יחד עם כל יהודי ספרד, עמדו רבי דניאל – "ראש חכמי קסטיליה", ואביו רבי יוסףבפני ההחלטה: האם להמיר את דתם או להיות מגורשים מארצם?

רבי יוסף עמד בראשה של משפחה מפוארת שעל שולחנה היו תורה וגדולה – לצד גדולתם של בני המשפחה בתורה חלקם היו יועצים אצל השלטונות, ובעת הגזירה – הוצעו להם פיתויים וכבוד מלכים תמורת התנצרותם.

כרובם של יהודי ספרד, בחרו רבי יוסף ומשפחתו לגלות מארצם ולא להמיר דתם, אף לא למראית עין. הם עזבו את עירם טולידו ורבי דניאל כינה את שם משפחתו מעתה: טולידנו – טולידו, נוֹ!

בני המשפחה התיישבו במרוקו שמעבר למיצר הים, והשתקעו שם. במשך מאות שנים המשיכה השושלת להתעטר בפירות נאים – רבנים, דיינים, גאונים וחסידים, כך במשך 45 דורות מאבי המשפחה ועד לאחד מבחירי צאצאיו: רבנו רפאל ברוך טולידאנו זיע"א.

ראשית דרכו

כיאה לשושלת נכבדה זו, היה ביתו של רבי יעקב טולידאנו גם הוא בית של תורה וקדושה. רבי יעקב – המהרי"ט – היה בצעירותו דיין במראקש, עד שנקרא אל העיר מקנס כדי לכהן בה כרב. רבי יעקב היה איש קדוש, נערץ על היהודים והערבים עד שכאשר עבר ברחוב היו כל ההולכים והשבים נעצרים על עומדם בחרדת קודש. גם השלטונות העריכו את המהרי"ט, ולא פעם נענו לבקשותיו בעניינים שונים. לדוגמה, בהשפעתו הוכרו הרבנים כנושאים משרה ציבורית והחלו לקבל משכורת מידי השלטון.

אשתו של רבי יעקב הייתה הרבנית חנה לבית סודרי – אף היא בת למשפחה נישאה של תלמידי חכמים גדולים וידועים.

בבית מרומם זה גדלו חמשת ילדיהם, ובהם הענק שבענקים – רבי ברוך, שבהמשך, כשחלה, נוסף לו השם "רפאל", והוא נודע כרבנו הגאון והקדוש – רבי רפאל ברוך טולידאנו זיע"א.

סולם העלייה

כבר מילדותו בלט רבנו וניכר עליו שנועד לגדולות – הוא היה שקדן מוכשר ומופלא, כל הליכותיו היו בצניעות ועדינות, והוא היה זהיר בכיבוד הוריו באופן יוצא דופן.

עולם התורה במקנס עד שנים אלופרח עד מאד. גדולי עולם רבים ונודעים חיו בה במשך דורות, והיא כונתה "ירושלים של מרוקו". אחד מגאוני התורה בעיר היה רבי חיים ברדוגו זיע"א – אצלו למד רבנו.

גם ענק המוסר רבי חיים משאש זיע"א, שהיה איש קדוש ומלומד בניסים, חי במקנס.רבי חיים היה מתפלל את כל תפילותיו ברתת ובזיע ונשא שיחות מוסר לוהטות כאש. עוד בהיותו נער דבק בו רבנו, הלך בדרכו ולמד ממנו מוסר ועד סוף ימיו ניכרה השפעת דרכו של רבי חיים בהנהגתו של רבנו.

ואילו בתורת הנסתר, היה הצדיק המקובל רבי יוסף אלקובי זיע"א רבו שלרבנו, עד שהיה בקיא בספר הזוהר ובכתבי האריז"ל.על אף בקיאותו, עד אחרית ימיו הקפידרבנו להסתיר את ידיעותיו בחוכמת הקבלה.

בימים אלו החלו לפעול שליחי תנועת ההשכלה בעיר זו העשירה בתורה. הוקם בה בית הספר אליאנס, וחלק ממנהיגי הקהילה הושפעו מרוח זו.גם צעירים רבים נמשכו ללמוד בבית ספר אליאנסהמחליף לימודי קודש בחול, ואילו הרבנים עשו ככל שביכולתם כדי לתת מענה לבני הנוער.

