בעיירה אקופ שבאזור רוסיה התגוררו זוג מבוגרים בשם ר' אליעזר והרבנית שרה. ר' אליעזר היה מוכר לחם ואשתו שרה הייתה עוסקת בתפירה ובתיקון בגדים ומכך היו מתפרנסים.

מכיוון שהיה להם לב טוב ורחמן, לא היו לוקחים כסף מהעניים שהיו באים לקנות לחם או לתקן בגדים. אך לר' אליעזר ולרבנית שרה היה צער גדול. כבר שנים רבות הם היו נשואים וטרם זכו להיפקד בפרי בטן. כמה בכו, כמה התפללו, כמה התחננו לה', אך לא נושעו.

יום אחד החליטו ר' אליעזר ואשתו שעם כל הכסף שאספו במשך השנים יהפכו את ביתם לבית הכנסת אורחים, שכל מי שיזדמן לעירם ולא יהיה לו מקום להתאכסן בו, יוכל לבוא לביתם ולאכול ארוחות חמות, ולישון על מיטה נוחה ונעימה. הם לקחו את כל הכסף וקנו מיטות ושאר כלי בית הנחוצים להכנסת האורחים ופתחו את ביתם לרווחה לפני כל עובר ושב. הם קיבלו את כל העניים שבאו לביתם בסבר פנים יפות ובשמחה גדולה ודאגו לכל מחסורם.

בשבת קודש היו ר' אליעזר ואשתו שרה מכניסים לביתם אורחים עניים רבים ומגישים לפניהם שפע של מאכלים משובחים כדי לשמח את לבבם ולקיים מצות עונג שבת. ר' אליעזר היה יושב עם כל האורחים העניים סביב שולחן ארוך ושר איתם שירי שבת ואומר לפניהם דברי תורה ומשתדל מאוד לשמח אותם.

באחת השבתות בשעה שהיה ר' אליעזר יושב סביב השולחן עם כל האורחים שבאו לביתו, נפתחה פתאום הדלת ונכנס לבית עני אחד שאף אחד מבין הנוכחים לא הכיר אותו. אותו עני היה נראה משונה ביותר. הוא החזיק תיק גדול שבו הוא אסף כל מיני גרוטאות מהרחוב. העני נכנס לביתו של ר' אליעזר והתיישב ליד השולחן, הניח את התיק הגדול שלו והתחיל להוציא ממנו כל מיני כלים ומטבעות שהם מוקצה בשבת והניח אותם על השולחן והתחיל להתעסק בהם.

כולם הסתכלו עליו בבוז: "בושה וחרפה! כך לחלל את השבת בשולחן השבת של ר' אליעזר?!" אך ר' אליעזר כלל לא התייחס למעשיו של אותו עני כדי שלא לבייש אותו. ר' אליעזר ניגש אליו בחביבות והגיש לו מנה יפה של אוכל וכן מזג לו משקה משובח והשתדל לשמח אותו. העני המשיך במנהגו המוזר במשך כל השבת אך ר' אליעזר נזהר שלא להעיר לו על כך כדי שחלילה לא יתבייש, וכיבד אותו כבוד גדול ודאג לכל מחסורו בשמחה ובמאור פנים.

מנהגו של ר' אליעזר היה שכל אורח שהיה מגיע להתארח על שולחנו בשבת היה מוזמן להישאר בביתו לפחות עד יום ראשון, וכך נהג ר' אליעזר גם עם העני המוזר, וגם הציע לו שתמיד כשיגיע לעירם יבוא להתארח אצלו. ביום ראשון כשעמד אותו עני לצאת לדרכו פנה ר' אליעזר ללוות אותו. ואז, לפני שעמדו להיפרד זה מזה, פנה העני לר' אליעזר ואמר לו: "דע לך ר' אליעזר היקר שאיני סתם עני אלא אני הוא אליהו הנביא, ונשלחתי אליך בשליחות מיוחדת מן השמים.

"הכנסת האורחים הנפלאה שלך ושל אשתך שרה עוררו רעש גדול בשמים, ובזכותה מלאכים טובים המליצו טוב עליכם ואמרו לפני הקב"ה שראוי לזכות אתכם בבן זכר. אך מצד שני היו גם מלאכים לא טובים שטענו שאתם לא עושים את מעשיכם לשם שמים אלא כדי להתפאר ולקבל כבוד. לכן הוחלט בשמים להעמיד אתכם בניסיון ולשלוח אותי אליכם בדמות עני מוזר ולראות כיצד תתייחסו אלי.

