תפריט
בכל חודש וחודש מורנו ורבנו הרב יורם מיכאל אברג'ל זיע"א היה מעביר מליוני שקלים לאלפי האברכים שלמדו ברשת הכוללים שלו. הרב הקפיד מאוד שלא להלין את שכר האברכים העמלים בתורה הקדושה, ולכן תמיד המשכורת הייתה בחשבונם כבר בתחילת החודש. אלא שלא תמיד היה כסף בחשבון, ואז הרב היה צריך לגייס מיידית את הסכום החסר, וזה לא היה פשוט כלל ועיקר…
חודש אחד הרב פנה אל אחד ממחזיקי התורה, וביקש ממנו הלוואה עצומה, לצורך הפקדת המשכורות. אותו עשיר התחיל לגמגם, היה קשה לו להיפרד מסכום כסף כה גדול, ואז הרב אמר לו: ידידי היקר! דע לך עכשיו שאנו עדיין בגלות הכסף שלך שווה המון… יכול אתה לתמוך בלומדי התורה ולשמח את השכינה הקדושה… ושכרך רם ונישא, ללא גבול ומדה.
אך מחר יבא משיח במהרה, וכל כספך יקבל ריח רע, לא תוכל להחזיקו ברשותך, ולהיפטר ממנו תרצה בשמחה. אלא שלא יהיה לו דורש ומבקש, ואתה תתמלא כאב לב על ההחמצה הנוראה. היום תמיכתך בתורה תעניק לך חיי נצח לעולם הבא, אך בגאולה השלימה הוא יהיה מקור לצער ואכזבה.
לשמע הדברים הודה התורם לכבוד הרב על שזיכה אותו לקנות חיי נצח, ובשמחה גדולה הלווה את הסכום הנדרש להשלמת ההפקדה.
בהקשר זה נאיר נקודת אור מתוך הספר הקדוש אמרי נועם:
בפרשתנו מסופר על עם ישראל הצדיקים שהזדרזו להביא את תרומותיהם למשכן בשמחה ובנדיבות לב: זהב, כסף, נחושת, תכלת וארגמן וכו', איש איש ותרומתו. ומרוב שעם ישראל הביאו את תרומותיהם בלב טוב וביד רחבה, הוצרכו האחראים על המלאכה לומר למשה: "מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר ציוה ה' לעשות אותה", ובעקבות זאת "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר, איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש".
ממצוה זו עלינו להפנים יסוד חשוב מאוד בעבודת ה':
הלא כל עבודתנו בעולם הזה היא לעשות מהעולם משכן לה'. דהיינו, להכשיר את העולם ולקדש אותו, באופן שהוא יהיה ראוי לשמש כדירה מתאימה לה' יתברך, ובכך לממש את תאוותו של הקב"ה, שנתאווה שעיקר דירתו תהיה דווקא בעולם הזה התחתון, ולא בעולמות העליונים.
אך צריך לדעת שבעזרת ה' לא ירחק היום, ובוא יבוא הזמן ותושלם המלאכה ותסתיים העבודה, והעולם יהיה מוכן לקבל בתוכו את האור העצום של הגאולה, ואז המשיח יכריז בקול גדול כפי שהכריז משה בשעתו: "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש".
כלומר, מאותו רגע כבר לא תהיה אפשרות להוסיף לעשות עוד מעשה טוב שיוסיף נחת לה' יתברך, ויגמול חסד עם השכינה. גם אם אדם יהיה מוכן לתת את כל הון ביתו כדי לזכות בעוד מצווה קטנה, הוא כבר לא יוכל.
באותה שעה קדושה ומשמחת הקב"ה יאמר לשכינה הקדושה: ספרי נא לי מי גמל עימך חסד בזמן גלותך?, והשכינה הקדושה תתחיל לפרט לפני הקב"ה את המעשים הטובים שעשה כל אחד ואחד לאקמא שכינתא מעפרא: תיקוני חצות, תפילות בנץ, צדקות, לימוד לשם שמים וכו' וכו'. והקב"ה ירעיף שכר עצום, על כל אלו שהרבו לגמול חסד עם השכינה, והם יזכו לשמוח בשמחת הגאולה מתוך הרגשת שלימות נפלאה.
אך מי שעשה למען הקב"ה ושכינתו הקדושה רק מעט, וקל וחומר מי שלא עשה בכלל, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר מי שגם גרם להם צער במעשיו, תצא נשמתו ממנו מרוב צער וכלימה. הוא יתחנן בכל ליבו ונפשו לעשות איזה מעשה טוב, לתת איזה פרוטה לצדקה, להניח תפילין, לעשות איזה טובה ליהודי וכו' כדי לזכות גם כן להיות באותה השמחה, אך אז כבר יהיה מאוחר.
נשלמה המלאכה, והעבודה הסתיימה!
לכן צריך כל אדם להתעורר כעת לעשות כל אשר ביכולתו לכבוד הקב"ה ושכינתיה, ולכבוד התורה הקדושה, כדי שלא תשיגנו בושה וכלימה לעתיד לבוא, כאשר כבר יהיה מאוחר.
כל אדם ישתמש ביכולות ובכישרונות שה' חנן אותו כדי לקדש את שמו של הבורא בעולם.
מי שיודע ללמוד תורה – ילמד בכל כוחו. מי שנתן לו ה' כושר דיבור והסברה – ימסור שיעורים, וילמד תורה לאחרים. מי שיודע לכתוב מאמרים – יחבר ספרים מועילים. ומי שלא יודע לעשות כלום מלבד לצבור כסף, גם הוא לא מיותר – עליו להחזיק בכספו את בני התורה שביכולתם לקדש את העולם, ובכך ישמח אף הוא בשמחתם. ועיקר הכל – שיהיו כל מעשינו לשם שמים.