מנגד, היה רבנו ספון בבית המדרש והקדיש את כל זמנו ללימוד תורה. רק בן 18 היה רבנו, וכבר קיבל מאת אביו רבי יעקב הסמכה לדיינות, לעיני פרנסי מקנסונכבדיה.

משפחתו

רבי שלום עמאר זצ"ל היה דודו של רבנו מצד אימו. רבי שלום היה רב במקנס ונודע בהליכותיו האציליות, בידע הרחב שלו בכל תחום ובפיוטיו המליציים, אך הוא נפטר בקיצור ימים ושנים בגיל 37. כשהייתה בתו היתומה רחל כבת 15 שנים, השיא אותה אחיה רבי מרדכי לרבנו, דאג לכל הנצרך וסידר את נדונייתה.

לאחר הנישואין, הפריש רבנו מעשרות מכספי הנדוניה,ואת היתר הפקיד ביד סוחר על מנת שישקיע בנכס ממנו יוכלו יתפרנס בנחת וכך יהיה פנוי ללימוד תורה. אך זמן קצר לאחר מכן פרעו המוסלמים פרעות ב'מלאח', הרובע היהודי, והסוחר איבד את כספי הנדוניה. כך נותרו רבנו ורעייתו חסרי רכוש, והם עברו להתגורר בחדר קטן בשכירות.

בימים אלו הגיע מאנגליה אל העיר שליח בשם רבי זאב הלפרין ז"ל, ויחד עם רבי מרדכי עמאר, גיסו של רבנו– פתח כולל לבחורים ואברכים צעירים, על טהרת הקודש. רבנו למד שם כ-3 שנים, ושנים אחר כך נהג לומר ששנים טובות אלו היו היסוד שנתן כוח ללימודו לאורך כל ימיו.

עם השנים גדלה משפחתו של רבנו, והם עברו להתגורר בבית הוריו זמן מה, ולאחר מכן בבית רבי מרדכי. במשך השנים נולדו לרבנו והרבנית רחל שמונה ילדים, רבי יוסף, רבי יעקב, שלום– שנפטר בילדותו, גאולה, מזל טוב, מרים, פרלה ורבקה.

על כס הרבנות

למרות סמיכתו של רבנולרב – לא חבש לראשו את מצנפת הרבנות המקובלת במקנס, בזהירותו הרבה במצוות כיבוד אב. רק כשהיה בן 27 ואביו נפטר – אז ירש את מקומו והתמנה לרב ראשי ולאב בית דין במקנס. אימו האלמנה עברה להתגורר בביתו, וכך המשיך רבנו במשך שנים במצוות כיבוד הורים עליה הקפיד כל כך תמיד.

במהלך שנות כהונתו לא הניח רבנו צורך אחד של בני קהילתו מבלי להושיט ידו לפעול ככל יכולתו. החל מצרכי הפרט – עבורם היה תמיד ביתו פתוח, והוא הקדיש רבות משעותיו לקבל את הפונים אליו ולסייע להם בעצה או בממון אף ממעותיו האחרונות.

למען צרכי הכלל לא נחרבנו, והקים ארגוני סיוע רבים – ארגון "ביקור חולים" דאג לשלם עבור העניים לביקור רופא ולאשפוז, סייע ברכישת תרופות ובהמשך אף החזיק בית מרקחת שרבים מלקוחותיו קיבלו את התרופות כצדקה וללא תשלום. ארגון "מלביש ערומים"היה אוסף ומחלק ביגוד ושמיכות לנזקקים, וארגון "מוהר הבתולות" עסק בהכנסת כלה עבור חתנים וכלות עניים.

רבנו לא הסתפק בפעילותם של הארגונים, אלא היה הולך בגופו מדי יום שישי לחלק לעניים את התרומות שאסף עבורם, והיה מארח יתומים ואלמנות על שולחנו, כאשר הוא בעצמו טורח ועובר בין האורחים ומוודא שאינם חסרים דבר.

מדי חודש, ביום בו היה רבנומקבל את משכורתו עבור תפקידו כרב העיר, היה משתרך בפתח ביתו תור ארוך של מקבצי נדבות, איתם חלק את הממון כאשר הוא מותיר לעצמו שליש מן הסכום בלבד.בנו של רבנו, רבי יעקב, מספר שבתפילותיו היה רבנו מעתיר לפני ה' שישלח לו די כסף לכלכל את עניי הקהילה, ממש כשם שאדם מתפלל שישלח לו ה' די פרנסה לבני ביתו.

