פרשת שמות – כל מפתחות העולם בידי בן תורה אמיתי!!

כחה של ליצנות

 

סיפר הגה"ק הרב שבתי יודלביץ זיע"א, וז"ל:^[1]

אירע פעם שאחד משרי הכנסת הנבערים קיצץ בנטיעות והתבטא על שיר השירים, קודש הקדשים, כאילו מדובר בדברי עגבים. הכנסת געשה ורעשה על כך…

באותו זמן הזדמנתי לדרוש במקום כל שהוא ונודע לי שבמקום נמצאים הרבה חברי כנסת, ניצלתי, איפוא, את שעת הכושר הזו, כדי לתת להם הסבר על הגיחוך שבדברים. וכך אמרתי:

פעם הזעיק אותי יהודי אחד כדי שאנסה לפייס בינו לבין אשתו ולהחזיר אל כנו את שלום הבית שלהם. הוא סיפר, שבדרך כלל הם חיים יפה, אלא שבאחד הימים הוא בא הביתה עצבני ואמר לה, שיש לה אף כמו מגדל. מאותו יום היחסים ביניהם נשברו, ואשתו אינה סולחת לו.

באתי וניסיתי לשוחח אתה. אמרתי לה, שלכל אדם קורה שהוא פולט מילה כל שהיא. ואין היא צריכה להיפגע כל כך מן הדברים.

אוי רבי – הפסיקה אותי – אינך מבין אותי! אספר לך סיפור שסיפר לי אבי. בעיירתו היה שואב מים שהיה לו זקן ארוך במיוחד. פעם הגיע אליו לץ אחד ואמר לו: 'זלמן, אמור לי, כשאתה הולך לישון – איפה אתה שם את הזקן: בתוך הפוך או מעל הפוך?' סיים את דבריו והלך.

למחרת בבוקר הגיע שואב המים, תפס את הלץ והחל להכותו עד שכמעט שבר את כל עצמותיו. עד מהרה הגיעה המשטרה, תפסה את המכה – וזימנו אותו לבית המשפט.

כשהגיע לבית המשפט, שאל אותו השופט: 'מה קרה, זלמן? מה פתאום היכית אותו?'

'אספר לך, כבוד השופט' – נעמד שואב המים במקומו – 'לאחר שאמר מה שאמר על זְקָנִי, שבתי הביתה והלכתי לישון. בתחילה הנחתי את הזקן על הפוך. אחר כך חשבתי שזה לא יפה, והכנסתי אותו פנימה. הוא התחיל לגרד לי. הוצאתיו החוצה ושוב הכנסתיו. על הפוך, בתוך הפוך. על הפוך, בתוך הפוך… בקיצור, כל הלילה לא ישנתי. השתגעתי לגמרי. למחרת קמתי עצבני, ומה הפלא שהרבצתי?'

השופט האזין לדברים בכובד ראש, ולבסוף שאל: 'זלמן, אמור לי רגע – איפה הנחת את הזקן תמיד?'

'תאמין לי' – גירד זלמן בפדחתו במבוכה – 'כבר ששים שנה יש לי את הזקן הזה, ואיני יודע להשיב לך… כעת, כשהוא דיבר אתי, התבלבלתי לחלוטין'…

האשה השתתקה לרגע, ואז המשיכה: 'בדיוק אותו דבר קרה אצלי. כשבעלי אמר לי שיש לי אף ארוך כמגדל, התחלתי להסתכל בראי. ראיתי שהוא באמת מעט גדול, אבל לא הייתי בטוחה. הענין הציק לי כל כך עד שהחלטתי ללכת לניתוח פלסטי לקיצור האף. הגעתי לרופא, הוא מדד את אפי כדי לראות אם הוא ארוך או לא. 'מה אתה אומר?' – שאלתי אותו במתח. 'קשה קצת להכריע' – השיב לי – 'הוא גבולי'…

זהו, מאז חיי אינם חיים. אמור לי, רבי, איך אפשר לסלוח על כך?!'^[2]

אמרתי לה: 'הלא שלמה המלך אמר בשיר השירים, "אפך כמגדל הלבנון" (שיר השירים ז, ה), משמע, שזה יפה מאוד.

'אוי רבי, עזוב אותי… זה טוב בשביל שיר השירים. לא בשבילי'…

נשאתי עיני אל הקהל המחוייך שמולי והמשכתי: 'אוילים וסכלים! וכי שלמה המלך מדבר על אף?! הלא הוא מדבר על בית המקדש, וכמו שדרשו חז"ל (שיר השירים רבה, פרשה ז – אות י): 'אפך כמגדל הלבנון' – זה בית המקדש, מה האף הזה נתון בגבהו של אדם, כך בית המקדש נתון בגבהו של עולם.

וכי מודדים אתם את שלמה המלך לפי המושגים שלכם?!

שוטים אתם!

שלמה המלך כותב: "שֶֽׁקֶר הַחֵן וְהֶֽבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" (משלי לא, ל), ואתם סבורים שהוא מדבר על יופי של גברת שנכנסת לסלון וקונה לה כובע עם שלש נוצות של תרנגולים אדומים?! וכי יעלה על הדעת ששלמה המלך עוסק בשטויות והבלים שכאלו?

הביטו במפרשים (סנהדרין כ.), 'שֶֽׁקֶר הַחֵן' – זה דורו של משה. 'וְהֶֽבֶל הַיֹּפִי' – זה דורו של יהושע. 'יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל' – זה דורו של חזקיה.^[3]

שלמה המלך מדבר במושגים עליונים, באופן שכלל אינו מתאים לתפיסת העולם שלנו, ולאויל יחשב כל מי שינסה לפרשו בהתאם למושגים שלו…

ואחר ההקדמה הזו, נמשיך…

 

מים רבים לא יכבו את האהבה!

 

בשעה שניגש רש"י הקדוש לפרש את שיר השירים, התגלה לו שעיקר עניינה של מגילת שיר השירים הוא לגלות לכל יהודי ויהודי את עוצמת האהבה שהקב"ה אוהב אותו! אהבה נצחית שלא תלויה בשום סיבה וגורם שבעולם! וכמו שאנו אומרים בכל יום: 'ברוך אתה ה', אוהב את עמו ישראל לעד!'^[4] (סידור נוסח בלדי).

וכך הוא כתב בפתיחת פירושו לשיר השירים:

'ואומר אני, שראה שלמה ברוח הקודש שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה, חורבן אחר חורבן, להתאונן בגלות זה על כבודם הראשון ולזכור חיבה ראשונה אשר היו סגולה לו מכל העמים, לאמר: "אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה" (הושע ב, ט), ויזכרו את חסדיו ואת מעלם אשר מעלו ואת הטובות אשר אמר לתת להם באחרית הימים.

ויסד ספר הזה (שיר השירים) ברוח הקודש בלשון אשה צרורה אַלְמְנוּת חַיּוּת משתוקקת על בעלה מתרפקת על דודה מזכרת אהבת נעורים אליו ומודה על פשעה.

אף דודה צר לו בצרתה ומזכיר חסדי נעוריה ונוי יופיה וכשרון פעליה בהם נקשר עִמה באהבה עזה.^[5]

להודיעם כי לא מלבו עינה ולא שילוחיה שילוחין כי עוד היא אשתו והוא אִישָׁהּ והוא עתיד לשוב אליה!…

והאמת שהמסר הזה כבר נכתב הרבה לפני שכתב שלמה את שיר השירים…

 

חיבתן של ישראל

 

בשיעור שמסר הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א אמר כך (עמודיה שבעה, שמות – עמוד ב):

הקב"ה באהבתו הרבה לעמו ישראל העניק להם את ה'חמשה חומשי תורה'. והנה, כשמתבוננים בפסוקים הפותחים כל חומש וחומש, רואים שכל הפסוקים (הפותחים את החומשים) עוסקים בהבעת חיבתם של ישראל, בגילוי האהבה והחסד של ה' על עמו! ונפרט:

חומש בראשית פותח בפסוק: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִי"ם אֵת הַשָּׁמַֽיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א) – 'בשביל ישראל שנקראו: 'רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה'!^[6]

חומש שמות: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָֽיְמָה אֵת יַֽעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (שמות א, א) – 'אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן, להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם'.

חומש ויקרא: "וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א, א) – 'לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חיבה… אבל לנביאי האומות עכו"ם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה!'

חומש במדבר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶֽרֶץ מִצְרַֽיִם לֵאמֹר" (במדבר א, א) – 'מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן'.

חומש דברים: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּֽעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַֽחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דברים א, א) – 'לפי שהן דברי תוכחות… לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל'.

פתיחת התורה כולה, וכל חומש בפרט באהבת ה' לישראל, באה להדגיש כי כל התורה כולה ניתנה לישראל ולגלות את אהבת ה' לישראל בכל מצב!…^[7]

ועתה אחר ההקדמה הארוכה הזו, נתחיל בפרשת השבוע – פרשת שמות. הפרשה שמתחילה את גלות מצרים, הגלות הכוללת את כל גלויות ישראל…

אך לפני כן, עוד הקדמה אחת…

 

זה לעומת זה

 

שתי מציאויות מנוגדות זו לזו ברא הבורא. הראשונה – מציאות הקדושה. והשניה – מציאות הטומאה.

כמובן, ישנם הבדלים רבים בין שתי המציאויות, ובספרים הקדושים האריכו רבות בזה. אך עתה אנו רוצים להביא את ההבדל שהביא הגה"ק רבי נתן מברסלב זיע"א בספרו.^[8] וכך הוא כתב:

דע, כי רגש 'השמחה' הוא עיקר החיות. ודע עוד, שהשמחה האמיתית נמצאת ומתגלת רק במציאות הקדושה.

מה שאין כן, במציאות הטומאה, אין בה שום רגש של שמחה אמיתית. ואדרבה, שם, במציאות הטומאה, מתגלים רגשות העצבות והדכאון, המרירות והשנאה העצמית!

והנה, כל זמן שבמציאות הטומאה שוררת העצבות, אין היא (מציאות הטומאה) יכולה כלל להזיק או להפריע לעם ישראל! כי בלי התגלות רגש של שמחה, אין שום התגלות של חיות ורצון! ובלי ההתגלות הזו הרי היא מתה!

ורק כאשר היא מתחילה להרגיש שמחה, היא מסוגלת להזיק.

וכיצד מגיעה השמחה אל הטומאה?

על ידי החטאים והעוונות!

כאשר יהודי חוטא הרי הוא מפיל ניצוצות קדושה אל הטומאה, וחלה ערבוביא של טוב ורע. כלומר, יהודי הוא קדוש מאוד, וכאשר הוא חוטא, הריהו מוסר מכחותיו הקדושים לטומאה! ואז חלקים וניצוצות הקדושה מתערבים ברע… ומכיון שכל מהותם של ניצוצות הקדושה הינה שמחה, ממילא כשהוא חוטא הוא מכניס שמחה במציאות הטומאה!

