תפריט
פעם הגיע לבבא סאלי זיע"א ראש ישיבה מפורסם כדי לבקש עצה וברכה על ענין מסוים. לפני שיצא ראש הישיבה מאת פני הקודש הפתיע אותו הבבא סאלי בשאלה אשר לה הוא כלל לא ציפה: 'מה מצבם הרוחני של ילדיך היקרים, האם הם שקועים בלימוד ועסוקים בדברים שבקדושה?'
אותו ראש ישיבה נפגע קצת מעצם השאלה של הרב, והשיב לאלתר שברוך ה' ילדיו מחונכים מאוד ויש להם הרבה יראת שמים. אך בבא סאלי לא הרפה ושוב שאל: 'האם אתה בטוח בכך, הרי כתוב "בנים לא אמון בם", זאת אומרת שאין להאמין בילדים בעיניים עצומות, אלא צריך לבדוק היטב מהו באמת מצבם הרוחני?'
כעת ראש הישיבה כבר ממש נפגע – 'וכי הרב לא מאמין בחינוך שנתתי לילדי', חשב בליבו.
אמנם לאחר שחזר ראש הישיבה לביתו שאלותיו הנוקבות של הבבא סאלי לא נתנו לו מנוח ולכן החליט לבדוק את הדברים לעומק, ואכן, כשהחל לעשות זאת מצא הרבה "הפתעות" שאפילו לא עלו על דעתו. פתאום התברר לו שבאמת ילדיו עסוקים גם בדברים לא רצויים וכנראה שהוא לא הבחין בכך מחמת שלא היה ערני, אך הבבא סאלי בעניו הטהורות כבר ראה הכל ורמז לו על כך.
בתחילת פרשת השבוע התורה מספרת שלאחר שהתרה משה רבנו בפרעה שאם לא ישלח את עם ישראל מארצו הקב"ה יביא עליו את מכת הארבה.
שאל פרעה את משה: "מי ומי ההולכים"?
השיב לו משה: "בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו. אך פרעה התנגד לכך בכל תוקף, ואמר למשה: "לא כן, לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים, ויגרש אותם מאת פני פרעה".
נמצא שמשה רבנו דרש שיחד עם המבוגרים יצאו גם הילדים, ואילו פרעה הרשע התעקש שרק המבוגרים יצאו לעבוד את ה', אך הילדים יישארו במצרים. והעניין בזה:
גם משה רבנו וגם פרעה הרשע ידעו היטב שכל המשכיות קדושתם של עם ישראל תלויה אך ורק בילדים הרכים, כי אם חלילה לא יהיו ילדים שילכו בדרך האבות, מה תועיל קדושת האבות, הלא אין לה שום המשכיות בעולם.
לכן פרעה הרשע שרצה לעקור מן העולם ח"ו את קדושתם של עם ישראל התעקש להפריד בין ההורים לילדים, ולא הפריע לו כלל שההורים ילכו לעבוד את ה', ובלבד שהילדים יישארו במצרים וימשיכו לינוק את תרבות מצרים הטמאה, וממילא לא תהיה שום המשכיות בעולם לעבודתם הקדושה של האבות. פרעה אחז בשיטת "הפרד ומשול" דקליפה – הפרד את ההורים הצדיקים מהילדים הקטנים, ובזה תמשול בכל המשכיות קדושתם של ישראל.
וכן מצינו בתלמוד ירושלמי שאמר אחז הרשע: "אם אין גדיים – אין תיישים. אם אין תיישים – אין צאן. אם אין צאן – אין רועה. אם אין רועה – אין עולם. כביכול כך היה אחז סבור בדעתו לומר: אם אין קטנים – אין גדולים. אם אין גדולים – אין חכמים. אם אין חכמים – אין נביאים. אם אין נביאים – אין רוח הקודש. אם אין רוח הקודש – אין בתי כנסיות ובתי מדרשות, כביכול אין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל".
