקב אבינו הורה לכל אבא בישראל לברך את בניו: "ישימך אלהים כאפרים וכמנשה"? וכי לא היו לו נכדים נוספים קדושים וטהורים?
התשובה היא – כל בניו ונכדיו של יעקב אבינו גדלו בביתו בקדושה עליונה, ואף זכו להתבשם מדמותו הקדושה של סבא יצחק אבינו, על כן אין זה פלא כלל וכלל שהם זכו להיות גידולי קודש נפלאים.
לעומת זאת, אפרים ומנשה בניו של יוסף, גדלו במצרים – 'ערוות הארץ', שהייתה מלאה בכל סוגי הטומאות והזימות שבעולם עד אפס מקום. ובכל זאת, שמרו על קדושתם במסירות נפש של ממש, ובתוך כל התופת הרוחנית הזו העפילו לפסגות עצומות בקדושה וטהרה, ועל כן ראויים הם להערכה מיוחדת.
הערכה זו ביטא יעקב אבינו באומרו: "בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה".
דהיינו, שכל אב בישראל יברך את בניו שיגדלו כמו אפרים ומנשה! כשם שאפרים ומנשה מסרו את נפשם כדי לשמור על קדושתם, ולא הושפעו לרעה כלל וכלל מסביבתם הטמאה, ודבקו אך ורק בהנהגות הקדושות שלימד אותם יוסף אביהם – כך גם אתם תמסרו את נפשכם כדי לשמור על קדושתכם בכל מקום, בכל זמן ובכל מצב שבעולם, ולא תתפתו ללכת אחר הרוחות הזרות הנושבות ברחוב.
נמצינו למדים – קדושת הילדים אינה תלויה כלל במצב הרוחני של העיר או של השכונה שבה הם מתגוררים, ובטח לא בתלמוד תורה שבו הם לומדים, אלא אך ורק במצב הרוחני ששורר בביתם פנימה, שהרי אפרים ומנשה גדלו בסביבה גרועה שאין כדוגמתה, ואף על פי כן לא הושפעו ממנה לרעה כלל, כיון שבתוך ביתם פנימה הוריהם הקדושים החדירו בעומק ליבם את הנהגות הקדושה.
הנהגות הקדושה שההורים נוהגים בעצמם בתוך ביתם פנימה, ואף בחדרי חדרים, ומשרישים אותם בילדיהם היקרים, משמשים כחומה בצורה המגנה על קדושתם של ילדיהם היקרים שלא תפגע משום דבר שבעולם, ולא תניח לשום השפעה זרה מן החוץ לחדור לתוך ליבם.
כאשר חלילה ההורים מקלים בשמירת קדושתם העצמית, ומניחים לכל מיני רוחות טומאה שנושבות ברחוב להיכנס לתוך ביתם פנימה, ממילא נוצר סדק בחומת הקדושה המגינה על ילדיהם, סדק שהולך ומתרחב מיום ליום, עד לקריסה מוחלטת של חומת הקדושה.
בנוסף להנהגת הקדושה של ההורים, עליהם להרבות בתפילות ובתחנונים מעומק הלב לה' יתברך שישמור על בניהם ובנותיהם לבל יבוא לידיהם שום מכשול ועוון חלילה, ויזכו הם וכל יוצאי חלציהם לשמור היטב על קדושתם במשך כל ימי חייהם.
כך מספרים רבותינו ז"ל:
"מעשה בכהן אחד שהיה ירא שמים בסתר, וכל מעשיו הטובים שהיה עושה – היה עושה בסתר. והיו לו עשרה ילדים מאישה אחת, שישה זכרים וארבע נקבות. ובכל יום ויום היה מתפלל, ומשתטח, ומבקש רחמים, ומלחך עפר בלשונו, כדי שלא יבוא אחד מהן לידי עבירה ולידי דבר מכוער.
ואמרו, לא יצתה אותה שנה, ולא שנית ולא שלישית, עד שבא עזרא והעלה הקב"ה על ידו את ישראל מבבל, ואותו הכהן עמהם, ולא נכנס הכהן ההוא לעולמו עד שראה כהנים גדולים ופרחי כהונה מבניו ומבני בניו עד חמישים שנה, ואחר כך נכנס אותו הכהן לבית עולמו".
אותו כהן צדיק היה חושש וחרד על קדושת ילדיו, ומתוך אותה דאגה פנימית הוא אימץ לעצמו הנהגה יומיומית, לזעוק אל ה' ממעמקי הלב: "בכל יום ויום היה מתפלל, ומשתטח, ומבקש רחמים, ומלחך בלשונו עפר, כדי שלא יבוא אחד מהן לידי עבירה ולידי דבר מכוער".
אותן תפילות נוראות שהיה אותו כהן צדיק זועק לה' ממעמקי ליבו עמדו להם לבל יבואו לידי חטא ועוון, והוא זכה לראות במו עיניו את כל בניו ונכדיו גידולי קודש, משרתי ה' בבית המקדש.
יזכנו ה' לרוות נחת דקדושה מכל יוצאי חלצינו, אמן.