ועל ידי כך הוא מפיל ניצוצי קדושה לטומאה, ונותן כח וממשלה לקליפות…

נמצא שעיקר גלות השכינה וכנסת ישראל הוא מה שהשמחה היא בגלות. ומכך שהשמחה נפלה למטה בגלות, נוצרה המציאות שנמשכה השמחה לעובדי הכוכבים והרשעים ההולכים בשרירות לבם, אשר באמת הם רחוקים משמחה אמיתית, כמו שכתוב: "יֹלֵד כְּסִיל לְתוּגָה לוֹ" (משלי יז, כא). "כִּי כָל־יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַֽעַס" (קהלת ב, כג)… כי הסטרא אחרא נקראת 'יגון ואנחה' כידוע. אך כל השמחה שיש אצלם נמשך רק מבחינת גלות השכינה שהיא שמחתן של ישראל שהוא עכשיו בגלות, ומשם נמשך ניצוצי השמחה שנפל אצלם בגלות, ומשם כל שמחתם לפי שעה…

ועתה, נקפוץ רגע למצרים…

 

מה הקשר לבית קפה?!

 

בשנת 2108 שנה לבריאת העולם ירדה נשמתו של יעקב אבינו לעולם, ומאותה עת החלה לעבוד את בוראה, באמת ובמסירות נפש.

כל ימי חייו עבד יעקב אבינו את בוראו, עבודה תמה, עבודה שלימה, באמת ובכל כחו.

ובהיות יעקב אבינו בן 84 שנה קיבלה עבודתו גוון חדש, גוון מאיר.

יעקב אבינו נשא את רחל ולאה, וחי אתם בשלום אמיתי, באחדות הלבבות – ובכך זכה להשראת השכינה בשלימות.

ומכיון שזכה, על ידי השלום בית שהיה לו, להשראת השכינה, לכן יכל להמשיך מהספירות העליונות י"ב נשמות קדושות, נוראות ועצומות – את י"ב שבטי־יה! י"ב בנים שנעשו מרכבה וכסא לשכינה הקדושה, והשכינה הקדושה נתקנה בהם!

ובהיות יעקב אבינו בן 130 שנה ירד עם כל בני משפחתו למצרים.

וגם שם, בארץ מצרים, המשיכו יעקב ובניו לעבוד את בוראם בכל כחם, ומכח עבודתם הקדושה זכו ומשכו אור גדול – בהירות אור אין סוף ברוך הוא – להיות מצומצם בתוך ארץ מצרים!

ללא הפסקה של רגע, בדביקות תמידית, הם המשיכו בעבודתם, ועל ידי כך התגלה אור אין סוף ביתר שאת, והוא דקשיר להון ומייחד להם ברוב התגלות במדרגה הגדולה באור רב…

אך, אט אט, בריבוי הזמן, החלו צאצאיהם של י"ב שבטי־יה, להתערבב עם האומה המצרית…

התאוות המצריות והתשוקות האסורות, החמדות המגונות והרוע הגנוז – החלו ללפף את נפשות בני יעקב ולחנוק אותם מכל עבר…

וכך אמרו במדרש:^[9] "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז) – אמר רבי יוחנן, מילאו את מצרים. ומילאו את כל הבתי טרטיאות ובתי קרקסיאות.

המצרים היו ניגשים לקופה לקנות כרטיסים להופעה, והקופאית היתה אומרת: מצטערת, נגמרו הכרטיסים! והמצרים היו מרימים גבה בתמיהה ושואלים: נגמר? תראי איזה אולם ענק יש לכם?!

והקופאית פוכרת ידים ועונה בלחישה: אתם צודקים! אך אתם יודעים שיש לנו פה משפחות של מהגרים, ולכל משפחה יש בממוצע 26 ילדים! ובאו כמה משפחות (של יהודים) וקנו את כל הכרטיסים!

והמצרים? חטפו עצבים… "וַיָּקֻֽצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם פסוק יב) – מלמד שהיו בעיניהן דומים כקוצים.

ועם ישראל שכבר היו שבויים עמוק ביד יצרם, המשיכו לדהור במהירות אל עבר התהום…

אט אט נעלמו קוי האופי המיוחדים לבניו של יעקב ותחתיו החלו לצוץ קוי אופי מצרי.

וכך נאמר בהגדה של פסח: 'וירעו אותנו המצרים' – הפכו אותנו להיות רעים, חַטָּאִים ומצריים…

ומתוקף החטאים והעוונות, נפלו אין ספור ניצוצי שמחה אל הטומאה, ופרעה מלך מצרים קיבל שמחה וחיוּת…

 

ויקם מלך חדש!

 

אין אנו יודעים בן כמה היה פרעה מלך מצרים בשעה שהוא גזר את גזירותיו הנוראות על עם ישראל. אך מה שבטוח שהוא היה כבר זקן מאוד. והחשבון פשוט:

פרעה מינה את יוסף להיות המשנה למלך, ויוסף שימש בתפקיד הזה 80 שנה ברציפות. לאחר שנפטר יוסף חלפו לפחות עוד 20 שנה עד שנפטר לוי. ורק אחר פטירתו של לוי גזר פרעה את גזירותיו.

ואם כן, צריך להבין את הפסוק הפלאי, האומר כך: "וַיָּקָם מֶֽלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת־יוֹסֵף" (שמות א, ח)!

'מֶֽלֶךְ חָדָשׁ'?! הרי הוא מולך כבר לפחות 110 שנים!

והתשובה פשוטה: פרעה היה כבר איש זקן ועייף, אך אחרי שניצוצי הקדושה נפלו לקליפה הוא קיבל ממנה התחדשות עצומה! (וההתחדשות והשמחה זה דבר אחד) ורוחו התעוררה לחיים עם כל המרץ וההתלהבות!

אש ההתחדשות יקדה בקרבו באש נוראה, באש זרה, והוא לא מצא לעצמו מקום… ולאחר כמה ימים שהתהלך כשיכור בלב ים, הוא ניגש לעבודה:

"וַיַּֽעֲבִדוּ מִצְרַֽיִם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. וַיְמָֽרְרוּ אֶת־חַיֵּיהֶם בַּֽעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל־עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל־עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָֽבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שם פסוקים יג-יד)…^[10]

וכך במשך עשרות שנים המשיכה אש ההתחדשות לבעור בלב פרעה…

 

פעמי גאולה ממשמשים ובאים…

 

ולפני שנמשיך נרענן את הזכרון:

בט"ו בניסן שנת 2018 לבריאת העולם, בהיות אברהם אבינו בן השבעים שנה מתבודד בשדה עם קונו, זכה והתגלה אליו ה' יתברך…

השמש החלה לנטות לכיוון מערב, השמים התכולים החלו להיצבע בצבעי אדום־כתום, רוח חרישית נשבה בנחת… ואברהם אבינו, האדם הגדול בענקים, זכה למעלה הנכספת, הנקראת 'תרדמת הנבואה'. וכמו שנאמר: "וַיְהִי הַשֶּֽׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָֽפְלָה עַל אַבְרָם" (בראשית טו, יב)…

באותו מחזה נורא הוד, התגלה הקב"ה לאברהם ופרשׂ בפניו את מפת תיקון העולם. הוא גילה לו את הַמַּתְוֶה להבאת העולם לתכליתו ויעודו.

אברהם הביט בַּמַּתְוֶה ועיניו חשכו – "וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶֽלֶת עָלָיו" (שם) – הוא ראה את כל מה שיעברו עַם ישראל בניו עִם אומות העולם, את כל אלפי השנים של הרדיפות, ההריגות, האכזריות, והרִשעות…

וממשיך הקב"ה ומגלה לו: דע לך כי המסלול הזה יתחיל עם לידתו של בנך, יצחק אבינו, מעת לידתו תתחלנה 400 שנות גירות בארץ לא להם. וכמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְֽעֲךָ בְּאֶֽרֶץ לֹא לָהֶם וַֽעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (שם פסוק יג).

שלשים שנה חלפו מאז, ובדיוק באותו יום, בט"ו בניסן שנת 2048 לבריאת העולם, נולד יצחק אבינו. ו-400 שנות הגלות החלו…

399 שנים (מתוך ה-400) היו שנים סוערות, מאוד. והן משתרעות על גבי הפרשיות: וירא (מאמצע הפרשה), חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי, ושני הפרקים הראשונים מחומש שמות…

ואז הגיעה ובאה השנה האחרונה – שנת ה-400! והשנה הזו מתוארת בפרשת שמות (מהפרק השלישי), ובפרשיות וארא ובֹא.

וכך מתחיל הפרק השלישי שבחומש שמות: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת־צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת־הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל־הַר הָֽאֱלֹהִי"ם חֹרֵבָה" (שמות ג, א).

בט"ו בניסן, שנת 2447 לבריאת העולם, בהיות משה רבינו בן השמונים שנה מתבודד בשדה עם קונו,^[11] זכה והתגלה אליו ה' יתברך…

באותה התגלות, פורשׂ הקב"ה את מַתְוֶה הגאולה בפני משה. ומשה מסרב!… וכך הוא טען: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל־פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שם פסוק יא)!

ופירש רש"י שמשה טען שתי טענות:

א. 'מִי אָנֹכִי' – מה אני חשוב לדבר עם המלכים.

ב. 'וְכִי אוֹצִיא אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' – ואף אם חשוב אני, מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים!

איזה זכות יש לעם ישראל להיגאל?!…

 

מאמינים בני מאמינים

 

אמרו במדרש (שמות רבה, פרשה ג – אות יב):

אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן! הקב"ה אמר לו: "ושמעו לקולך" (שמות ג, יח), והוא אמר: "והן לא יאמינו לי" (שם ד, א)! מיד השיבו הקב"ה… צריך אתה ללקות, אתה מוציא שם רע על בני, הם מאמינים בני מאמינים!

בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, שמות – מאמר ט), וז"ל:

בפרשתנו מסופר, שכאשר נגלה הקב"ה למשה רבינו בסנה והטיל עליו את השליחות הקדושה ללכת לבשר לעם ישראל כי הגיע זמן גאולתם ממצרים, טען משה שיתכן מאוד שעם ישראל כלל לא יאמינו לו שהקב"ה נגלה אליו ושלח אותו אליהם, כמו שנאמר: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (שמות ד, א).

כתגובה לכך, מסר הקב"ה למשה שלשה מופתים לעשות לפני עם ישראל, וכשיראו אותם יאמינו לו שהוא שליחו הנאמן:

המופת הראשון: הקב"ה ציוה את משה להשליך את מטהו ארצה, ומיד נהפך המטה לנחש. לאחר מכן ציוה אותו הקב"ה לאחוז בזנבו של הנחש, ומיד כשעשה זאת, חזר הנחש ונהפך למטה. המופת השני: הקב"ה ציוה את משה להכניס את ידו לתוך חיקו, וכשהוציא אותה היתה כולה מלאה צרעת לבנה כשלג. לאחר מכן ציוה אותו הקב"ה להחזיר אותה לחיקו, וכשהוציא אותה, חזרה למצבה הראשון. המופת השלישי: הקב"ה ציוה אותו לקחת ממימי היאור ולשפוך אותם ליבשה, וכשיעשה זאת, יהפכו המים שביבשה לדם.

על פי פשוטו של מקרא, שלשה מופתים אלו נועדו לשכנע את עם ישראל להאמין שמשה רבינו דובר אמת, ובא בשליחותו של הקב"ה לגאול את עם ישראל. אולם מצינו להגה"ק רבי יעקב אביחצירא זיע"א (אשר יום הילולתו, כ' בטבת, חל תמיד בסמיכות לפרשתנו) בספרו הבהיר פיתוחי חותם (פרשת שמות – ד"ה 'ויאמר ה' אליו מזה') שמבאר באופן נפלא שמופתים אלו נועדו גם ללמד את משה רבינו לקח מאוד חשוב.