ברוב פעליו היה רבנו מוערך ונערץ לא רק על ידי בני קהילתו אלא גם על ידי השלטונות הנוכריים – חסן מלך מרוקו העניק לו את עיטור "וויסאם עלאוית", והממשלה הצרפתית את עיטור לגיון הכבוד.

גם בענייני הרוח פעל רבנו ללא לאות. הוא היה אוסף בני נוער מהרחובות, מאלו שרמתם הרוחנית הושפעה כבר לרעה, מלמד אותם תורה ומקרבם שוב לכור מחצבתם. משיעורים אלו קם ארגון התשובה שלו – "שובו בנים".

פעילות מסוג זה הקימה לרבנו מתנגדים בשורותיהם של בעלי הכוח והשררה שהושפעו מהרוח המודרנית שנשבה בחוצות, וחלק מהם ניסו לא פעם להביא לפיטוריו מהרבנות. חרףהתנגדותם, נלחם רבנו ככל שביכולתו כדי לשמור על הצביון התורני הבלתי מתפשר ועמד על דקדוקה של ההלכה בכל תחום.

הוא תיקן סדרי כשרות ברורים לקהילתו, פיקח על כשרות המקוואות ועל שמירת היושר והצדק בבית הדין. בערבי שבתות, על אף משרתו הרמה וגודל מעלתו, לא חסך רבנו מכוחו והיה יוצא ומזרז את בעלי החנויות שיסגרו את בתי מסחרם לקראת שבת. לבסוף עלה בידו לתקן צו מאת השלטונות המחייב סגירת חנויות ביום שישי מבעוד יום, והמלאכה נעשתה בידי השוטרים.

באותם שנים פעלה בעיר מקנס ישיבה תחת חסותו של "וועד העיר", אך בחורים מכפרי הסביבה לא התקבלו אליה. רבנו ראה צורך לדאוג אף לבחורים אלו, ולמענם הקים יחד עם רבי יוסף משאש זיע"א, חברו מנוער, את ישיבת "כתר תורה". במסגרת הישיבה דאג רבנו לכל מחסורם – סיפק להם את בגדיהם וארוחותיהם, ובעת הצורך אף טיפולים רפואיים. בעידודו אירחו תושבי מקנס בחורים מהישיבה מדי יום, וכמובן שאף בביתו התארחו מספר בחורים כל יום. בהמשך הקים רבנו ישיבות דומות בעיירות שמסביב – אוג'דה, וואזן ופורליוטה, וכה רבים הם בני התורה שיצאו מהן וחבים את חיי התורה שלהם לרבנו.

גם מעבר לגבולות קהילתו השתדל רבנו לחזק כל אחד מישראל ככל שידו מגעת. כך, בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה באירופה, טרח רבנו רבות לשדל את שליחי חב"ד שיפנו לפעול בקרב את הפליטים שבמחנות הניצולים בצרפת, ומספר שנים מאוחר יותר, כשביקר בארץ הקודש – ייסד בעיר חיפה שיעורי תורה לבני נוער.

נערים רבים מהעיר קזבלנקה זכו גם הם לצעוד בדרך התורה הודות לפעולתו של רבנו– הוא הקים עבורם תיכון דתי שהתנהל בעברית, כמענה לבית ספר "אליאנס" שפעל בעיר. ואמנם, גם את תלמידי ה"אליאנס" לא נטש רבנו לחסדי המשכילים, אלא השתדל למסור אף בפניהם שיעורים על מנת לחזקם ככל הניתן.

בכל עיר או עיירה בה הקימו שליחי חב"ד ישיבות קדושות, היה רבנו מעודד בחורים להצטרף לשורותיהן, כך יקבלו חינוך חרדי טהור על פני הכשרה מקצועית ברוח השכלה.

חינוכם הטהור של ילדי ישראל היה בנפשו ממש. מאורע יוצא דופן התרחש כאשר הגיע אורח מארץ ישראל ורבנו לא הסכים לקבלו, על אף שביתו היה פתוח תמיד לכל. היה זה אחד מהאחראים על "עליית הנוער", מר מרדכי קוּל שפעולותיו תלשו מאות מילדי ישראל אל חילוניות גמורה בארץ הקודש.