ובאמת את מחשבתו הרעה של פרעה להפריד בין ההורים לילדים כבר רמז פרעה בדבריו, המובאים לקראת סיום הפרשה הקודמת, למשה ואהרן: "חטאתי הפעם, ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים:
כשקוראים את דברי פרעה הללו נדמה בהשקפה ראשונה כאילו פרעה מתחרט בכל ליבו ונפשו על מעשיו הרעים, ושב בתשובה שלימה להאמין בבורא שעד כה כפר בו. אולם לאמיתו של דבר גם כאן המשיך פרעה ברשעותו, וטמן בדבריו ארס חריף.
ביאור הדבר: לפי תורת האריז"ל, כל בית בישראל מכוון כנגד שם יהו"ה ברוך הוא: האב מכוון כנגד האות י' שבתחילת השם, המכוונת כנגד ספירת החכמה הנקראת בספרי הפנימיות "אבא". האם מכוונת כנגד האות ה' הראשונה שבשם, המכוונת כנגד ספירת הבינה הנקראת בספרי הפנימיות "אמא". הבנים מכוונים כנגד האות ו' שבשם, והבנות מכוונות כנגד האות ה' האחרונה שבשם, ושתי אותיות אלו מכוונות כנגד הספירות תפארת ומלכות הנקראות בספרי הפנימיות "אח ואחות".
לפי האמור, יוצא שההורים הם כנגד האותיות י"ה שבתחילת השם, והילדים הם כנגד האותיות ו"ה שבסוף השם. ועבודתנו היא תמיד "ליחדא שם י"ה בשם ו"ה ביחודא שלים", כלומר, תמיד לאחד את ההורים והילדים איחוד שלם ואמיתי. ומי שחלילה מפריד ביניהם הרי הוא כמי שמפריד בין אותיות שם הוי"ה ברוך הוא, ובפרט בין שם י"ה לשם ו"ה, ומקצץ בנטיעות, ועליו נאמר: "ונרגן מפריד אלוף".
וזהו שאמר פרעה הרשע: "חטאתי הפעם יהו"ה הצדיק ואני ועמי הרשעים", כי ראשי התיבות "יהו"ה הצדיק (ואני) ועמי הרשעים" הם שם יהו"ה כסידרו, אלא שתיבת "ואני" שבפסוק, המתייחסת לפרעה, מפסיקה בין האותיות י"ה לבין האותיות ו"ה שבראשי התיבות של הפסוק, ובזה בעצם רמז פרעה בתוך דבריו, הנשמעים כתמימים, את כוונתו להפריד בין האותיות י"ה לבין האותיות ו"ה שבשם, כלומר, להפריד בין ההורים, המכוונים כנגד האותיות י"ה שבשם, לבין הילדים, המכוונים כנגד האותיות ו"ה שבשם כנ"ל, על מנת שלא תהיה המשכיות לקדושת ההורים על ידי הילדים.
אך משה רבנו, שכל דאגתו הייתה להמשיך בעולם את קדושתם של עם ישראל לדורי דורות, עמד על כך בכל תוקף וללא פשרות שלא תהיה בשום אופן הפרדה בין ההורים לילדים, וביחד עם ההורים יצאו גם הילדים לעבוד את ה', ואם לא כן – מוטב שלא יצאו כלל ממצרים, כי אם הילדים "לא בסביבה", כלומר, לא עסוקים באותם דברים קדושים שעוסקים בהם הוריהם – לא הרווחנו כלום.