לפי דבריו הקדושים של רבינו יעקב אביחצירא, הקב"ה התכוין במופתים הללו להשיב למשה רבינו על מה שטען שעם ישראל לא יאמינו לו, ובא הקב"ה להורות לו שעם ישראל הינם מאמינים בני מאמינים, כי הם זרע קודש, בני אברהם יצחק ויעקב.^[12] ומה שנראה כעת שהם עם קשה עורף, זה רק משום שגלו ממקומם הטבעי בארץ הקדושה, ומשועבדים בגלות בעבודה קשה ודעתם נטרפת עליהם, ואינו דומה מי שמיושב במקומו למי שגולה למקום אחר. אך מיד כשישובו למקומם, בוודאי יחזרו לקדושתם ואמונתם.

ועשה לו הקב"ה שלשה סימנים שימחישו לו שאינו דומה הדבר הנשאר במקומו ליוצא חוץ למחיצתו: תחילה הראה לו שכאשר השליך את המטה מידו, שהוא מקומו הטבעי, נהפך לנחש. וכששוב אחז בו, חזר להיות מטה. לאחר מכן אמר לו הקב"ה שיכניס את ידו לחיקו, כיון שהחיק הוא המקום הטבעי שהיד נשמרת בתוכו. וכשהוציא אותה התמלאה צרעת. וכששוב החזיר אותה לחיק, חזרה והתרפאה. ולבסוף אמר לו שיקח מים ממקומם הטבעי ביאור, וכשישליכם החוצה ליבשה יהפכו לדם.

ומסיים רבי יעקב בלשון קדשו:

'כל אלה להורות לו (למשה רבינו) דהמקום גורם, וכל הנשאר בשרשו נשאר בטעמו, והיוצא משרשו משתנה. ולכן הראה לו (הקב"ה) ואמר לו: אל תתמה על בני ישראל, שאף על פי שאתה רואה אותם עכשיו קשי עורף, גרם להם זה סיבת יציאתם ממקומם, והם עכשיו בארץ לא להם, מקום טומאה. ובחזרתם למקומם, מקום הקודש, יחזרו לקדושתם'.

בכך למעשה רצה הקב"ה להחדיר במשה רבינו נקודה בסיסית ביותר שצריכה להיות ברורה לכל מנהיג בישראל על מנת שיצליח לבצע את שליחותו כראוי. בראש ובראשונה חייב המנהיג לדעת שבכל יהודי באשר הוא מסתתרת אמונה עצומה בה' יתברך, שאפילו הוא עצמו לא כל כך מודע אליה.

לכן גם יהודי שהתרחק מאוד מדרך התורה והמצוות, בגלל שהוא יהודי, בנם של אברהם יצחק יעקב, בוודאי שבתוך תוכו הוא מאמין בה' יתברך אמונה שלימה, עד אשר 'אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב, וסובלים עינויים קשים שלא לכפור בה' אחד' (תניא, ליקוטי אמרים – פרק יח), וכל יהודי אוהב את הקב"ה מעומק לבו, וחפץ לדבוק בו ובתורתו, אלא שיצרו הרע הוא זה שמבלבל ומטעה אותו, ומכניס בלבו רוח שטות (סוטה ג.) ומפתה אותו לעבור על רצון הבורא, אך אין זה רצונו האמיתי כלל.^[13]

וזוהי בחינת: "ברוב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח), והיינו כי 'עם' הוא מלשון 'גחלים עוממות', כלומר, גחלים שכלפי חוץ נראה שהן כבויות, אך באמת בפנימיותן הן עדיין בוערות, ועל ידי נפיחת רוח עליהן מיד הן מתלקחות ובוערות.

וכמו כן ממש אף היהודי הפשוט ביותר שבעם ישראל, הגם שכלפי חוץ נראה שאמונתו בה' יתברך כבויה, הרי שבפנימיותו יוקדת אש של אמונה תמימה בה' יתברך, וכל שצריך הוא לנפוח בו רוח של חיים ולגלותה. ולכן גם מיהודים אלו יש להקב"ה רוב פאר והדר.

וזו היתה טענתו של הקב"ה על משה רבינו: מדוע אתה אומר על עם ישראל "והן לא יאמינו לי" (שמות ד, א)? וכי מפני שהם שקועים במ"ט שערי טומאה אין להם אמונה?! לא ולא. האמונה נמצאת במקום כל כך עמוק בלב ששום טומאה שבעולם אינה יכולה להגיע לשם.

עם ישראל הם מאמינים בני מאמינים. זה שפלוני מחלל שבת, ופלוני מתנהג שלא בצניעות וכדומה, זה לא מעיד בשום אופן שאין לו אמונה. האמונה נמצאת בעומק לבו של כל יהודי, ובשום אופן אי אפשר לעקור אותה ממנו.

בנוסף לפירושו הנפלא של רבינו יעקב אביחצירא ניתן לומר, שבכך שציוה הקב"ה את משה רבינו להשליך את המטה שבידו ארצה, ומיד נהפך המטה לנחש, ואחר כך ציוה אותו לאחוז בזנבו של הנחש, ושוב הוא חזר להיות מטה – רמז הקב"ה למשה ענין נוסף שחשוב מאוד לשליחותו כמנהיג ישראל:

המטה מסמל תמיד את דרך ההנהגה הקשה החובטת ברשעים על כל דבר פשע ומעמידה אותם במקום, על דרך שאמרו חז"ל (סנהדרין ח.): טול מקל והך על קדקודם. וציוה הקב"ה את משה רבינו להשליך מידו את המטה, דהיינו לחדול מהנהגה זו שתמיד ממשמשת ומפשפשת בעוונות של עם ישראל ומכה אותם ללא רחם, כיון שכלל ישראל לא יוכלו להתקיים תחת הנהגה קשה כזאת.

את המטה הפך הקב"ה לנחש, כדי לרמוז למשה רבינו שעליו להיות 'רך וגמיש' כנחש, ולדעת להלוך בסבלנות רבה כנגד רוחו של כל אחד ואחד, ורק בדרך זו יצליח לקרב את כל עם ישראל אל תחת כנפי השכינה.

ובכל זאת, ציוה הקב"ה את משה לאחוז בזנבו של הנחש ושוב הוא נהפך למטה, כדי לרמוז לו, שבמקרים מסויימים, יוצאי דופן בהחלט, כאשר המנהיג נתקל באנשים עזי פנים וחצופים, אשר לא מועיל כלל לקרב אותם בלשון רכה ובדרכי נועם, מותר לאחוז רק בקצה קצהו של הנהגת המטה ולהכותם על קדקודם בדברי מוסר ותוכחה, ופעמים אף בהענשה ממש, אך מיד לאחר מכן לחזור לדפוס ההנהגה הקבוע, כדרכה של התורה הקדושה, אשר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז).

ואחר שהשיב הקב"ה למשה רבינו על טענתו השניה 'מה זכו ישראל שתעשה להם נס', ולפני שנעבור לתשובה על הטענה הראשונה, נקדים…

 

כל מפתחות העולם בידיו!

 

פרשת בחוקותי פותחת במילים: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כו, ג). וחכמינו הקדושים פירשו (עבודה זרה ה.) שתיבת 'אִם' שבפסוק היא לשון תחנונים, דהיינו שהקב"ה כביכול מתחנן אלינו ומבקש מכל אחד ואחד מאתנו: 'אנא מכם בני חביבי – בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ'.

והחוק עליו נצטוינו במילים 'בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ' הוא עמל התורה. וזה לשון רש"י הקדוש: 'אם בחוקותי תלכו' – שתהיו עמלים בתורה. בבקשה למדו את תורתי בעמל ויגיעה ככל יכולתכם.

ובזכות כך הנני מבטיחכם: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם" (ויקרא כו, ד)!

'גִשְׁמֵיכֶם' – כל ההשפעות הנצרכות לחייכם בעולם הגשמי הזה, הן ההשפעות הרוחניות והן ההשפעות הגשמיות, את הכל אתן בידכם!^[14]

בן תורה, העמל בתורה בכל כחו, באהבה, במסירות וביגיעה – הקב"ה מוסר בידיו את כל מפתחות העולם!^[15]

וכדבריו המפורסמים של אור החיים הקדוש (שמות יד, כז), וז"ל (עם מעט עריכה):

'תנאי התנה ה' יתברך עם כל מעשה בראשית, להיות כפופים לתורה ועמליה, ולעשות כל אשר יגזרו עליהם, וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא!

ולזה תמצא כמו כן (בנוסף לקריעת ים סוף) בשמים ובארץ, ובכוכבים, ובשמש וירח, שלטו עליהם הצדיקים יחידים, ואין צריך לומר מרובים, כאשר חקק ה' להם בעת הבריאה.

והוא סוד אומרו: "וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' בֹּרַֽאֲֽךָ יַֽעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל"… (ישעיה מג, א), ואמרו ז"ל (ויקרא רבה, פרשה לו – אות ד) שאמר הקב"ה לעולמו: מי בראך מי יצרך – ישראל, והכל בכח התורה…^[16]

וזה גם התשובה שהשיב הקב"ה לטענה של משה רבינו: "מִי אָנֹכִי" (שמות ג, יא) – מה אני חשוב לדבר עם המלכים.

"כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ" (שם פסוק יב) – מכיון שאני והתורה חד הוא, ואתה עמל בתורה בכל יכולתך, הרי אני נמצא עמך!

וממילא כל הנהגת העולם מסורה בידך! ואם כן בוודאי שיש בידך כח להנהיג את העולם כולו, ואת פרעה הרשע בפרט! ואם זה עדיין לא ברור, אז דע, כי "נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה" (שם ז, א)!

וזה כחו של בן תורה!

 

העולה מן האמור להלכה ולמעשה

 

א. הרוצה להנצל מחבלי משיח יעסוק בתורה ובגמילות חסדים. שכך עלה ברצונו יתברך, שתהיה לאדם בחירה, או עמל תורה או צער הגלות. שאם יזכה האדם לבחור לעמול בתורה הקדושה יוכל לצאת ידי חובת הגלות בעצם צערו על כך שבית מקדשנו חרב, ודי לו בזה. אך אם ירפו ידיו של האדם מן התורה הקדושה, יצטרך חלילה לעבור גם צער ושעבוד.

ב. על האדם לדעת, שגם אם הוא חטא, אסור להתייאש! כי כל זמן שאדם חי אסור לו להתייאש בשום פנים ואופן, ואפילו שהחשיך את כל העולם עם כפירות ואפיקורסות, עדיין יכול לחזור בתשובה שלימה!

ואפילו אם חושב, שהוא נפל בעמקי עמקים, בשאול תחתית ומתחתיו, עליו לזכור מה שדרשו חכמינו הקדושים על הפסוק: "שובה ישראל עד ה' אלהי"ך כי כשלת בעונך". אפילו כפרת בעיקר, אדם עומד ומחרף ומגדף בשוק, והקב"ה אומר לו: עשה תשובה ביני ובינך ואני מקבלך! כל כך גדלה רחמנותו יתברך.