רבי יעקב, בנו של רבנו,נרתם גם הוא לעניין חשוב זה. בבחרותו שלחוֹרבנו ללמוד בישיבת "תורת אמת" באנגליה וגם לישיבת פוניבז' בבני ברק, שם זכה להיות מתלמידי הרב שך זצוק"ל. לאחר שנישא התגורר באנגליה, ואז היגר בהנחייתו של אביועם משפחתו לצרפת והקים בה ישיבה ובית ספר, על מנת לסייע בחיזוק יהדות צרפת.

לצד כל מסירותו הגדולה של רבנו לכל ענייני הרוח והגשם במקנס, היה לימוד התורה לו ולאחרים עיקר עסקו.

מדי יום ביומו מסר שיעורי תורה בבית מדרשו לפני עשרותתלמידים, ושעות נוספות הוקדשו למענה לשאלות הלכתיות שנשלחו אליו מכל רחבי מרוקו והעולם. אף את עמל התורה לשמה לא נטש, ובאופן קבוע היה מסתגר בביתו לזמן מה ללא מפריעים לסדר לימוד יומי, ובלילות – לאחר שהיה קם ועורך תיקון חצות בבכי ובהתרגשות,היה יושברבנוועוסק בתורה עד הבוקר.

ספריו

באופן מופלא, על אף רוב פעליו הספיק ה' בידו של רבנו לעסוק גם בכתיבה ובהוצאה לאור של ספרים רבים מאת רבנים אחרים מחכמי מרוקו, שכתבי היד שלהם המתינו שנים ונמצאו מעופשים וכמעט כלו מיושן.

רבנו יגע יגיעה רבה בהבאת ספרים אלו לאור עולם, ובשנת ת"ש הקים בית דפוס בשם "דובב שפתי ישנים".ספרו של ר' יהודה בן עטר היה הראשון שהודפס בבית דפוס זה. רבנו גייס בעצמו את סכום הכסף הנדרש כדי להוציא את הספר לאור, ואכן העמל הצדיק את עצמו – רבים רבים רכשו את הספר וסכום נאה נאגר ממכירתו. לאחר חקירה ובדיקה, איתר רבנו בן-נין אחד של המחבר, שהיה תלמיד חכם ועני מרוד, ונתן בידיו את מלוא ההכנסות מהפצת הספר.

כתבי יד נוספים היו בידיו של רבנו מאבותיו, וגם הם היו ישנים ומתפוררים. בעמל הכין אותם רבנו לדפוס, וכך יצאו לאור העולם הספר "חוק ומשפט" של רבי חיים טולידאנו, והספר "השמים החדשים" של רבי משה טולידאנו.

בנוסף על עריכתם והכנתם של ספרי רבנים אחרים, חיבר רבנו בעצמו את הספר "קיצור שולחן ערוך השלם". הספר מתבסס על "קיצור שולחן ערוך" של הרב גאנצפריד, ומשלים את הפסיקות שבו לבני עדות המזרח, בעיקר לפי פסקי "שולחן ערוך" וביאור "כף החיים".רבנו שיבץ בתוך הספר גם את מנהג מרוקוופיוטים שחיבר.

וכך כתב בהקדמתו – "…ועוד עזרני וזיכני לחבר ספר זה של קיצור שולחן ערוך… וראיתי שנחוץ לכל אדם לידע אותם, בין אשכנזים בין ספרדים, ולחזור עליהם יום יום עד שיישארובזיכרונו תמיד לשמור ולקיים אותם בעזרת ה'…"

עשרות התשובות שכתב רבנו במשך השנים עלאורח חיים ויורה דעה,לאחר פטירתויצאו גם הם לאור על ידי מכון אהבת שלום, ונקראו בשם: "שו"ת רבי ברוך".

הידוע בפיוטים שחיבר רבנו הוא "אשורר שירה לכבוד התורה", והוא זה שמעיד יותר מכל על אהבת התורה הזכה שלו.

גדלותו

מלבד היותו של רבנו דמות של מופת בגאונותוובדבקותו בתורה, בליבו הרחב ודאגתו המופלאה לכל יהודי כבן, נודע רבנו גם כסמל ודוגמה ליראת שמים זכה וטהורה כשל אחד מהראשונים ממש.

