תפריט
מסופר בתלמוד ירושלמי, שפעם הלכו יחדיו רבי חייא הגדול ורבי שמעון בן חלפתא בבקעת ארבל קודם שהאיר היום, וראו כיצד השחר מתחיל להאיר אט אט עד שנעשה אור יום. ואמר רבי חייא לרבי שמעון בן חלפתא שכמו שאור היום לא מאיר ברגע אחד אלא מעט מעט, כך גאולתם של עם ישראל מן הגלות לא תבוא ברגע אחד, אלא תזרח ותעלה קימעא קימעא עד שתתגבר ותזרח בכל הודה ותפארתה.
בפרשתנו נכתב: "לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים".
זוהי בשורת הגאולה, והיא מתחלקת לארבעה חלקים שבהן ארבע לשונות של גאולה:
א. "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים".
ב. "והצלתי אתכם מעבודתם".
ג. "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים".
ד."ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים".
מבאר הרה"ק ר' שלמה אפרים זיע"א בספרו "כלי יקר", שארבע גאולות אלו הן כנגד ארבעה דברים שעברו על אבותינו במצרים, וכולן כבר נזכרו בגזירת הגלות שאמר הקב"ה לאברהם אבינו בברית בן הבתרים: "ידֹע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה".
גזירת "כי גר יהיה זרעך" משמעותה, שעם ישראל יהיו שפלים בין הגויים כדרך הגר שהוא שפל, וכמו שאמר יעקב אבינו "עם לבן גרתי", ומפרש רש"י "לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר".
גזירת "בארץ לא להם" משמעותה, שתסתלק ותסתתר מהם השכינה הקדושה, על דרך מאמר חז"ל: "כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה".
גזירת "ועבדום" משמעותה, שלא די שיהיו שפלים כגרים – אלא גם שישעבדו אותם כעבדים, כי סתם גר אינו עבד.
וגזירת "ועינו אותם" משמעותה, שלא רק שישתעבדו בהם כעבדים – אלא גם יענו אותם, כי סתם עבד לא מענים אותו בחינם.
מכל ארבע גזירות אלו גאל הקב"ה את עם ישראל בהדרגה מעט מעט, וכלשונו הטהורה של ה"כלי יקר":
"מתחילה הצילם מן הדבר המסוכן ביותר והוא העינוי, ועליו נאמר 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים', כי הסבלות היינו העינוי, כמו שכתוב 'למען ענותו בסבלותם'. ואחר כך הצילם גם מן העבדות, ועליו נאמר 'והצלתי אתכם מעבודתם'. ואחר כך הצילם מן הקל שבכולם והוא הגרות, ועל זה אמר 'וגאלתי אתכם', כי סתם גר אין לו גואל כמו שכתוב 'ואם אין לאיש גואל ואמרו חז"ל: זה הגר כו'. ולפי שמן הגרות נמשך סילוק השכינה, כי מטעם זה הוצרך להסמיך אל הגרות מאמר 'בארץ לא להם' המורה על סילוק השכינה, לעומת זה אמר כאן שבביטול הגרות יזכו לדיבוק השכינה, ועל זה אמר 'ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים'".
ואמנם פשוט הדבר שיכל הקב"ה לגאול את עם ישראל מכל הגזירות ברגע אחד, אולם הקב"ה לא עשה כן אלא גאל אותם מעט מעט בהדרגה, כי כן חפצו יתברך שגאולתם של ישראל לא תבוא להם בפעם אחת אלא בהדרגה כדי שנפשם תוכל להסתגל לגאולה ו'לעכל' אותה נכון, ולא ייבהלו ממנה.
כשם שהיציאה מגלות הגוף אל גאולתו אינה נעשית ברגע אחד אלא קימעא קימעא, כך גם יציאת הנשמה מגלותה – שהיא בחינת יציאת מצרים הפרטית שבנפשו של כל אחד ואחד – וחזרתו של האדם בתשובה, צריכה להיעשות קימעא קימעא.
ואף שמעשיית עבירות בוודאי שיש לחדול מיד ובמהירות, כמו שיציאתם של בני ישראל מחמישים שערי הטומאה של מצרים נעשתה במהירות ובחיפזון – לעומת זאת השינוי בהנהגה היומיומית, ההוספה בעבודת ה' וקניית מדרגות הקדושה, כל זה צריך להיעשות במתינות רבה ובצעדים מחושבים, ולא בחיפזון ובקיצוניות, כדי שלכל מדרגה שיוסיף בקדושה יהיה קנין עמוק בנפשו וקיום נצחי.
מה גם שכאשר האדם שב בתשובה בצורה קיצונית ומשנה את הנהגתו ברגע אחד מן הקצה אל הקצה, פעמים רבות שהדבר גורם שרעייתו ובניו ובנותיו היקרים לא מסוגלים לעמוד במהירות זו, ולכן הם פורשים ממנו ולא מוכנים לצעוד איתו בדרך התשובה. על כן העיקר הוא לשוב בתשובה שלב אחר שלב, ולהתעלות מדרגה אחר מדרגה, ובכל פעם ופעם להשגיח שגם בני ביתו מצליחים להתעלות יחד עימו, וכך יזכה לרומם יחד עימו את כל בני ביתו.
ורמז לזה מצא הרבי מליובאוויטש זיע"א בדברי המשנה "עלה בכבש ופנה לסובב", והיינו שעלייתו הרוחנית של האדם וחזרתו בתשובה, צריכה להיעשות בצורה איטית ומחושבת ולא במהירות, כדרך העולה בכבש, שהוא עולה לאט ובזהירות, ובכל שלב ושלב בעלייתו והתקדמותו הרוחנית צריך הוא להשגיח על בני ביתו ושאר סביבתו ("ופנה לסובב") שגם הם יצליחו להתעלות עימו ולא יישארו למטה ח"ו, כי התכלית היא שהאדם ירומם יחד עימו גם את כל בני ביתו.