ג. יהודי הזוכה לעמול בתורה זוכה שמתקיים בו הפסוק: 'כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ', והטעם לכך, מכיון שהקב"ה והתורה חד הוא, ממילא מי שעמל בתורה בכל יכולתו, הרי הקב"ה נמצא עמו!

והקב"ה מוסר את כל הנהגת העולם בידו, ויש כח בידו להנהיג את הטבע כרצונו! וכמו כן, כל ההשפעות הנצרכות לחיים בעולם הגשמי הזה, הן ההשפעות הרוחניות והן ההשפעות הגשמיות, את הכל הקב"ה מוסר בידיו של בן תורה, העמל בתורה בכל כחו, באהבה, במסירות וביגיעה. וזה כחו של בן תורה!

ד. על הבן תורה לדעת, שלמרות שישנה מעלה עצומה להתבודדות, והיא ה'בית יד של השכל', אך אף על פי כן, אסור להתעלם מרצון ה' החפץ שבריותיו יכירו אותו ויעבדוהו! ולכן, חובה לפעול למען גילוי מלכותו יתברך בעולם!

---

הערות שוליים:

[1] הובאו דבריו בדורש טוב – הגדה של פסח (עמוד 621).

[2] הבית הזה, בסופו של דבר, התפורר לפירורים, לא נותר ממנו זכר… והסיבה האמיתית לכך היא מילה אחת: 'אכזריות'!

ונסביר: קורה לעתים, שלאחד מבני הזוג מפריע משהו, ובוודאי שהוא יכול לשוחח על כך בכבוד ובדרך ארץ, ולבקש מהזולת להשתנות.

אך במה דברים אמורים, במה שהזולת יכול להשתנות ולהשתפר. אך בדבר שממילא הוא לא יכול להשתנות (כמו בסיפור הזה), ההערה נובעת רק מרוע לב ואכזריות!…

[3] והיינו שתורתם של משה ויהושע יכלו לעזור אפילו לדורות של 'שקר והבל', אבל תורתו של חזקיה היתה דוקא לדור 'יראת ה'.

[4] ולכן ישנו ענין חשוב לקבוע זמן ללימוד שיר השירים בעיון. ועל ידי הלימוד הזה זוכים לזכך את ההעלמה דתפארת. ונבאר:

בשיעור שמסר הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א ביאר, שבעקבות החטא שחטא אדם הראשון נוצרו (בתוך נפש האדם) שלשה העלמות (מסכים) המבדילים בין האדם לקונו, והם הם הסיבה לריחוקו של האדם מבוראו:

ההעלם הראשון [העלמה דכתר] – ההרגשה שהאדם מרגיש מיותר וחסר תועלת. הוא חי בתחושה שאין לו שום משמעות, הוא לא יודע מה הוא עושה בעולם, בשביל מה הוא צריך לקום בבוקר, ולמי הוא מביא תועלת בעצם קיומו.

ההעלם השני [העלמה דתפארת] – ההרגשה שהקב"ה רחוק ממנו. הוא חי בתחושה שהוא לא חשוב בעיני ה', וכביכול ה' לא אוהב אותו ולא דואג לו.

ההעלם השלישי [העלמה דמלכות] – ההרגשה שהעולם הזה הוא הפקר. הוא חי בתחושה שאין דין ואין דיין, ואיש הישר בעיניו יעשה, אכול היום כי מחר נמות…

וכאמור על ידי לימוד שיר השירים מזככים את ההעלם דתפארת. ומכיון שכבר הזכרנו את ההעלם הראשון – העלמה דכתר, נרחיב:

בשיחה שמסר הגאון הרב יוחנן דוד סלומון זיע"א (בעין יהודית, חלק ה – עמוד 308) סיפר כך:

הטלפון בביתו של הרב צלצל. הוא הפך את הדף בגמרא שלפניו והרים את השפופרת.

'מדבר ד"ר פונדל הפסיכולוג. אני מנצל את היכרותנו בחתונה של משפחת אלדד, ואני פונה אליך בענין שלדעתי הוא פיקוח נפש. יש לי פציינט היושב כרגע בחדר ההמתנה והוא במצב נפשי קשה שעלול להסתיים באיבוד עצמו לדעת. אני בטוח ששיחה אחת עם כבוד הרב תתרום להצלתו הרבה יותר מאשר שבעה טיפולים שלי. הוא איבד את הטעם בחיים ואת זה אני לא מסוגל להעניק לו. למזלו הוא בעל רקע דתי, ומשום כך אני סבור שזו הנקודה היציבה עליה אפשר להציב את המנוף שיוציא אותו מתהום היאוש שבה הוא שקוע. מדובר כאן בחיי אדם וזה דחוף ביותר. אני מבקש מאוד שתקבל אותו עכשיו לשיחה. יתכן שמחר כבר יהיה מאוחר מדאי'.

כמעט מיד ענה הרב: 'בסדר, שלח אותו אלי'. ובעוד ידו סוגרת את הגמרא, הוא שואל: 'ספר לי עליו כמה פרטים, האם יש לו בעיות כלכליות? ואולי חברתיות, או משפחתיות? האם קרה לו אירוע מזעזע כל שהוא בתקופה האחרונה?'

הפסיכולוג ביקש הפסקה קצרה כדי לשלוח את האיש אל הרב, וחזר מיד אל הטלפון להמשך השיחה: 'כבוד הרב, לא תאמין, אבל האדם הזה בריא ושלם בגופו, יש לו משרה מכובדת המבטיחה אותו מבחינה כלכלית, יש לו מעמד טוב בחברה וגם היחסים בתחומי משפחתו תקינים לגמרי. אינני חושב שיש לו איזה שהוא צורך שאינו בא על סיפוקו. אמו טוענת שהסיבה היחידה האפשרית למצבו היא שמישהו 'עשה לו' עין הרע… כי סיבה אחרת לא נראית לעין'.

הרב לא הספיק לחשוב הרבה על המבקר העומד להגיע אליו וכבר נשמעה הדפיקה בדלת. את האם הקשישה שֶׁלִּוְּתָה אותו ביקש הרב בנימוס לשבת בחדר החיצון ורק הגבר הוכנס לחדר הספרים. הרב התיישב לידו בצידו החיצוני של השולחן ובחן אותו יפה בטרם פתח אתו בשיחה. לפניו ישב גבר בשנות השלשים לחייו, פניו נפולות, עיניו כבויות, וכולו נראה כמי שחוזר מן ההלויה של עצמו…

תחילה חשש הרב שהאיש לא יענה לו כלל, אך עצם הסכמתו של האיש לבוא אליו הפיחה בו תקוה להיענות ולשיתוף פעולה.

'מה שמך?' שאל הרב. 'דניאל', ענה האיש בראש מורכן כשהוא פולט את השם כאילו לא בו מדובר. 'דני!' אמר הרב בחיבה כשהוא מתקרב אליו, 'אתה מרוצה מעצמך?' דניאל הרים עיניו וקם לתחיה: 'בהחלט לא!' אמר. 'מדוע?' שאל הרב.

'אני לא שוה כלום!' הצהיר דניאל כמעט בחגיגיות. 'אני לא יודע בשביל מה אני חי. זה לא משנה לשום דבר בעולם אם אני חי או מת. אני לא יודע בשביל מה אני צריך בכלל להתאמץ לחיות!' לאחר דבריו אלה הוריד את ראשו ודממה השתררה בחדר.

הרב הרהר רגע ואמר לאט ובהדגשה: 'דניאל, אני מעריך מאוד את בריאות הנפש שלך. אנשים רבים מאוד חיים את חייהם ללא תכלית וללא מטרה. הם אוכלים, עובדים, מרויחים כסף, מבלים. הולכים לישון ושוב חוזרים על אותו מעגל, יום אחר יום, שנה אחר שנה, ללא תכלית וללא משמעות. הם אינם מתלוננים ואינם פונים לאף אחד לבקש עזרה. הם אינם חושבים אפילו לרגע שמשהו אתם לא בסדר. הפרט החמור במחלתם הוא בזה שאינם יודעים כלל כי הם חולים.

אני שמח שאתה שייך לעלית האנושית הבריאה, שאינה רוצה לחיות חיים חסרי משמעות כאלה ואינה משלימה אתם. אתה דורש מעצמך חיים משמעותיים המקדמים אותך לעבר מטרה כל שהיא אשר בשבילה כדאי לחיות. זה ביטוי של נפש בריאה! זו הדרישה הקיומית של אדם בעל רוח ונשמה שאינו בא על סיפוקו כאשר הוא חי ברמה של בעל חיים שרק סיפוק צרכיו הגופניים הוא מטרת חייו ושיאם. בחור בריא אתה בנפשך, ברוך השם'.

דניאל הרים את ראשו כמוכה תדהמה. הוא הסתכל בעיניו של הרב כדי לוודא שאינו משטה בו. כנראה ששמע, וחזר ושמע, את ההיפך הגמור מזה במשך תקופה ארוכה. נצנוץ של אור הסתמן בעיניו. 'אבל', שאל, 'מדוע זה התעורר אצלי רק בשנה האחרונה? הפסקתי לקיים מצוות עוד כשלמדתי באוניברסיטה, וכך חייתי עד היום. מדוע התחילו השאלות לצוץ בתוכי רק עכשיו? איפה הן היו כל השנים הללו?'

הרב הסביר: 'התורה מספרת לנו על השיטה שהשתמש בה פרעה מלך מצרים כאשר שִעבד את ישראל. הוא הריץ את אבותינו בעבודת פרך בלתי פוסקת עד שלא התפנו לעסוק בשום דבר אחר, ויהא החשוב ביותר. כאשר אדם חייב להספיק ללבון את מכסת הלבנים שלו אין לו זמן לעסוק ב'שטויות' כמו חירות, גאולה וכדומה.

גורל דומה – המשיך הרב – אורב לכל אדם רגיל. מסוף גיל ההתבגרות עד אמצע החיים עסוק הוא במירוץ אדיר לרכוש מקצוע ופרנסה, להקים משפחה ולתפוס מעמד חברתי. מנסים לעצור אותו במירוצו ולשאול אותו: 'לשם מה אתה חי? נניח שכבר השגת את כל זה, ומה אחרי כן?' אבל האיש אין לו זמן לעצור. הוא צועק: 'אל תפריע לי עם הפילוסופיות האלה!' וממשיך לרוץ. אי שם, באמצע החיים, בגיל 35 או 45, אדם מאט במקצת את המירוץ, ואז צצות מאליהן אותן שאלות מודחקות, וניצבות לפניו בבירור, ושוב קשה לסלקן הצידה. כך קורה למאושרים יחסית. אתה שייך למאושרים האלה שהתעוררו באמצע, לפני שהגיעו לסוף הדרך'.

מעין חיוך נראה על פניו של דניאל, אבל רק לרגע קט. שוב אפף אותו כובד ראש, והוא אמר: 'עכשיו בוודאי יאמר לי הרב שעלי לקיים את המצוות ולשמור את התורה. את כל זה אני מכיר כבר ואינני חושב שזה יתן לי את הסיפוק בחיים ואת תחושת האושר. אני אומר את זה מתוך נסיון. נניח שאני כבר אשמור שבת ואניח תפילין ואוכל כשר, אז מה? זה יעניק לי את משמעות חיי?'