מכיוון שקיבלתם אותי בסבר פנים יפות ובשמחה, ונהגתם בי כבוד גדול אפילו שהייתי נראה מאוד מוזר ומחלל שבת, עמדתם בניסיון, והוחלט מן השמים לזכות אתכם לעת זקנתכם בנשמה קדושה ועצומה שצריכה לרדת לעולם בעוד כמה שבועות. בקרוב תזכו בבן זכר שיאיר את כל העולם באור גדול שלא היה כמותו מעולם", סיים אליהו הנביא את דבריו ונעלם.

ראשית דרכו

ואכן כעבור שנה, ביום שני ח"י באלול שנת תנ"ח – אותיות נח"ת, על שם שבירידת נשמה זו לעולם נעשה נחת בעולמות העליונים והתחתונים גם יחד – זכו ר' אליעזר ואשתו שרה לחבוק בן זכר קדוש וטהור, ונקרא שמו בישראל – "ישראל", אשר במשך השנים גדל והתפרסם בכל העולם כולו בקדושתו העצומה ובמידת האהבת ישראל שהייתה בו – הלא הוא מורנו ורבנו ר' ישראל הבעל שם טוב הקדוש זיע"א.

אמנם, מכיוון שהוריו של הבעל שם טוב היו כבר זקנים מאוד בעת לידתו, לא זכו להנות ממנו זמן רב, וכבר בהיותו ילד קטן כבן חמש שנים נפטר עליו אביו ר' אליעזר, וכעבור זמן לא ארוך נפטרה גם אימו שרה, וכך נותר יתום משני הוריו.

לפני שנפטר ר' אליעזר לבית עולמו קרא לבנו יחידו, הבעל שם טוב, ומסר לו צוואה קדושה, והיא זו שנסכה בילד הרך כוחות עצומים להמשיך בדרכו על אף היותו יתום ובודד: "בני חביבי" – אמר ר' אליעזר לבנו אהובו – "רצוני לצוותך קודם פטירתי על שני דברים יקרים וחשובים: האחד, שלא תפחד משום אדם ומשום דבר שבעולם חוץ מה' יתברך. והשני, אהוב כל יהודי, יהיה אשר יהיה, בכל להט נשמתך".

דברי האב הצדיק שיצאו מלב טהור נכנסו עמוק עמוק לליבו של הילד הרך, ולא יצאו משם לעולמי עד. שני יסודות הללו ששמע הבעל שם טוב הקדוש מאביו קודם פטירתו הפכו להיות שני עמודי התווך שעליהם יסד הבעל שם טוב את כל משנת חייו.

החלק הראשון שבצוואה – "שלא תפחד משום אדם ומשום דבר שבעולם חוץ מה' יתברך" – נטע בעומק נשמתו של הילד גבורה עצומה ללא שום פחד שבעולם משום דבר שבעולם. עוד בהיותו ילד קטן היה הבעל שם טוב הולך להתבודד ביערות אף בלילות חשוכים ביותר ללא שום פחד, ואפילו כשראה לנגד עיניו חיות טורפות וכדומה לא פחד כלל, כי תמיד זכר את צוואת אביו הקדוש שלא לפחד משום דבר שבעולם חוץ מה' יתברך.

אמר בעל התניא על מורנו הבעל שם טוב הק', שמיום שנולד ועד ליום פטירתו מעולם לא הרגיש הרגשת פחד בליבו, ואפילו אם היו מקיפים אותו חבורת מרצחים אחוזי חרב לא הרגיש פחד כלל.

וכך לאורך כל דרכו של הבעל שם טוב, גם כשקמו עליו מתנגדים שונים ומשונים וניסו בכל דרך שהיא להפריע לו בדרכו הקדושה, מעולם לא חת מפני איש, כיון שלא ראה לנגד עיניו מאומה מלבד ה' יתברך. ובדרך זו הדריך את תלמידיו הקדושים, כפי שנכתב בשמו: "ויחשוב שהוא מבני עולם העליון, ולא יהיו חשובין בעיניו כל בני אדם הדרים בעולם הזה, כי כל העולם כולו הוא כגרגיר חרדל כנגד העולם העליון, ויהיה שווה בעיניו אם יאהבוהו או ישנאוהו, כי אהבתם ושנאתם אין כלום".

