בשו"ת מים חיים (סימן ז') יצא לדון אודות אדם שמוצץ המשקה מן הפרי בפיו, מה תיהיה ברכתו, והעלה שברכתו כברכת הפרי, והראיה מהרמב"ם (הלכות ברכות פ"ח ה"ה) שכתב שהמוצץ קנה סוכר מברך שהכל, וביאר הכסף משנה (שם) שמברך שהכל מפני שהקנה סוכר ומה שיוצא מהם אינו פרי. עיי"ש. ומוכיח מזה, שאם היה על הקנה תורת פרי אזי גם על היוצא ממנו תיהיה תורת פרי. ע"כ. אמנם בספר בן איש חי (ש"א פרשת מסעי אות ח') כתב, שהמוצץ פירות חשיב אכילה, ושיעורו בכזית, והיינו דוקא במוצצם על ידי לעיסה, שנותנם בפיו, דכיון שצריך הוא ללעוס בשיניו דיינין ליה כאוכל, ושיעורו בכזית, אבל מציצה שאין בה לעיסה, כגון המוצץ פארטקאל (תפוז) או נארנג' (סוג תפוז חמוץ מר) וכיוצא, שתופס הפרי בידו ומוצצו, דאין בזה לעיסה, הרי זה דינו כשתיה, ואפילו אם מצץ שיעור רביעית, לא יברך ברכה אחרונה, יען כי בשתיה בעינן שלא ישהה מתחלה ועד סוף שיעור שתיית רביעית, והמוצץ אי אפשר שימצוץ שיעור רביעית, ולא ישהה יותר מכדי שתיית רביעית, ועל כן כל פרי שאין מוצצו על ידי לעיסה, אין מברך ברכה אחרונה, אפילו אם מוצץ הרבה. עכ"ל