הרב טפח על שכמו של דני. 'אני נהנה ממך', אמר. 'אתה לא הולך סחור סחור ומכסה דברים. אתה ניגש ישירות לענין ומניח אותו ברורות על השולחן. כך קל לראות יפה את הבעיה ולדון בה בחופשיות. ראה, דני, אלקים שברא אותנו אינו זקוק כלל וכלל שנקשור למענו קופסאות שחורות בראשנו ובידינו כל בוקר, ואין לו שום צורך שנקרא בסידור מעמוד פלוני עד עמוד פלמוני. התפיסה הנכונה של המצוות שונה לחלוטין. תרי"ג המצוות אינן אלא 613 עצות עבורנו איך להתקרב אל השלימות שלנו. לפני עשיית המצוה ובשעת עשייתה אני צריך לדעת שאני ממלא את רצון ה' המכוון להועיל לי ולהטיב אותי, בדיוק כמו נער העושה תרגילי התעמלות כדי ליישר את חוט השדרה שלו. הבנת המצוה, הכוונה בעשייתה והדיוק בפרטיה ההלכתיים מעניקים למקיים המצוה את התועלת הצפונה בה. אז הוא גם מרגיש את הסיפוק של אדם העושה דבר חשוב בעל משמעות הנותנת אושר לחייו ותחושת תכלית למעשיו הן בעת קיום המצוה והן בהתכוננו אליה. כל זה טעון לימוד'.

עם סיום דברי הרב התפרץ דניאל בשאלה: 'אבל איך אני יכול להרגיש את השגת התכלית האישית שלי ואת משמעות חיי שלי כאשר אני יודע שבאותו בוקר מניחים תפילין כמוני עוד רבבות רבבות יהודים. מאות אלפי יהודים בעולם מחזיקים את כוס הקידוש בידם בשבת ואומרים בדיוק אותן מילים של נוסח הקידוש כמוני בדיוק. איפה היחוד שלי? במה המיוחדות שלי, דניאל בן אברהם? אני חלקי מיליון! זה למעשה אפס!'…

עיני הרב אורו. עכשיו גילה דניאל את מה שמציק לו.

'אני מבין אותך' – אמר הרב – 'גם אני חושב שזו הרגשה מדכאת מאוד לחוש שאינך אלא כפיל זהה בסדרה בת מיליונים, חסר כל ערך אישי יחודי. אבל הרגשה זו בטעות יסודה. כל אדם הוא יחיד ומיוחד, ולכל אדם יש תפקיד מיוחד ומוגדר רק לו. כלל נשמות ישראל המקבלים עול מלכות ה' עליהם, ירוממוהו במצוותיהם, יעטרוהו נזר תפארה ויתנו לו כתר מלוכה. בכתר זה מיוחד לכל אחד מאתנו מקום לשיבוץ אבן יקרה, יחודית, אשר זר אינו רשאי ואינו יכול לנגוע בה. ליטוש האבן: פטדה, ברקת, או נופך, הוא תפקידנו האישי, היחודי. שלימותנו, ושלימות אותו חלק בכתר, רק בנו היא תלויה. רק דניאל בן אברהם יכול ואחראי לפאר ולקשט את החלק בכתר המלוכה אשר הוא נחלתו היחודית. אין בעולם כולו מי שיעשה זאת במקומו, כנאמר בתורה:

"וְהָֽאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ" (שמות כח, כא)'.

[5] מי יכול לתאר את יופיה של הנשמה היהודית, את העוז והחדוה הקורנים ממנה, ומחיים את סביבתה! ובענין זה סיפר ראובן ברטוב (צדיק יסוד עולם – עמוד 194, לר' שמחה רז שליט"א), וז"ל:

את יוסף מזרחי חיבבתי. הוא היה יהודי פשוט בתכלית הפשטות, שהתפרנס מעבודת הסבלות בקרן הרחוב, על המדרכה שמתחת לחלונות לשכת הרבנות ברחוב החבצלת בירושלים. חיוכו הלבבי, בעת שניגשתי אליו לפני כמה שנים ושאלתיו אם יוכל לעזור להעביר את מטלטלַי לדירה החדשה, היה כה מושך. היה לו קסם אישי בל יתואר.

בניגוד לחבריו לעבודה, ברובם מהעדה הכורדית, לא היה יוסף מזרחי ירושלמי. הוא בא לירושלים מטבריה. עד כמה שהספקתי, לאחר מכן, להכירו, היה אלמן בגיל העמידה, גלמוד ומתגורר בבית 'הכנסת אורחים' בשכונת 'מחנה יהודה'. הוא היה ירא שמים גדול ונוח לבריות וכאשר, במרוצת הזמן, היו לי עוד כמה וכמה הזדמנויות להעסיקו בהובלה ובסבלות, אהבתי ללכת לצידו, בעת שהיה דוחף את עגלתו, ולשמוע ממנו את חוות דעתו על הבלי העולם, כשהוא משלב בדבריו דברי תורה וחכמה. הוא דיבר בהגיון ובפשטות מתוקה כזאת, שדבריו חדרו לתוך העצמות ונספגו שם.

יום אחד, בשעת הצהרים, עברתי ברחוב יפו. היה יום לוהט והחום הורגש באופן מיוחד בשעה זו. נחפזתי מאוד באותה עת. צריך הייתי להספיק לסדר כמה וכמה דברים תוך שעה אחת, לפני שיסגרו המוסדות והמשרדים בשעה אחת אחר הצהרים, והנה ליד מקום עבודתו, בקרן הרחוב, ניגש אלי מזרחי. הפעם היה לבוש בגדי חג וסבר פנים אחר היה לו. הוא היה רציני ומתוח. פנה אלי ובירכני לשלום.

'אבקשך לגמול עמי חסד ולעלות לכמה דקות למעלה, ללשכת הרבנות'.

שוב חזר אליו חיוכו המלבב והוא סיפר לי, כי עומד הוא, כרגע, לשאת אשה וכבר מוכנים כולם שם, למעלה, ורק חסר אחד להשלים 'מנין' ועל כן מבקש הוא, הואיל וזה מן השמים, אשר נקלעתי לעומתו הראשון, שאראה לעלות עמו.

אמנם אץ הייתי לדרכי, כי העניינים שצריך הייתי לסדר היו לשם מצוה, אך הרשיתי לעצמי לדחות, לפי שעה, הכל ועליתי, יחד אתו, ללשכת הרבנות שבקומה השניה, שם המתין קומץ קרואים. אכן, היתה זו חתונה צנועה שבצנועות, שהוכנה וסודרה באחד ממסדרוני 'ועד הקהילה'. על כסא, בצד, היה משהו שהוכן לכיבוד ולברכות עבור המוזמנים.

בני הזוג המבוגרים, שזאת לא היתה חתונתם הראשונה בחייהם, נראו נבוכים ולא חשו עצמם בטוב. הם הביטו כה וכה ועל הקרואים המעטים. הרב, מסדר הקידושין, קידש אותם ומימי לא ראיתי חתן וכלה כה רציניים כבני זוג זה. עיניו של החתן חלפו על פני המוזמנים ובאשר נוכח לדעת, כי נוכחים עשרה אנשים, להשלמת 'מנין', נחה דעתו. מיד לאחר החופה והקידושין לחצתי את ידו, בירכתיו ברכת 'מזל טוב', טעמתי משהו מהכיבוד הדל, ומיהרתי לדרכי.

חלף זמן. שוב הזדמנתי לקרן אותו רחוב. את מזרחי לא ראיתי במקומו הקבוע וסבור הייתי, שהוא בוודאי בעבודה – בסבלות ובהובלה. עוד כמה פעמים לאחר מכן, הייתי שם ולא ראיתיו. לבסוף ניגשתי פעם אחת לחבורת סבלים, באותו מקום, ושאלתי עליו. סופר לי, כי לפני חודש ימים חלה לפתע ולקה בשיתוק. כעת מאושפז הוא בבית החולים לכרוניים בשכונת 'קטמון'.

מצאתיו בבית החולים בחדר אחד עם עוד כמה חולים. מצבו לא היה מעודד. הוא שכב והביט בי בעינים פקוחות לרווחה. אשתו ישבה לידו והשתדלה להיות לו לעזר בכל מה שיכלה. נוכחה גם בתה מנישואיה הראשונים. ברמזים בעיניו היה מאותת לאחיות הרחמניות ולאשתו והן התאמצו להבינו ולהקל עליו. הוא גילה בהבעת פניו שמחה רבה על עצם בואי לקיים מצות ביקור חולים ונראה היה בעליל, שהוא מקבל הכל באהבה ובידיעה ברורה, שהקב"ה פורע ממנו את חובותיו האחרונים לפני שיעזוב את העולם הזה כך שיוכל להיכנס לחיי העולם הבא מטוהר ומזוקק, לאחר שיסוריו יכפרו עליו. לא תיארתי לעצמי, שכל כך מהר ימות ולא אראנו עוד.

למחרת בבוקר טִלפנה אלי בתו החורגת, בישרה לי על פטירתו והעבירה אלי את בקשת אמהּ לבוא להלויה.

בחצר ההלוָיות היו רק האלמנה ובתה, כזה היה יוסף מזרחי – גלמוד היה בחייו וכך היה בפטירתו. מכונית המתים עם חברי ה'חברא – קדישא' זזה והחלה לנוע, ואילו אנחנו המלוים, כלומר: האלמנה, בתה ואנכי, ישבנו במונית, שאמורה היתה לנסוע בעקבותיה. במשך הזמן אשר שהינו בבית ההלוָיות לא נתן איש מאתנו את לבו ליהודי זקן, בעל סבר פנים טוב, שישב על ספסל ואמר תהלים. כאשר עמדנו להיכנס לתוך המונית, היה הזקן לידינו וביקש להצטרף אלינו. הוא ישב לידי, במושב האחורי, והציג את עצמו כידידו של הנפטר. כאשר אמר, ששמו אריה לוין, לא עלה כלל על דעתי, שזהו הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין, לשעבר רבם של אסירי ציון, וראש ישיבת 'בית אריה' בירושלים. הוא לבש בפשטות ונהג בענוה ובידידות, כך שכאשר נקב בשמו, בלי התוספת 'הרב', לא קישרתי זה בזה.

מעטים היו הנוכחים ליד קברו של יוסף מזרחי, הַסַּבָּל הפשוט והבלתי ידוע. היו אנשי ה'חברא קדישא', ר' אריה, האלמנה בפעם השניה, בתה ואנכי. חזרנו העירה בשתיקה מעיקה, בחוזרנו ל'כיכר החירות', ביקשתי מהנהג לעצור על מנת לרדת. לפני שירדתי, שאלני ר' אריה לשמי ולמעני. עניתי וירדתי.

כעבור ימים מספר, קיבלתי מכתב במעטפה ועל נייר פירמה של ישיבת 'בית אריה'. החתום היה ר' אריה לוין, ראש הישיבה, אשר ביקשני, בכל הכבוד וגינוני הנימוס, שאואיל בטובי, אם לא קשה לי, לבוא אליו לשיחה קצרה בענין הנפטר יוסף מזרחי ז"ל.

אודה על האמת, שהופתעתי. רק עתה נודע לי, כי הזקן שהשתתף בהלויה היה הרב הצדיק הידוע, בכבודו ובעצמו, וסקרנותי גדולה היתה מאוד לדעת על מה חפץ הוא לדבר עמי בענין הַסַּבָּל המנוח. עוד באותו ערב 'קפצתי' לביתו של ר' אריה, בשכונת 'משכנות'.