החלק השני שבצוואה – "אהוב כל יהודי, יהיה אשר יהיה, בכל להט נשמתך" – נטע בעומק נשמתו של הילד אהבה עצומה לכל יהודי במידה שאין לה אח ורע. הבעל שם טוב הקדוש גילה בעולם את מעלתו הנשגבה של כל יהודי, ושגודל חיבתו של כל יהודי לפני אביו שבשמים היא ממש כאהבת אב ואם לבנם יחידם שנולד להם לאחר מאה שנות צפייה לפרי בטן.

סולם העלייה

בצעירותו של הבעל שם טוב, מחמת היותו יתום מאב ואם, התגורר במשך תקופה מסוימת אצל זוג זקנים שהיו עמי ארצות לכל הדעות, ואף קרוא וכתוב לא ידעו, אולם מידה טובה הייתה להם שפיהם תמיד היה מלא שבח ותהילה לבורא יתברך: 'ישתבח שמו לעד', 'ברוך ה' יום יום', 'תהילות לאל', 'יהי שם ה' מבורך', וכו' וכו'.

באותה תקופה חבר הבעל שם טוב לחבורת "מחנה הנסתרים" בהנהגתו של רבי אדם מרופשיץ – ה"בעל שם". בני החבורה היו עוסקים בתורת הנסתר, מרבים להתבודד, להתפלל ולהתבונן בבריאה.

פעם אחת כשהתבודד הבעל שם טוב הקדוש לבדו ביער, זכה ונגלה אליו אליהו הנביא זכור לטוב. אמנם גם קודם לכן זכה הבעל שם טוב הקדוש לראות את אליהו הנביא כמה וכמה פעמים, אך זה היה דווקא בהיותו בחברת רעיו הצדיקים הנסתרים שהיו מבוגרים ממנו בהרבה, אך כעת זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שזכה שיתגלה אליו אליהו הנביא כשהוא לבדו, אף שהיה צעיר לימים.

באותה פגישה אמר לו אליהו הנביא כי אמנם עיסקו בתורה הקדושה בכלל, ובעבודת הייחודים הקדושים שבתפילה בפרט, עושים נחת רוח מרובה בשמים. אולם שבח אחד של הבורא היוצא מפי הזקן והזקנה בתמימות, באמונה פשוטה ובאהבת ה' טהורה, גורם בשמים נחת רוח גדול יותר פי כמה וכמה מכל לימודיו וייחודיו.

מאותו מעשה למד הבעל שם טוב הקדוש עד כמה יקר לפני ה' יתברך כשיהודי מרים את עיניו השמיימה ומודה לבורא על כל הטוב שגמל וגומל עימו בכל רגע. מאז תפס לו הבעל שם טוב הקדוש הנהגה חדשה בעבודתו, והציע גם לרעיו הצדיקים הנסתרים לנהוג כן וקיבלו הצעתו – לשאול בשלומו של כל אחד מישראל שהוא פוגש, וכן על בריאותו וכיו"ב, כדי שהלה ישיב: 'תודה לאל', 'ישתבח שמו לעד' וכדומה, ויהיה מכך נחת רוח גדול בשמים.

כשחש רבי אדם שהגיע זמנו לעבור מן העולם, החל ללמוד עם הבעל שם טוב את כתביו. בימים אלו שימש הבעל שם טוב כשומר בית המדרש, ובאותה תקופה התחתן בפעם הראשונה, אך רעייתו נפטרה תוך זמן קצר, מבלי שנולדו להם ילדים.

כשנפטר רבי אדם, נהיה הבעל שם טוב למנהיג מחנה הנסתרים. בהיותו כבן 18 שנים, החלו בני החבורה לנדוד מעיירה לעיירה ולהעמיד בכל מקום מלמדי תינוקות. במקומות בהם לא היו אנשים מתאימים לתפקיד, החלו בני החבורה עצמם ללמד תורה לילדי העיירה. גם הבעל שם טוב נעשה בתקופה זו ל'עוזר' למלמד תינוקות, ובזמן שהיה מוליך את הילדים מבתיהם אל ה'חיידר', היה משפיע עליהם אהבת תורה ומצוות ויראת שמים טהורה.

לימים אמר הבעל שם טוב לתלמידיו שימים אלו היו מאושרים בחייו.

לאחר זמן מה עבר הבעל שם טוב להתגורר בברודי, שם החל ללמד דרדקים ב'חיידר'. אחד מבני המקום, רבי אפרים, אירס אותו לביתו הצדנית חנה, אך העניין נשאר בסוד לבנתיים.