למעשה, למדים אנו מכל האמור, עד כמה חשוב שיהיה חיבור אמיתי בין ההורים לילדים, וההורים ישפיעו מקדושתם על ילדיהם. אסור שאבא ילך לתפילה או לשיעור, ואת ילדיו שגיל מתאים לכך "ישכח" בבית. או אם כבר זכה האב והביא את ילדיו עימו לבית הכנסת, אסור שישב הוא ויתפלל או יקשיב לשיעור ואילו ילדיו יסתובבו בחוץ, אלא מוטלת עליו החובה לחבר אליו את ילדיו היקרים, להושיב אותם צמוד אליו, לפתוח לפניהם את הסידור וכו', ולעודד אותם בנחת ובסבלנות ובנועם להתפלל בשמחה ולהקשיב לשיעור.
כיצד יתכן שהאב הולך לעסוק בדברים העומדים ברומו של עולם, ואת הילדים הוא משאיר בבית או ברחוב לשחק ולהשתובב, ולפעמים גם לעשות מעשים מגונים, הרי כל המשכיות הקדושה של הבית תלויה בילדים הטהורים הללו, ואם עתה בהיותם קטנים לא יתרגלו בדרכי ומנהגי הקדושה, מאין ירכשו זאת בהמשך חייהם?!
על כן מוטלת חובה קדושה על ההורים לחבר אליהם את ילדיהם היקרים, ולשתף אותם בכל דבר של מצוה וקדושה שהם עושים, כדי שגם הילדים ינקו את דרך הקדושה מעת היותם קטנים ויתרגלו אליה, ועל ידי כן היא תקבע בעומק ליבם ולא יניחו אותה לעולמי עד, כמו שנאמר: "חנוך לנער על פי דרכו – גם כי יזקין לא יסור ממנה".
ישנם אברכים המתמידים מאוד בלימודם ביום ובלילה, אלא שמרוב התמדה שוכחים הם להקדיש זמן מה בכל יום לשבת וללמוד עם ילדיהם היקרים בבית, אולם דבר זה הינו טעות חמורה, שהרי עיקר ענייננו בעולם הוא להשאיר אחרינו בנים ישרים ותמימים, יראי שמים אמיתיים ותלמידי חכמים מופלגים, ודבר זה לא ניתן להשיג ללא השקעה מרובה מצד ההורים, והקדשת זמן ניכר בכל יום ויום ללמוד עם הילדים דברי תורה, מוסר ודרך ארץ.
כדי להצליח בעניין חינוך הילדים ההורים חייבים להיות ערניים ביותר לכל מה שמתרחש עם ילדיהם ביום ובלילה, בבית, בכיתה ובשכונה. ההורים חייבים לדעת בדיוק היכן הילדים נמצאים, עם מי הם מתחברים ומה בדיוק הם עושים. וצריך לדעת שאסור להאמין לכל מה שהילד מדווח בענין זה, אלא צריך לבדוק את הדברים בברור.
וצריכים ההורים להרבות בתפילות ותחינות ובכיות לה' יתברך שירחם עליהם ויזכה אותם שכל ילדיהם ילכו בדרך הישר והטוב, וימשיכו בדרכם הקדושה של אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, כי לזכות בדבר עצום שכזה שכל הילדים ילכו בדרך ה' במשך כל ימי חייהם, ובפרט בדור קשה כמו שלנו, זהו לא דבר של מה בכך, אלא צריך לזה זכות עצומה וחסד ה', ולכן צריך לשפוך על כך הרבה הרבה תפילות ותחינות לה' שירחם עליו ויזכה אותו בדבר עצום שכזה.
וזהו שנאמר: "הלוך ילך ובכו נושא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו", והיינו שרק מי שירבה בתפילות ותחינות לפני ה' בבכיות ממש, בבחינת "הלוך ילך ובכה" על זרעו שתמיד ימשיכו ללכת בדרך הקדושה – בבחינת "נושא משך הזרע" – המשכיות הזרע, רק הוא יזכה למה שנאמר בסיום הפסוק: "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו", דהיינו שיזכה לראות פרי טוב בעמלו, וישמח בילדיו היקרים שמחת עולם מפני מעשיהם הטובים והקדושה הנפלאה שהם משרים בעולם.