הוא קיבלני בסבר פנים יפות ולחץ את ידי בחמימות, הפליאני זכרונו הטוב, שמבלי לרשום את שמי ומעני המלא זכר הכל, כך שבמעטפת מכתבו לא הוחסר אף פרט אחד.

ישבתי מולו, ונהניתי מחיוכו ומעיניו הטובות, שהביטו בי בחום. הוא נכנס עמי לשיחה על דא ועל הא. לאחר שנודעו לו פרטים עלי ועל עיסוקי, פתח בגילוי מרעיש:

'אותו סַבָּל, יוסף מזרחי ז"ל, היה צדיק נסתר, שבזכותו סלח הקב"ה לעמו והגין עליו בשעה קשה זו. הוא חי כל ימיו בעוני, בבדידות וסבל יסורים, במיוחד לפני מותו, ועל פי רצונו אף לא הספידוהו'.

הגבתי במבט של תמהון.

ר' אריה הגיב על תגובתי זו במבט של אישור לדבריו.

ביושבי כך, לעומתו של ר' אריה, חלפו בראשי קטעי זכרונות מאותו סַבָּל מופלא, שהיה נחבא אל הכלים. בעיקר עלו בזכרוני דבריו, בעת שהייתי הולך לצידו, כשהוא נושא משא, או דוחף עגלה טעונה, והיה מדבר על עולם ומלואו, לפי השקפתו הפשוטה, ומשבח את קונו, ובאותה שעה היו פניו מחייכות וזורחות מאושר ומאהבה, לאמיתו של דבר הייתי תמיד משוכנע, כי יהודי פשוט זה אינו כה פשוט, אבל לצדיק נסתר, במלוא המובן של ביטוי זה, לא חשבתיו.

כן נזכרתי, בחיוב, בהתנהגותו של ר' אריה, ביום פטירתו של הַסַּבָּל. הוא התפנה מכל עיסוקיו הקדושים ובא לגמול חסד של אמת עם הנפטר העלוב, שהרבה אנשים, מחוסר ידיעה, לא התאבלו עליו ולא באו ללוותו בדרכו האחרונה עלי אדמות. תמהתי, מנין ידע, בעצם, על פטירתו והלווייתו, כי מודעות אבל, כנהוג, לא הודבקו. וכן כיצד ידע, בבִטחה כזו, כי הוא צדיק נסתר?

ר' אריה כנראה קרא את מחשבותי. 'אל לך להתייגע במחשבות', אמר. 'הנני לבקשך לשמור את הדבר בסוד. תוכל לספר על כך, בכתב ובעל פה, רק לאחר שאנכי אלך לעולם האמת. אחרי מותי תספר לכל את המעשה המופלא ביוסף מזרחי, הַסַּבָּל הפשוט, שאיש לא הרבה לדבר עמו, למען ידעו מי היה וכיצד בזכותו ניצלו אחינו בני ישראל מצרות ומצוקות בעת נוראה זו של חבלי המשיח…'.

[6] וזה לשון הפסוק בשלימות: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, כָּל־אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה'" (ירמיה ב, ג).

[7] ונרחיב עוד מעט:

בשיחה שמסר הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות – תרגום חופשי, חלק ג עמוד 241), אמר כך:

הקשר בין בני ישראל להקב"ה הוא נעלה מכל חשבון, והוא תמיד שלם, בכל מצב בו מצויים בני ישראל. וכמאמר: 'בין כך ובין כך בני הם ולהחליפם באומה אחרת אי אפשר!'

וזהו הרמז: 'ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם' (רמב"ם – הלכות מילה פ"א הי"ח) – אי אפשר לעולם להחזיר, לבטל את הקשר וכריתת הברית שהקב"ה קשר עם ישראל.

ודבר זה אינו רק בנוגע לכלל ישראל, אלא גם בנוגע לכל יחיד מישראל: הקב"ה קשר את עצמו עם כל אחד מישראל בסוג קשר כזה שאי אפשר להתירו! הקב"ה אוהב כל יהודי ויהודי אהבה עצמית. כמאמר הבעש"ט, שכל אחד מישראל יקר אצל הקב"ה כבן יחיד שנולד להורים לעת זקנותם, ויותר מזה.

כוונת הבריאה, שהקב"ה ברא את העולם 'בשביל ישראל שנקראו ראשית' אינה רק בשביל כלל ישראל, כי אם בשביל כל אחד מישראל במיוחד, בכל יהודי תלויה כל כוונת הבריאה, שלכן חייב כל אדם לומר: 'בשבילי נברא העולם'. ולפיכך גם 'כל המקיים נפש אחת מישראל… כאילו קיים עולם מלא', שכן אם חסר ח"ו ביהודי אחד חסר בכל הבריאה…

ומאחר 'ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם', הקשר שבין כל יהודי עם הקב"ה הוא שלם תמיד בכל התוקף, ויש רק לגלותו…

[8] ליקוטי הלכות (הלכות נפילת אפים, הלכה ד – אות ה).

[9] ילקוט שמעוני (פרשת שמות – רמז קסב).

[10] בשיחה שמסר אבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א אמר (אמרי נועם, פרשת שמות – מאמר ב), וז"ל:

בפרשתנו התורה מספרת על השִעבוד הקשה שבו שִעבדו המצרים את עם ישראל, כמו שכתוב: "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך" (שמות א, יד).

בכל זאת, לימדונו רבותינו במדרש (שמות רבה, פרשה ה – אות טז) שמבין כל שבטי ישראל שהשתעבדו תחת יד פרעה בפרך, היה שבט אחד אשר לא השתעבד כלל בשִעבוד מצרים – שבט לוי. ושבט לוי זכו לכך משום שהחזיקו בלימוד התורה בכל כחם ויגעו בה ללא הרף, שלא כשאר שבטי ישראל אשר אחר מות אבותיהם הראשונים, בני יעקב, רפו ידיהם מן התורה.

ובעוד שבשאר עם ישראל התקיים הפסוק: 'וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה' כפשוטו, בשבט לוי התקיים הדבר בלימוד התורה: 'וימררו את חייהם בעבודה קשה' – זו קושיא, 'בחומר' – זה קל וחומר, 'ובלבנים' – זה ליבון הלכה, 'ובכל עבודה בשדה' – זה ברייתא, 'את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך' – זה תיקו (זוהר – רעיא מהימנא, בהעלותך דף קנג ע"א).

וכתב הרמב"ן (שמות ה, ד ד"ה 'לכו לסבלותיכם') בלשון קדשו:

ומנהג בכל עם להיות להם חכמים מורי תורתם. ולכן הניח להם פרעה שבט לוי שהיו חכמיהם וזקניהם, והכל סיבה מאת ה'.

כוונת הרמב"ן היא, שעצם ההבנה הזאת שהיתה לפרעה שיש להניח לעם ישראל שיהיו להם זקנים וחכמים וכו', זוהי רק סיבה מאת ה' כדי לשחרר את בני לוי מעול השִעבוד על מנת שימשיכו לעמול בתורה.

אלא שלכאורה צריך ביאור, הרי הקב"ה אמר לאברהם אבינו בברית בן הבתרים: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו, יג), ומשמע בפשטות שנגזר על עם ישראל גזירה מוחלטת של 'ועבדום ועינו אותם' ללא כל אפשרות של פטוֹר, וכיצד אם כן נפטרו מכך בני לוי?

וניתן ליישב זאת על פי דברי הפוסקים (שו"ת רב פעלים, חלק א חאו"ח – סימן יא) שבכל מקום במקרא שיש את הטעמים 'אתנחתא' או 'זקף קטון' הרי זה נחשב כסוף פסוק. ומכיון שתחת תיבת 'להם' שבפסוק 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם' ישנו זקף קטון, הרי זה כאילו שמסתיים שם הפסוק, והמשך הפסוק 'ועבדום ועינו אותם' הוא כפסוק בפני עצמו.

לפי זה יש לפרש שבמשמעות הגזירה של ה' בברית בן הבתרים ישנן שני אופנים: האופן הראשון הוא 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם', ובזה גופא שהם גולים אל ארץ זרה הם יוצאים ידי חובת גזירת הגלות. והאופן השני הוא 'ועבדום ועינו אותם', ולא יהיה די בעצם היותם בארץ לא להם.

והדבר תלוי במצבם הרוחני של עם ישראל: אם יעסקו בתורה כראוי, יצאו ידי חובת הגזירה בעצם היותם גולים מארצם. ואם לא יעסקו בתורה, לא יהיה די בעצם גלותם מארצם אלא יצטרכו גם שעבוד ועינוי. על כן, בני שאר השבטים שפרקו מעליהם את עול התורה הוזקקו לשִעבוד תחת יד פרעה, ואילו בני שבט לוי שאחזו בתורה בכל כחם יצאו ידי חובת הגלות בעצם היותם בארץ לא להם.

ובאמת לא רק על גלות מצרים אמורים הדברים, כי אם גם על שאר הגלויות, ואם יזכה האדם לעמול בתורה הקדושה יוכל לצאת ידי חובת הגלות בעצם צערו על כך שבית מקדשנו חרב, ודי לו בזה. אך אם ירפו ידיו של האדם מן התורה הקדושה, יצטרך חלילה לעבור גם צער ושִעבוד.

וזהו שאמרו חז"ל (אבות פ"ג מ"ה): כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. ומוסיף על כך באבות דרבי נתן (פ"כ מ"א): כל הנותן דברי תורה על לבו מבטלין ממנו הרהורי חרב, הרהורי רעב, הרהורי שטות, הרהורי זנות, הרהורי יצר הרע, הרהורי אשת איש, הרהורי דברים בטלים, הרהורי עול בשר ודם.

וזכור נא לשונו המתוקה של הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פי"ב הי"ג):

ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה', לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים… לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חֵיל ה'… והוא ברוך הוא זוכה להם.

וממשיך הרמב"ם ואומר (שם הלכה יג):

ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו לְהִבָּדֵל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלהי"ם ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קודש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים וללויים. הרי דוד אומר: "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי" (תהלים טז, ה).

[11] הקב"ה ברחמיו זיכה אותנו לכתוב סדרת ספרים אשר בשם 'חלב הארץ' תכונה, ושם (חלק ב – עמוד 228, מהדורת תשפ"ג) הבאנו את דבריו של הגאון המקובל הרב יצחק גינזבורג שליט"א שכתב (אור ישראל, חלק א – עמודים קצא-קצג), וזה לשונו:

הרבי הריי"צ מליובאוויטש זיע"א מגדיר את ההתבודדות כ'בית יד' של השכל, והיינו כלי שעל ידו ניתן לאחוז בשכל, להשיגו ולהפנימו.

כשמתבודדים, מדמימים את כל מציאות החומר המעכבת את גילוי אור הנשמה. אז אפשר להתעלות ולהיעשות לבעלי צורה – לגלות את הפנימיות ולהגבירה על החיצוניות.

מאז ומעולם היה כל מבקש השם אוחז בדרך ההתבודדות, פורש ומנקה את עצמו מכל המעכבים החיצוניים ומתייחד עם בוראו במקום שאין בני אדם עוברין בו.

משה רבינו, כשהוא מבחין בסנה הבוער ואיננו אוכל, אומר: "אָסֻרָה־נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה" (שמות ג, ג).