משנפטר רבי אפרים מברודי והגיע מועד הנישואין, שמע על כך אחי הכל – רבי גרשון מקיטוב שהיה תלמיד חכם גדול, והוא התנגד לשידוך, בחושבו שהחתן המיועד הוא בור ועם הארץ.

אך משהבין שאביו הוא זה שחפץ בבחור זה כחתן, נתן את הסכמתו לאחותו והזוג הצעיר נישא ועבר להתגורר בעוני ובדלות באחד מהכפרים בסביבה, כשהם מתפרנסים ממכירת טיט שכרו במאמץ.

בימים אלו התעלה הבעל שם טוב עוד ועוד בעבודת ה', בהיותו מרוחק מחברת בני אדם ופנוי לעסוק בלימוד ובהתבודדות מרבית שעותיו. בשנים אלו נולדו בנו וביתו של הבעל שם טוב: אֶדְל וצבי הירש.

לכשיפוצו מעיינותיך חוצה

ביום ח"י באלול של שנת תפ"ד, בהיות הבעל שם טוב בן עשרים ושש, נתגלה אליו מורו ורבו הקדוש הנביא אחיה השילוני. אחיה השילוני חי בתקופתו של משה רבנו ע"ה וזכה להיות נוכח במעמד הר סיני.

אלא שבנוסף לזכות העצומה שזכו לה כל בני אותו דור שהיו נוכחים במעמד הנשגב, זכה אחיה השילוני לזכות נוספת בכך שהיה היחיד מכל עם ישראל שחלק תורת החסידות – בחינת חלק הסוד שבסוד ('רזין דרזין') שבתורה – נקלט בנשמתו והופקד בידו, וכעבור אלפי שנים נשלח מהעולם העליון למסור חלק זה שבתורה למורנו הבעל שם טוב הקדוש והוא הפיצו על פני תבל.

אחיה השילוני למד עם הבעל שם טוב הקדוש כל יום במקום נסתר, ולימד אותו את כל התורה כולה עם כל הסודות הגנוזים והנסתרים ביותר שמסתתרים בפסוקי התורה. בכל אותן שנים היה הבעל שם טוב בבחינת "צדיק נסתר" ומעטים היו שהבחינו בגדולתו העצומה.

בשנת ת"צ, כשהיה הבעל שם טוב כבן 32 שנים, עבר עם משפחתו לעיירה טלוסט שבגליציה, וגם שם עסק בתחילה כמלמד דרדקים. אך אט אט החלו האנשים להכיר בחכמתו ובגדלותו, והיו מגיעים אליו שיישב את ענייניהם ויפשר בין הניצים במקרי מחלוקת. לצד זאת נודעה גם הבנתו בצמחי מרפא ובריפוי מחלות על ידי קמעות – עד שכונה בפי כל "בעל שם", ורבים היו מגיעים ליטול ממנו מזור לחוליים.

באותה תקופה נפטרה הרבנית חנה, ואחיה – רבי גרשון מקיטוב, העמיד את גיסו על ניהול פונדק דרכים קטן למחיית משפחתו, ובינתיים המשיך הבעל שם טוב ללמוד עם אחיה השילוני.

לימודו של הבעל שם טוב עם מורו ורבו נמשך כעשר שנים רצופות עד לשנת תצ"ד, וביום ח"י באלול, בהיות הבעל שם טוב בן שלושים ושש, נצטווה משמים להתגלות ולהתפרסם על מנת להפיץ את תורת החסידות לכל עם ישראל. מתחילה אמנם סירב לכך הבעל שם טוב בכל תוקף כיון שהיה ענו גדול מטבעו ולא רצה שתתפרסם גדולתו, עד שהבהירו לו משמים באופן חד משמעי שעם ישראל זקוק לו ביותר, ואם חלילה ימשיך בסרובו להתגלות – יחרב העולם ויחזור לתוהו ובוהו. רק אז נכנע והסכים להתגלות לכבוד ה' יתברך ולמען עם ישראל הקדושים.