כפי שקיבל מרבו במוסר רבי חיים משאש זיע"א, גם תפילותיו של רבנו היו תמיד באריכות עם כוונות וייחודים, כאשר הוא מזכירשם ה' ברעדה. מספרים שהתרגשות אחזה ברבנו כשהיה מזכיר את הפסוק "ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך", עד שפעם נפל תחתיו מעולף מגודל ההתרגשות.

רבנו נהג לברך כל ברכה במתינות ובכוונה גדולה, ובעניין עניית "אמן" היה זהיר מאד ועף עורר אחרים לעניין.

אל ארץ חמדה

לאחר למעלה מארבעים שנה של רבנות בעיר מקנס, זכה רבנו לעלות ולהשתקע בארץ הקודש. בשנת תשכ"ג הצטרף לאחת מהשיירות החשאיות שהבריחו יהודים ממרוקו לארץ ישראל,והתיישב בבני ברק.

רבנו רצה לזכות במצוות יישוב הארץ בממונו, וכך לאחר שקיבץ סכום ראוי – רכש דירת מגורים, אך לא התגורר בה. הוא אמר לבני משפחתו – "גם במרוקו לא התגוררתי בדירה פרטית שלי. אני מפחדשמא אשכח ש"גֵר אנכי בארץ", שהעולם הזה הוא רק פרוזדור לפני העולם הבא". לכן גר רבנו בשכירות, ואת דירתו הפרטית השכיר לאחרים.

גם בקרב אנשי ארץ הקודש יצא שמו של רבינו כתלמיד חכם גדול ומתמיד עצום. מספרים על הגאון רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל שבצעירותו ביקר פעם בביתו של רבנו, אך בהיות רבנו שקוע בלימודו מבלי להבחין בו – לא החליף עימו מילה עד שקם ללכת כלעומת שבא. בני הבית תהו מדוע הגיע ולא ביקש דבר, ורבי חיים השיב –"באתי במצוות אבי 'הסטייפלר' שציווה אותי להסתכל בפניו של ר’ רפאל ברוך כדי לזכות לקבל ממנו יראת שמים".

רבנו קיבל מקום של כבוד בין רבני הארץ. הוא נקרא לשאת דברים ב"כנסייה הגדולה" החמישית של "אגודת ישראל", ובדבריו קרא לחברי אגודת ישראל להטות שכם ולקחת אחריות על מצבו הרוחני השפל של הנוער בעולי עדות המזרח. עד היום מהדהדת זעקתו – "איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי", ושמו נקשר בדעתם של רבים עם נאום מטלטל זה.

על אף הכבוד וההערכה שנחל, לא רצה רבנו לשוב ולשמש ברבנות, אלאחזר להתמסר לנושא שתמיד היה בראש מעייניו – חיזוק חומות החינוך. רבנו הרבה לשאת דרשות התעוררות בהן חיזק רביםמהעולים ממרוקו והשפיע עליהם לשלוח את בניהם לישיבות. לבסוף התמנה על ידי הרב משה מלכא לנשיא ישיבת "אוהל משה", ואז יצא הרב משה מלכא לאסוף תרומות לישיבתו בחו"ל.

גם בבני ברק, המשיך רבנו עד סוף ימיו ללבוש את הלבוש הרבני המרוקאי המסורתי.

בא השמש

בחג הסוכות ה'תשל"א, בשנתו ה-81, נפל רבנו למשכב, ולאחר 3 שבועות, בי"ח במרחשוון, השיב את נשמתו הטהורה ליוצרה.

עשרות אלפי בני תורה עם רבנים וראשי ישיבות ליוו את רבנו בדרכו האחרונה, כאשר תלמידי ישיבת פוניבז' חוסמים בגופם את הגישה למיטתו, לבל ייגע בה מי שלא טבל במקווה.

גדול הדור, רבי אלעזר מנחם מן שך זצוק"ל, נשא דברי הספד על רבנו, וכן רבי יוסף משאש – חבר ילדותו שהיה באותה העת רב העיר חיפה. רבנו הובא למנוחות ונטמן בבית החיים של נציבי ישיבת פוניבז' בבני ברק.

בימי אבלו של רבנו התקיימו עצרות מספד רבות, בהן ספדו לו גדולי עולם כמורבי יהודה צדקה זיע"א, רבי יעקב גלינסקי זצ"ל ורבי שלמה וולבה זצוק"ל.