מפרש רש"י הקדוש (שם): 'אָסֻרָה־נָּא' – 'אסורה מכאן, להתקרב לשם'. ארבע מילים אלו מביעות את המתח העצום בו חי המתבודד בכל רגע ורגע. אסורה מכאן – אפרוש ואבדיל עצמי מדבר מה, כדי להתקרב לשם – כדי שאזכה לִקְרֹב ולדבוק באור השם, להיות לו לבדו בלי כל פירוד ומניעה.

עם כל מדרגה שזוכים לה, נולדת שאיפה חדשה וחזקה יותר – להגיע קרוב יותר עמוק יותר. לשם כך יש לפרוש מעוד משהו, להעמיק יותר אל תוך היער, לחזור הביתה פחות, לשכוח את המציאות הסובבת.

פנייתו של הקדוש ברוך הוא אל משה ותביעתו שיתגלה וילך בשליחותו, מעוררת בו התקוממות עזה. איך אפשר להפסיק את התנועה המתמדת הזו כלפי מעלה? מה ישאר אם אתגלה? האם אשרוד זאת, האם לא אתייבש ואפול לגמרי?

כשכל החיים מיוסדים על עליה אחר עליה, קשה להבין איך אפשר לפנות החוצה אפילו לרגע. אין זו אנוכיות, אלא אונס גמור. המתבודד אינו יכול לתפוס איך אפשר לפרוש מן העמידה נוכח פני ה' ולוּ לרגע קט – 'כל מאן דנחית מדרגא קדמאה דהוה ביה קארי ביה מיתה!'

ואז אומר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו: "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" (שמות ג, ה), הנעל היא הנועלת ומחברת את האדם אל המציאות, וגם המתבודד שעמל כל ימיו לפרוש מן המציאות החיצונית מתקשה מאוד לפרוש ממציאותו שלו, להישמע לקריאת ה' בניגוד לכל מה שנפשו יודעת ומכירה לטוב באמת.

לפעמים על מנת לעלות למעלה יותר, יש להיפרד מכל המוכר והידוע עד עתה.

ההתגלות אינה פרישה מעם השם ח"ו, אלא הגשמת רצונו יתברך בבריאת העולם. ממילא מובן שאין היא בגדר ירידה, אלא עליה עצומה. אמנם המתבודד אינו מסוגל להבין זאת, ולכן עליו להיפרד מכל מה שהכיר, להניח בצד את כל השגותיו השכליות ורגשי לבבו, ובמסירות שלמעלה מטעם ודעת להאמין בהשם יתברך שזהו המעשה הנכון ביותר לעשותו.

ההתבודדות היא במדה רבה חסרת אחריות, כמו אשה רווקה שקל לה לפתח קריירה משלה, אך העיקר אצלה חסר מן הספר. אין היא יולדת ילדים, אין היא עוסקת בישובו של עולם. עם ההתגלות, בא חסרון זה על תיקונו. אין ההתגלות סותרת את ההתבודדות, אלא מהוה את המדרגה הבאה – שכל עצמה של ההתבודדות לא באה אלא על מנת להכין את הנפש לקראתה.

אמנם אנו איננו פטורים מלנסות ולהבין את הדבר הגדול הזה, כיצד יתכן לחיות בתוככי המציאות מתוך מעורבות וקירוב דעת, ועם זאת לשמור על עליה מתמדת ועל טהרת השכל – ועוד ביתר שאת?

ונראה לומר שכאשר המתבודד מפנים אל תוכו את חסרונו באמת, ומבין שלא יתכן שיחיה לעצמו, מבלי לעבוד את עבודתו ותיקון העולם כרצון ה', הוא זוכה להפוך את החסרון עצמו למעלה עצומה המניע אותו כלפי מעלה בחילא יתיר (ביותר כח).

אם קודם היתה לו שלימות מסויימת בעבודתו, טוּב טעם והרגשה של התעלות מתמדת, הרי כעת לבו דואג בקרבו בכל עת על שאינו עובד את השם כדבעי, ואינו מקיים את רצונו יתברך בתיקון המציאות. ודאגת הלב הזו היא המכשירה את האדם יותר מכל לטהרת השכל ולקרבת השם יתברך, כמו שאמרו (חגיגה יג.): אין מוסרין ראשי פרקים (היינו סודות ורזי תורה) אלא למי שלבו דואג בקרבו.

כשאדם נדמה בעיני עצמו למושלם – כמו המתבודד שלנו בתחילת דרכו שחי חיים שלמים עם עצמו, ולא היה לו דבר בעולמו מלבד התנועה המתמדת 'אסורה מכאן להתקרב לשם' – קל להפריע לו ולהפילו ממדרגתו. לכן הוא מרגיש שעבודתו צריכה שמירה והגנה, ובצדק. אבל כשלבו של אדם דואג ונשבר בקרבו, ודומה הוא בעיניו תמיד לחסר חסרון עמוק ויסודי, הופך אותו החסרון לכלי שאין בריא וחזק ממנו. 'אין כלי שלם יותר מן הלב השבור' – כלי שעצם שברונו הוא מקום הקיבול שלו…

ובאמת הנסיון הזה עבר על כל צדיקי עולם! לכל צדיק מצייר לו היצר הרע באופן אחר את 'הסכנה' הקיימת, כביכול, אם הוא יניח מעיסוקיו הפרטיים ויצא לעם. והאמת שלצדיקים זה נסיון לא קל – אך אין להם ברירה, הרי הם לקחו אחריות, וגם נצטוו על מצות השבת אבידה…

ונסיון זה עבר ביתר שאת על הבעל שם טוב הקדוש, כי הוא בטבעו היה נוטה להתבודד ולהיות דבוק בה' כל עתיו ורגעיו מבלי לקבל על עצמו עול של הנהגה וצרכי ציבור כלל.

ולמרות שבאמת הטבע הזה כולו קדושה ויראת שמים, שהרי המבוקש הוא עבודת ה' ולא עניינים זרים ח"ו – בכל זאת עלינו לדעת שלא זה העיקר. לפי שהתכלית היא לעשות את רצון ה', ואם רצונו יתברך שיקיימו מצות השבת אבידה – אזי 'מצד עצמו אין חילוק'…

דבר זה נקרא מדת ההשתוות, ההשתוות באה מלשון הכתוב: "שִויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח), והיא המדרגה הגבוהה ביותר של קבלת עול.

כאשר אדם יודע שכל ענייניו ותכליתו היא לעשות רצון השם, נעשה הכל אצלו שוה לטובה – אז באפשרותו לקיים כל ציווי באותה מדה של חשק, בין אם מדובר בציווי הקרוב לנטיית לבו ובין אם לאו.

מדת ההשתוות היא 'עבודה קשה שבמקדש'. ישומה מורכב מאוד, ודורש שיקול דעת ושיפוט פנימי רגיש ועדין מאוד. אם כי צריך לזכור שהכלל היסודי הוא שכל כוונתו תהיה לשם שמים, אבל מצד עצמו אין חילוק. כלומר, אם נוטה אדם לדרך כזו ולא לאחרת, מצד עצמו וטבעו אין זה טוב. אך ודאי סוף כל סוף עליו לבחור, ואת בחירתו עליו לבצע על פי רצון ה' לשם שמים… ועיין עוד בספרנו חלב הארץ ותרוה נחת.

[12] ובענין זה סיפר הגה"צ הרב שלמה לווינשטיין שליט"א (ומתוק האור – בראשית ג, עמוד תקיח), וז"ל:

אחד מחסידיו של ה'אהבת ישראל' מוויז'ניץ הכניס את בניו לגימנסיה. כשהגיע אותו חסיד לרבו, התרה בו רבו, שאם אינו מוציא את בניו מיד הגימנסיה ומכניסם לחינוך יהודי, לא יוכל להסתופף בצילו יותר.

אותו חסיד לא רצה לשמוע, והעדיף לעזוב את רבו האהבת ישראל, וללכת אל אחיו (של רבו) הגה"ק רבי חיים הגר, ה'טל חיים' מאנטניא זיע"א.

כשהגיע לשם, רצה הגבאי ורצו החסידים למנוע ממנו את הכניסה אל האדמו"ר. לפליאתם, ציוה האדמו"ר להתייחס אליו בכבוד. כך היה בתפילות השבת, וכך גם בסעודות השבת.

במוצאי שבת, כשבא להיפרד, הפציר בו האדמו"ר שישאר עד למחרת, ויצטרף עמו לטיולו היומי (שהיה עושה לפי פקודת הרופאים).

והחסיד הסכים. כשיצא מחדרו של הרב פנה לגבאי ושאל: באיזו שעה הרב יוצא לטיולו היומי.

והגבאי שאל: מה זה קשור אליך?

והחסיד השיב בתמימות: הרב ביקש שאני אצטרף אליו.

בום! – הגבאי מרוב תדהמה חבט את ראשו במשקוף – אתה מצטרף לטיול עם הרב?! אתה?! הרי רק גדולי ומובחרי החסידים זוכים לכך!…

למחרת, כשיצאו לטייל, סיפר האדמו"ר לאותו חסיד, שכשהיה ילד היו לומדים אצל המלמד בבית, וכמעט לא ראו את אור השמש. לא היו להם הפסקות, שלא לדבר על תנאים של אִוְרוּר, מזגנים וכדומה. שמחה היתה בלבם של התלמידים הקטנים, כשסוף סוף הגיע האביב, ואשתו של המלמד גירשה אותם מן הבית, כדי שתוכל לנקות את הבית לפסח. אז יצאו אל החצר. המלמד ניסה ללמדם גם שם, אך ללא הועיל.

לבסוף אמר להם המלמד: אני רואה שאתם לא מצליחים להתרכז בלימוד, אם כן בואו ונצא לטיול.

יצאנו לטיול סביבות הכפר – המשיך האדמו"ר וסיפר – והמלמד נעצר ליד כל עץ שראה והסביר לנו איך אפשר לזהות על פי הגזע והעלים את סוג העץ. 'העץ הזה הוא עץ תפוחים, וזה עץ חרובים', וכן הלאה.

בסיומו של יום חזרנו לבית שמחים ונרגשים. בבוקר הגענו מוקדם לרחוב ביתו של המלמד ונעמדנו ליד עץ שעמד בתחילת הרחוב וניסינו לזהותו. 'אני טענתי שזה עץ תפוחים וחברי טען שזה עץ תותים'… בקיצור, התברר לנו שלא קלטנו מילה ממה שסיפר לנו המלמד…

אבל חדשיים אחר כך – המשיך האדמו"ר ונעץ את עיניו בעיני החסיד – כבר ידענו בדיוק כל עץ מהו, מפני שכבר צמחו הפירות…

נכנסו הדברים ללבו של החסיד, והוא הוציא את בניו מהגימנסיה והכניס את בניו לחינוך יהודי…

[13] כתב הגה"ק הרב אליעזר שלמה שיק זיע"א (מגן אבות פ"ד מי"ג), וז"ל:

כידוע, נשמת האדם היא חלק אלו"ה ממעל, והקב"ה הלביש את הנשמה בגוף גשמי וחומרי, והכניס אותה בעולם הזה הגשמי והחומרי, כדי להפוך את העולם הזה לעשות ממנו עולם הבא, על ידי שיגלה ויפרסם את אמיתת מציאותו יתברך בתוך הצמצום ובתוך החלל הפנוי.