סיפר הרבי ר' יוסף יצחק זיע"א: לידתו של הבעל שם טוב הקדוש הייתה כחמישים שנה לאחר התקופה הקשה של הגזירות האיומות שניתכו על העם היהודי במדינות מזרח אירופה (גזירות ת"ח ות"ט) על ידי צורר היהודים חמלניצקי וחיילותיו – חיות הטרף האוקראיניות ימ"ש. מצב בני ישראל היה רע מאוד הן בנפשם והן בפרנסתם, הפריצים התעללו בהם, והכמרים העלילו עליהם עלילות שווא. לא הייתה שנה שלא סבלו יהודים מעלילות כאלו בגופם ונפשם ומאודם.

היו פריצים שהחכירו ליהודים בתי אכסניה על אם הדרך או בעיר, ואם לא היה ביד היהודי לשלם את דמי החכירה בזמנם, נהג בו הפריץ כאילו הוא קניינו ועבדו הנרצע ועשה לו נגישׂות שונות ומשונות. ואם הייתה שנה שלא היה פדיון כלל ולא היה לחוכר במה לשלם את דמי החכירה – חיי האיש ואשתו וילדיו היו בסכנה ממש, וישבו כולם במסגר בעומק האדמה עד שישיגו אמצעים לסלק עבורם את החובות.

מצב בני ישראל בגשמיות ירד פלאים, והמצב הגשמי פעל על מצבם הרוחני עד כדי שהיו בתרדמה ובעלפון נפשיים, ומן השמים ראו שמוכרחים להוריד לעולם נשמה גבוהה על מנת לעורר ולרומם את בני ישראל בגשמיות וברוחניות, ולכן ירדה לעולם נשמת הבעל שם טוב הקדוש אשר בגודל האהבה שהרעיף על עם ישראל בכלל, ועל היהודים התמימים והפשוטים בפרט, הקים אותם לתחייה ממש. הוא הכניס ב'עמך ישראל' רוח חדשה, רומם אותם משפלותם, זקף את קומתם השפופה, והחדיר בהם שמחת חיים.

בתחילה יצא הבעל שם טוב למסע של חיזוק העם בכפרים ובעיירות והפצת דרכו בעבודת ה'. רק אחרי שנפשם של רבים רבים התעוררה מתרדמתה, קבע את מושבו במז'יבוז', וכעת החפצים ללמוד את תורתו – עשו הם את דרכם אליו.

כך התקבצה במזיבוז' חבורת תלמידיו הגדולים. הבעל שם טוב ותלמידיו העמיקו בתורת הקבלה, התעלו בדבקות בה' ובתפילה.

גם רבי גרשון הכיר כעת בגדלותו של גיסו ונמנה על התלמידים – לצידו היו גדולי עולם כמו רבי דב בער, "המגיד ממזריטש" – ממשיכו בהנהגה, רבי לייב שרה'ס, רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב, רבי יעקב יוסף מפולנאה, רבי מאיר הגדול מפרמישלאן, רבי פנחס מקוריץ רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, רבי נחמן מהורדנקא וגם בנו ונכדיו של הבעל שם טוב: רבי צבי, רבי אפרים מסדליקוב, רבי ברוך ממז'יבוז' ורבי נחמן מברסלב.

בשנת תק"ז ערך הבעל שם טוב הקדוש עליית נשמה, ובין היתר הגיע גם להיכלו של משיח, ושאל אותו: "אימתי יבוא כבודו?", והשיב לו המשיח: "בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה".

ואכן הבעל שם טוב הכין את תלמידיו עד שלימים יצאו לדרכיהם והפיצו הלאה את הדרך שנקראה בשם "תורת החסידות" לכל קצוות הארץ.

בא השמש

בחג הפסח של שנת תק"כ, כשהיה בשנה ה-62 לחייו, חלה הבעל שם טוב ומיום ליום נחלש גופו עוד ועוד. בליל חג השבועות התאספו סביבו גדולי תלמידיו ושמעו תורה מפיו, עד שבבוקר שלח לקרוא ל"חברא קדישא", ופנה להתפלל כשליח ציבור את תפילתו האחרונה. לאחר מכן שכב הבעל שם טוב במיטתו כשסביבו תלמידיו החרדים, ודיבר איתם דברי פרידה. ואז, בעודו לוחש פסוקים ברטט וזיע, עלתה נשמתו בסערה השמיימה כשפניו מאירות כבשעת קבלת שבת.

גופו הטהור של מרן אור שבעת ימים הבעל שם טוב נטמן במז'יבוז', ותורתו נותרה בעולם לדורות ארוכים עד ביאת מר משיח צדקנו בקרוב בימינו אמן.