תפריט
"מסופר במדרש מעשה נפלא על התנא הקדוש, המלומד בניסים, רבי חנינא בן דוסא, שראה את כל בני עירו מעלים בימים הסמוכים לחג קרבנות שנדרו ונדבו לבית המקדש שבירושלים. גם הוא השתוקק לנדור דבר מה לבית המקדש כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, אלא שמחמת עניותו הרבה לא הייתה לו אפשרות לקנות קרבן. מה עשה? יצא למדבר הסמוך לעירו וראה שם אבן גדולה במיוחד. ישב רבי חנינא, סיתת את האבן והחליק אותה עד שעשאה יפה מאין כמוה, וכשסיים את מלאכתו אמר ללא כל היסוס: "נודר אני להעלות את האבן הזאת לירושלים".
מחמת שהאבן הייתה גדולה וכבדה עד מאוד, לא יכול רבי חנינא להעלותה לירושלים בכוחות עצמו. לכן ביקש לשכור פועלים שיעלו לו אותה בתמורת תשלום זעיר שיוכל לעמוד בו. הזדמנו לו חמישה אנשים ואמרו לו שהם מוכנים להעלות לו את האבן הכבדה לירושלים בתמורת סכום גדול מאוד. מחמת שלא היה ביד רבי חנינא הסכום הנדרש, הניחו אותו האנשים והלכו להם.
כשראה הקב"ה עד כמה מצטער רבי חנינא ומשתוקק לעשות את רצונו, זימן לו משמים חמישה מלאכי השרת בדמות בני אדם, שהסכימו להעלות לו את האבן לירושלים, אך זאת בתנאי שגם הוא יושיט את ידו ויניח את אצבעו על האבן יחד עמהם, ויהיה נראה כעוזר להם. רבי חנינא עשה כבקשתם, ותוך רגעים ספורים מצא את עצמו בירושלים כשהאבן לצידו.
רבי חנינא מאוד רצה לשלם ל"אנשים" אלו שכר כלשהו, אך הם נעלמו כלא היו. רבי חנינא מיהר לגשת לחכמי הסנהדרין שישבו בלשכת הגזית הסמוכה לבית המקדש, סיפר להם את כל המעשה, ושאל כיצד יוכל למצוא את האנשים הללו ולשלם להם את שכרם? חכמי הסנהדרין מיד הבינו את עומק המעשה, והודיעו לרבי חנינא שהפועלים שהעלו לו את הסלע לירושלים לא היו בני אדם אלא מלאכי השרת שנשלחו אליו מן השמים כדי לסייע בעדו לגמור את המצווה."
בפרשתנו מסופר על לידתו של האיש המיוחד, עמוד העולם, משה רבנו ע"ה. כבר מרגע לידתו אורה של השכינה הקדושה היה חופף עליו, כפי שרמזו חז"ל באומרם: "בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור", ולמדו זאת חז"ל בגזרה שווה ממה שנאמר במעשה בראשית על בריאת האור: "וירא אלקים את האור כי טוב", וכן על לידתו של משה רבנו נאמר: "ותרא אותו כי טוב הוא".
האור מסמל את התורה הקדושה, הנקראת אור, כמו שנאמר: "כי נר מצוה ותורה אור". ואור זה שהאיר בבית בעת לידתו של משה רבנו רומז על אורה של התורה הקדושה, שהייתה עתידה לרדת לעולם, כשמונים שנה מאוחר יותר, על ידו.
ונרמז הדבר במה שנאמר: "ותרא אותו כי טוב הוא, ותצפנהו שלושה ירחים, היינו שאור התורה הגנוז בילד זה שנולד כעת, עתיד להיות צפון עד הירח (החודש) השלישי, דהיינו חודש סיוון (שהוא החודש השלישי מחודש ניסן, ראש חודשי השנה), שבו ניתנה התורה לעם ישראל בהר סיני.
לידתו של משה רבנו הייתה בדיוק בעת שגזר פרעה הרשע את גזרת: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". יוכבד אימו מיהרה להסתירו מעיניהם של המצרים הרשעים שתרו אחר כל ילד שנולד. היא הכינה תיבה מיוחדת, שמה בה את תינוקה, והניחה את התיבה על שפת היאור, מוסתרת בין הקנים הרבים שצמחו שם.
באותם ימים שלח הקב"ה שרב כבד על ארץ מצרים כחום השמש בתקופת תמוז, ואז ירדה בת פרעה לרחוץ ביאור כדי להתקרר מהחום והשרב. פתאום ראתה את התיבה שצפה על פני המים. מי כמוה ידע על גזרת אביה הרשע, שגזר להשליך ליאור את כל הבן הילוד לעם ישראל.
משום כך, כשראתה את התיבה, שיערה בדעתה שמוסתר בה תינוק יהודי. בכל זאת התעורר בליבה רצון חזק להציל אותו. לכן היא שלחה את ידה ומשכה אליה את התיבה, כמו שנאמר: "ותשלח את אמתה וַתִּקָּחֶהָ". היא פתחה את התיבה וגילתה בתוכה תינוק מיוחד במינו, והחליטה לקחתו ולגדלו בכל מחיר. כך ניצלו חייו של משה רבנו.