וזה היה רצונו יתברך, כמאמרם ז"ל (מדרש רבי תנחומא, פרשת נשא – אות טז): 'מיום שברא הקב"ה את עולמו, נתאוה שיהיה לו דירה בתתתונים'. ולכן נתן לנו הקב"ה את המצוות, אשר כל מצוה ומצוה היא צינור להמשיך בו אמיתת מציאותו יתברך בעולם. כי המצוות הן מלובשות בלבוש גשמי וחומרי, ובזה שאדם מקיים מצוה הוא קונה לו פרקליט אחד, שהוא עוזר לו לבוא אל יעודו, לגלות ולפרסם את אמיתת מציאותו יתברך מתוך גשמיות העולם הזה, עד שמרוב האור יכולים לבטל את החושך לגמרי, כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

אבל אם האדם עובר עבירה אחת, רחמנא לישזבן, על ידי זה הוא גורם סילוק השכינה. כמאמרם ז"ל (סוטה ג:): 'בתחילה קודם שחטאו ישראל היתה השכינה עם כל אחד ואחד, כיון שחטאו – סילקו את השכינה'. נמצא, על ידי שאדם עובר עבירה אחת, קונה לו קטיגור אחד, שמקטרג עליו ומעלים ומסתיר ממנו את אמיתת מציאותו יתברך, ועל ידי שאדם חוטא הוא גורם להעלים ולהסתיר את אמיתת מציאותו יתברך, כי הוא מעלים את השכינה.

עם כל זאת, על האדם לדעת, שגם אם הוא חטא, אסור להתייאש! כי כל זמן שאדם חי אסור לו להתייאש בשום פנים ואופן, ואפילו שהחשיך את כל העולם עם כפירות ואפיקורסות, עדיין יכול לחזור בתשובה שלימה!

וברגע שאדם חוזר בתשובה הוא מלביש את עצמו עם תריס (כלשון חז"ל (אבות פ"ד מי"א): התשובה היא כתריס בפני הפורענות) שהקליפות והסטרא אחרא לא יוכלו לשבור אותו, אלא ימשיך על עצמו עריבות נעימות ידידות זיו חיוּת אלקותו יתברך.

וחכמינו הקדושים אמרו (שמות רבה, פרשה כג – אות י): "כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה" (שיר השירים א, ה), מה הַשַּׂלְמָה הזאת מתלכלכת וחוזרת ומתלבנת, כך ישראל אף על פי שהם חוטאים, הם שבים בתשובה לפני הקב"ה.

כי אצלו יתברך מאוד מאוד חשובה תשובה, ואפילו אם אדם כבר עשה את העבירה הכי גרועה, עם כל זאת אצלו יתברך מאוד מאוד חשובה תשובה, כמאמרם ז"ל (תנא דבי אליהו רבה – פרק ד): 'אמר הקב"ה, אם אדם עובר עבירה לפני, אם חוזר ועושה תשובה, הרי אני עמו ברחמים, ואני מקבל תשובתו, ואין אני זוכר לו אפילו מקצת עוונותיו'.

ולכן ראה, אהובי בני, ששום דבר בעולם לא ישבור אותך, אלא השתדל להרבות במצוות ומעשים טובים לגלות ולפרסם לכל העולם כולו, אשר אין בלעדיו יתברך כלל, ודומם, צומח, חי, מדבר, הם עצם עצמיות חיות אלקותו יתברך, אלא מלובש בלבוש הזה, ועל ידי זה יהיה לך כתריס ומגן כנגד כל הפורענויות.

ואפילו שאתה מרגיש, שנפלת בעמקי עמקים, בשאול תחתית ומתחתיו, עד שכפרת בעיקר, רחמנא לישזבן, עם כל זאת זכור מה שאמרו חכמינו הקדושים (פסיקתא דרב כהנא, פיסקא כד – אות יב): "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶי"ךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּֽעֲוֹנֶֽךָ" (הושע יד, ב) – אפילו כפרת בעיקר, אדם עומד ומחרף ומגדף בשוק, והקב"ה אומר לו: עשה תשובה ביני ובינך ואני מקבלך!

כל כך גדלה רחמנותו יתברך.

ולכן אשרי מי שאינו מטעה את עצמו בזה העולם, אלא מחזיק בתשובה ומעשים טובים, שאז מתלבש בתריס ומגן, שלא תגיע עליו שום פורענות!…

[14] כך כתב הגה"ק רבי משה אליקים בריעה מקאזניץ בספרו קהלת משה (פרשת בחוקותי – ד"ה: 'אם בחוקותי').

[15] ומבאר הרבי מליובאוויטש זיע"א (ליקוטי שיחות – תרגום חופשי, חלק ג עמוד 276): שהטעם שהתורה הקדושה השתמשה במילה 'חוקה' – "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כו, ג), ללמדנו שאנו צריכים לחקוק את דברי התורה על לבנו.

ולתוספת ביאור: ישנו הבדל בין כתיבה לחקיקה. וההבדל הוא, שכשכותבים אותיות בדיו על קלף, הדיו והקלף לא הופכים למציאות אחת, אלא נותרים שני דברים שונים, רק שהם דבוקים זה לזה, ולכן גם ניתן להפריד אותם זה מזה. לעומת זאת, כשחוקקים אותיות על גבי סלע, האותיות הופכות להיות מציאות אחת עם הסלע, ולכן גם לא ניתן להפרידן ממנו בשום אופן.

וזהו שאומרת התורה: 'אם בחוקותי תלכו', כלומר: צריך שדברי התורה שאנו לומדים יחקקו בלבנו, ויהפכו להיות חלק בלתי נפרד מעצם מציאותנו – כדוגמת האותיות הנחקקות על הסלע, ולא שישארו נפרדים מאתנו – כדוגמת הדיו שעל גבי הקלף.

אך כיצד זוכים לדרגה זו שדברי התורה יחקקו על הלב, ויהפכו למציאות אחת עם הלומד? כדי לענות על שאלה זו מפרש רש"י שמה שנאמר כאן: 'אם בחוקותי תלכו', פירושו: 'שתהיו עמלים בתורה'.

והכוונה בזה היא, שרש"י דקדק בלשונו וכתב: 'שתהיו עמלים בתורה', ולא כתב: 'שתהיו לומדים תורה' וכדומה, כדי ללמדנו שרק כאשר האדם יעמול ויתייגע בלימוד התורה בכל כחו – רק אז יזכה שדברי התורה יחקקו על לבו ויהפכו להיות חלק בלתי נפרד ממציאותו, מה שאין כן אם ילמד את התורה ללא מאמץ ויגיעה מיוחדים…

[16] בגמרא הקדושה (בבא בתרא טז.): 'אמר רבא, ביקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין, אמר לפניו: 'רבונו של עולם! בראת שור – פרסותיו סדוקות, בראת חמור – פרסותיו קלוטות, בראת גן עדן – בראת גיהנם, בראת צדיקים – בראת רשעים, מי מעכב על ידך?

ומאי אהדרו ליה חבריה דאיוב? – אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני א"ל, ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע – ברא לו תורה תבלין'.

בשיחה שמסר הגה"צ הרב שלום שבדרון זיע"א (לב שלום, שמות – עמוד רלג), אמר כך:

בשעה שאיוב קיבל יסורים, באו חבריו לנחמו. ובמהלך הניחום טען איוב שכמו שטבע השור והחמור אינו ניתן לשינוי – כך טבע הרשע והצדיק אינו ניתן לשינוי.

אך על זה השיבו לו חבריו שאינו כן, אלא: 'בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין!' והיינו שהתורה משנה את טבעו של האדם!

ומכאן הסיק הסבא מקלם זיע"א, שבלא תורה – איוב צודק! באמת לולי התורה אי אפשר היה לשבר ולשנות את המדות! האופן היחיד להתגבר על היצר הרע – הוא 'בראתי לו תורה תבלין!'

ולתוספת ביאור:

בשיחה שמסר הגה"ק רבי חיים מוולאזי'ן זיע"א (נפש החיים, שער ד – פרק לב), אמר כך:

נתאר לעצמנו, שיהודי אחד קם בבוקר עם תחושות עזות של בחילות וצמרמורות… החדר חג בעיגול מול עיניו… ולקינוח פרץ של הקאות.

בני משפחתו מבהילים אותו לרופא, והרופא אחר בדיקה יסודית רושם לו מרשם המכיל כמה וכמה כדורים.

היהודי יוצא מהרופא ומכריז: 'הרופא הזה, לא יודע כלום! אני לוקח רק אקמול!'

הלא בן אדם כזה יחשב בעינינו כמשוגע ממש, הרי הרופא שלמד שנים רבות ויש לו נסיון רב בתחומו, גילה את הבעיה ואת רפואתה, ומי יכול לחלוק עליו רק בגלל תחושות בטן?

כן אומר הוא יתברך שמו, אל תדמו בנפשכם להימלט מפיתויי היצר וענייניו בתחבולות ועניינים אשר תבחרו לעצמכם כפי דמיונכם, הלא אנכי שבראתי היצר הרע ויודע עניינו, ואנכי בראתי נגד זה תורה תבלין וסמא דחיי לרפאות חלאת ענייניו, ותדעו שלבד העסק בלימוד תורה, אין שום תחבולה אחרת לזה.

זה שאמר: "והלוחות מעשה אלהי"ם המה" (שמות לב, טז), 'הלוחות' – הלב החומד, (כענין 'כתבם על לוח לבך' (משלי ג, ג)), הוא יתברך שמו עשאם, והוא היודע ענין יצרך הנטוע בלבך. "והמכתב מכתב אלהי"ם הוא" (שמות לב, טז), שנגד זה הוא הנותן לך ענין עסק התורה לכתבם ולחקקם על לוחות לבך להימלט על ידה מענייני היצר, ולזאת תדע שאין לך בן חורין מענייני היצר, אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, ולא שום תחבולה אחרת זולתה.

והתורה היא לא רק רפואה לאדם עצמו אלא לכל הבריאה כולה וכמו שממשיך וכותב בנפש החיים (שם פרק כו).

וטעמו של דבר, כי מקור שרשה העליון הנעלם של התורה הקדושה מאוד נעלה מעל כל העולמות, ראשית ושורש אצילות קדשו יתברך, סוד המלבוש העליון, כמו שכתב רבינו איש האלקים נורא האר"י ז"ל, רק שנשתלשלה וירדה כביכול עד לארץ אשר האירה מכבודה, ומסרה ונטעה הוא יתברך בתוכנו שנהיה אנחנו המחזיקים ותומכים בעץ החיים, לזאת מאז כל חיותם וקיומם של העולמות כולם, תלוי ועומד רק כפי ענין רוב עסקנו בה, שאם אנחנו עוסקים בה ומחזיקים ותומכים אותה כראוי בלי רפיון כלל, אנו מעוררים מקור שרשה העליון מקור הקדושות והברכות, להמשיך ולהריק תוספת ברכה וחיי עולם וקדושה נוראה על כל העולמות, כל עולם לפי ערך קדושתו שיוכל לקבל ולסבול, ואם חס ושלום עסקנו בה ברפיון, מתקמטת ומתמעטת הקדושה ואור העליון של התורה מכל העולמות, כל אחד לפי ערכו הולך וחסר ח"ו…