קמחא דפסחא

קמחא דפסחא – נותנים בשפע

בהלכה הראשונה של הלכות פסח כותב רבנו משה איסרליש זיע"א (שולחן ערוך או"ח סימן תכ"ט בהגהה): "ומנהג לקנות חיטים לחלקן לעניים לצורך פסח". רבנו הרמ"א ראה לנכון להציב הלכה זו מיד בתחילת הלכות פסח.

מכך משמע שעיקרו ויסודו של חג פסח הוא ענין הנתינה, העזרה והסיוע לכל הנצרכים והנזקקים שבעמנו. זאת, על מנת שגם להם תהיה אפשרות לקיים את חג הפסח מתוך שפע ורחבות.

בדומה לכך, כבר בקטע הראשון של ה'הגדה של פסח' אנו מכריזים ואומרים: "כל דכפין יתי ויכול, כל דצריך יתי ויפסח". כלומר: בפסח אנו פותחים את דלתות ביתנו לרווחה. אנו מזמינים בלבביות את כל מי שמאיזו שהיא סיבה לא התאפשר לו להכין את צרכי הפסח, ומשום כך כעת הוא רעב ונצרך ("דכפין" ו"דצריך"), שיבוא ויכנס לתוך ביתנו, ויסב עמנו בסעודתנו. את כל מה שהכנו לכבוד החג – היין, המצות, הבשר ושאר מטעמי החג – נחלוק עימו שווה בשווה. כיון שעיקרו ויסודו של חג פסח הוא ענין הנתינה.

החג של אברהם אבינו

טעם לדבר, מבואר בדברי רבנו יעקב בעל הטורים (טור או"ח סי' תיז) בשם אחיו רב יהודה, ששלושת הרגלים הם כנגד שלושת האבות הקדושים. חג פסח הוא כנגד אברהם אבינו, שנאמר בו: "לושי ועשי עוגות" (בראשית יח, ו). באותו זמן פסח היה, ושרה אימנו אפתה לאורחים מצות.

כל מהותו של אברהם אבינו היתה רק לתת ולתת ללא הפסקה לכל עובר ושב. אברהם אבינו נטע את אוהלו דווקא במקום שהרבה בני אדם עוברים שם, ופתח אותו מכל ארבע רוחותיו. כל אימת שרק הבחין בעובר אורח שחלף על פניו, מיד רץ לעברו והזמין אותו במאור פנים להיכנס לתוך אוהלו. הוא הטיב את ליבו בשפע של מאכלים ומשקאות מהסוג המשובח ביותר.

כיון שחג פסח הוא כנגד אברהם אבינו כנ"ל, לכן עיקרו ויסודו של חג פסח הוא ענין הנתינה בשפע לכל עני ונצרך. זו הייתה עיקר מידתו של אברהם אבינו.

לכן כל מי שחפץ לזכות לאור העצום של אברהם אבינו ושל חג פסח, כבר קודם הפסח יאחוז חזק במידתו של אברהם אבינו ויחלק ביד רחבה ובשפע גדול "קמחא דפסחא" – צדקה למשפחות נצרכות. כך גם הן תוכלנה לחוג את חג הפסח בשמחה גדולה סביב שולחן ערוך בכל טוב.

קמחא דפסחא – המתכון לחג פסח שמח

בדבר זה תלויה כל שמחת החג של האדם. כפי שמובא במדרש (תנחומא פר' ראה אות יח) שלאדם יש ארבעה בני בית: בניו, בנותיו, עבדיו ואמהותיו. וכנגדם יש לה' יתברך ארבעה בני בית: הלויים (ובימינו היינו בני תורה), הגרים, היתומים והאלמנות.

אומר הקב"ה לכל אדם: אתה תשמח בחגים את הארבעה שלי. תדאג לתת להם חלק יפה ומכובד מהונך, כדי שיוכלו גם הם לקנות את צרכי החג ביד רחבה. אם תעשה כך, אף אני אשמח בחג את שלך. אדאג שהחג יעבור לך בבריאות וששון ושמחה ושלום בית וכל טוב.

אך אם תדאג רק לעצמך… תמלא את אסמך בבשרים משובחים ופירות ומיני מגדנות לכבוד החג. אך על העניים והנצרכים לא תשים ליבך כלל – אף אני לא אשית ליבי אליך. אסלק את ברכתי מביתך, וחגך יהפך לך לתוגה רח"ל על ידי קטטות ומריבות בין בני הבית. או כל מיני סיבות אחרות.

היו אנשים רבים שדאגו לקנות לנשותיהם ולכל ילדיהם בגדים חדשים לחג. כמו כן קנו בשרים משובחים ושאר מעדנים לכבוד החג באלפי שקלים. הזמינו לחג הרבה קרובי משפחה. מכל הבחינות הייתה אמורה להיות שמחה גדולה בחג. אלא שהקב"ה חשב אחרת. לאחר כל מה שטרחו לכבוד החג, בהגיע ליל החג, הפר את שמחתם על ידי כל מיני סיבות שונות ומשונות שצצו לפתע. חגם נהפך לתוגה, ה' יצילנו.

הסיבה לכך היא, משום שלפני החג הם דאגו אך ורק לעצמם ולילדיהם. שכחו לדאוג שגם לעניים האומללים יהיו בגדים חדשים ושולחן ערוך בכל טוב לכבוד החג.

כלל גדול מסרו בידינו זקני החסידים שבדורות הקודמים: "אהוב יהודי, וה' יתברך יאהב אותך. עשה טובה ליהודי, וה' יתברך יטיב עמך. קרב יהודי, וה' יתברך יקרב אותך" (היום יום כ"ז חשון). אף אנו נוסיף ונאמר: "שמח יהודי, וה' יתברך ישמח אותך".