לפי דעה אחת בגמרא, התיבה הייתה רחוקה מבתיה מרחק רב, וידה התארכה בדרך נס עד שהגיעה לתיבה והצליחה למשוך אותה ליבשה. לפי זה מתעוררת שאלה פשוטה: הלא בתיה בת פרעה לא ידעה שיעשה לה כזה נס גדול וידה תתארך. מדוע, אם כן, מלכתחילה, כשראתה שהתיבה מאוד רחוקה ממנה, עלה בכלל בדעתה לשלוח את ידה הקצרה לעבר התיבה?
אכן, תירוץ נפלא לכך מצינו בספר "קול מבשר" בשמו של הרה"ק ר' שמחה בונם מפשיסחא זיע"א, וזו לשון קודשו:
"יש ללמוד מכאן תועלת גדולה בעבודת ה' – שלא למנוע אדם את עצמו בשום מעשה הישר והטוב, אף שיראה מראש שלא יעלה בידו להגיע עדי תכליתו. דאם באמת יכוון האדם במעשהו בכל ליבו ונפשו, אין שום דבר שבעולם עומד לנגדו. וה' ברוך הוא יעזרהו על דבר כבוד שמו לברך על המוגמר, וכמו שאמרו ז"ל: המתחיל במצווה אומרים לו גמור. וכן כאן, היא (בתיה בת פרעה) עשתה את שלה, לשלוח ידה על כל פנים אמה אחת, ונעשה לה נס שנשתרבבה אמות הרבה".
כלומר: בתיה ידעה היטב שעל פי הטבע אין באפשרותה להציל את התינוק שבתוך התיבה, כיוון שהתיבה נמצאת הרחק ממנה בעומק היאור וידה קצרה מאוד.
בכל זאת, בתיה לא מנעה את עצמה מלעשות את המעט שהיא אכן יכולה, ושלחה את ידה הקצרה מתוך רצון עז להציל את התינוק שבתיבה, וקיוותה בליבה שהקב"ה יעזור לה להצליח לעשות את המעשה הטוב שהיא מאוד רוצה לעשות. ומכיוון שהשתוקקה לכך בכל ליבה ונפשה, ובנוסף לכך גם עשתה את כל אשר ביכולתה לעשות, הקב"ה סייע בעדה לגמור את המצווה, ועשה לה נס מופלא שידה התארכה הרבה אמות עד שהגיעה לתיבה.
על המדרש שהבאנו לעיל על רבי חנינא בן דוסא ובאבן הכבדה, מבואר בספר הקדוש "שפת אמת", שרבי חנינא בן דוסא ידע היטב כי לא יוכל להעלות את האבן לירושלים, אך מגודל הרצון שהיה לו להביא דבר מה לבית המקדש – נדר ללא כל היסוס להעלותה. רבי חנינא האמין בכל מאודו שכל מי שמוסר את נפשו עבור דבר ה' ומשתדל בכל יכולתו לעשות אותו, הקב"ה בוודאי יעזור לו להצליח בכך, גם אם דבר זה אינו על פי הטבע כלל ועיקר. ואכן כך היה, שהקב"ה סייע לרבי חנינא בדרך שלמעלה מהטבע לגמור את מצוותו.
מסיים ה"שפת אמת" שם בלשון קודשו:
"ודבר זה צריך האדם לידע ולהאמין… שכל עניין שבעולם יכול להיות, ורק שהטבע מסתיר דברים שלמעלה מהטבע. ואם הוא לשם שמים, והאדם מוסר נפשו עד שהוא ממש חוץ מהטבע, אם כן נעשה הטבע עצמו אצלו למעלה מן הטבע, ונמצא הדבר ההוא גם בתוך הטבע אצלו, שהטבע נתהפך אצלו להיות בלמעלה מהטבע".
מכל האמור עלינו ללמוד, שכאשר ההשגחה העליונה מזמנת לפנינו הזדמנות פז לעשות מעשה טוב כלשהו, גם אם נראה לנו שאין בכוחנו לעמוד בו ולעשות אותו בשלמות, אין זה פוטר אותנו מלהשתדל לעשות את כל מה שיש ביכולתנו לעשות, גם אם זה מעט מאוד.
וכאשר נעשה מכל הלב את כל מה שאנו יכולים באמת לעשות ולא נעשה לעצמנו "הנחות", הקב"ה יסייע בעדנו להצליח להשלים את המעשה הטוב ולגמור את המצווה בתכלית השלמות, גם אם לשם כך יהיה צורך לשדד את כל מערכות הטבע.
על כך רומז מאמר חז"ל הנזכר לעיל: "המתחיל במצווה אומרים לו גמור". והיינו שכל מי שמתאמץ בכל כוחו ומתחיל במצווה אף על פי שעל פי דרך הטבע לא נראה שיהיה לו את הכוח לגמור אותה בשלמות – מן השמיים "אומרים לו גמור" ומסייעים בידו בדרך שלמעלה מהטבע לגמור את המצווה.