אחרי לכתו של רבנו קראה עיריית בני ברק את שם הרחוב שבו התגורר בסוף ימיו, על שמו. גם בירושלים בשכונת רמת שלמה נקרא רחוב על שמו, אך ממשיכי דרכו האמיתיים אלו צאצאיו תלמידי החכמים הרבים שצועדים בעקבותיו ואף הקימו כמה ישיבות ובתי מדרש על שמו.

שני בניו של רבנו, הגדול רבי יוסף זצ"להיה רבה של קהילת "עטרת ברוך" בבני ברק, והצעיר רבי יעקב זצ"ל עמד בראש ישיבת "חזון ברוך" בצרפת וייסד את מוסדות "מרכז התורה" ששם.

שלוש מבנותיו של רבנו נישאו לקרובי משפחה שנשאו גם הם את השם "טולידאנו", כך רביםמצאצאיו, אף מבנותיו, המשיכו לשאת את שמה של השושלת המפוארת. חלקמנכדיו הבוגרים של רבנו גדלו בביתו ונשלחו אף הם לישיבות בצרפת ובאנגליה כבניו. הידועים שבהם הם נכדורבי ניסים טולידאנו זצ"ל שהיה ראש ישיבת "שארית יוסף" בבאר יעקב וחבר מועצת גדולי התורה של דגל התורה, הנכד רבי גבריאל טולידאנו זצ"ל שהיה ראש ישיבת "אור ברוך"- על שמו של רבנו-בירושלים,והנכד הרב מיכאל טולידאנו שכיהן כנשיא הישיבות "אור ברוך" ו-"ברית יעקב" בירושלים.

כיום עומדים בראש ישיבת "ברית יעקב" המעטירה שני ניניו של רבנו – הרב יואל טולידאנו שליט"א ואחיו הרב שמואל שליט"א.

מורשתו בידנו

באחד משיעוריו על ספר התניא הביא מורנו ורבנו רבי יורם אברג'ל זיע"א סיפור מרעיד לב על רבנו רפאל ברוך. וכה אמר על הפסוק: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו":

מה שנאמר בפסוק – 'ובלבבך', בא להשמיענו גם שצריך לעבוד את ה' עם הרגש שבלב.

ומוסיף בעל התניא ללמדנו בפרק זה שהתכלית של 'בפיך ובלבבך' היא 'לעשותו', כלומר התכלית של כל המחשבות הטובות והדיבורים הטובים היא להגיע לידי קיום הדברים בפועל ממש, דהיינו לידי מעשה.

זו ממש דרך בעבודת ה', להכניס בתוך ההלכה גם רגש, וצריך לכך הרבה סייעתא דשמיא כדי שהרגש יפעל נכון, וגם שיהיה תמיד תחת השליטה של השכל.

מספרים שבאחת הערים היה חסר מקווה טהרה ולכן נשים רבות לא היו טובלות לטהרתן. משום הדחיפות שבדבר יצאו שני הרבנים החשובים הרב גלינסקי והרב טולידאנו לאיזה קהילה של עשירים וערכו שם ערב התרמה לצורך בניית המקווה.

בתחילה דרש הרב גלינסקי והסביר את החשיבות הרבה שבדבר, ואחריו דרש הרב טולידאנו והבטיח לציבור שכל מי שיתרום בעין יפה לבניית המקווה – יזכה לברכה גדולה.לאחר מכן הניחו על השולחן תיבה גדולה והרב גלינסקי שם בתיבה סכום הגון, ואחריו גם הרב טולידאנו שם בתיבה סכום הגון, אך אחריהם לא בא אפילו איש אחד לתרום.

פתאום פרץ הרב טולידאנו בבכי מר. כולם חשבו שהרב לא חש בטוב וצריך להזעיק רופא למקום, אך הרב מנע זאת מהם ואמר שהוא מרגיש בסדר גמור. "אם כן מדוע הרב בוכה?" שאלו כולם. השיב להם הרב טולידאנו–"אני בוכה משום שכעת נודע לי בבירור שאין בי שום יראת שמים, שהרי אמרו חז"ל ש'כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים', ואם הייתה בי יראת שמים – הייתם שומעים בקולי ותורמים בעין יפה לצורך בניית המקווה".רק אז הבינו העשירים לליבו של הרב ותרמו בעין יפה.

רוב העולם בוכים על כסף ועל דברים גשמיים, אך הצדיקים בוכים על מצוות.